רובינזון קרוזו

חייו והרפתקאותיו של רובינזון קרוזו וכולי[1]

נולדתי בשנת 1632 בעיר יורק למשפחה טובה, גם אם במקורה לא הייתה מבני המקום, שכן אבי היה מהגר מבְּרֶמֶן שהתיישב תחילה בהאל. הוא צבר רכוש רב מעיסוקו במסחר, זנח את משלח ידו ואחר עבר להתגורר ביורק. שם נשא לאישה את אמי, ששם נעוריה היה רובינזון, משפחה בעלת ייחוס במקום, והוא מקור שמי – רובינזון קרוֹיצְנֶר. אלא שבשל שיבוש המילים השכיח באנגליה, אנחנו נקראים כעת קרוזו, כך אנחנו עצמנו הוגים ומאייתים את שמנו, וכך כינו אותי מאז ומעולם רעיי.
היו לי שני אחים מבוגרים ממני, האחד לויטננט-קולונל בגדוד חיל רגלים אנגלי המוצב בפלנדריה, שהיה לפנים בפיקודו של קולונל לוקהרט המהולל, ונפל בקרב עם הספרדים סמוך לדנקרק. מה עלה בגורלו של אחי השני לא ידעתי יותר משידעו אבי או אמי מה עלה בגורלי.
היות שהייתי הבן השלישי במשפחה, ולא הוכשרתי לשום מקצוע, נמלא ראשי כבר בגיל צעיר מאוד בהרהורי נדודים: אבי, שהיה זקן מאוד, הקנה לי השכלה הולמת ככל שאפשרו לימודים בבית וחינוך חינם בבתי ספר מטעם המדינה, וייעד אותי לעיסוק בתחום המשפט. אבל אני רק מלח בים רציתי להיות, ונטיית לבי זאת התנגשה כל-כך עם רצונו ואף עם פקודותיו של אבי, ועם כל ההפצרות ודברי השידול שבפי אמי ושאר חבריי, עד שנראה שאותה נטייה טבעית טומנת בחובה משהו הרה גורל המוליך היישר אל חיי הסבל שעמדו להיות מנת חלקי.
אבי, איש חכם ומיושב בדעתו, השיא לי עצה שקולה ומצוינת נגד תכניתי, כפי שצפה אותה. בוקר אחד זימן אותי אל חדרו, שהיה רתוק אליו מחמת מחלת הצינית, ובלהט רב נזף בי על כך. הוא שאל אותי אילו סיבות, מלבד יצר נדודים גרדא, מניעות אותי לעזוב את בית אבי ואת ארץ מולדתי, המקנים לי נקודת זינוק טובה, ובהם – בזכות התמדה ושקדנות – אני צפוי לצבור הון ולחיות חיי רווחה ותענוגות. הוא אמר לי שגברים שהמזל לא האיר להם פנים מצד אחד, וגברים שמזלם שיחק להם עד מאוד מצד אחר, הם היוצאים אל מחוץ לארץ בחיפוש אחר הרפתקאות, כדי לצבור הון בעסקים ולפרסם את עצמם בדרכים יוצאות דופן; שכל זה הרבה מעל ליכולתי או הרבה מתחת לכבודי; שמעמדי הוא מעמד הביניים או, אפשר לומר, השכבה העליונה במעמד הנמוך, ולאור ניסיונו הרב זה היה בעיניו המעמד הטוב בעולם והמועיל ביותר מבחינת אושרו של אדם, שכן אין הוא נחשף למצוקות ולקשיים, לעמל ולייסורים של שכבת עובדי הכפיים מקרב האנושות, ואינו נבוך נוכח גאוותה, מותרותיה, שאפתנותה וצרוּת עינה של שכבת האנושות העליונה. הוא אמר לי שעל מידת האושר שמקנה מעמד זה אוכל ללמוד ולו רק מן העובדה שזהו המעמד שכל שאר בני האדם משתוקקים לו, שמלכים מקוננים תכופות על התוצאות האומללות של ההיוולדות לגדוּלה ומצטערים על שלא מוקמו באמצע, בין שני הקטבים – הנחות והדגול; וכי החכם נתן את עדותו שזוהי המתכונת לאושר אמיתי כשביקש לעצמו לא עוני ולא עושר.[2]
הוא טען שאם אקדיש לכך מחשבה, איווכח תמיד שפגעי החיים הם מנת חלקן של השכבה הגבוהה והשכבה הנמוכה של האנושות, ואילו את מעמד הביניים פוקדים האסונות המעטים ביותר, ואין הוא נחשף לתהפוכות כה רבות כמו השכבה שמעליו או מתחתיו. יתרה מזאת, בני אותו מעמד אינם מועדים ללקות במחלות ולסבול מחרדות רבות כל-כך, אם של גוף ואם של נפש, כמו אלה שנסיבות חייהן הטבעיות הן שמביאות עליהם פגעים – חיי שחיתות, שפע ומותרות מצד אחד, או חיים של עבודה קשה, מחסור בצרכים חיוניים ותזונה דלה או לא מספקת מצד אחר; מעמד הביניים בורך בשלל סגולות ותענוגות; השקט והשפע בעזרו; צניעות, מתינות, שלווה, בריאות, חברה, כל השעשועים הנעימים וכל התענוגות הנחשקים הן הברכות הנלוות לחיי המעמד הבינוני; כך עובר לו האדם בעולם בנועם ובשקט, ויוצא ממנו בנחת, בלי שהוגיע את עצמו בעבודת כפיים או בעבודת השכל, בלי שהשתעבד לחיי עבדות לפרנסתו, בלי שהוטרד מנסיבות קשות הגוזלות את שלוות הנפש ואת מנוחת הגוף, בלי שהסתחרר מלהט הקנאה או מהשאפתנות לגדולות הבוערת בתשוקה פנימית; בנחת וברכות הוא חולף לו בעולם, וטועם בחושיו לא את מרירות החיים, אלא את מנעמיהם, חווה את האושר שבהם, ולומד מניסיונו היומיומי להיטיב ולהבינם.
אחר כך האיץ בי בחום ומתוך חיבה רבה שלא להתנהג כילד, ולא להכניס את עצמי לצרות שנראה שהטבע והמעמד שנולדתי לתוכו מספקים לי הגנה מפניהן; שכן אין שום הכרח שאבקש לי מחיה; הוא ידאג היטב לצרכיי וישתדל לשלב אותי כהלכה באותו מעמד בחיים שזה עתה שיבח באוזני. ואם חיי בעולם לא יהיו קלים ומאושרים מאוד, הרי זו רק אשמת גורלי או אשמתי שלי, והוא לא יישא באחריות לכך, היות שמילא את חובתו כשהזהיר אותי מפני צעדים שידע שיזיקו לי. קיצורו של דבר, כפי שייטיב עמי מאוד אם אשאר ואשתקע בבית כבקשתו, כך לא יעודד אותי לנסוע, כדי שלא תהיה לו כל יד בתלאותיי. ולסיכום אמר לי שאחי הגדול יכול לשמש לי דוגמה, שכן אף שבאוזניו נקט אותם טיעונים כנים למנוע בעדו מלצאת למלחמות בארצות השפלה, לא הצליח לשכנע אותו, ומפאת גילו הצעיר דחפו אותו מאווייו לרוץ לצבא, ושם נהרג. ואף שלא יחדל להתפלל לשלומי, הוא מרשה לעצמו לומר לי שאם בכל זאת אעשה את הצעד הטיפשי הזה, לא אזכה בברכת האל, ובעתיד – כשייתכן שלא יהיה איש שיסייע בחילוצי – תהיה לי שהות להתחרט על שלא נהגתי כעצתו.
בחלק אחרון זה של דבריו, שבאמת היה נבואי אף שנראה שאבי עצמו לא ידע זאת, הבחנתי בדמעות רבות הזולגות על לחייו, ובייחוד כשהזכיר את אחי שנהרג; וכשדיבר על השהות שתהיה לי להתחרט, בלי שיהיה מי שיסייע לי, היה נרגש כל-כך, שקטע את דבריו ואמר לי שלבו עולה על גדותיו עד שאינו יכול עוד להוסיף ולדבר אליי.
דבריו באמת נגעו ללבי, ובאמת איך אפשר אחרת; והחלטתי לא לחשוב עוד על נסיעה אל מחוץ לארץ, אלא להשתקע בבית כרצון אבי. אך למרבה הצער, בתוך כמה ימים נשכחה כליל ההחלטה מלבי, ובקיצור, כדי למנוע עוד הפצרות מפי אבי, כמה שבועות אחר כך החלטתי לברוח ממנו. אף-על-פי-כן לא נעניתי מיד לדחף שעוררה בי ההתרגשות הראשונית מן ההחלטה, ופניתי אל אמי, בשעה שנדמה לי שמצב רוחה נוח מעט מן הרגיל, ואמרתי לה שדעתי נחרצת לראות את העולם, וכי לעולם לא תהיה בי די החלטיות להתמסר למשהו אחר עד תום, ומוטב לאבי לתת לי את הסכמתו מלאלץ אותי ללכת בלעדיה; שאני כעת בן שמונה-עשרה – מבוגר מכדי להתלמד במלאכה כלשהי או לשמש מזכירו של עורך דין; שאני משוכנע שאם אעשה זאת, לעולם לא אסיים את תקופת ההכשרה, ובלי ספק אברח ממעסיקי בטרם אשלים את הכשרתי ואצא לים; ואם תשכנע את אבי להניח לי לצאת למסע אחד בלבד בחוץ לארץ, הרי אם אחזור הביתה בלי שנעם לי הדבר, לא אוסיף לנסוע, ואבטיח לפצות על הזמן האבוד בכפל שקדנות.
דבריי הכעיסו מאוד את אמי. היא אמרה שברור לה שאין טעם לדבר בנושא עם אבי, שיודע מה ישרת את טובתי ולא ייתן את הסכמתו למשהו שיזיק לי כל-כך; שהיא תוהה כיצד יכולתי אף להעלות דבר שכזה בדעתי לאחר שיחתי עם אבי, שכידוע לה הפגין כלפיי גילויים של חום וחיבה; ובקיצור, אם רצוני להרוס את חיי אין לי כל תקנה, אבל לעולם לא אזכה בהסכמתם לכך. היא עצמה לא תתן את ידה לחורבני, ואני לעולם לא אוכל לומר שאמי נתנה את הסכמתה חרף התנגדות אבי.
אף שאמי סירבה להעביר את הדברים לאבי, שמעתי אחר כך שבכל זאת דיווחה לו על כל פרטי השיחה, ואבי, לאחר שהביע דאגה רבה, אמר לה באנחה: הילד עשוי להיות מאושר אם יישאר בבית, אבל אם ייסע לחו"ל, יהיה הלא-יוצלח האומלל ביותר עלי אדמות. איני יכול לתת את הסכמתי לכך.
רק כשנה אחר כך הצלחתי להשתחרר מאחיזתם. עד אז הוספתי בעיקשות לאטום את אוזני לכל ההצעות להשתלב בעסקים, ולעתים תכופות מחיתי באוזני אבי ואמי על התנגדותם הנחרצת כל-כך לנטייתי הטבעית. אבל יום אחד הזדמנתי במקרה להאל, עדיין בלי שום כוונה לברוח. בעודי שם, עמד אחד מחבריי להפליג ללונדון בדרך הים, בספינה של אביו, ופיתה אותי להצטרף אליהם במילות הקסם השגורות בפי יורדי ים, כלומר שהמסע יהיה בחינם. לא נועצתי עוד לא באבא ולא באמא, וגם לא יידעתי אותם על כך. הנחתי להם ללמוד על כך באקראי; וכך, ב-1 בספטמבר 1651, בלי לבקש לא את ברכת האל ולא את ברכת אבי, ובלי לתת כלל את הדעת על הנסיבות או על התוצאות, עליתי, ברגל שמאל, אלוהים היודע, על סיפונה של אנייה שפניה מועדות ללונדון. להערכתי, תלאותיו של שום הרפתקן צעיר לא החלו מוקדם יותר או האריכו ימים יותר משלי. אך יצאה הספינה משפך ההַמבֶּר[3] וכבר החלה הרוח לנשב והים החל לגאות באיום רב. ומאחר שמעולם לפני כן לא הפלגתי בים, אין מילים לתאר את מחלת הים שתקפה את גופי ואת החרדה שנתקפה בה נפשי. כעת התחלתי להרהר בכובד ראש במה שעשיתי, וכיצד קיבלתי, ובצדק, עונש משמים על שעזבתי ברשעות את בית אבי וזנחתי את חובתי. כל עצותיהם הטובות של הוריי, דמעותיו של אבי והפצרותיה של אמי, עלו כעת מחדש במחשבתי, ומצפוני, שעדיין לא הגיע לשיא אטימותו, כפי שהגיע מאז, ייסר אותי על שבזתי לעצה שקיבלתי ומעלתי בחובתי כלפי אלוהים וכלפי אבי.
כל אותו הזמן הלכה הסערה וגברה, וגלי הים גבהו מאוד, אף-על-פי שהיו כאין וכאפס לעומת מה שראיתי פעמים רבות מאז או מה שראיתי כמה ימים אחר-כך. אבל אז די היה בכך להסעיר את נפשי, הלוא הייתי מלח טירון וחסר ניסיון בתחום הזה. ציפיתי שכל גל יבלע אותנו, ובכל פעם ששקעה הספינה מטה – או כך נדמה לי – למעמקים או למצולות הים, האמנתי שלעולם לא נשוב לעלות על פני הים. ובעוד נפשי מתייסרת, נדרתי הרבה נדרים וקיבלתי החלטות לרוב, שאם ירצה האל לחוס על חיי במסע האחד הזה, אם כף רגלי תדרוך שוב על היבשה, אלך מיד הביתה אל אבי, ולעולם לא אעלה שוב על סיפון אנייה; אשמע בקולו, ולעולם לא אביא עוד על עצמי צרות שכאלה. כעת התחוורה לי בבירור צדקת דבריו בנוגע למעמד הביניים בחיים, כמה קלים, כמה נוחים היו חייו כל ימיו, בלי שנחשף מעולם לסערות בלב ים או לצרות על החוף, וגמרתי בלבי ללכת הביתה, אל אבי, כבן אובד השב מן הדרך מתוך חרטה כנה.[4]
מחשבות אלה הנבונות והמפוכחות התמידו כל עוד נמשכה הסערה, ואפילו זמן-מה לאחר ששככה. אבל למחרת נחלשה הרוח והים נרגע, ואני התחלתי להתרגל אליו. אף-על-פי-כן כל אותו היום התהלכתי קודר מאוד, היות שעדיין סבלתי קצת ממחלת הים, אבל לקראת ערב התבהר מזג האוויר, הרוח פסקה לגמרי, וערב נעים ומקסים שרר בהמשך; שקיעת השמש הייתה מזהירה, וכך גם זריחתה למחרת, ומראה פני הים החלקים, בלי או כמעט בלי רוח, שאור השמש מנצנץ עליהם, היה בעיניי המחזה המלבב ביותר שראיתי מעודי.
ישנתי היטב בלילה, ולא הייתי עוד חולה במחלת הים, אלא עליז מאוד. הבטתי בפליאה בים שיום לפני כן היה מבהיל וגועש כל-כך, וזמן כה קצר אחר-כך יכול להיות כה שקט ונוח. כעת, מחשש שאדבוק בהחלטותיי הטובות, ניגש אליי חברי שפיתה אותי לצאת למסע, טפח לי על שכמי ואמר, "נו, בוב, מה שלומך אחרי כל זה? ודאי נבהלת בלילה ממשב הרוח הקליל, לא?" "לזה אתה קורא משב רוח קליל?" אמרתי, "זאת הייתה סופה איומה." "סופה, טיפש שכמוך," הוא השיב, "לזה אתה קורא סופה? הרי זה היה שום כלום. כשיש עמנו ספינה טובה ומרחבי ים, אנחנו מתעלמים ממשב רוח שכזה. אבל אתה מלח טירון, בוב. בוא ונכין קערה של פונץ' ונשכח מכל זה. תראה איזה מזג אוויר מקסים יש עכשיו." כדי לקצר את הפרק העגום הזה של סיפורי, כמנהגם הוותיק של כל המלחים הוכן הפונץ', הושקיתי בו לשוכרה, ובאותו ליל הוללות הטבעתי את כל רגשות החרטה שלי, את כל מחשבותיי על התנהגותי בעבר ואת כל החלטותיי לעתיד. בקיצור, כפי שהים לבש שוב את פניו החלקות, ועם שוך הסערה ירדה עליו שלווה, כך משחלפה מערבולת מחשבותיי ונשכחו חששותיי ודאגותיי שמא אבלע במצולות הים, ומאוויי הקודמים צצו שוב ועלו, שכחתי לגמרי את הנדרים שנדרתי ואת ההבטחות שהבטחתי בשעת מצוקתי. אמנם הזדמנו לי פסקי זמן להרהורים, ומפעם לפעם ניסו כביכול המחשבות הרציניות לחזור ולהעסיק אותי, אבל אני ניערתי אותן מעליי ונפטרתי מהן כמו ממחלה והתמסרתי לשתייה ולבילוי החברתי. עד מהרה התגברתי על ההתקפים החוזרים הללו, כך כיניתי אותם, ובתוך חמישה או שישה ימים זכיתי בניצחון על מצפוני, שהיה מוחלט ככל שיכול לייחל לעצמו בחור צעיר הנחוש בדעתו שלא להיות מוטרד ממצפונו. אבל בכל זאת היה עליי לעמוד בעוד ניסיון, וההשגחה העליונה, כמנהגה במקרים שכאלה, הייתה נחושה בדעתה לחלוטין שלא להותיר לי שום תירוצים; וכך, אם מקרה זה לא היה בעיניי גלגל הצלה, הרי נוכח הניסיון הבא היה אפילו השפל והנקלה ביותר בינינו נאלץ להודות הן בסכנה שבדבר והן במידת הרחמים.
ביום השישי למסענו הימי הגענו אל מבואות ירמות.[5] היות שהרוח הייתה נגדית ומזג האוויר היה נוח, התקדמנו רק מעט מאז הסערה. כאן נאלצנו להטיל עוגן וכאן נשארנו, היות שהרוח הוסיפה להיות נגדית – כלומר דרומית-מערבית – שבעה או שמונה ימים, כמו ספינות רבות אחרות מניוקאסל שהמקום שימש להן מעגן משותף בשעה שהמתינו לרוח המתאימה להפלגה בנהר.
מכל מקום היינו אמורים להמתין לגאות ולהפליג במעלה הנהר זמן לא רב לאחר שהטלנו עוגן, אלא שנשבה רוח עזה מדי, גם לאחר ששהינו שם ארבעה או חמישה ימים. אף-על-פי-כן, היות שנתיבי המים נחשבו נוחים כנמל, והעוגן וציוד העגינה שלנו מצוינים וחזקים מאוד, לא היו אנשינו מודאגים וכלל לא חששו מפני סכנה, אלא בילו את זמנם במנוחה ובהילולה כמנהג יורדי הים. אבל בבוקר היום השמיני התחזקה הרוח, וכולם נרתמו לעבודה – לגלגל את מפרשי התורן העליון שלנו כדי שהכל יהיה מאובטח היטב, וכדי שהעגינה תהיה נינוחה ככל האפשר. עד שעות הצהריים באמת התנשאו גלי הים לגובה רב והתנפצו אל חרטום ספינתנו שמלאה מים, ופעם או פעמיים חשבנו שהעוגן השתחרר מהקרקעית. הקברניט שלנו הורה להוציא את עוגן החירום, וכך עגנּו עם שני עוגנים מלפנים, בעוד הכבלים משתלשלים עד קצותיהם.
כעת באמת השתוללה סערה נוראה, ואני התחלתי להבחין בבהלה ובתימהון על פניהם של המלחים עצמם. אמנם הקברניט פעל נמרצות להצלת הספינה, אך כשחלף שוב ושוב על פני תאי – אל תאו ומתאו – שמעתי אותו לוחש לעצמו כמה פעמים, "אלוהים רחם עלינו, זה הסוף של כולנו, כולנו אבודים" וכיוצא באלה. ברגעי המצוקה הראשונים הללו הייתי המום. נשכבתי בתאי שבירכתי הספינה בלי לזוז, ואת סערת נפשי אין לתאר. התקשיתי לחזור ולאמץ את החרטה הראשונה, שרמסתי כה בגלוי והקשחתי את עמדתי כלפיה: חשבתי שסכנת המוות חלפה וכי כמו בפעם הראשונה יסתיים הדבר בלא כלום. אבל כשהקברניט עצמו עבר ליד תאי, כפי שסיפרתי זה עתה, ואמר שכולנו אבודים, נבהלתי מאוד. קמתי ויצאתי מתאי והסתכלתי סביב. מעולם לא ראיתי מחזה עגום שכזה: גלי הים התנשאו לגובה הרים והתנפצו עלינו בכל שלוש או ארבע דקות. כשהצלחתי להביט סביב נגלה לעיניי רק חורבן. את תורניהן של שתי ספינות, שהבחנו בהן בסמוך לנו, פירקו עד גובה הסיפון היות שהיו עמוסות לעייפה; ואנשינו צעקו שספינה שעגנה כמייל לפנינו, טבעה. עוד שתי ספינות נעקרו מעוגניהן ונסחפו בלי תורן מהנהר אל הים הפתוח, אל סכנה גדולה. מצבן של הספינות הקלות היה טוב יותר, שכן לא התנודדו כל-כך בים. עם זאת, שתיים או שלוש מהן נמלטו על נפשן, התקרבו אלינו, ורק מפרש קדמי אחד פרוש בהן לפני הרוח.
לקראת ערב הפצירו החובל ורב המלחים בקברניט להניח להם לפרק את התורן הקדמי, והוא סירב בתוקף. אבל לאחר שרב המלחים מחה באוזניו כי אם לא יעשה כך, תטבע הספינה, הוא הסכים. לאחר שפירקו את התורן הקדמי, איבד התורן הראשי מיציבותו וטלטל כל-כך את הספינה, עד שגם אותו נאלצו לפרק, והסיפון התרוקן מתרניו.
קל לשער כיצד כל זה השפיע עליי, מלח צעיר שלפני כן נבהל כל-כך מסערה קטנה בלבד. אבל אם במבט לאחור אוכל לבטא את המחשבות שהתרוצצו במוחי באותו הזמן, הרי נסיגתי מנדרַי לטובת ההחלטות הנפסדות שקדמו להם, הטילה עליי אימה עשרת מונים יותר מהמוות עצמו. ונוסף על הפחד מפני הסערה, נקלעתי למצב שאין מילים לתארו. אבל הגרוע מכל עוד היה לפנינו, שכן הסערה הוסיפה להשתולל בחמת זעם שכזאת שאפילו המלחים עצמם הודו שמעולם לא ידעו גרועה ממנה. ספינתנו הייתה טובה, אבל עמוסה, והיא ירדה ועלתה על פני המים עד שמפעם לפעם צעקו המלחים, היא תוצף. במובן אחד היה לי יתרון, שכן לא ידעתי מה פירוש תוצף, עד ששאלתי. על כל פנים הסערה הייתה כה עזה, שהייתי עד למחזה נדיר – הקברניט, רב המלחים ועוד כמה מן הנבונים יותר התפללו, היות שציפו שבכל רגע תרד הספינה במצולות. בחצות הלילה, נוסף על כל שאר צרותינו, ירד אחד המלחים למים לבדוק את הספינה וקרא בקול שיש לנו דליפה; אחֵר אמר שבסַפנת המטען יש ארבע רגליים מים. ואז נקראו כל הידיים אל המשאבה. לשמע המילה הזאת כמו החסיר לבי פעימה, וצנחתי בתאי לאחור על צד המיטה שעליו ישבתי. אבל המלחים הקימו אותי ואמרו לי שאמנם קודם לא יכולתי לעשות דבר, אבל להפעיל משאבה אני יכול כמו כל אחד אחר. לשמע הדברים קמתי על רגליי, ניגשתי אל המשאבה ועבדתי במרץ רב. באותה שעה הבחין הקברניט בספינות פחם קטנות שנאלצו לברוח אל הים היות שלא יכלו לעמוד בסערה, ובדרכן התקרבו אלינו. הוא הורה לירות בתותח לאות מצוקה. אני, שלא ידעתי מה פשר הדבר, נבהלתי כל-כך עד שחשבתי שהספינה התנפצה או קרה משהו נורא. בקיצור, נחרדתי כל-כך עד שצנחתי מעולף. היות שבזמן שכזה כל אחד דואג לעצמו, איש לא שם לב לא אליי ולא למצבי. מישהו אחר התקרב אל המשאבה, דחף אותי הצדה ברגלו והניח לי לשכב מתוך מחשבה שאני מת. זמן רב חלף בטרם שבה אליי רוחי.
הוספנו לעבוד, אבל מאחר שהמים הלכו וגאו בספנת המטען, היה ברור שהספינה תטבע, ואף שהסופה החלה להיחלש מעט, בכל זאת, היות שלא הייתה מסוגלת לשוט עד שיזדמן לנו נמל, הוסיף הקברניט לבקש עזרה בירי תותחים; אנייה קטנה ששרדה ועגנה ממש לפנינו הרהיבה עוז ושלחה סירה לעזרתנו. מתוך סיכון מרבי התקרבה אלינו הסירה, אבל אנחנו לא הצלחנו בשום אופן לעלות על סיפונה, והסירה לא הצליחה להיצמד אל דופן הספינה. לבסוף, בעוד הגברים חותרים במרץ רב ומסכנים את חייהם כדי להציל את שלנו, השליכו לעברם אנשינו מירכתי הספינה חבל שבקצהו מצוף. את החבל שחררו למרחק רב, והגברים, לאחר מאמצים מרובים וסיכון רב, תפסו אותו, ואנחנו משכנו בחבל וקירבנו אותם אל ירכתי ספינתנו, וכולנו נכנסנו לסירתם. לא היה טעם לחשוב שנוכל להגיע אל ספינתם, לכן הסכימו הכל לתת לה להיסחף, ורק לנתב אותה ככל שנוכל אל החוף. הקברניט שלנו הבטיח להם שאם תתנפץ הסירה אל החוף, הוא יפצה את הקברניט שלהם; וכך, קצת חותרים וקצת נסחפים, החליקה לה סירתנו צפונה אל החוף וכמעט הרחיקה עד וינטרטון נס.
לא חלפה יותר מרבע שעה מאז נטשנו את ספינתנו, והיא שקעה לנגד עינינו, ואז הבנתי בפעם הראשונה מה פירוש ספינה מוצפת בים. עליי להודות שלא העזתי להסתכל כשהמלח אמר לי שהיא שוקעת, שכן מרגע שנכנסתי לסירה, או ליתר דיוק, מרגע שהכניסו אותי אליה, אפשר לומר שלבי מת בקרבי, קצת בגלל פחד וקצת בגלל מועקת הנפש והמחשבות על מה שעוד לפניי.
במצב זה, בשעה שהגברים עדיין התאמצו לחתור כדי לקרב את הסירה אל החוף, יכולנו לראות – כשהסירה העפילה על הגלים – אנשים רבים רצים לאורך החוף כדי לעזור לנו לכשנתקרב אליו. אלא שהתקדמותנו אל החוף הייתה אטית, ואף לא יכולנו להגיע אליו עד שנטה החוף מערבה לכיוון קרומר, כשחלפנו על פני המגדלור של וינטרטון, והיבשה שיככה מעט את עוצמת הרוח. כאן ירדנו לחוף בשלום, אף שלא בלי קשיים מרובים, וצעדנו ברגל אל ירמות, ובה, היות שנחשבנו מוכי גורל, זכינו ליחס אנושי מאוד הן מידי פרנסי העיר, שהקצו לנו מגורים טובים, והן מידי הסוחרים ובעלי החנויות, וניתן לנו סכום כסף שדי בו להסיע אותנו ללונדון או בחזרה להאל, כפי שנמצא לנכון.
אילו כעת היה לי שכל לחזור להאל ומשם הביתה, הייתי מאושר, ואבי – התגלמות מְשלו של מושיענו המבורך – היה אפילו שוחט לכבודי עגל מרבק; שכן לאחר שנודע לו שהספינה שהפלגתי בה נטרפה במבואות ירמות, חיכה זמן רב בטרם הייתה בידו עדות כלשהי שלא טבעתי.
אבל מזלי הרע דחף אותי כעת הלאה מתוך עיקשות שדבר לא יכול לעמוד בפניה; ואף שההיגיון ושיקול הדעת המתון השמיעו כמה פעמים באוזני קריאות רמות ללכת הביתה, לא היה בכוחי לעשות זאת. איני יודע איזה שם לתת לזה, וגם לא אטען שמדובר בצו עליון סודי המאיץ בנו להיות לכלי בהרס עצמנו, ואף שהדבר ממש לנגד עינינו, אנחנו רצים ליישמו בעיניים פקוחות. אין ספק שרק סבל אמיתי ובלתי נמנע שכזה, שנגזר עליי בלי שאוכל לחמוק ממנו, היה יכול לדחוף אותי קדימה בניגוד לנימוקים המתונים העולים במחשבותיי המוצנעות ביותר, ובניגוד לשני הלקחים הברורים כל-כך שהזדמנו לי בניסיוני הראשון.
חברי, בנו של הקברניט, שלפני כן עודד אותי להתחשל, היה כעת להוט פחות ממני. בפעם הראשונה ששוחחנו לאחר שהגענו לירמות – כעבור יומיים או שלושה, היות שפוזרנו בעיר בין כמה מקומות מגורים – היה נדמה שנימת דיבורו השתנתה, ומראהו היה מדוכדך למדי. הוא נד בראשו, שאל אותי מה שלומי וסיפר לאביו מי אני וכיצד יצאתי למסע הזה רק לשם ניסיון, כדי להמשיך הלאה אל מחוץ לארץ. אביו פנה אליי בנעימה חמורה ומודאגת מאוד, "בחור צעיר," אמר, "לעולם אל תצא שוב לים. עליך לראות בזה אות חד-משמעי וברור שאל לך להיות יורד ים." באמת, אדוני, אמרתי, האם לא תצא עוד אל הים? "זה סיפור אחר," אמר, "זהו מקצועי, ולכן חובתי. אבל מאחר שיצאת למסע בתור ניסיון, ראית כיצד הטעימו אותך מִשָמים ממה שצפוי לך אם תתעקש. אולי כל זה קרה לנו בגללך, כמו יונה באנייה לתרשיש. אנא ממך," המשיך, "מי אתה? ולשם מה יצאת לים?" בתשובה לשאלתו סיפרתי לו מקצת מסיפורי, ובסופו התפרץ בכעס תמוה. מה עשיתי, אמר, שלא-יוצלח ביש מזל שכזה עלה על ספינתי? כף רגלי לא תדרוך שוב באנייה שאתה על סיפונה, גם לא תמורת אלף לירות שטרלינג. אלה אכן היו מחשבות תועות שניעורו ביתר שאת בשל האובדן שחווה והרחיקו לכת יותר מן המוצדק. על כל פנים, אחר-כך דיבר אליי בכובד ראש, דחק בי לחזור אל אבי, ולא להעמיד את ההשגחה העליונה בניסיון שיביא עליי את קצי. הוא אמר לי שאוכל לראות במו עיניי את יד האלוהים המופנית נגדי, "ובחור צעיר," אמר, "שלא יהיה לך ספק, אם לא תחזור, באשר תלך, תיתקל רק באסונות ובאכזבות עד שיתממשו מלות אביך."
מיד אחר-כך נפרדנו, שכן עניתי לו בקצרה ולא שבתי לראותו. איני יודע לאן פנה. אשר לי, היות שהיה מעט כסף בכיסי, נסעתי ללונדון בדרך היבשה, ושם, וגם בשעת הנסיעה, התחולל ביני לביני מאבק בעניין מסלול החיים שעליי לבחור, אם לחזור הביתה ואם לצאת לים.
אשר לחזרה הביתה, הבושה דחתה את ההצעות הטובות ביותר שעלו בראשי, כי מיד דימיתי כיצד ילעגו לי השכנים וכיצד אתבייש להיפגש לא רק עם אבי ועם אמי, אלא עם כל אחד אחר. תכופות שמתי לב מאז כמה הפכפך טבע בני האדם בכלל, ושל הצעירים בפרט, וכמה אינו מתיישב עם ההיגיון שצריך להנחות אותם במקרים שכאלה – הם אינם מתביישים לחטוא, ובכל זאת מתביישים להביע חרטה; אינם נבוכים בגלל המעשה שבגללו ייחשבו שוטים, ובצדק, אבל נכלמים לחזור בהם ממעשיהם אף שזה הדבר היחיד שבזכותו ייחשבו נבונים.
זמן-מה לא הייתי בטוח אילו צעדים לנקוט ואיזה אורח חיים לנהל, ועדיין הרגשתי אי-רצון עז לחזור הביתה. עוד אני משתהה, הלך ונמוג זכר המצוקה שחוויתי, ועמו התפוגגה ונעלמה גם הכמיהה הקטנה שדחפה אותי לחזור הביתה, עד שלבסוף זנחתי לגמרי את מחשבותיי על כך וחיפשתי לי לצאת להפלגה.
אותה השפעה רעה שהרחיקה אותי תחילה מבית אבי ודחפה אותי לאמץ את רעיון הבוסר הפרוע בדבר התעשרות, נטעה בלבי את הרעיונות הדמיוניים הללו בעוצמה כה רבה, עד שאטמה את אוזני לכל עצה טובה, להפצרותיו ואפילו לציוויו של אבי. אותה השפעה, תהיה אשר תהיה, זימנה לי את ההרפתקה האומללה מכל, ועליתי על סיפונה של אנייה שפניה אל חופי אפריקה או, בלשונם ההמונית של המלחים שלנו, הפלגתי לגינֶאה.
לרוע מזלי, בכל מעלליי אלה לא הפלגתי באנייה בתור מלח, תפקיד שבמילויו אולי באמת הייתי עובד קצת קשה יותר מהרגיל, אבל בד בבד הייתי לומד את תפקידיו של המלח הפשוט ואת חובותיו, ובבוא הזמן הייתי מכשיר את עצמי לתפקיד חובל או סגן הקברניט, אם לא לתפקיד הקברניט עצמו. אבל היות שנגזר עליי תמיד לבחור בגרוע ביותר, כך עשיתי גם הפעם. מאחר שבכיסי היה כסף ולגופי בגדים טובים, הופעתי על סיפון האנייה הייתה תמיד כשל ג'נטלמן, ולכן לא היה לי שום תפקיד באנייה וגם לא למדתי לעשות שום דבר.
התמזל מזלי ונקלעתי לחברה טובה למדי בלונדון, מה שלא תמיד קורה לצעירים הוללים וחסרי הכוונה כפי שהייתי אז; ובדרך-כלל אין השטן פוסח על ההזדמנות לטמון להם פח, ובשלב מוקדם מאוד. אבל לא זה מה שקרה לי. תחילה התוודעתי אל קברניט של ספינה שביקר בחופי גינאה, והיות שזכה שם להצלחה מרובה, גמר בלבו לחזור לשם. ומאחר שמצא עניין בחברתי, שהייתה אז בהחלט נעימה, ושמע אותי אומר שיש בדעתי לראות את העולם, אמר לי שאם אצא אתו להפלגה, לא יהיו לי שום הוצאות. אני אהיה חברו לשולחן ובן לווייתו, ואם אוכל להביא אתי סחורה כלשהי, יהיו כל רווחי המסחר שלי, ואולי אראה קצת רווח.
קיבלתי ברצון את ההצעה, וקשרתי חברות אמיצה עם הקברניט, שהיה איש ישר וצנוע בהתנהגותו. יצאתי אתו להפלגה ועמי קצת רכוש, שבזכות הגינות הקברניט חסרת הפניות הגדלתי אותו במידה רבה – שכן הבאתי אתי צעצועים ומיני זוטות בשווי של כארבעים לירות שטרלינג שהקברניט הנחה אותי לקנות. את ארבעים הלירות האלה גייסתי בסיוע כמה מקרובי משפחתי ששמרתי עמם על קשר מכתבים, והם, להערכתי, שכנעו את אבי, או לפחות את אמי, לתרום סכום שכזה לעסקה הראשונה שלי.
מכל הרפתקאותיי, אוכל לומר שזה היה המסע היחיד שהוכתר בהצלחה, ועליי לזקוף אותה ליושרו ולהגינותו של ידידי הקברניט. אצלו רכשתי גם ידע מקצועי בחישובי הניווט ובכלליו, למדתי כיצד לחשב התקדמות של ספינה, כיצד לערוך תצפית; ובקיצור, הבנתי כמה דברים שנחוץ למלח להכיר. וכשם שנהנה להציג את הדברים לפניי, כך התענגתי על הלימוד. ובסיכומו של דבר הכשיר אותי המסע הזה להיות מלח וסוחר כאחד; שכן הבאתי הביתה חמש פאונד ותשע אונקיות אבקת זהב תנובת עסקי, שהכניסו לי, כשחזרתי ללונדון, כמעט שלוש מאות לירות שטרלינג. היה בזה כדי למלא אותי בחלומות שבהמשך הביאו עליי את אסוני.
ובכל זאת גם במסע זה פקדו אותי צרות; ובפרט לקיתי שוב ושוב בהתקפים עזים של קדחת טרופית, בשל החום הכבד האופייני לאקלים האזור. והרי את עיקר הסחר ניהלנו לאורך החוף, מקו רוחב חמש-עשרה מעלות וצפונה אפילו עד קו המשווה עצמו.
כעת הייתי כשיר להיות סוחר בגינאה. לרוע מזלי הלך חברי לעולמו זמן קצר לאחר שחזר הביתה, ואני החלטתי לצאת שוב לאותו מסע והפלגתי על סיפון אותה אנייה עם סגן הקברניט מן המסע הקודם, שהפיקוד על הספינה הועבר אליו כעת. זה היה המסע האומלל ביותר שחווה מישהו מעודו; שכן אף שלא לקחתי אתי אפילו מאה לירות שטרלינג מההון שהרווחתי זה עתה, ונשארו לי מאתיים לירות שהפקדתי בידי אלמנת חברי, שהייתה הוגנת מאוד כלפיי, בכל זאת נקלעתי לצרות נוראות במסע הזה. הראשונה זימנה לספינתנו – ששטה בנתיבה אל האיים הקנריים או, ליתר דיוק, בין האיים הללו ובין חופי אפריקה – הפתעה עם דמדומי השחר בדמות ספינת שודדי ים טורקית מסַלֶה[6] שרדפה אחרינו במהירות המרבית, מפרשיה פרושים כולם. כדי להימלט, העלינו גם אנחנו מפרשים רבים ככל שיכלו האיסקריות והתרנים שלנו לשאת, אבל משנוכחנו ששודדי הים מדביקים אותנו ובוודאי ישיגו אותנו בתוך כמה שעות, התכוננּו לקרב. על ספינתנו היו שנים-עשר תותחים ועל ספינת הנוכלים – שמונה-עשר. בסביבות שלוש אחר הצהריים השיגה אותנו ונעצרה בטעות ליד הדופן שלנו, ולא סמוך לירכתיים כמתוכנן, ואנחנו כיוונו לאותו צד שמונה מתותחינו והמטרנו עליה מטחי אש שבעקבותיהם חזרה ונסוגה, לאחר שהשיבה לנו אש, בתוספת מטחים מרובים שירו כמאתיים האנשים שעל סיפונה. אף-על-פי-כן לא נפגע איש מאתנו, שכן כל אנשינו תפסו מחסה. היא תכננה לחזור ולהתקיף אותנו, ואנחנו – להגן על עצמנו; אלא שהפעם נערכנו בצדה האחר של הספינה, ושישים מאנשיה פלשו אל סיפוננו ומיד החלו לחתוך ולקרוע את המפרשים ואת הסָמוכות. פעלנו נגדם בקליעי רובים, בכידונים קצרים, בתיבות אבק שריפה וכיוצא באלה, ופעמיים הרחקנו אותם מסיפוננו. ולמרות זאת, כדי לקצר חלק עגום זה של סיפורנו, היות שספינתנו ניזוקה, ושלושה מאנשינו נהרגו ושמונה נפצעו, נאלצנו להיכנע וכולנו נלקחנו בשבי אל סַלֶה, נמל בשליטת המוּרים.
היחס שזכיתי לו שם לא היה נורא כל כך כפי שחששתי בתחילה, ושלא כמו שאר אנשינו, לא נלקחתי אל חצר המלך שבפנים הארץ, אלא נשארתי בשבי קברניט אניית השודדים, בגדר שללו האישי, והייתי לעבדו משום שהייתי צעיר וקל תנועה ומתאים לעיסוקו. השינוי המפתיע הזה בנסיבות חיי, מסוחר לעבד עלוב, דכדך אותי לחלוטין. כעת נזכרתי בדבריו הנבואיים של אבי שאמר לי שאהיה אומלל, ולא יהיה איש שיחלץ אותי, וסברתי שעתה התממשו בשלמותם וגרוע מזה לא יהיה, וכי יד האלוהים נגעה בי כעת, ואני אבוד, בלי סיכוי לגאולה. אבל לדאבוני זאת הייתה רק טעימה מן הסבל שנגזר עליי לחוות, כפי שיתברר בהמשך סיפורי.
היות שפטרוני או אדוני החדש לקח אותי אתו לביתו, טיפחתי תקוות שייקח אותי אתו כשיצא שוב לים, בהנחה שבשלב כלשהו ייפול בידי אניית מלחמה ספרדית או פורטוגלית, ואז אצא לחופשי. אבל עד מהרה התנפצה תקוותי זאת, שכן כשיצא לים השאיר אותי על החוף לטפל בגינתו הקטנה ולעשות בביתו את העבודות השחורות שנהוג להטיל על עבדים. וכשחזר ממסעו, ציווה עליי להישאר בספינה ולשמור עליה.
הדבר היחיד שהעסיק את מוחי היה בריחתי משם והצעדים שאנקוט לשם כך, אבל לא עלתה בדעתי שום דרך שהיה סיכוי ולו קל שבקלים שתתממש, לא עלה שום רעיון שסיכוייו סבירים; שכן לא היה איש מלבדי – שום עבד, לא אנגלי, לא אירי ולא סקוטי – שיהיה שותף למחשבותיי או יסתכן אתי במעשה. וכך חלפו שנתיים, ואף שתכופות השתעשעתי ברעיון, לא הייתה לי תחזית מעודדת ולו קלושה ליישמו.
אחרי כשנתיים אירע מקרה חריג שהעלה שוב במחשבתי את הרעיון הישן לנסות לברוח אל החופש. אדוני נשאר בבית זמן ממושך מן הרגיל, בלי לצייד את ספינתו, וזאת, על-פי השמועה, בשל מחסור בכסף. פעם או פעמיים בשבוע דרך קבע, ופעמים בתדירות גבוהה יותר, אם מזג האוויר היה טוב, יצא לדיג בסירת המשוטים של ספינתו. אני ומַרֶסקו[7] צעיר צורפנו אליו תמיד, חתרנו בסירה ושעשענו אותו מאוד, ואני הפגנתי מיומנות רבה במלאכת הדיג, עד שלעתים היה שולח אותי עם מוּרי מקרובי משפחתו ועם הצעיר, מרסקו בפיהם, כדי לדוג לו מנת דגים.
פעם אחת יצאנו לדיג בבוקר רוגע לחלוטין, אבל במהלכו כיסה על הכל ערפל כה סמיך, עד שהחוף נעלם מעינינו, אף שלא התרחקנו ממנו אפילו כדי מייל וחצי. חתרנו בלי לדעת לאן. כל היום וכל הלילה שאחריו התייגענו, וכשעלה הבוקר גילינו שהרחקנו אל לב ים, במקום להתקרב אל החוף, לפחות כדי שבעה מיילים וחצי ממנו. אף-על-פי-כן הצלחנו לחזור, במאמץ גדול מאוד ומתוך סיכון-מה, משום שבבוקר החלה מנשבת רוח חזקה למדי, ובייחוד היינו כולנו רעבים מאוד.
אבל אדוננו, שתאונה זאת שימשה לו אות אזהרה, החליט להיזהר יותר להבא, והיות שברשותו הייתה אַרבָּה מאנייתנו האנגלית שנפלה לידו, גמר אומר לא לצאת עוד לדיג בלי מצפן וקצת צידה לדרך. לכן הורה לנגר ספינתו, שגם הוא היה עבד אנגלי, לבנות באמצע הסירה חדר קטן או תא, כמו בדוברה, מאחוריו עמדת היגוי וניתוב המפרש הראשי, ולפניו מקום למלח או שניים לתפעול המפרשים. הסירה הייתה מצוידת במפרש משולש שכינויו כתף-כבש, והמָנוֹר שלו הותקן על גג התא, שהיה נמוך ונעים מאוד, ובו מקום לאדון ולעבד או שניים, שולחן אוכל וכמה תאי אחסון קטנים לבקבוקי משקה אחדים שמצא לנכון לשתות בסירה, ובייחוד ללחם, לאורז ולקפה.
לעתים תכופות יצאנו לדיג בסירה זאת, והיות שהייתי דייג מיומן ביותר, לעולם לא יצא בלעדיי. פעם אחת קבע לצאת להפלגה בסירתו, אם לשיט תענוגות ואם לדיג, בחברת שניים או שלושה מוּרים מנכבדי המקום. לכבודם צייד במיוחד את הסירה והעלה בלילה על סיפונה מלאי מצרכים גדול מן הרגיל וציווה עליי לטעון שלושה רובים באבק שרפה ובקליעים שאמצא על סיפון ספינתו, שכן נוסף על דיג הם תכננו להשתעשע בציד עופות.
הכנתי הכל כמצוותו ולמחרת בבוקר חיכיתי בסירה הרחוצה והנקייה, דגלה ונס קברניטה מתנוססים ברוח, ועל סיפונה כל הנחוץ לנוחות אורחיו. זמן קצר אחר כך עלה אדוני על סיפון הסירה לבדו, אמר לי שאורחיו דחו את ההפלגה בשל עסקה שהזדמנה, והורה לי, לגבר ולצעיר המוּרים להפליג כרגיל בסירה ולדוג להם דגים, היות שחבריו אמורים לסעוד בביתו את ארוחת הערב. הוא ציווה שכאשר יהיו בידי כמה דגים, אביא אותם מיד לביתו; ואת כל זאת תכננתי לבצע.
בו ברגע בצבצו ועלו במוחי התכניות הישנות להשתחרר, שכן כעת התברר לי שאנייה קטנה עתידה לעמוד לפיקודי; ומשעזב אדוני הצטיידתי לא לדיג, אלא למסע, אף שלא ידעתי, ואפילו לא שקלתי לאן לפנות, שכן כל יעד היה דרך המוצא שלי מן המקום הזה.
תחבולתי הראשונה הייתה לפנות אל המוּרי באמתלה כלשהי שיביא מצרכים החיוניים לקיומנו בסירה; אסור לנו, אמרתי לו, להעז לאכול מלחמו של אדוננו. הוא הסכים אתי והעלה לסירה סל גדול של צנימים או רקיקים מקומיים ושלושה כדים מלאים מים מתוקים. ידעתי איפה אוחסנה תיבת בקבוקי המשקה של אדוני, שמצורתם ניכר שמקורם בשלל אנגלי כלשהו, והעברתי אותם לסירה בזמן שהמוּרי היה על החוף, כאילו היו שם לפני כן, בשביל אדוננו. כמו כן העליתי לסירה גוש גדול של דונג שמשקלו עלה על מחצית משקל מאה, בתוספת חבילת פתילים או סליל חוטים, גרזן, מסור ופטיש – כולם היו לנו אחר כך לתועלת רבה, ובייחוד הדונג ששימש להתקנת נרות. ניסיתי אותו בתחבולה אחרת, וגם את הפיתיון הזה בלע בתמימות. שמו היה ישמעאל, והוא כונה מוּלי או מוֹלי; וכך קראתי לו. מולי, אמרתי לו, רוביו של אדוננו בסירה, אולי תוכל להביא קצת קליעים ואבק שרפה. ייתכן שנצוד לעצמנו כמה עופות אלקמי (הדומים לחרטומן ארך הרגליים שלנו), ואני יודע שהוא מאחסן את מלאי הנשק בספינה. נכון, ענה, אני אביא קצת. ובאמת הביא שק עור גדול ובו כפאונד וחצי של אבק שרפה ואפילו יותר; ושק אחר ובו חמישה או שישה פאונד קליעים וכמה כדורים קטנים והניח הכל בסירה. בד בבד מצאתי בתא הגדול קצת אבק שרפה של אדוני. דחסתי אותו לאחד הבקבוקים הגדולים בתיבתו לאחר שרוקנתי את המעט שנשאר בו לבקבוק אחר. וכך, מצוידים בכל הנחוץ, יצאנו לדוג מחוץ לנמל. במגדל שבכניסה לנמל הכירו אותנו והתעלמו מאתנו. משהרחקנו לא יותר ממייל מהנמל, קיפלנו את מפרשינו והתיישבנו לדוג. הרוח הצפונית עד צפונית-מזרחית לא תאמה את מטרותיי, שכן אילו נשבה מדרום, בלי ספק הייתי מגיע לחופי ספרד או לפחות למפרץ קַדיס. אבל גמרתי אומר שיהיה כיוון הרוח אשר יהיה, אני עוזב את המקום המחריד הזה ומשאיר את השאר לגורל.
לאחר שישבנו זמן-מה בלי לדוג כלום, שכן כשנתפסו דגים בקרס חכתי לא העליתי אותם כדי שלא יראה אותם, אמרתי למוּרי, זה לא טוב, כך לא נצליח לשרת את אדוננו, אנחנו מוכרחים להתרחק הלאה. בתמימותו הסכים, ומאחר שישב בחרטום הסירה, הרים את המפרשים, ומאחר שההגה היה בידי, השטתי את הסירה עוד כשלושה מיילים ללב הים ועצרתי אותה כביכול כדי לדוג. אחר העברתי את ההגה לידי הנער, צעדתי קדימה לעבר המוּרי והעמדתי פנים כאילו אני מתכופף כדי להרים משהו מאחוריו, לפתּי אותו בהפתעה מתחת לחגורה, דחפתי אותו מעל דופן הסירה והפלתי אותו לים. הוא צף מיד על פני המים, היות ששחה היטב, וקרא אליי והתחנן שאעלה אותו לסירה ובתמורה ייסע אתי עד קצווי תבל. מכיוון ששחה במרץ כה רב אחרי הסירה, והיות שרק משב רוח קל נשב, הרי עד מהרה היה מדביק אותי. לכן נכנסתי לתא, הוצאתי את אחד מרובי הציד, כיוונתי אליו ואמרתי לו שלא הרעתי לו, ואם ישתוק, לא אפגע בו. הים שקט, אמרתי, ואתה שחיין טוב ותוכל להגיע לחוף. אם תשחה לחוף, לא אפגע בך, אבל אם תתקרב אל הסירה, אירה בראשך, שכן אני נחוש לצאת לחופשי. הבחור הסתובב ושחה אל החוף, ואין לי ספק שהגיע לשם בקלות, שכן היה שחיין מצוין.
הייתי שמח לקחת אתי את המוּרי ולהטביע את הנער, אלא שלא יכולתי להסתכן ולבטוח בו. משנעלם פניתי אל הנער, שנקרא בפי כל חוּרי, ואמרתי לו, חוּרי, אם תהיה נאמן, אעשה אותך לאיש חשוב, אבל אם לא תחליק בידך על פניך בשבועת אמונים – כלומר תישבע בזקנם של מוחמד ואביו – אאלץ להשליך גם אותך אל הגלים. הנער חייך לעברי ודיבר בתום לב שכזה שלא יכולתי אלא לבטוח בו, ונשבע לי אמונים ללכת אחריי עד קצווי תבל.
כל עוד היה המוּרי השוחה בטווח ראייתי, השטתי את הסירה היישר ללב ים, ולא עם כיוון הרוח, כדי שיחשבו שהפלגתי לעבר מצרי גיברלטר (כפי שאכן היה מצופה מכל אדם שעיניו בראשו). מי היה מעלה בדעתו שנפליג הלאה דרומה, לעבר החוף הפראי באמת, ארצם של עמי הכושים שבוודאי יכתרו אותנו כולם בסירות הקַנוּ שלהם ויהרגו אותנו; חוף שלא נוכל להציג את כף רגלנו עליו, בלי שנהיה טרף לחיות פרא או לפראים בני אנוש אכזרים פי כמה.
אבל ככל שפנה היום לערוב שיניתי את מסלול ההפלגה לכיוון דרום ממש עם נטייה קלה מזרחה, כדי להישאר בטווח החוף. ובזכות משב רוח חזק והים השקט והנוח גמעתי מרחק כזה, שלהערכתי עד שלוש אחר הצהריים של יום המחרת, כשהתקרבתי בפעם הראשונה אל היבשה, כבר הדרמתי לפחות מאה וחמישים מייל מסָלֶה – לגמרי מחוץ לממלכת מלך מרוקו או כל מלך אחר בסביבה, שכן לא ראינו איש.
ואף-על-פי-כן, בשל פחדי הגדול כל כך מפני המוּרים, וחששי הנורא שמא אפול לידיהם, לא הסכמתי לעצור או לעלות לחוף או לעגון; והיות שהרוח עדיין הייתה נוחה, הוספתי לשוט כך חמישה ימים. ואז, כששינתה הרוח את כיוונה והחלה נושבת דרומה, ומשהגעתי לידי מסקנה שאם היו ספינות שיצאו למצוד אחריי, הן כבר התייאשו, העזתי להתקרב אל החוף ועגנתי בשפכו של נהר קטן, בלי לדעת מהו ואיפה הוא, באיזה קו רוחב הוא, באיזו מדינה הוא עובר ואיזה עם מאכלס אותה. גם לא ראיתי נפש חיה ולא רציתי לראות. בעיקר ביקשתי לי מים מתוקים. בערב נכנסנו לאותו מפרצון והחלטנו לשחות אל החוף מיד לכשיחשיך ולהתוודע אל הארץ. אלא שכאשר השתררה חשכה גמורה, מיד עלו באוזנינו קולות מבעיתים כל כך של נביחות, שאגות ונהמות של יצורי פרא שלא ידענו מה טיבם, עד שהנער כמעט מת מפחד והתחנן לפניי לא לרדת לחוף עד אור הבוקר. בסדר, חוּרי, אמרתי, לא אלך, אבל ביום אנחנו עלולים להיתקל בבני אדם שיהיו מסוכנים לנו ממש כמו אותם אריות. אז אנחנו נותן להם יורה רוּבה, אמר חוּרי וצחק, לעשות הם בורח. את האנגלית שבפיו למד חוּרי משיחה אתנו, העבדים, אבל שמחתי להיווכח שהנער עליז כל כך ונתתי לו לגימה (ממשקה שבתיבת הבקבוקים של אדוננו) לעודד אותו. בסופו של דבר, עצתו של חוּרי הייתה טובה, וקיבלתי אותה. הטלנו את העוגן הקטן שלנו ושכבנו בשקט כל הלילה. אני אומר בשקט, כי לא עצמנו עין! שכן בתוך שעתיים שלוש ראינו מיני מינים של יצורים עצומים (שלא ידענו כיצד לכנותם) יורדים אל חוף הים ורצים לתוך המים, משתכשכים ומתרחצים לשם העונג שבצינון גופם, ובתוך כך משמיעים יללות וצווחות כה מחרידות שכמותן לא שמעתי מימיי.
פחד נורא נפל על חוּרי, ולמען האמת גם עליי. אבל הפחד עוד גבר כששמענו את אחד היצורים הענקים הללו שוחה לעבר סירתנו. לא יכולנו לראות אותו, אבל לפי נשימותיו יכולנו לזהות שמדובר ביצור מפלצתי, עצום ונזעם. חוּרי אמר שזה אריה, ומי יודע, אולי באמת היה אריה, אבל חוּרי המסכן הפציר בי להרים עוגן ולהתרחק משם בחתירה. לא, חוּרי, אמרתי, אנחנו יכולים לשחרר את החבל שבקצהו מצוף ולצאת לים, הם לא יוכלו לעקוב אחרינו מרחק כזה. אך יצאו המילים מפי נחרדתי לראות את היצור (יהיה אשר יהיה) במרחק שני משוטים מאתנו. מכל מקום מיד ניגשתי לדלת התא, הוצאתי את הרובה שלי ויריתי לעברו, והוא מיד פנה לאחור ושחה חזרה אל החוף.
אין מילים לתאר את הקולות המזוויעים, את היללות והצווחות המחרידות שעלו הן משפת הים והן מפנים הארץ. לשמע הרעם או קול הנפץ של הרובה, משהו שיש לי יסוד להאמין שהיצורים האלה לא שמעו מעודם, השתכנעתי שלא נוכל לרדת לחוף זה בלילה. כיצד נעז לרדת לחוף ביום כבר הייתה שאלה אחרת, שכן ליפול לידיהם של פראים כלשהם היה גרוע כמו ליפול בין ציפורני אריות ונמרים. הסכנה שבדבר הפחידה אותנו בה במידה.
כך או כך, היינו מוכרחים לעלות על החוף במקום זה או אחר כדי להצטייד במים, היות שאזלו לגמרי. השאלה הייתה מתי או איפה למצוא אותם. חוּרי אמר שאם אתן לו לרדת לחוף ובידו אחד הכדים, הוא יברר אם יש כלל מים ויביא לי. שאלתי אותו מדוע הוא מבקש ללכת. למה לא אלך אני, והוא יישאר בסירה? הנער השיב מתוך חיבה כה רבה, שעוררה בי אהבה אליו מאז ואילך. הוא אמר, אם באים אנשים פראים, אוכלים אותי, אתה הולך מכאן. בסדר, חוּרי, שנינו נלך, ואם יבואו הפראים, נהרוג אותם. הם לא יאכלו אף אחד מאתנו. נתתי לחוּרי צנים ולגימה מאחד המשקאות שבתיבת הבקבוקים של אדוננו, שכבר הזכרתי, קירבנו את הסירה אל החוף ככל שמצאנו לנכון והלכנו במים אל החוף ואתנו רק כלי נשקנו ושני כדי-מים למילוי.
לא רציתי שהסירה תצא מטווח ראייתי, מחשש שיגיחו במורד הנהר פראים בסירות קנו. אבל הנער, שהבחין בהשתפלות הקרקע כמייל מהחוף, פסע לשם, ועד מהרה ראיתי אותו חוזר אליי במרוצה. חשבתי שרודף אחריו פרא או שמא נבהל מחיית פרא, ורצתי לקראתו לעזור לו. אבל כשהתקרבתי אליו ראיתי משהו משתלשל מכתפיו; בעל חיים שירה בו, מעין ארנבת שצבעה שונה ורגליה ארוכות יותר. על כל פנים שמחנו בו מאוד, והבשר היה טעים מאוד. אבל עיקר השמחה הייתה על הידיעה שבפי חוּרי המסכן, ולפיה מצא מים טובים, ולא ראה פראים.
אלא שאחר כך גילינו שאיננו צריכים להתאמץ כל כך לחפש מים, שכן קצת הלאה במעלה המפרצון שבו עגנּו, גילינו שהגאות לא הייתה גבוהה ובשעת השפל המים היו מתוקים. לפיכך מילאנו את כדינו והתענגנו על בשר הארנבת שצדנו, והתכוננו להמשיך בדרכנו בלי שגילינו שום עקבות של יצורי אנוש באותו חבל ארץ.
היות שמסע אחד כבר הביא אותי לחוף זה, ידעתי היטב שהאיים הקנריים וגם איי כף וֶרדֶה[8] אינם רחוקים מן החוף. אבל לא היו ברשותי שום מכשירים כדי לקבוע באיזה קו רוחב אנחנו, ולא בדיוק ידעתי, או לפחות לא זכרתי, באיזה קו רוחב היו האיים. לכן לא ידעתי איפה לחפש אותם או מתי להתרחק ללב ים כדי להתקרב אליהם, שאם לא כן הייתי מוצא בקלות כמה מן האיים הללו. אבל תקוותי הייתה שאם אשאר לאורך החוף הזה עד שאגיע לאזור שבו סחרו האנגלים, ייקרו בדרכי כמה מספינותיהם בנתיב הסחר הקבוע שלהן, והן יחלצו אותנו ויעלו אותנו על סיפונן.
לפי חישובי המדויק ביותר הייתי ממוקם עכשיו באזור שבין ממלכת מלך מרוקו ובין ארצות הכושים, שהיה שומם ולא מיושב מלבד בחיות פרא. הכושים נטשו אותו והרחיקו דרומה בשל חששם מפני המוּרים; והמורים לא חשבו שראוי ליישב את האזור בשל צחיחותו; ולאמתו של דבר שניהם נטשו אותו בגלל המספר העצום של ברדלסים, אריות, נמרים ושאר יצורים אכזריים שחיו שם; המורים ראו בו אתר ציד בלבד, ושלחו לשם מעין כוח צבאי שמנה בכל פעם אלפיים-שלושת אלפים איש; ואכן לאורך כמעט מאה מיילים של חוף זה לא ראינו אלא ארץ שוממת ולא מיושבת ביום, ולא שמענו אלא יללות ושאגות של חיות פרא בלילה.
פעם או פעמיים בשעות היום חשבתי שראיתי את הר פיקו[9] שבאי טֶנֶריפֶה, היות שהוא פסגת ההר הגבוהה ביותר באיים הקנריים, ונטיתי מאוד ליטול סיכון מתוך תקווה שאגיע לשם. אבל לאחר שניסיתי פעמיים ונהדפתי לאחור ברוחות נגדיות, וגם הגלים היו גבוהים מדי בשביל סירתי הקטנה, החלטתי לדבוק בתכניתי הראשונה ולהמשיך בשיט לאורך החוף.
כמה פעמים, לאחר שעזבנו את המקום הזה, נאלצתי לעגון כדי להצטייד במים מתוקים; ופעם אחת בייחוד, השכם בבוקר, עגנו סמוך לכֵּף קטן גבוה למדי, והיות שזרם הגאות הלך ונחלש, הנחנו לו לסחוף אותנו הלאה. חוּרי, שהסתכל סביב יותר ממני כנראה, קרא לי בשקט ואמר שמוטב שנתרחק מהחוף, כי שם על התלולית ההיא שוכבת לה מפלצת מפחידה שקועה בשינה עמוקה. הבטתי לכיוון שהצביע עליו ובאמת ראיתי מפלצת איומה, אריה עצום ונורא שרבץ בשיפולי החוף בצל זיז שהתבלט מן הגבעה וסוכך עליו מעט. חוּרי, אמרתי, רד לחוף והרוג אותו. חוּרי נראה מבועת ואמר, אני להרוג! הוא אוכל אותי בפה אחד, והתכוון בביס אחד. על כל פנים לא אמרתי עוד דבר לנער ורק ביקשתי שלא יזוז ולקחתי את הרובה הגדול ביותר שלנו, שקוטר קנהו כמעט כשל רובה מוּסקֶט, טענתי אותו במטען גדול של אבק שרפה ובשני קליעים והנחתי אותו. אחר כך טענתי עוד רובה בשני כדורים ואת השלישי, שכן היו לנו שלושה רובים, טענתי בחמישה כדורים קטנים יותר. כיוונתי את הרובה הראשון טוב ככל שיכולתי כדי לירות בראשו, אבל הוא רבץ כך שרגלו הייתה מורמת מעט מעל אפו, והקליעים פגעו ברגל מעל הברך ושברו את העצם. תחילה הוא זינק מרבצו בנהמות, אבל משנוכח שנשברה רגלו, חזר ונפל ארצה ואז קם על שלוש רגליים והשמיע את השאגה המחרידה ביותר ששמעתי מעודי. מעט הופתעתי שלא פגעתי בראשו, אבל מיד נטלתי את הרובה השני, ואף שהוא החל להתרחק, יריתי שוב ופגעתי בראשו ונהניתי לראותו צונח, כמעט בשקט, ונאבק על חייו. ואז אזר חוּרי אומץ וביקש שאניח לו לרדת לחוף. בסדר, לך, אמרתי. והנער קפץ למים, בידו האחת רובה קטן, ובשנייה שחה לחוף והתקרב אל היצור, הניח את לוע הרובה בתוך אוזנו וירה שוב בראשו והמית אותו סופית.
זה אכן היה ציד ראוי לשמו, אלא שהבשר לא היה ראוי למאכל אדם, והצטערתי על שלושה מטעני אבק השרפה והקליעים שהתבזבזו על יצור שלא הביא לנו שום תועלת. אף-על-פי-כן חוּרי אמר שיאכל ממנו, נכנס לסירה וביקש ממני את הגרזן. לשם מה, חוּרי? שאלתי. אני לחתוך ראש שלו, ענה. אלא שלא הצליח במשימה, והסתפק בכפה – שהייתה עצומה בממדיה – והביא אותה אתו.
ביני לביני חשבתי שאפשר שעורו יביא לנו תועלת כלשהי, והחלטתי לפשוט אותו, אם אצליח. לפיכך ניגשנו חוּרי ואני למלאכה, אבל חוּרי היה הרבה יותר מיומן ממני במלאכה, שלא היה לי כל מושג בה. ואכן נדרש לשנינו כל היום, אבל בסופו של דבר פשטנו את עורו מעליו ופרשנו אותו על גג התא שלנו. בתוך יומיים ייבשה אותו השמש לגמרי והוא שימש לי בהמשך מצע למשכב.
בעשרה או בשנים-עשר הימים שלאחר חניה זאת שטנו כל הזמן דרומה. חסכנו מאוד בצידתנו, שהלכה והידלדלה מאוד, וירדנו לחוף רק כשנאלצנו לחדש את מלאי המים המתוקים. תכניתי הייתה להגיע לנהר גמביה או לנהר סנגל,[10] כלומר לאזור הקרוב לכף ורדה. שם קיוויתי להיתקל באנייה אירופית כלשהי, שאם לא כן לא נותר לי אלא לחפש את האיים או למות בקרב הכושים. ידעתי שכל הספינות האירופיות המפליגות לחופי גינאה או לברזיל או לאיי הודו המזרחית עוברות בכף הזה או באיים הללו, וקיצורו של דבר, את כל יהבי השלכתי על זה – לפגוש ספינה כלשהי או למות.
עוד כעשרה ימים פעלתי על-פי החלטה זו, ובמהלכם התחלתי להבחין שהארץ מיושבת, ובשניים או שלושה מקומות שעל פניהם חלפנו בהפלגתנו ראינו אנשים עומדים על החוף לצפות בנו. יכולנו גם להבחין שהם שחורים מכף רגל ועד ראש ועירומים לגמרי. לרגע חשבתי לגשת אליהם בחוף, אבל חוּרי היה יועץ טוב ואמר, לא הולך, לא הולך. אף-על-פי-כן קירבתי את הסירה אל החוף כדי שאוכל לדבר אתם, וראיתי שהם רצים אתי לאורך החוף כברת דרך ארוכה. הבחנתי שאין להם כלי נשק בידיהם, מלבד לאחד מהם, שברשותו היה מקל ארוך ודק, רומח, לדברי חוּרי, שהם זורקים למרחק רב בלי להחטיא את המטרה. לפיכך שמרתי על מרחק, אבל דיברתי אתם ככל שיכולתי בשפת סימנים, ובייחוד תיארתי בסימנים בקשה למשהו לאכול, והם אותתו לי שאם אעצור את הסירה, יביאו לי קצת בשר. על כן הורדתי את המפרש העליון שלי והמתנתי, בעוד שניים מהם רצו לפנים הארץ ובתוך פחות ממחצית השעה חזרו והביאו אתם שתי פיסות בשר יבש וקצת גרגרי דגן מפרי ארצם; ואף שלא הכרנו לא את האחד ולא את האחר, היינו מוכנים לקבל את המזון ברצון, אבל איך להגיע אליו הייתה הבעיה הבאה במשא ומתן בינינו, שכן לא רציתי להסתכן בירידה אל החוף, והם פחדו מאתנו לא פחות. אבל לבסוף נמצא מוצא בטוח לכולנו. הם הביאו את דברי המזון אל החוף, הניחו אותם על הקרקע ונסוגו הרחק משם עד שלקחנו אותם אל הסירה, ואז חזרו והתקרבו אלינו.
הודינו להם בשפת הסימנים, משום שלא היה לנו מה לתת להם בתמורה. אבל בו ברגע נקרתה לנו הזדמנות נפלאה להשיב להם טובה תחת טובה. עוד אנו חונים סמוך לחוף, הגיחו מן ההרים שני יצורים ענקיים, האחד רודף אחר האחר (כך שיערנו) בזעם גדול לכיוון הים. אם היה מדובר במרדף של זכר אחר נקבה ואם שיחקו או נאבקו, לא יכולנו לדעת, ואף לא יכולנו לדעת אם היה מדובר במעשה שבשגרה או מעשה חריג, אף שלהשערתי היה חריג; ראשית משום שלעתים רחוקות נראו אותן חיות טרף ביום, ושנית ראינו שהאנשים, ובייחוד הנשים, היו אחוזי אימה. כולם, חוץ מהאיש בעל הרומח או החנית, ברחו מהחיות. אבל היות ששני היצורים שעטו היישר אל המים וקפצו לים ושחו סביב כאילו באו לשם שעשוע, לא נראה שהם מתכננים לתקוף מישהו מהכושים. לבסוף החל אחד מהם להתקרב לסירתנו יותר משציפיתי בתחילה, אבל אני הייתי מוכן לקראתו, שכן טענתי את הרובה שלי במהירות האפשרית והוריתי לחוּרי לטעון את שני האחרים. משהיה כמעט בטווח ירייה, יריתי ופגעתי בו היישר בראשו. הוא שקע מיד במים, אבל בן רגע הופיע וצלל וצף לסירוגין כאילו הוא נאבק על חייו. ואכן כך היה, ומיד פנה לחזור לחוף. אבל הן בשל פצעו הקטלני, והן בשל המים המאיימים לחנוק, הוא מת ממש לפני שהגיע אל החוף.
אין מילים לתאר את התדהמה של אותן בריות עלובות מהרעש ומהאש שעלו מרובי. אחדים מהם כמעט מתו מפחד, וכשלו ארצה כמתים. אבל משראו שהיצור מת וטבע במים והבחינו שאני מסמן להם להתקרב אל החוף, אזרו עוז, ניגשו אל החוף וחיפשו אותו. דמו שהכתים את המים גילה לי את מקום הימצאו. כרכתי סביבו חבל שנתתי בידי הכושים, ובעזרתו הם משכו וגררו אותו אל החוף וגילו שזהו נמר חברבורות נדיר ביותר ויפה להפליא, ובניסיון להבין במה הרגתי אותו, נשאו את ידיהם אל על בהתפעלות.
היצור השני, שנבהל מהבזק האש ומרעש הרובה, שחה אל החוף ורץ היישר אל ההרים שמהם הגיחו השניים, וממרחק שכזה לא יכולתי לדעת באיזו חיה מדובר. עד מהרה התברר לי שהכושים דווקא אוכלים בשר נמרים, ושמחתי לגמול להם באמצעותו. סימנתי להם שהם יכולים לקחת אותו, ובהכרת תודה רבה הם ניגשו מיד למלאכה. אף שלא היה בידם סכין, באמצעות כפיס עץ מושחז הם פשטו את עורו בקלות רבה יותר משיכולנו אנחנו בסכין. הם הציעו לי נתחים מהבשר, אבל סירבתי לקבלם, כאילו זוהי מתנתי להם, ורק הצבעתי על העור. הם נתנו לי אותו בחפץ לב והוסיפו עוד כהנה וכהנה על הצידה שכבר נתנו, צידה שקיבלתי בלי שאדע מה טיבה. אחר סימנתי בידיי שאני רוצה מים; הושטתי לעברם את אחד הכדים שלי, הפוך על פיו, כדי להבהיר שהוא ריק וכי רצוני שימולא. הם הזעיקו מיד כמה מחבריהם, ושתי נשים נשאו אתן כד גדול עשוי מחומר שכנראה יובש בשמש. הם הניחו את הכד על הקרקע בשבילי, כמו קודם, שלחתי את חוּרי אל החוף עם הכדים שלי, והוא מילא את שלושתם. הנשים, כמו הגברים, היו עירומות לגמרי.
כעת הייתי מצויד בשורשים ובדגן, יהיו אשר יהיו, ובמים, ולאחר שנפרדתי מהכושים הידידותיים שלי, המשכתי הלאה עוד כאחד-עשר יום בלי לנסות להתקרב לחוף, עד שראיתי לפניי לשון יבשה ארוכה, במרחק שתים-עשרה או חמש-עשרה מייל ממני. מאחר שהים היה שקט, שמרתי על מרחק גדול מהכֵף, ולבסוף, לאחר שהקפתי אותו במרחק כשישה מיילים מהיבשה והשקפתי על הים, ראיתי בבירור יבשה ממול. מכך הסקתי, בלי כל ספק, שזהו כף ורדה ואלה האיים הנקראים על שמו – איי כף ורדה. אלא שהם היו מרוחקים מאוד, ולא באמת ידעתי איזה צעד נכון יותר לנקוט, שכן אם תישא אותי רוח חזקה, אני עלול להחמיץ את כולם.
בשעה שהרהרתי בבעיה זאת נתתי את ההגה בידי חוּרי ונכנסתי אל התא והתיישבתי. פתאום צעק הנער, אדון, אדון, ספינה עם מפרש, והטיפשון איבד את עשתונותיו מרוב פחד, שכן חשב שזאת בוודאי אחת מספינות אדונו שנשלחו לרדוף אחרינו. אבל אני ידעתי שכבר התרחקנו אל מחוץ להישג ידם. זינקתי מהתא ולא זו בלבד שראיתי מיד את הספינה, אלא גם זיהיתי שזוהי ספינה פורטוגלית שפניה, כך חשבתי, אל חופי גינאה, להשיג כושים. אבל משבחנתי את נתיב מסעה, השתכנעתי עד מהרה שפניה מועדות לכיוון אחר, בלי שום כוונה להתקרב לחוף. לפיכך מיהרתי ככל יכולתי ללב ים כדי לדבר אתם, אם אוכל.
היה לי ברור שגם כשכל מפרשיי פרושים, לא אצליח להשיג אותם, והם ייעלמו לפני שאספיק לאותת להם. אבל לאחר שצברתי מהירות שיא והתחלתי להתייאש, נראה שראו אותי מבעד למשקפותיהם, זיהו שמדובר בסירה אירופית, וסברו שמקורה מן הסתם באנייה טרופה כלשהי. לכן קיצרו את מפרשיהם כדי לאפשר לי להתקרב. התעודדתי מכך ושיגרתי אותות מצוקה בנפנוף דגלו של אדוני שהיה אתי בסירה, ובירי ברובה. משהבחינו בשני האותות הללו – שכן אמרו לי שראו את העשן, אף שלא שמעו את הירייה – עצרו ברוב טובם וחיכו לי, ובתוך כשלוש שעות הדבקתי אותם.
הם שאלו אותי מי אני בפורטוגלית, בספרדית ובצרפתית, אלא שלא הבנתי את כל השפות האלה. לבסוף קראו למלח סקוטי שהיה על סיפון האנייה, והשבתי לו שאני אנגלי שנמלט מעבדות בשבי המוּרים בסָלֶה. אז הזמינו אותי לעלות על סיפון אנייתם ובלבביות רבה אירחו אותי על כל חפציי.
קל לשער כמה שימח אותי – שמחה שאין מילים לתארה – חילוצי זה, כפי שהיה בעיניי, מהנסיבות האומללות והנואשות כמעט שנקלעתי אליהן, ומיד הצעתי את כל רכושי לקברניט הספינה בתמורה לחילוצי. אלא שהוא אמר לי בנדיבותו שלא ייקח ממני דבר וכי כל מיטלטליי יימסרו לי במלואם כשאגיע לברזיל. שכן, אמר, הצלתי את חייך כפי שהייתי רוצה להינצל בעצמי, וביום מן הימים ייתכן שיזמן לי הגורל לעלות על סיפון אנייה באותו מצב. חוץ מזה, אמר, אם אקח אותך לברזיל, הרחק כל כך מארץ מולדתך, ואקח ממך את רכושך, אתה תגווע שם ברעב, ואז רק אגזול את אותם חיים שנתתי. לא, לא, סניור אינגלֶס, אמר, אקח אותך לשם חינם, אדוני האנגלי, ובחפצים הללו תוכל לקנות את מזונך ולשלם את דמי מסעך חזרה הביתה.
כמו שהפגין נדיבות בהצעתו, כך הקפיד על קוצו של יו"ד ביישומה, ואסר על המלחים לגעת בדבר מחפציי. אחר לקח את כל רכושי להשגחתו והחזיר לי רשימת מצאי מדויקת, ובה אפילו שלושת כדי החומר שלי, כדי שאוכל לתובעו חזרה.
אשר לסירתי, הוא הבחין באיכותה המצוינת ואמר לי שיקנה אותה ממני לשימוש ספינתו, ושאל כמה ארצה תמורתה. השבתי לו שלאחר שנהג בי נדיבות שכזאת בכל, לא אוכל לבקש תמורתה דבר, והשארתי את העניין לגמרי בידיו. בתגובה לדבריי אמר שייתן לי שטר חוב בכתב ידו ולפיו ישולם לי תמורתו בברזיל שמונים פֶּסוֹ ספרדיים, ואם כשנגיע לשם יציע לי מישהו יותר, הוא ישלים את ההפרש. עוד שישים פסו הציע לי תמורת הנער חוּרי, שסירבתי לקחת, לא משום שלא רציתי שיעבור לרשות הקברניט, אלא משום שהסתייגתי מאוד מהסחר בחירותו של הנער המסכן שעזר לי בנאמנות כה רבה לזכות בשלי. מכל מקום, משהסברתי לו את הסיבה להתנגדותי, הודה בצדקתי והציע לי דרך ביניים, ולפיה יתחייב לנער לשחררו בתוך עשר שנים אם ימיר את דתו לנצרות. לשמע דבריו, והיות שחוּרי הביע נכונות לעבור לרשותו, הסכמתי למסור אותו לידי הקברניט.
מסענו לברזיל היה מוצלח מאוד, וכעבור כעשרים ושניים יום הגענו אל בַּאייה דֶה טוֹדוֹס לוֹס סַנטוֹס, או מפרץ כל-הקדושים. וכעת, לאחר שניצלתי שוב מנסיבות החיים האומללות ביותר, היה עליי לשקול מה יהיה צעדי הבא.
את יחסו המיטיב של הקברניט כלפיי לעולם לא אשכח. הוא סירב לקחת ממני דמי נסיעה, שילם לי עשרים דוּקַט תמורת עור הנמר וארבעים בשביל עור האריה שהיו בסירתי, דאג להעביר למעני את כל חפציי שבספינה עד האחרון שבהם, וקנה את מה שהסכמתי למכור – כגון תיבת הבקבוקים, שניים מרוביי, וחתיכה מגוש הדונג, שכן מהשאר הכנתי נרות. בקיצור, הרווחתי כמאתיים ועשרים פסו ממכירת כל מטעני, וכשבכיסי הון זה, ירדתי לחופי ברזיל.
לא חלף זמן רב והוא דיבר עליי טובות באוזני איש ישר והגון כמותו שהיה בעליהם של אחוזת מטעים ובית חרושת לסוכר, אינזֶ'ניוֹ בשפתם. זמן-מה התגוררתי בביתו, וכך התוודעתי לשיטות השתילה והפקת הסוכר. ומשראיתי את חיי הרווחה של בעלי המטעים וכיצד התעשרו במהירות, החלטתי להיות לבעל אחוזת מטעים כאחד מהם, אם אוכל לקבל היתר להשתקע שם, ובינתיים חיפשתי דרך להעביר אליי את הכסף שהשארתי בלונדון. לשם כך השגתי מעין תעודת התאזרחות, קניתי חלקה לא-מעובדת ככל שאִפשר הכסף שבידי, ועל יסוד ההון שהייתי אמור לקבל מאנגליה, גיבשתי תכנית להשתקעות ולייסוד אחוזת המטעים שלי.
היה לי שכן, פורטוגלי מליסבון, בן להורים אנגלים ושמו וֵלס, שמצבו היה דומה מאוד שלי. אני מכנה אותו שכני היות שאחוזתו הייתה קרובה לשלי, והתחברנו מאוד. הוני הידלדל, וכך גם שלו, וכשנתיים גידלנו בעיקר כדי לספק את צורכי קיומנו. אך מצבנו הלך והשתפר, ואדמתנו החלה מניבה כיאות, ובשנה השלישית שתלנו קצת טבק והכשרנו, כל אחד מאתנו, חלקת אדמה שבה תכננו לשתול קני סוכר בשנה שאחר כך. אלא שלשנינו חסרו ידיים עובדות, וכעת יותר מבעבר הבנתי שטעיתי כשוויתרתי על הנער שלי, חוּרי.
אבל לדאבוני, היות שמעולם לא עשיתי את הדבר הנכון, אין פלא שטעיתי. לא נותר לי אלא להמשיך הלאה. נקלעתי לעיסוק שהיה זר למדי לכישוריי ומנוגד לגמרי לאורח החיים ששבה את לבי ולמענו עזבתי את בית אבי חרף עצתו הטובה. זאת ועוד, הצטרפתי לאותו מעמד ביניים, או השכבה העליונה במעמד הנמוך, כפי שייעץ לי אבי בעבר, ואם ממילא החלטתי להישמע לו, מוטב לו נשארתי בבית, בלי להתיש את עצמי במסעותיי בעולם כפי שעשיתי. תכופות נהגתי לומר ביני לביני שיכולתי לעשות זאת גם באנגליה, בין חבריי, בלי להתרחק חמשת אלפים מייל, ולעשות זאת בקרב זרים ופראים במחוזות פרא, ובמרחק שכזה, שאין מגיעות אליו ידיעות משום חלק אחר של העולם שבו הייתי מוכר.
כך, מתוך חרטה מלאה, סיכמתי את מצבי. לא היה איש שיכולתי לשוחח אתו, מלבד – מפעם לפעם – אותו שכן; שום עבודה לא נעשתה אלא מעבודת כפיי, והמשפט השגור בפי היה שאני חי ממש כאדם שהורחק לאי בודד כלשהו, שאיש מלבדו לא חי בו. אבל כמה היה מוצדק – וייזהרו כולם כשהם משווים את נסיבות חייהם העכשוויות עם אחרות, גרועות יותר, שמא ייאלץ אותם האלוהים להמיר את אלה באלה, עד שייווכחו מניסיונם שקודם לכן היו מאושרים – כאמור כמה היה מוצדק שחיי הבדידות האמיתיים על אי שכולו שממה אכן יהיו מנת חלקי, אני שלעתים קרובות כל כך השוויתי שלא בצדק חיים אלה עם החיים שניהלתי אז, ואילו התמדתי בהם, קרוב לוודאי שהייתי אדם מצליח ועשיר ביותר.
במידת-מה כבר גיבשתי צעדים כיצד להמשיך ולפתח את אחוזת המטעים שלי בטרם עזב חברי הטוב, קברניט הספינה שאסף אותי בלב ים, לאחר כמעט שלושה חודשים שספינתו עגנה שם כדי להצטייד במטען ולהתכונן למסע. כשסיפרתי לו על מעט הרכוש שהשארתי בלונדון, נתן לי את עצתו החברית והכנה. סניור אינגלֶס, אמר, שכן כך כינה אותי תמיד, אם תיתן לי מכתבים וכתב ייפוי כוח ובהם הוראות לאדם שאצלו מופקד כספך בלונדון שישלח את כספך לליסבון לאנשים מסוימים, לפי הנחיותיי, בסחורות הרצויות בארץ זאת, אביא לך אותן, אם ירצה האל, בדרכי חזרה. אבל מאחר שעסקיהם של בני אדם עלולים להיפגע משינויים ומאסונות, הייתי מציע שתיתן הוראות לסכן רק מאה לירות שטרלינג, שלדבריך הן מחצית הונך, ואם יגיע הכל בשלום, תוכל לתת הוראות דומות בנוגע למחצית השנייה. ואם ייכשל המבצע, תישאר בידך המחצית השנייה ותוכל להסתמך עליה ולהצטייד במלאי הדרוש לך.
זאת הייתה עצה כה טובה, ונשמעה כה חברית, שלא יכולתי אלא להשתכנע שזהו המהלך הנכון ביותר שאוכל לנקוט. לכן הכנתי מכתבים אל הגברת שבידה הפקדתי את כספי, וייפוי כוח לקברניט הפורטוגלי, כפי שביקש.
כתבתי לאלמנת הקברניט האנגלי תיאור מלא של כל הרפתקאותיי – עבדותי, בריחתי, כיצד פגשתי את הקברניט הפורטוגלי בלב ים, התנהגותו האנושית ומצבי הנוכחי – בתוספת כל ההנחיות הדרושות בדבר המלאי הנחוץ לי. ובעזרת סוחרים אנגלים מליסבון הצליח הקברניט ההגון, משהגיע לשם, לשלוח לסוחר בלונדון לא את הזמנת האספקה בלבד, אלא גם דיווח מלא של קורותיי, והאיש מסר לה אותו בשלמותו. למשמע הדברים לא זו בלבד ששלחה את הכסף, אלא גם שיגרה מכיסה הפרטי מתנה נדיבה מאוד לקברניט הפורטוגלי על יחסו האנושי והמיטיב כלפיי.
הסוחר האנגלי השקיע את אותן מאה לירות בסחורות מתוצרת אנגלית, לפי ההנחיה בכתב מאת הקברניט, שלח אותן היישר אליו לליסבון, והוא הביא לי אותן בשלום לברזיל. ובלי שביקשתי (שכן הייתי טירון בעסקיי מכדי לחשוב על כך), דאג שיהיו ביניהן כל מיני כלי עבודה, כלי ברזל ומכשירים הנחוצים לאחוזת המטעים שלי ושהיו לי לתועלת רבה.
כשהגיע המטען, חשבתי שעתידי מובטח והופתעתי מהשמחה שזה עורר בלבי; בחמש הלירות ששלחה לו חברתי במתנה קנה האפוטרופוס הטוב שלי, הקברניט, משרת בשבילי לתקופת של שש שנים, ולא הסכים לקבל דבר בתמורה, מלבד קצת טבק שדרשתי שייקח, היות שהיה מתוצרת עצמית שלי.
אבל זה עוד לא הכל. היות שהסחורות שקיבלתי – כגון בדים, אריגי צמר ארוג או סרוק, אריגים דמויי לבד ושאר חפצים מועילים ודרושים בארץ – היו כולן מתוצרת אנגלית, הצלחתי למכור אותן ברווח גדול מאוד. ואפשר לומר שהיה בידי פי ארבעה מערך מטעני הראשון, וכעת השתפר מצבי לאין שיעור לעומת שכני המסכן, כלומר כשמדובר בקידום אחוזת המטעים שלי. והדבר הראשון שעשיתי היה לקנות לי עבד כושי וגם משרת ממוצא אירופי, נוסף על זה שהביא לי הקברניט מליסבון.
אבל היות שהעושר הוא לעתים קרובות מקור לצרות גדולות, כך קרה גם לי. בשנה שלאחר מכן המשיכה הצלחתי המרובה בנחלתי שהניבה לי גלילי טבק גדולים. לאחר שהפרשתי מהם לשכניי תמורת מצרכים, נשארו לי חמישים גלילים, יותר ממשקל מאה כל אחד, שיובשו כולם ואוחסנו עד שיחזור הצי מליסבון. וכעת, בעוד אני מרחיב את עסקיי ומגדיל את עושרי, החל ראשי מתמלא בתכניות ובמשימות שהיו למעלה מיכולתי, כפי שבאמת נופלים לא אחת מיטב המוחות העסקיים.
לולא חרגתי ממעמדי הנוכחי, היה לי סיכוי לזכות בכל הדברים הטובים שטרם קרו לי ובגינם המליץ לי אבי בחום רב על חיים שקטים בבית וקבע בתבונה בתיאורו שחיי מעמד הביניים מלאים בהם. אלא שדברים אחרים ציפו לי ונגזר עליי לעד להיות הגורם העיקש שמאחורי כל פורענויות חיי; ובייחוד להגדיל את אשמתי ולהכפיל את חשבונות הנפש שבשעת ייסוריי בעתיד יהיה לי פנאי לעשותם. כל הטעויות הללו היו תוצר של דבקותי העיקשת ביצר המטופש לשוטט בעולם ובדחף לממש יצר נדודים זה, שעמדו בסתירה לסיכוי המצוין להיטיב עם עצמי אם פשוט אשתדל לממש את ההזדמנויות שהטבע וההשגחה האלוהית יחד זימנו לי.
עכשיו, כמו בשעה שברחתי מהוריי, לא הייתי מוכן להסתפק בסיכויי הטובים להיות לאיש עשיר ומצליח באחוזתי החדשה, והייתי מוכרח לעזוב רק כדי לנסות ולממש תשוקה נמהרת ומוגזמת להתקדם מהר יותר משאפשרי הדבר בדרך הטבע. וכך שיקעתי שוב את עצמי בתהום העמוקה ביותר של סבל אנושי שמישהו נפל לתוכה מעודו, תהום שמן הסתם אינה עולה בקנה אחד עם חיים ועם בריאות.
אך נחזור צעד צעד אל פרטי פרק זה בסיפורי. אפשר להניח שלאחר כמעט ארבע שנים של חיים בברזיל, ומשהתחלתי לעשות חיל ולהתעשר מאוד בזכות אחוזת המטעים שלי, לא זו בלבד שלמדתי את השפה, אלא רכשתי לי מכרים וחברים הן מקרב עמיתיי בעלי אחוזות המטעים והן מקרב סוחרי סלבדור, עיר הנמל שלנו. בשיחותיי עמם סיפרתי להם תכופות על שני מסעותיי אל חופי גינאה, על צורת הסחר עם הכושים שם וכמה קל היה הסחר על החוף, וכי תמורת זוטות, כגון חרוזים, צעצועים, סכינים, מספריים, גרזנים, פיסות זכוכית וכיוצא באלה, נקנו לא רק אבקת זהב, פלפל גינאה, שנהב וכולי, אלא גם כושים רבים מאוד לשירות הברזילאים.
הם הקשיבו תמיד בתשומת לב רבה לדבריי בנושאים אלה, אבל בייחוד לחלק הנוגע לקניית כושים, סחר שבאותו הזמן לא זו בלבד שהיה נדיר, אלא שהעוסקים בו היו אסיינטו[11] או בעלי היתר ממלכי ספרד ופורטוגל ובעלי מונופול מטעם הרשויות. לכן רק כושים מעטים הובאו, ובמחיר גבוה מאוד.
בוקר אחד, לאחר בילוי בחברת כמה סוחרים ובעלי אחוזות מקרב מכריי ושיחה ערה בנושאים הללו, ביקרו אצלי שלושה מהם ואמרו לי שחשבו הרבה על מה שסיפרתי להם אמש, ובאו להציע לי הצעה חשאית. לאחר שהשביעו אותי לשמור על סודיות, דיברו על המחסור בעבדים, שהוא מצוקתם הגדולה ביותר של כל בעלי אחוזות המטעים, כמוני וכמוהם, ולכן בדעתם לשלוח ספינה למסע בגינאה. ומאחר שאי-אפשר לעסוק בסחר זה, שכן אסור להם למכור את העבדים בגלוי, בכוונתם לצאת למסע אחד בלבד, להעלות כושים לחוף בחשאי ולחלק אותם בין אחוזות המטעים שלהם. בקיצור, השאלה הייתה אם אהיה מוכן לנסוע בתפקיד הממונה על המטען בספינה ולנהל את המסחר על חופי גינאה. בתמורה הציעו להתחלק אתי שווה בשווה בכושים, בלי שאצטרך להשקיע מכספי.
יש להודות שזאת הייתה הצעה הוגנת, לולא הוצעה למישהו שהיו לו אחוזה ומטעים שעליו לטפח, וטובים היו הסיכויים שהכנסותיה יגדלו וערכה יעלה. אבל בשבילי – אחרי שפתחתי דף חדש והכיתי שורש, והיה עליי רק להמשיך כפי שהתחלתי עוד שלוש או ארבע שנים, כדי שהוני, בתוספת יתרת מאה הלירות שהיו נשלחות אליי לבקשתי מלונדון, יעמוד על שלושת אלפים או ארבעת אלפים לירות שטרלינג, ועוד היד נטויה – בשבילי, המחשבה על מסע שכזה הייתה האווילות הגדולה ביותר שאדם במצבי יכול לחטוא בה.
אבל אני, שנועדתי להביא חורבן על עצמי, לא יכולתי לעמוד בפני ההצעה יותר משיכולתי למנוע את הרפתקת הנדודים הראשונה שלי, כשדחיתי את עצתו הטובה של אבי. קיצורו של דבר, אמרתי להם שאסע בחפץ לב, אם בהיעדרי יקבלו על עצמם לפקוח עין על אחוזתי ולהוציא לפועל את הנחיותיי לחלוקתה, אם אובד בדרך. הם התחייבו לעשות את כל זאת בהסכם כתוב, ואני כתבתי צוואה כחוק המחלקת את אחוזתי ואת נכסיי אם אמות, ולפיה הקברניט שכאמור הציל את חיי, יירש את כל רכושי, אבל יהיה מחויב לחלקו על-פי הנחייתי בצוואה, את המחצית האחת לו עצמו ואת האחרת – לשלוח באנייה לאנגליה.
בקיצור, נקטתי את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להגן על רכושי ולקיים את אחוזתי. אילו הפעלתי מחצית מאותו שיקול דעת כדי לבחון את טובתי האישית ומה עליי לעשות ומה לא, אין ספק שלעולם לא הייתי עוזב נכס כה רווחי, מוותר על כל הסיכויים הטובים להצלחה ויוצא לים למסע הטומן בחובו את כל הסכנות השכיחות, נוסף על התלאות יוצאות הדופן שהיו לי סיבות לצפות להן.
אבל בפזיזותי צייתי ציות עיוור לתכתיבי השיגיון, ולא לקול ההיגיון. ולפיכך צוידה האנייה, והמטען הועמס, ושותפיי למסע ביצעו הכל כמוסכם, וב-__ ב_______, _____[12] – בדיוק ביום שעזבתי את אבי ואת אמי בהאל, לפני שמונה שנים, כדי למרוד בסמכותם, ובטיפשותי, לחבל בטובתי האישית – עליתי על סיפון האנייה ברגל שמאל.
קיבולת ספינתנו הייתה בערך מאה ועשרים טון, ועל סיפונה היו שישה תותחים, ארבעה-עשר אנשי צוות, מלבד הקברניט, נער הסיפון שלו ואני. לא העמסנו את הספינה במטען סחורות גדול, מלבד צעצועים מהסוג שיתאים לסחר עם הכושים, כגון חרוזים, פיסות זכוכית, צדפים וזוטות ייחודיות, בייחוד מראות קטנות, סכינים, מספריים, גרזנים וכיוצא באלה.
בו ביום שעליתי על סיפון האנייה יצאנו לדרך, הפלגנו צפונה לאורך החוף שלנו ופנינו אל חופי אפריקה עד 10-12 מעלות מקו הרוחב הצפוני – כנראה המסלול המקובל באותם ימים. בכל השיט לאורך חופנו, עד צוקי כֵף סן אוגוסטינו, היה מזג האוויר מצוין, גם אם חם מדי. משם הרחקנו ללב ים והיבשה נעלמה מעינינו. כיוונּו את הספינה כאילו פנינו אל איי פרדננדו דה נוֹרוֹניָה,[13] אבל שמרנו על כיוון צפון-צפון-מזרח והשארנו את האיים במזרח. בנתיב זה חלפנו על פני קו המשווה בתוך כשנים-עשר יום, ולפי התצפית האחרונה שלנו הגענו לשבע מעלות ועשרים ושתיים דקות בקו רוחב צפוני כשסופה פראית, טורנדו או הוריקן, ממש העבירה אותנו על דעתנו. היא החלה מדרום-מזרח, התערבלה לצפון-מערב, התמקמה בצפון-מזרח ומשם נשבה בעוצמה שכזאת, עד ששנים-עשר ימים ברציפות לא יכולנו אלא להיסחף ולנוע במהירות קדימה ולתת לה לשאת אותנו באשר יכתיבו הגורל וזעמהּ; ואין צורך לומר שבכל יום מאותם שנים-עשר ימים ציפיתי לטבוע בים, ולאמתו של דבר איש בספינה לא ציפה שחייו יינצלו.
בשעת מצוקה זאת, נוסף על אימת הסערה, מת אחד מאנשינו מקדחת, ואיש צוות ונער הסיפון נשטפו לים. בערך ביום השנים-עשר נרגע קצת מזג האוויר, ובעקבות תצפית מדויקת ככל שהצליח, העריך הקברניט שמיקומו הוא אחת-עשרה מעלות קו רוחב צפוני, אבל עם סטייה של עשרים ושתיים מעלות קו אורך מערבי מכף סן אוגוסטינו. מכך הסיק שהגיע לחופי גינאה או לאזור הצפוני של ברזיל שמעבר לנהר אמזונס, קרוב לנהר אוֹרינוֹקו, הנודע בשמו הנהר הגדול, והתייעץ אתי לאיזה כיוון להפליג, שכן הספינה ניזוקה מאוד ודלפה, ורצונו היה לחזור היישר לחופי ברזיל.
אני התנגדתי לכך נחרצות, ולאחר שעיינו יחד במפות חופי אמריקה, הגענו לכלל מסקנה שממילא עד שנגיע לאזור האיים הקריביים, אין שום ארץ מיושבת שנוכל לפנות לעזרתה. לכן החלטנו להפליג לכיוון ברבדוס, בתקווה שאם נתרחק ללב ים ונעקוף את זרם מפרץ מקסיקו, נוכל בקלות להגיע לשם בתוך חמישה-עשר יום; שכן בלי סיוע כלשהו, לצוותנו ולאנייתנו כאחד, בשום אופן לא היינו יכולים להשלים את מסענו לחופי אפריקה.
נוכח תוכנית זאת, שינינו את מסלול ההפלגה ופנינו לצפון- מערב-מערב כדי להגיע לכמה מהאיים האנגליים שבהם קיוויתי לקבל סיוע. אבל גורל מסענו היה אחר, שכן משהגענו לקו רוחב שתים-עשרה מעלות ושמונה-עשרה דקות, התחוללה סערה שנייה שלא נפלה מקודמתה בעוצמה, נשאה אותנו מערבה והרחיקה אותנו מדרכי המסחר של בני אנוש, עד שגם לו ניצלו חיי כולנו ממצולות הים, הסכנה שפראים יטרפו אותנו הייתה גדולה מהסיכוי שנחזור אי פעם לארצנו.
בשעת צרה זאת, השכם בבוקר, בעוד הרוח נושבת בחוזקה רבה, קרא אחד מאנשינו, יבשה. אבל אך זינקנו מהתא, בתקווה לגלות איפה אנחנו, והספינה עלתה על שרטון, ומשנעצרה בן רגע הציפו אותה הגלים, עד שבו במקום ציפינו כולנו לסופנו המר, וקצף הים וסילוני המים הבריחו אותנו מיד אל מחסה תאי המגורים הסגורים.
אין זה קל לאיש שלא התנסה בנסיבות שכאלה, לתאר או להבין את מצוקתם של אנשים שנקלעו למצב שכזה. לא ידענו לא איפה אנחנו ולא לאיזו יבשה נסחפנו – אי או יבשת, מיושבת או שוממה – ומאחר שהרוח עדיין סערה מאוד, גם אם פחתה לעומת עוצמתה בתחילה, לא יכולנו אפילו לקוות שהספינה תחזיק מעמד זמן רב בלי להתנפץ לרסיסים, אלא אם כן כבדרך נס תשנה הרוח מיד את כיוונה. קיצורו של דבר, ישבנו והבטנו זה בזה וציפינו למוות בכל רגע, וכל אחד מאתנו, כמתבקש, התכונן לקראת העולם הבא, שכן בעולם הזה כבר לא יכולנו לעשות דבר, או כמעט דבר; וכעת נחמתנו היחידה הייתה שבניגוד לציפיותינו, לא התנפצה הספינה, והקברניט אמר שהסערה החלה שוככת.
כעת, אף שהערכנו שעוצמת הרוח פחתה מעט, הרי משעלתה הספינה על השרטון ונתקעה בו חזק מכדי שנקווה להיחלץ ממנו. מצבנו אכן היה נואש, ולא נותר לנו אלא לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר להציל את חיינו. הייתה לנו סירה בירכתי האנייה, אבל כשפרצה הסערה, היא התנפצה בהתנגשות עם הגה הכיוון של הספינה, ואחר התנתקה ושקעה או נסחפה ללב ים. ידענו שממנה לא תבוא לנו כל ישועה. על סיפון האנייה הייתה לנו עוד סירה, אבל פקפקנו שנצליח להוריד אותה למים. אף-על-פי-כן לא היה מקום לדיונים, היות ששיערנו שבכל רגע תישבר הספינה לרסיסים, ואחדים אמרו לנו שבעצם כבר נשברה.
בייאושנו תפס סגן הקברניט את הסירה ובעזרת שאר אנשי הצוות הצליחו להעביר אותה מעל דופן הספינה ולהוריד את כולם לתוכה, לנתק אותה מהספינה ולמסור את עצמנו – אחד-עשר אנשים – לרחמי האל והים הסוער. שכן אף שהסופה שככה במידה רבה, התנפץ הים אל החוף בגלים גבוהים להחריד, עד שהתאים לו בהחלט הכינוי שנתנו ההולנדים לים בשעת סערה, Den wild zee.[14]
ועכשיו היה מצבנו עגום באמת. היה ברור לכולנו שהגלים מתנשאים לגבהים שהסירה לא תוכל לשרוד בהם, וכי כולנו לבטח נטבע. לפרוש מפרש לא יכולנו כי לא היו לנו מפרשים, וגם לו היו, לא יכולנו להשתמש בהם. לכן חתרנו במשוטים לכיוון היבשה, גם אם בלב כבד כשל אנשים הפוסעים לקראת הוצאתם להורג. כולנו ידענו שכשתתקרב הסירה אל החוף, ינפצו אותה משברי הים לאלף רסיסים. אבל בלב שלם הפקדנו את נשמותינו בידי האלוהים ובידי הרוח ההודפת אותנו אל החוף, ובחתירה בכל הכוח לעבר היבשה קירבנו את קצנו במו ידינו.
לא ידענו מה טיבו של החוף, סלעי או חולי, תלול או מישורי. התקווה ההגיונית היחידה שיכלה להעניק לנו סיכוי, ולו קלוש, הייתה שניקלע במקרה למפרץ כלשהו או אל שפכו של נהר כלשהו ובמזל גדול נצליח להשיט את סירתנו פנימה או למצוא מחסה ביבשה, ואולי נגיע למים שקטים. אבל דבר מאלה לא נגלה לעינינו, וככל שהתקרבנו אל החוף, נראתה היבשה מאיימת יותר מן הים.
לאחר שחתרנו או, ליתר דיוק, נסחפנו כארבעה מיילים וחצי, לפי השערתנו, הגיח נחשול גועש דמוי הר והסתער עלינו מאחור ופשוט כפה עלינו ציפייה ל-coup de grâce.[15] בקיצור, הוא עט עלינו בקצף שכזה שהסירה התהפכה מיד, ואנחנו נותקנו מן הסירה והופרדנו זה מזה, ובקושי הספקנו לומר, הו אלוהים! ובן רגע נבלענו כולנו.
אין מילים לתאר את הבהלה שאחזה את מחשבותיי כשצללתי במים. שכן אף שהייתי שחיין מצוין, לא הצלחתי לחלץ את עצמי מבין הגלים כדי לשאוף אוויר. לבסוף נחלש הגל שסחף אותי או, ליתר דיוק, נשא אותי לכיוון החוף כברת דרך ארוכה, חזר על עקבותיו והשאיר אותי על קרקע כמעט יבשה, כמעט מת, בגלל כל המים שבלעתי. בכל זאת צלילות דעתי והאוויר בריאות לא נטשו אותי כליל, ומשהבחנתי שאני קרוב ליבשה יותר משציפיתי, קמתי על רגליי וניסיתי להתקדם לעברה מהר ככל האפשר בטרם יחזור גל אחר וישטוף אותי. אבל עד מהרה נוכחתי שזה בלתי נמנע, שכן ראיתי את הים דולק אחריי גבוה כגבעה עצומה וזועף כיריב שלא היו בידי לא האמצעים ולא הכוח להיאבק בו. היה עליי לעצור את נשימתי ולצוף על פני המים, אם אוכל, ובשחייה לשמר את נשימתי ולנווט את עצמי לעבר החוף, אם אפשר. עיקר דאגתי עכשיו היה שהגלים הבאים מן הים יישאו אותי כברת דרך ארוכה לכיוון החוף, בלי שיסחפו אותי חזרה בנסיגתם אל הים.
הגל שחזר וכיסה עליי, קבר אותי 20-30 רגל תחתיו, ויכולתי להרגיש שאני נישא בעוצמה ובמהירות רבה כברת דרך ארוכה לכיוון החוף. עצרתי את נשימתי ובכל כוחי התאמצתי לשחות הלאה. כשכבר עמדו ריאותיי להתפוצץ משום שעצרתי את נשימתי, חשתי שאני צף מעלה וראשי וזרועותיי מזדקרים מעל פני המים, ומיד רווח לי. ואף שלא הצלחתי להישאר כך יותר משתי שניות, בכל זאת הרגשתי הקלה עצומה, שאפתי אוויר ושאבתי עידוד מחודש. שוב כיסו אותי המים שעה ארוכה, אבל הצלחתי להחזיק מעמד, ומשהבחנתי שהגלים נחלשו והחלו לסגת, התקדמתי הלאה שמא יחזרו ושוב חשתי אדמה תחתיי. כמה דקות עמדתי בלי לזוז עד ששבה אליי רוחי ועד שהמים התרחקו ממני, ואז נשאתי את רגליי ובשארית כוחותיי רצתי קדימה אל החוף. אבל גם בזה לא היה כדי להציל אותי מזעפו של הים שחזר ושטף אותי, ועוד פעמיים הניפו אותי הגלים מעלה ונשאו אותי קדימה כמקודם, היות שהחוף היה שטוח מאוד.
הפעם האחרונה מבין השתיים הייתה כמעט קטלנית מבחינתי. הים שהדהיר אותי קדימה כמקודם, הנחית אותי או, ליתר דיוק, הטיח אותי בסלע בעוצמה כה גדולה שאיבדתי את הכרתי ולא יכולתי למלט את עצמי, שכן בשל החבטה שספגתי בצלע ובחזה, כמעט נעתקה נשימתי, ואילו חזרו הגלים מיד, בוודאי הייתי נחנק במים. אבל רוחי שבה אליי קמעה בטרם שבו הגלים, ומאחר שהיה לי ברור שהמים ישובו לכסות עליי, החלטתי להיאחז באחד מזיזי הסלע, לעצור את נשימתי ולהמתין, אם אפשר, עד שייסוג הגל. עכשיו, בשל הקרבה לחוף, לא היו הנחשולים גבוהים כבתחילה, והצלחתי להחזיק מעמד עד שנעלם הגל, ומיד פתחתי שוב בריצה שקירבה אותי מאוד אל החוף. וכך הנחשול הבא, אף שכיסה עליי, לא היה בו כדי לבלוע אותי ולשאת אותי משם, ובמרוצתי הבאה הגעתי ליבשה, ושם לשביעות רצוני הרבה טיפסתי בידיי וברגליי על סלעי החוף והתיישבתי על העשב, מחוץ לטווח הסכנה ומחוץ להישג ידם של המים.
כעת הגעתי בשלום אל החוף והבטתי לשמים כדי להודות לאלוהים על חיי שניצלו במצב שרק לפני כמה דקות היה חסר תקווה. אי- אפשר, לדעתי, להסביר לַחַיים את ההתעלות ואת שיכרון החושים שחווה נפש אדם שניצל, אפשר לומר, מהקבר ממש; וכעת לא מפליא אותי הנוהג במעמד תלייתו של עבריין – אדם שחבל התלייה כבר מהודק על צווארו ובכל רגע עומדים לקפח את חייו, ומתבשר שהומתק עונשו – כאמור איני מתפלא שלמעמד זה מתלווה רופא שיקיז מיד מדמו כדי שההפתעה לשמע הבשורה לא תערער את דחפיו הקיומיים ותכריע אותו:
 
שמחות פתאומיות, כמו אסונות, מכות בתימהון ברגע הראשון.[16]
 
הסתובבתי לי על החוף, הרמתי את ידיי לשמים, ואפשר לומר שהייתי שקוע כל כולי במחשבות על הינצלותי, שלֻוו באלף תנועות שאין בידי לתאר, על חבריי שטבעו כולם, ומלבדי לא ניצל איש; שכן לא ראיתי אותם עוד בהמשך וגם לא נראה כל זכר להם, מלבד שלושה כובעים, כובע מצחייה אחד ושתי נעליים שונות זו מזו.
הפניתי את מבטי אל האנייה התקועה. משברים אדירים וקצף התגעשו סביבה, וכה רחוקה הייתה, שהתקשיתי לראותה והרהרתי, אלוהים! איך ייתכן שהצלחתי להגיע אל החוף?
לאחר שהתעודדתי מן הפן המנחם שבמצבי, התחלתי להביט סביבי כדי לבחון לאן הגעתי ומה הצעד הבא שיש לעשות. עד מהרה התפוגגה קורת רוחי והבנתי, במילה אחת, שאוֹי לה לאותה גאולה: הייתי רטוב, ובלי בגדים להחלפה, וגם לא יכולתי להתנחם במאכל או במשקה כלשהו, והתחזית היחידה שנפרשה לנגד עיניי הייתה לגווע ברעב או ליפול טרף למלתעות חיות פרא; ובייחוד הטריד אותי שלא היה ברשותי שום כלי נשק לציד חיות כלשהן כדי לקיים את עצמי או להגן על עצמי מפני יצורים אחרים שיבקשו להרוג אותי לקיומם שלהם. קיצורו של דבר, לא היו לי אלא סכין, מקטרת טבק וקצת טבק בקופסה. זה היה כל רכושי, והדבר העכיר מאוד את רוחי, עד שזמן-מה התרוצצתי סביב כמשוגע. עם רדת הלילה התחלתי לחשוב בלב כבד מה יעלה בגורלי אם יש חיות טרף במקום, שכן הן נוהגות לשחר לטרף בלילה.
הפתרון היחיד שעלה בדעתי באותו הרגע היה לטפס על עץ אשוח מסועף וסבוך שצמח לידי, גם אם קוצני, ושם החלטתי לבלות את כל הלילה, ולדחות למחרת את המחשבה איזו מיתה מצפה לי, היות שעדיין לא ראיתי כל סיכוי לחיים. צעדתי מרחק של פֶרלוֹנג אחד מהחוף כדי לבדוק אם אוכל למצוא מי שתייה, ולשמחתי הגדולה מצאתי. לאחר ששתיתי והכנסתי לפי קצת טבק כדי להשקיט את הרעב, ניגשתי אל העץ, טיפסתי עליו וניסיתי למצוא תנוחה שממנה לא אפול גם בשנתי. לאחר שקצצתי לי מקל קצר – כעין אַלָּה – להגנתי, התמקמתי במעוני, והיות שהייתי רצוץ מעייפות, נפלה עליי שינה עמוקה, וכנראה ישנתי בנוחיות שרק מעטים במצבי היו מסוגלים לה, והרגשתי שהחלפתי כוח יותר מאי-פעם.
כשהתעוררתי כבר עלה האור, מזג האוויר היה בהיר, הסופה שככה והים לא סער ולא התנחשל כמקודם. אבל יותר מכל הופתעתי שבלילה, בשעת הגאות, עלו המים והרימו את הספינה מעל השרטון שהוטחה בו, וסחפו אותה כמעט עד הסלע שנחבלתי בו מאוד כשהושלכתי עליו. והיות שהיה מדובר בערך במייל מהחוף שבו שהיתי, ומאחר שנראה שהספינה עדיין צפה, רציתי לעלות על סיפונה כדי להציל לפחות כמה מהדברים הנחוצים לשימושי...