מובי דיק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מובי דיק
מכר
אלפי
עותקים
מובי דיק
מכר
אלפי
עותקים

מובי דיק

4.5 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון גירון
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 653 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 53 דק'
  • קריינות: אהובה קינר
  • זמן האזנה: 30 שעות ו 51 דק'

הרמן מלוויל

הרמן מלוויל הרמן מלוויל (1819-1891) נודע כאחד מגדולי הסופרים בארצות הברית. מלוויל נולד בניו יורק למשפחת סוחרים ממוצא אנגלי והולנדי שעסקיה שגשגו תחילה ואז ירדה מנכסיה והגיעה לפשיטת רגל. אביו של מלוויל מת בטרם עת, והבן הצעיר נשלח לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. כך שימש כפקיד בנק כבר בגיל 13 ובהמשך כנער סיפון על אוניות מסחר. התנסויות אלה הותירו את חותמן העמוק על מלוויל הצעיר, ששילב אותן בהמשך בחלק ניכר מכתביו. לאחר שהתחתן והשתקע בחווה במסצ'וסטס, הכיר את הסופר נת'ניאל הות'ורן, והשניים הפכו לחברים. מלוויל הושפע מספרו של הות'ורן, "אות השני", שפורסם באותה תקופה, והקדיש לו את ספרו שעמד לראות אור, "מובי דיק". ספריו, שמבוססים בחלקם על חוויותיו בלב ים, זכו לקריאות פרשניות עשירות ולפולמוס ספרותי רב, הנמשך עד היום. מיצירותיו הנודעות ביותר: הרומן "מובי דיק", הנחשב על ידי רבים לרומן האמריקאי הגדול ביותר שנכתב; הנובלה "בארטלבי הלבלר"; והנובלה "בילי באד", שפורסמה רק לאחר מותו.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מובי דיק נחשב לרומן האמריקני הגדול בכל הזמנים. היה מי שכינה יצירה זו "רומן הנשמה של האומה האמריקנית". ספרו של מלוויל, שהיה לקלאסיקה, ראה אור לראשונה ב-1851 במהדורה מצונזרת בלונדון, ורק מאוחר יותר הודפס בארצות הברית. זהו סיפור קורותיו של ישמעאל, צעיר צמא הרפתקאות, המצטרף כאיש צוות לספינה היוצאת לציד לווייתנים. על הסיפון הוא מתוודע לרב-החובל המזדקן, קפטן אחאב, הרדוף בתשוקתו לצוד את מובי דיק, הלווייתן הלבן האימתני שקרע את רגלו מעליו. ישמעאל מגלה עד מהרה כי מסע הציד אינו אלא מסע נקמה נועז וחסר פשרות. הרומן מסופר בגוף ראשון, פרט לפרקים המביאים את הגיגיו המטאפיזיים של אחאב. הוא עשיר בסמלים, במטאפורות ובתחבולות סגנון מגוונות, מפרודיה על דרשת הכומר בכנסייה ועד לקטעי דרמה בנוסח שייקספירי. שאלות ומחשבות על מהות הטוב והרע, על האמונה באל אחד ועל היחס לאחֵר ולחריג – כל אלו עולות בין דפי הרומן האפי המרתק, המובא כאן בתרגום חדש ומוער ומלווה באחרית דבר מעמיקה ומאירת עיניים. הרמן מלוויל (1891-1819), מגדולי הסופרים בארצות הברית. מלוויל נולד בניו יורק למשפחת סוחרים אמידה שירדה מנכסיה. בצעירותו בילה שנים אחדות כנער סיפון באוניות מסחר ובספינות לציד לווייתנים. כתב עשרות רומנים, סיפורים קצרים, ספרי שירה ומסות, רבים מהם מבוססים על מסעותיו בעולם וחוויותיו בים. הרומן מובי דיק הוא ספרו הנודע ביותר.

פרק ראשון

פרק 1
מעבר לאופק

קוראים לי ישמעאל. לפני כמה שנים - לא משנה כמה בדיוק - מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי; ובפרט בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי כדי כך שאני זקוק לעמוד שדרה מוסרי איתן שימנע בעדי מלצאת אל הרחוב בכוונה להעיף בשיטתיות מגבעות מעל ראשי חובשיהן - אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים ויפה שעה אחת קודם. זהו התחליף שלי לאקדח ולקליע. במחווה פילוסופית ראוותנית נופל קאטו על חרבו;* אני עולה בשלווה על ספינה. הדבר אינו מפתיע כלל. לו רק הכירו אותו, כל בני האדם כמעט, כל אחד במידתו, היו חולקים איתי לעתים רגש זהה כמעט לגבי האוקיינוס.
[*. מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס 95 לפנה"ס-46 לפנה"ס, הידוע יותר בשם קאטו הצעיר, פוליטיקאי רומי מתקופת הרפובליקה המאוחרת. הוא זכור בהיסטוריה בעיקר כיריבו הפוליטי של יוליוס קיסר וכן בזכות היותו עקשן ובלתי ניתן להשחתה. בשנת 46 לפנה"ס הביס קיסר את צבאו של קאטו בקרב תאפסוס. קאטו, שלא רצה לסבול את מרותו של קיסר, התאבד.]
זו לפיכך עירם של תושבי האי מנהטן, רציפים חוגרים אותה סביב כשוניות אלמוגים את איי הודו המערבית - המסחר מקיף אותה בקצפו. השמֵאל או היימֵן, הרחובות מובילים אותך אל המים. בקצהו הדרומי נמצאת הסוללה,* שם שוטפים הגלים את המזח האצילי, והרוחות שכמה שעות קודם לכן היו רחוקות מהיבשה מצננות אותו. ראה את ההמונים הלוטשים עיניהם במים שם.
[*. The Battery, אז נמל, היום פארק.]
לך סביב הקצה הדרומי של האי מנהטן באחר צהריים חולמני של יום ראשון. טייל מ"קורלירז הוק" ל"קואנטיס סליפּ" ומשם צפונה דרך "וייטהול". מה אתה רואה? ניצבים כזקיפים דוממים בכל מקום, עומדים ריבואות בני תמותה חולמים בהקיץ על האוקיינוס.* חלקם נשענים כנגד עמודי תמך גדולים; אחרים יושבים בקצה המזח; אחרים מתבוננים מעבר לחומת הספינות שהגיעו מסין; מהם יושבים במרומי החיבל, משל הם חותרים לשפר את טווח הצצתם בים. אך כל אלה הם עכברי יבשה, הכלואים בימות השבוע בחללים מחניקים - קשורים לדלפקים, ממוסמרים לספסלים, מהודקים למכתבות. מה פשר הדבר? הפסו שדות ירוקים מן הארץ? מה מעשיהם כאן?
[*. באזורים האלה התגוררו מהגרים שהגיעו מעבר לים. שם נולד מלוויל.]
אך ראה! הנה מגיעים המונים נוספים, פוסעים היישר אל המים, גמרו אומר כמדומה לצלול. מוזר! דבר לא ישביע את רצונם אלא גבולה הקיצון של היבשת; שיטוט באפס מעשה בצל מחסנים משכבר הימים אין די בו. עליהם להתקרב אל המים ככל יכולתם בלא שייפלו לתוכם. ושם הם עומדים - לאורך מילין רבים - פרסאות. אנשי יבשה כולם, משבילים וסמטאות הם באים, מרחובות ומשדרות - ימה וקדמה, צפונה ונגבה. ובכל זאת כאן הם כולם כאחד. אמור לי, האם סגולתן המגנטית של מחטי המצפנים של כל האוניות שבכאן היא המושכת אותם הנה?
זאת ועוד. נניח שיצאת אל חיק הטבע; לאזור הררי שופע אגמים. בחר איזה שביל שייראה בעיניך, ועשר לאחת שהוא יוביל אותך במדרון של עמק אל בריכת ערוץ נחל. המים מכשפים. הנח לאדם המפוזר ביותר לשקוע בחלומות בהקיץ - העמד אותו על רגליו, גרום לו שיתחיל לצעוד, ובלא שיטעה הוא יוביל אותך אל מים, בתנאי שיש מים בסביבה. אם תצמא אי פעם במדבר האמריקני העצום, ואם תצטרף במקרה לשיירה שאתה נוסע בה פרופסור העוסק במופשט, מומלץ לערוך ניסוי כזה. כן, כידוע לכול, הגות ומים כרוכים זה בזה לנצח.
קחו לדוגמה אמן. הוא משתוקק לצייר אותך בפיסת הנוף הרומנטית, החלומית, המוצללת, השקטה והמכושפת מכל אלה שבעמק הנהר סאקו. מהו המרכיב העיקרי שבו הוא עושה שימוש? שם ניצבים עציו, חלולי גזע כולם משל שוהים בהם נזירים וצלביהם; כאן מנמנם לו האחו, ושם ישן הצאן; רחוק יותר מסתלסל עשן מנומנם מארובת בית כפרי. באופק נבלע שביל פתלתל בעומק יערות המטפסים על שלוחות הרים חופפות זו לזו, המתמזגות בתכלת השמים. אולם, אף שהכול נראה מכושף ואף על פי שעץ האורן משיר את אנחותיו כעלים על ראש רועה הצאן, לשווא היו כל אלה אלמלא היתה עינו של הרועה נעוצה בנחל הקסום שלפניו. צא לטייל בערבות בחודש יוני,* וככל שתרחיק לכת שם תטבע עד ברכיך במרבד חבצלות - מה הוא הקסם האחד הנעדר? - מים - אין שם ולו טיפת מים אחת! לו היה הניאגרה אשד חול ותו לא, היית מטריח עצמך אלפי קילומטרים לראותו? מדוע התלבט המשורר הדלפון מטנסי שזכה לפתע בשני חופני מטבעות כסף, האם לרכוש לעצמו מעיל, שלו נזקק בדחיפות, או להשקיע את כספו בטיול רגלי לחוף רוקאווי?** מדוע כל נער בריא שנפש בריאה בו משתוקק מדי פעם לבקר בים? מדוע הרגשת בהפלגת הבכורה כנוסע רטט מסתורי כאשר נאמר לך לראשונה שאתה וספינתך נמצאים הרחק מטווח ראייה של היבשה? מדוע האמינו הפרסים הקדמונים בקדושת הים? מדוע הקדישו לו היוונים אל מיוחד, ועוד אח של זאוס?*** כל זאת לבטח אינו חסר משמעות. ועמוקה יותר משמעות סיפורו של נרקיס, אשר מאחר שלא יכול היה לאחוז בדימוי המייסר והנעים בה בעת שראה במי המעיין, זינק לתוכו וטבע.**** והרי את הדימוי הזה אנו עצמנו רואים בכל הנהרות והימים. זהו הדימוי של אשליית החיים הבלתי נתפסת; וזהו המפתח לכל העניין.
[*. הכוונה למדינת אילינוי שאז היתה עדיין אזור ספר.]
[**. בחוף הדרומי של לונג איילנד.]
[***. פוסידון.]
[****. בספר השלישי במטאמורפוזות של אובידיוס מסופר על נקיסוס המתאהב בדמותו הנשקפת במים ולבסוף מת מרוב אהבה (אך לא קופץ למים וטובע).]
ובכן, כאשר אני אומר שאני נוהג להפליג בים בכל עת שראייתי מטשטשת, ואני מתחיל לדאוג יתר על המידה בנוגע לריאותי, איני מתכוון שיובן מכך שאני מפליג בים אי פעם כנוסע. שכן כדי להפליג כנוסע אתה זקוק לארנק, וארנק הוא סמרטוט ותו לא אלא אם כן יש לך דבר מה בתוכו. חוץ מזה, נוסעים נתקפים מחלת ים - נהיים שוחרי ריב ומדון - אינם ישנים בלילות - וככלל הנאתם מעטה למדי; לא, לעולם איני מפליג כנוסע, ואף שאני ימאי מנוסה למדי איני יוצא אל הים כמפקד שייטת, או כקפטן, או כטבח. אני מוותר על התהילה ועל הכבוד הכרוכים במשרות אלה לטובת החפצים בהם. מבחינתי, אני מתעב כל מלאכה, התנסות ומצוקה המכבדות את העוסקים בהן. די לי בכך שאני משגיח על עצמי, בלא שאשגיח על אוניות, דוברות, דו-תורניות, מפרשיות וכיוצא באלה. ובאשר להפלגה כטבח - אף שאני מודה שתהילה ניכרת כרוכה בכך, מאחר שהטבח הוא מעין קצין בספינה - עם זאת, איכשהו, מעולם לא חשקתי לצלות עופות - אף שמשעה שנצלו, נמרחו בחמאה בטוב טעם ותובלו היטב במלח ופלפל, אין איש שידבר על עוף צלוי ביתר כבוד, שלא לומר הוקרה, ממני. הודות להערצתם העיוורת והאלילית של המצרים הקדמונים לאיביס* צלוי ולהיפופוטם עשוי על האש, זכינו לראות את המומיות של בעלי החיים האלה בתוך תנוריהם, הפירמידות.
[*. עוף מים.]
לא, בצאתי אל הים אני מפליג כמלח מן השורה, מדיירי הסיפון הקדמי, צולל מתחת לחרטום, מטפס למרומי התורן הראשי. נכון, הם נהנים לרדות בי קצת, להקפיץ אותי מתורן אחד למשנהו, כצרצר באחו בחודש האביב. ובהתחלה אין היחס הזה נעים כלל וכלל. הוא פוגע בכבוד, בפרט אם מוצאך מהמשפחות המבוססות משכבר הימים ביבשת, ואן רנסלרס או רנדולף, או הרדיקנוטס (אדוני האחוזות בעמק נהר ההדסון, מנהיגי המאבק לעצמאות, או מצאצאי שליטיה הדנים של אנגליה). וקשה מכול, אם ממש לפני שתחבת את ידך לתוך קלחת הזפת, נהגת אדנות כמורה בבית ספר כפרי, שם עמדו על רגליהם לכבודך התלמידים גבוהי הקומה ביותר. זהו מעבר חד ביותר, על דיברתי, ממורה למלח, וצליחתו בחיוך מצריכה לגימת תמצית מרוכזת של דברי סנקה והסטואים.* אך גם זה חולף עם הזמן.
[*. סנקה, הפילוסוף הרומי (3 לפנה"ס-60 לספירה) והסטואיקנים האמינו כי הדבר היחיד שנמצא ברשותו של אדם הוא המידה הטובה; כל נכס אחר הוא בן חלוף. במשפטים האחרונים מתאר מלוויל את עצמו. הוא היה נצר מצד אמו למשפחה הולנדית מעמק הנהר הדסון ומצד אביו למשפחה מבוססת מבוסטון. עם שני הצדדים נמנו גיבורים של מלחמת העצמאות האמריקנית. אביו של מלוויל התרושש ומת כשהוא משאיר את משפחתו בחוסר כול. קרובי אמו, אף שהיה ביכולתם, סירבו לסייע לאמו של הרמן, ומכאן אולי סיבת המרירות הניכרת בדברים. מלוויל עצמו, לפני שפנה לכתיבה היה בין השאר מורה בבית ספר כפרי.]
מה בכך שאיזה קפטן זקן רודני פוקד עלי לאחוז במטאטא ולנקות את הסיפונים? במה מסתכם העלבון, אם יישקל, כלומר, במאזני הברית החדשה? האם סבורים אתם שערכי פוחת בעיני מלאך אלוהים גבריאל מפני שאני מציית בזריזות ומתוך כבוד לאשמאי הזקן? מי אינו עבד? אִמרו לי אתם. ובכן, ככל שינהגו בי אדנות - ככל שיכו אותי או יחבטו בי הקפטנים הזקנים, אני שואב סיפוק מהידיעה שהכול בסדר; שכל זולתי זוכה ליחס דומה במידה רבה - היינו מנקודת מבט גופנית או רוחנית; ולפיכך צרת רבים היא נחמת שוטים, ועל הכול לחבק זה את זה ולשמוח בחלקם.
זאת ועוד, תמיד אני מפליג כמלח, מפני שמקפידים לשלם לי על עמלי, ומעולם לא שמעתי ששילמו ולוּ אגורה שחוקה למי מן הנוסעים. נהפוך הוא, על הנוסעים לשלם בעצמם. ויש הבדל של שמים וארץ בין מי שמשלם למי שמשלמים לו. פעולת התשלום אפשר שהיא הצרה הצרורה מאלה שירשנו מאדם וחווה. אך מה ישווה לקבלת תשלום? התנהגותו האדיבה של אדם הזוכה לתשלום היא פלא פלאות, בהתחשב בכך שאנו מאמינים בכל לבנו שכסף הוא שורש הרע עלי אדמות, וכי "בקושי ייכנס עשיר למלכות שמים".* אה, באיזו חדווה אנו דנים את עצמנו לאבדון!
[*. מתי, יט כד.]
לבסוף, תמיד אני יוצא אל הים כמלח מן השורה מפני הפעילות הגופנית היפה לבריאות ואווירו הצח של הסיפון הקדמי. שכן, כמקובל בעולם, רוחות נוטות לנשב מלפנים יותר מאשר מאחור (בתנאי כמובן שלא תפרו את אמרתו של פיתגורס.* לכן רוב הזמן נושם המפקד בסיפון האחורי אוויר מיד שנייה שהועבר אליו מן המלחים שבחרטום הספינה. נדמה לו שהוא נושם ראשון, אך טעות בידו. בדומה לכך מובילים פשוטי העם את מנהיגיהם בנושאים רבים אחרים, ואלה אינם חושדים בדבר. אך כיצד קרה שאחרי הריחי שוב ושוב את הים כמלח באוניית סוחר, העליתי בדעתי להפליג במסע ציד לווייתנים; השוטר מטעמן של בנות הגורל, העוקב אחרי בלי הרף, מציק לי בחשאי ומשפיע עלי בדרך נטולת הסבר - הוא יכול להשיב לשאלה זאת טוב מכולם. וללא ספק, יציאתי להפלגת ציד לווייתנים זו היתה חלק מתוכניתה הגדולה של ההשגחה העליונה שנוסחה משכבר הימים. היא נדחקה ברשימה כמעין נעימת ביניים ללא ליווי בין שני מופעים מרשימים בהרבה. אני מנחש שחלק זה בתוכנייה נראה בערך כך: "מאבק איתנים בבחירות לנשיאות ארצות הברית, מסע ציד הלווייתנים של ישמעאל, 'קרב עקוב מדם באפגניסטן'".
[*. להימנע מאכילת שעועית. ישמעאל מתלוצץ על חשבון המחראות הזעירות שבצדי ספינות הציד מקדימה, ואילו מגורי הקפטן בירכתיים.]
אף שאיני יכול לומר במדויק מדוע בחרו אותי המפיקות, אלות הגורל, לתפקיד העלוב הזה במסע ציד לווייתנים, בשעה שזולתי נועדו לתפקידים נשגבים בטרגדיות קלאסיות, ולתפקידים קצרים וקלים בקומדיות אנינות, ולתפקידים מרוממי רוח בפארסות - אף שאיני יכול להסביר זאת בדיוק; בכל זאת, עכשיו כשעולות בזיכרוני כל הנסיבות, נדמה לי שאני יכול להציץ לתוך המנגנון והמניעים שהוצגו לפני בעורמה ובמגוון תחפושות כדי לפתותני למלא את תפקידי, ובה בעת לטעת בי את האשליה שבחירה זו היתה פועל יוצא של רצוני החופשי והבלתי משוחד ושל שיפוטי הדקדקני.
המניע העיקרי היה הרעיון המכריע על אודות הלווייתן גדל הראש בעצמו. מפלצת כה מבשרת רעות ומסתורית עוררה את מלוא סקרנותי. שני בחשיבותו היה הים האכזר והמרוחק שם הוא שייט, עצום כאי שניתק ממקומו; הסיכונים בל יתוארו הכרוכים בלווייתן; אלה, לצד אלף מראותיה המופלאים של פטגוניה וצליליה, שכנעו אותי להחליט כחפצי. כל אלה אפשר שלא היו מפתים גברים אחרים; אך באשר לי, אני מתענה מתשוקה מתמדת אל המרחקים. אני אוהב לשוט בימים מאיימים ולנחות על חופי פרא. אף שאיני מתעלם מן הטוב, אני מתוודע בזריזות אל האימה ומסוגל אף להתחבר אליה - כאשר מניחים לי - מאחר שכדאי לקיים יחסים טובים עם כל דייריו של מקום שבו מתאכסנים.
מסיבות אלה אפוא התקבל בשמחה מסע ציד הלווייתנים; ארובות השמים של עולם הפלאות נפתחו, ובזרם החזיונות הפרועים שהטו אותי לתכליתי, שניים שניים שטו לעמקי נשמתי במצעד אינסופי דימויים של לווייתן, ובמרכזם רוח רפאים מפוארת מכוסה בברדס, כגבעת שלג צפה באוויר.

הרמן מלוויל

הרמן מלוויל הרמן מלוויל (1819-1891) נודע כאחד מגדולי הסופרים בארצות הברית. מלוויל נולד בניו יורק למשפחת סוחרים ממוצא אנגלי והולנדי שעסקיה שגשגו תחילה ואז ירדה מנכסיה והגיעה לפשיטת רגל. אביו של מלוויל מת בטרם עת, והבן הצעיר נשלח לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. כך שימש כפקיד בנק כבר בגיל 13 ובהמשך כנער סיפון על אוניות מסחר. התנסויות אלה הותירו את חותמן העמוק על מלוויל הצעיר, ששילב אותן בהמשך בחלק ניכר מכתביו. לאחר שהתחתן והשתקע בחווה במסצ'וסטס, הכיר את הסופר נת'ניאל הות'ורן, והשניים הפכו לחברים. מלוויל הושפע מספרו של הות'ורן, "אות השני", שפורסם באותה תקופה, והקדיש לו את ספרו שעמד לראות אור, "מובי דיק". ספריו, שמבוססים בחלקם על חוויותיו בלב ים, זכו לקריאות פרשניות עשירות ולפולמוס ספרותי רב, הנמשך עד היום. מיצירותיו הנודעות ביותר: הרומן "מובי דיק", הנחשב על ידי רבים לרומן האמריקאי הגדול ביותר שנכתב; הנובלה "בארטלבי הלבלר"; והנובלה "בילי באד", שפורסמה רק לאחר מותו.

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון גירון
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 653 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 53 דק'
  • קריינות: אהובה קינר
  • זמן האזנה: 30 שעות ו 51 דק'
מובי דיק הרמן מלוויל

פרק 1
מעבר לאופק

קוראים לי ישמעאל. לפני כמה שנים - לא משנה כמה בדיוק - מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי; ובפרט בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי כדי כך שאני זקוק לעמוד שדרה מוסרי איתן שימנע בעדי מלצאת אל הרחוב בכוונה להעיף בשיטתיות מגבעות מעל ראשי חובשיהן - אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים ויפה שעה אחת קודם. זהו התחליף שלי לאקדח ולקליע. במחווה פילוסופית ראוותנית נופל קאטו על חרבו;* אני עולה בשלווה על ספינה. הדבר אינו מפתיע כלל. לו רק הכירו אותו, כל בני האדם כמעט, כל אחד במידתו, היו חולקים איתי לעתים רגש זהה כמעט לגבי האוקיינוס.
[*. מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס 95 לפנה"ס-46 לפנה"ס, הידוע יותר בשם קאטו הצעיר, פוליטיקאי רומי מתקופת הרפובליקה המאוחרת. הוא זכור בהיסטוריה בעיקר כיריבו הפוליטי של יוליוס קיסר וכן בזכות היותו עקשן ובלתי ניתן להשחתה. בשנת 46 לפנה"ס הביס קיסר את צבאו של קאטו בקרב תאפסוס. קאטו, שלא רצה לסבול את מרותו של קיסר, התאבד.]
זו לפיכך עירם של תושבי האי מנהטן, רציפים חוגרים אותה סביב כשוניות אלמוגים את איי הודו המערבית - המסחר מקיף אותה בקצפו. השמֵאל או היימֵן, הרחובות מובילים אותך אל המים. בקצהו הדרומי נמצאת הסוללה,* שם שוטפים הגלים את המזח האצילי, והרוחות שכמה שעות קודם לכן היו רחוקות מהיבשה מצננות אותו. ראה את ההמונים הלוטשים עיניהם במים שם.
[*. The Battery, אז נמל, היום פארק.]
לך סביב הקצה הדרומי של האי מנהטן באחר צהריים חולמני של יום ראשון. טייל מ"קורלירז הוק" ל"קואנטיס סליפּ" ומשם צפונה דרך "וייטהול". מה אתה רואה? ניצבים כזקיפים דוממים בכל מקום, עומדים ריבואות בני תמותה חולמים בהקיץ על האוקיינוס.* חלקם נשענים כנגד עמודי תמך גדולים; אחרים יושבים בקצה המזח; אחרים מתבוננים מעבר לחומת הספינות שהגיעו מסין; מהם יושבים במרומי החיבל, משל הם חותרים לשפר את טווח הצצתם בים. אך כל אלה הם עכברי יבשה, הכלואים בימות השבוע בחללים מחניקים - קשורים לדלפקים, ממוסמרים לספסלים, מהודקים למכתבות. מה פשר הדבר? הפסו שדות ירוקים מן הארץ? מה מעשיהם כאן?
[*. באזורים האלה התגוררו מהגרים שהגיעו מעבר לים. שם נולד מלוויל.]
אך ראה! הנה מגיעים המונים נוספים, פוסעים היישר אל המים, גמרו אומר כמדומה לצלול. מוזר! דבר לא ישביע את רצונם אלא גבולה הקיצון של היבשת; שיטוט באפס מעשה בצל מחסנים משכבר הימים אין די בו. עליהם להתקרב אל המים ככל יכולתם בלא שייפלו לתוכם. ושם הם עומדים - לאורך מילין רבים - פרסאות. אנשי יבשה כולם, משבילים וסמטאות הם באים, מרחובות ומשדרות - ימה וקדמה, צפונה ונגבה. ובכל זאת כאן הם כולם כאחד. אמור לי, האם סגולתן המגנטית של מחטי המצפנים של כל האוניות שבכאן היא המושכת אותם הנה?
זאת ועוד. נניח שיצאת אל חיק הטבע; לאזור הררי שופע אגמים. בחר איזה שביל שייראה בעיניך, ועשר לאחת שהוא יוביל אותך במדרון של עמק אל בריכת ערוץ נחל. המים מכשפים. הנח לאדם המפוזר ביותר לשקוע בחלומות בהקיץ - העמד אותו על רגליו, גרום לו שיתחיל לצעוד, ובלא שיטעה הוא יוביל אותך אל מים, בתנאי שיש מים בסביבה. אם תצמא אי פעם במדבר האמריקני העצום, ואם תצטרף במקרה לשיירה שאתה נוסע בה פרופסור העוסק במופשט, מומלץ לערוך ניסוי כזה. כן, כידוע לכול, הגות ומים כרוכים זה בזה לנצח.
קחו לדוגמה אמן. הוא משתוקק לצייר אותך בפיסת הנוף הרומנטית, החלומית, המוצללת, השקטה והמכושפת מכל אלה שבעמק הנהר סאקו. מהו המרכיב העיקרי שבו הוא עושה שימוש? שם ניצבים עציו, חלולי גזע כולם משל שוהים בהם נזירים וצלביהם; כאן מנמנם לו האחו, ושם ישן הצאן; רחוק יותר מסתלסל עשן מנומנם מארובת בית כפרי. באופק נבלע שביל פתלתל בעומק יערות המטפסים על שלוחות הרים חופפות זו לזו, המתמזגות בתכלת השמים. אולם, אף שהכול נראה מכושף ואף על פי שעץ האורן משיר את אנחותיו כעלים על ראש רועה הצאן, לשווא היו כל אלה אלמלא היתה עינו של הרועה נעוצה בנחל הקסום שלפניו. צא לטייל בערבות בחודש יוני,* וככל שתרחיק לכת שם תטבע עד ברכיך במרבד חבצלות - מה הוא הקסם האחד הנעדר? - מים - אין שם ולו טיפת מים אחת! לו היה הניאגרה אשד חול ותו לא, היית מטריח עצמך אלפי קילומטרים לראותו? מדוע התלבט המשורר הדלפון מטנסי שזכה לפתע בשני חופני מטבעות כסף, האם לרכוש לעצמו מעיל, שלו נזקק בדחיפות, או להשקיע את כספו בטיול רגלי לחוף רוקאווי?** מדוע כל נער בריא שנפש בריאה בו משתוקק מדי פעם לבקר בים? מדוע הרגשת בהפלגת הבכורה כנוסע רטט מסתורי כאשר נאמר לך לראשונה שאתה וספינתך נמצאים הרחק מטווח ראייה של היבשה? מדוע האמינו הפרסים הקדמונים בקדושת הים? מדוע הקדישו לו היוונים אל מיוחד, ועוד אח של זאוס?*** כל זאת לבטח אינו חסר משמעות. ועמוקה יותר משמעות סיפורו של נרקיס, אשר מאחר שלא יכול היה לאחוז בדימוי המייסר והנעים בה בעת שראה במי המעיין, זינק לתוכו וטבע.**** והרי את הדימוי הזה אנו עצמנו רואים בכל הנהרות והימים. זהו הדימוי של אשליית החיים הבלתי נתפסת; וזהו המפתח לכל העניין.
[*. הכוונה למדינת אילינוי שאז היתה עדיין אזור ספר.]
[**. בחוף הדרומי של לונג איילנד.]
[***. פוסידון.]
[****. בספר השלישי במטאמורפוזות של אובידיוס מסופר על נקיסוס המתאהב בדמותו הנשקפת במים ולבסוף מת מרוב אהבה (אך לא קופץ למים וטובע).]
ובכן, כאשר אני אומר שאני נוהג להפליג בים בכל עת שראייתי מטשטשת, ואני מתחיל לדאוג יתר על המידה בנוגע לריאותי, איני מתכוון שיובן מכך שאני מפליג בים אי פעם כנוסע. שכן כדי להפליג כנוסע אתה זקוק לארנק, וארנק הוא סמרטוט ותו לא אלא אם כן יש לך דבר מה בתוכו. חוץ מזה, נוסעים נתקפים מחלת ים - נהיים שוחרי ריב ומדון - אינם ישנים בלילות - וככלל הנאתם מעטה למדי; לא, לעולם איני מפליג כנוסע, ואף שאני ימאי מנוסה למדי איני יוצא אל הים כמפקד שייטת, או כקפטן, או כטבח. אני מוותר על התהילה ועל הכבוד הכרוכים במשרות אלה לטובת החפצים בהם. מבחינתי, אני מתעב כל מלאכה, התנסות ומצוקה המכבדות את העוסקים בהן. די לי בכך שאני משגיח על עצמי, בלא שאשגיח על אוניות, דוברות, דו-תורניות, מפרשיות וכיוצא באלה. ובאשר להפלגה כטבח - אף שאני מודה שתהילה ניכרת כרוכה בכך, מאחר שהטבח הוא מעין קצין בספינה - עם זאת, איכשהו, מעולם לא חשקתי לצלות עופות - אף שמשעה שנצלו, נמרחו בחמאה בטוב טעם ותובלו היטב במלח ופלפל, אין איש שידבר על עוף צלוי ביתר כבוד, שלא לומר הוקרה, ממני. הודות להערצתם העיוורת והאלילית של המצרים הקדמונים לאיביס* צלוי ולהיפופוטם עשוי על האש, זכינו לראות את המומיות של בעלי החיים האלה בתוך תנוריהם, הפירמידות.
[*. עוף מים.]
לא, בצאתי אל הים אני מפליג כמלח מן השורה, מדיירי הסיפון הקדמי, צולל מתחת לחרטום, מטפס למרומי התורן הראשי. נכון, הם נהנים לרדות בי קצת, להקפיץ אותי מתורן אחד למשנהו, כצרצר באחו בחודש האביב. ובהתחלה אין היחס הזה נעים כלל וכלל. הוא פוגע בכבוד, בפרט אם מוצאך מהמשפחות המבוססות משכבר הימים ביבשת, ואן רנסלרס או רנדולף, או הרדיקנוטס (אדוני האחוזות בעמק נהר ההדסון, מנהיגי המאבק לעצמאות, או מצאצאי שליטיה הדנים של אנגליה). וקשה מכול, אם ממש לפני שתחבת את ידך לתוך קלחת הזפת, נהגת אדנות כמורה בבית ספר כפרי, שם עמדו על רגליהם לכבודך התלמידים גבוהי הקומה ביותר. זהו מעבר חד ביותר, על דיברתי, ממורה למלח, וצליחתו בחיוך מצריכה לגימת תמצית מרוכזת של דברי סנקה והסטואים.* אך גם זה חולף עם הזמן.
[*. סנקה, הפילוסוף הרומי (3 לפנה"ס-60 לספירה) והסטואיקנים האמינו כי הדבר היחיד שנמצא ברשותו של אדם הוא המידה הטובה; כל נכס אחר הוא בן חלוף. במשפטים האחרונים מתאר מלוויל את עצמו. הוא היה נצר מצד אמו למשפחה הולנדית מעמק הנהר הדסון ומצד אביו למשפחה מבוססת מבוסטון. עם שני הצדדים נמנו גיבורים של מלחמת העצמאות האמריקנית. אביו של מלוויל התרושש ומת כשהוא משאיר את משפחתו בחוסר כול. קרובי אמו, אף שהיה ביכולתם, סירבו לסייע לאמו של הרמן, ומכאן אולי סיבת המרירות הניכרת בדברים. מלוויל עצמו, לפני שפנה לכתיבה היה בין השאר מורה בבית ספר כפרי.]
מה בכך שאיזה קפטן זקן רודני פוקד עלי לאחוז במטאטא ולנקות את הסיפונים? במה מסתכם העלבון, אם יישקל, כלומר, במאזני הברית החדשה? האם סבורים אתם שערכי פוחת בעיני מלאך אלוהים גבריאל מפני שאני מציית בזריזות ומתוך כבוד לאשמאי הזקן? מי אינו עבד? אִמרו לי אתם. ובכן, ככל שינהגו בי אדנות - ככל שיכו אותי או יחבטו בי הקפטנים הזקנים, אני שואב סיפוק מהידיעה שהכול בסדר; שכל זולתי זוכה ליחס דומה במידה רבה - היינו מנקודת מבט גופנית או רוחנית; ולפיכך צרת רבים היא נחמת שוטים, ועל הכול לחבק זה את זה ולשמוח בחלקם.
זאת ועוד, תמיד אני מפליג כמלח, מפני שמקפידים לשלם לי על עמלי, ומעולם לא שמעתי ששילמו ולוּ אגורה שחוקה למי מן הנוסעים. נהפוך הוא, על הנוסעים לשלם בעצמם. ויש הבדל של שמים וארץ בין מי שמשלם למי שמשלמים לו. פעולת התשלום אפשר שהיא הצרה הצרורה מאלה שירשנו מאדם וחווה. אך מה ישווה לקבלת תשלום? התנהגותו האדיבה של אדם הזוכה לתשלום היא פלא פלאות, בהתחשב בכך שאנו מאמינים בכל לבנו שכסף הוא שורש הרע עלי אדמות, וכי "בקושי ייכנס עשיר למלכות שמים".* אה, באיזו חדווה אנו דנים את עצמנו לאבדון!
[*. מתי, יט כד.]
לבסוף, תמיד אני יוצא אל הים כמלח מן השורה מפני הפעילות הגופנית היפה לבריאות ואווירו הצח של הסיפון הקדמי. שכן, כמקובל בעולם, רוחות נוטות לנשב מלפנים יותר מאשר מאחור (בתנאי כמובן שלא תפרו את אמרתו של פיתגורס.* לכן רוב הזמן נושם המפקד בסיפון האחורי אוויר מיד שנייה שהועבר אליו מן המלחים שבחרטום הספינה. נדמה לו שהוא נושם ראשון, אך טעות בידו. בדומה לכך מובילים פשוטי העם את מנהיגיהם בנושאים רבים אחרים, ואלה אינם חושדים בדבר. אך כיצד קרה שאחרי הריחי שוב ושוב את הים כמלח באוניית סוחר, העליתי בדעתי להפליג במסע ציד לווייתנים; השוטר מטעמן של בנות הגורל, העוקב אחרי בלי הרף, מציק לי בחשאי ומשפיע עלי בדרך נטולת הסבר - הוא יכול להשיב לשאלה זאת טוב מכולם. וללא ספק, יציאתי להפלגת ציד לווייתנים זו היתה חלק מתוכניתה הגדולה של ההשגחה העליונה שנוסחה משכבר הימים. היא נדחקה ברשימה כמעין נעימת ביניים ללא ליווי בין שני מופעים מרשימים בהרבה. אני מנחש שחלק זה בתוכנייה נראה בערך כך: "מאבק איתנים בבחירות לנשיאות ארצות הברית, מסע ציד הלווייתנים של ישמעאל, 'קרב עקוב מדם באפגניסטן'".
[*. להימנע מאכילת שעועית. ישמעאל מתלוצץ על חשבון המחראות הזעירות שבצדי ספינות הציד מקדימה, ואילו מגורי הקפטן בירכתיים.]
אף שאיני יכול לומר במדויק מדוע בחרו אותי המפיקות, אלות הגורל, לתפקיד העלוב הזה במסע ציד לווייתנים, בשעה שזולתי נועדו לתפקידים נשגבים בטרגדיות קלאסיות, ולתפקידים קצרים וקלים בקומדיות אנינות, ולתפקידים מרוממי רוח בפארסות - אף שאיני יכול להסביר זאת בדיוק; בכל זאת, עכשיו כשעולות בזיכרוני כל הנסיבות, נדמה לי שאני יכול להציץ לתוך המנגנון והמניעים שהוצגו לפני בעורמה ובמגוון תחפושות כדי לפתותני למלא את תפקידי, ובה בעת לטעת בי את האשליה שבחירה זו היתה פועל יוצא של רצוני החופשי והבלתי משוחד ושל שיפוטי הדקדקני.
המניע העיקרי היה הרעיון המכריע על אודות הלווייתן גדל הראש בעצמו. מפלצת כה מבשרת רעות ומסתורית עוררה את מלוא סקרנותי. שני בחשיבותו היה הים האכזר והמרוחק שם הוא שייט, עצום כאי שניתק ממקומו; הסיכונים בל יתוארו הכרוכים בלווייתן; אלה, לצד אלף מראותיה המופלאים של פטגוניה וצליליה, שכנעו אותי להחליט כחפצי. כל אלה אפשר שלא היו מפתים גברים אחרים; אך באשר לי, אני מתענה מתשוקה מתמדת אל המרחקים. אני אוהב לשוט בימים מאיימים ולנחות על חופי פרא. אף שאיני מתעלם מן הטוב, אני מתוודע בזריזות אל האימה ומסוגל אף להתחבר אליה - כאשר מניחים לי - מאחר שכדאי לקיים יחסים טובים עם כל דייריו של מקום שבו מתאכסנים.
מסיבות אלה אפוא התקבל בשמחה מסע ציד הלווייתנים; ארובות השמים של עולם הפלאות נפתחו, ובזרם החזיונות הפרועים שהטו אותי לתכליתי, שניים שניים שטו לעמקי נשמתי במצעד אינסופי דימויים של לווייתן, ובמרכזם רוח רפאים מפוארת מכוסה בברדס, כגבעת שלג צפה באוויר.