עור היחמור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עור היחמור
הוספה למועדפים

עור היחמור

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אונורה דה בלזאק

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

תקציר

יצירת המופת של אונורה דה בלזאק, עור היחמור, מובאת לקוראים בתרגום חדש. הרומן מגולל את סיפורו של צעיר פריזאי מיואש, אשר רגע לפני בחירה בחידלון נופלת לידיו הזדמנות לכרות ברית עם קמע מסתורי; קמע זה עשוי להגשים את כל מאווייו.
עלילת הרומן מתרחשת בצרפת שלאחרי תקופת הרסטורציה (1815-1830) ואחרי מהפכת יולי (1830). הרומן מתאר את המצב הפוליטי הייחודי בתקופה שבה נכתב וגם מגיב אליו, ובה בעת מספר סיפור פנטסטי עלֿזמני. הוא שוזר מסתורין בראליה ומציאות בכישוף. משום כך אפשרויות הקריאה ברומן הן מגוונות ויש שהן חדות חידות לקורא.
פרופ' אלישבע רוזן מאוניברסיטת תל אביב כתבה באחרית הדבר לספר: "המעשייה הפנטסטית, הסימפוזיון, הסטירה, הווידויים, המלודרמה – אלה הם רק חלק מן הרכיבים הרבים ומן הסגנונות השונים הבאים לידי ביטוי בספרו זה, הנע בין הראלי לפִּלאי, בין המוקצן למינורי, בין הנשגב ליום-יומי, בין מחוזות השירה וההגות לחשבונות המכולת."

פרק ראשון

פרק א
הקָּמֵעַ


לקראת סוף אוקטובר האחרון, עם פתיחתם של בתי המשחק, בשעה שקבע החוק כדי להגן על תאווה שאוצָר המדינה נשכר ממנה, נכנס גבר צעיר לפָּלֶה-רוֹיאל. מבלי להסס יותר מדי עלה בגרם המדרגות של אולם המשחקים המסומן 36.
"אדוני, את הכובע שלך, בבקשה?" קרא לעברו בקול יבש ונוזפני קשיש חיוור פנים ונמוך קומה, שהשתופף באפלה, מוגן מאחורי מחיצה, ובהזדקפותו הפתאומית חשף פרצוף שניצוק בתבנית נתעבת.
כשאתה נכנס לבית משחק, החוק נוטל ממך תחילה את כובעך. היש בכך איזה מָשל ברוח כתבי הקודש או רמז של ההשגחה העליונה? אולי זו דרך לכרות אתך חוזה שטני דווקא, ולדרוש עירבון כזה או אחר? ושמא נועד הדבר לחייב אותך לשמור על התנהגות מכובדת מול אלה שעומדים להרוויח את כספך? האם זו המשטרה, המבוֹססת בכל הביבים החברתיים, שדורשת לדעת את שם הכובען שלך או את שמך, אם דאגת להטביע אותו בתוך בִּטנת הכובע? ואולי נועד הדבר להשיג את מידת הגולגולת שלך כדי לחבר סטטיסטיקה מאלפת על נתוני מוחותיהם של המהמרים? בשאלה זו שומרת ההנהלה על שתיקה מוחלטת. אך דע לך כי רק השלמת צעד אחד לעבר השולחן הירוק, וכבר אין אתה אדון לכובעך, לא יותר משאתה אדון לעצמך: מרגע זה ואילך אתה שייך למשחק – אתה, כספך, כובעך, מקלך ומעילך. בצאתך יוכיח לך המִשחק במחווה שנונה ואכזרית שהוא מותיר לך עוד דבר מה, שהרי הוא מחזיר לך את כבוּדתך. יחד עם זאת, אם יש לך כובע חדש, תלמד לדעת על חשבונך שעליך להכין לעצמך תלבושת מיוחדת של מהמרים.
הפליאה שהפגין הצעיר כשקיבל פתק ממוספר בתמורה לכובעו, ששוליו, למרבה המזל, היו מרופטים במקצת, העידה בעליל על נפש שעודה תמימה. הזקן קטן הקומה, שהתפלש מן הסתם כבר משחר נעוריו בתענוגות הסוערים של חיי המהמרים, שלח לעברו מבט דֵהה ונטול חום, שפילוסוף היה רואה בו את סִבלות בתי החולים, את נדודי האנשים שירדו מנכסיהם, את דוחות המשטרה על אין-ספור מתאבדים, את מאסרי העולם עם עבודות הפרך, את ההַגליות לגוּאזָקוֹאַלקוֹ.[1] האיש הזה, שפניו הלבנים והמוארכים העידו כי הוא כבר ניזון רק ממרקי-מקפא נוסח דַרסֶה,[2] הציג לעין כול את דמותה החיוורת של תאוות המשחק כפשוטה, ללא כחל ושרק. בקמטי פניו ניכרו עקבות של ייסורים ישנים. מן הסתם נהג להמר על משכורתו הדלה ולהפסיד אותה בעצם היום שקיבל אותה. כמו סוסות זקנות שצליפות השוט אינן משפיעות עליהן עוד, שום דבר לא זיעזע אותו. אנקותיהם העמומות של המהמרים שיצאו מרוששים, קללותיהם האילמות, מבטיהם הדהומים – כל אלה הותירו אותו אדיש. הוא היה התגלמותו של המשחק, המשחק במ"ם רבתי. לו התבונן האיש הצעיר בשומר הסף הנוגה הזה, היה אולי אומר לעצמו: "דבר לא נותר בלב הזה מלבד חפיסת קלפים!" אולם האלמוני לא הקשיב לאזהרה החיה הזאת, שסביר כי ההשגחה העליונה היא שהציבה אותה במקום הזה, כפי שהיא ממקמת תמיד את הגועל בפתחם של כל מקומות הניווּל. לא, הצעיר נכנס בהחלטיות לאולם, שם הִכּה רחש הזהב בסנוורי קסם את החושים שטופי החמדה. יש להניח שהמשפט ההגיוני ביותר מכל אֲמריו המהדהדים של ז'אן-ז'אק רוסו דחף את הצעיר קדימה; וזו, כך נדמה לי, המחשבה העגומה שמאחוריו: כן, מבין אני שאדם יפנה אל משחקי המזל, אך רק בשעה שבינו ובין המוות אין הוא רואה דבר לבד ממעותיו האחרונות.
בערב יש בבתי המשחק רק פיוטיוּת גסה והמונית, אך השפעתה מובטחת, כְּזו של הצגת תאטרון עקובה מדם. האולמות מלאים צופים ומהמרים, קשישים אביונים המשתרכים לשם כדי להתחמם, פרצופים נסערים, חִנגאות שראשיתן ביין ונגזר עליהן להסתיים במצולות הסֶן. הלהט אמנם שופע שם, אך מספרם הגדול מדי של השחקנים מונע ממך לראות פנים אל פנים את שטן המִשחק. הערב הוא קונצרט לתזמורת, שהלהקה כולה משמיעה בו את קולה הרם אך כל אחד מן הכלים מגוונן את פסוקו שלו. תוכלו לראות שם לא מעט אנשים נכבדים הבאים לחפש להם בידור ומשלמים תמורתו כפי שהיו משלמים על תענוג הצפייה במחזה או על עינוגי הגרגרנות, או כפי שהיו סרים לאיזו עליית גג לקנות לעצמם בזול ייסורי מצפון לשלושה חודשים. אך כלום מבינים אתם כמה טירוף ועָצמה עצורים בנשמתו של אדם הממתין בקוצר רוח לפתיחתו של מועדון משחקים? בין המהמר של הבוקר למהמר של הערב קיים הבדל דומה לזה שבין בעל נון-שלנטי לבין מאהב מתמוגג תחת חלונות ביתה של יפָתו. רק בבוקר מגיעים ההתאווּת והלהט המרטיט לשלב הזוועה שלוחת הרסן שלהם. בשעה הזאת תוכלו לראות בעיניכם מהמר אמתי שלא אכל, לא ישן, לא חי, לא חשב – מרוב צליפות אכזריות של השוט המדרבן אותו להכפיל את סכום ההימורים, מרוב הדחף לשחק סיבוב של אדום ושחור. בשעה המקוללת הזאת תפגשו עיניים ששלוותן מפחידה, תפגשו פנים שיהלכו עליכם קסם, תפגשו מבטים שמרימים את הקלפים ובולעים אותם.
שעל כן בתי המשחק נשגבים רק בשעת פתיחתם. לספרד יש מלחמות השוורים שלה, לרומא הלוּדָרים שלה, פריז מתגאה בפָּלֶה-רויאל שלה, שהרולטות המרגיזות שבו מאפשרות לאדם להתענג למראה הדם הניגר בשטף מבלי לחשוש שרגליו תחלֵקנה בו על אבני המרצפת. נסו לתת מבט חשאי בזירה הזאת. היכנסו... איזה רִיק ערטילאי! הקירות המכוסים נייר שמנוני בגובה קומת אדם אינם מציעים אף לא תמונה אחת שתוכל לשובב את הנפש. אין שם אפילו מסמר שיוכל להקל על התאבדות. רצפת העץ ממורטת, לא נקייה. שולחן מלבני ממלא את מרכז החדר. פשטותם של כיסאות הקש הדחוקים סביב השולחן, שמטבעות זהב שחקו את רפידתו, מעידה על אדישות מוזרה למותרות בקרב האנשים האלה, הבאים לגווע כאן על מזבח... הממון והמותרות.
הסתירה האנושית הזאת מתגלה בכל מקום שבו הנפש מגיבה בעָצמה על עַצמה. המאהב רוצה לעטוף את אהובתו במשי, להלביש אותה בבד מזרחי רך, אך רוב הזמן הוא מתייחד עמה על מיטה עלובה. השאפתן חולם שהוא בפסגת השלטון, אך מתבוסס בתוך כך ברפש ההתרפסות. הסוחר מתנוון בירכתי חנות טחובה וממאירה, אך בה בעת הוא מקים לעצמו בית מידות מפואר, שבנו, יורש בטרם עת, יגורש ממנו בצו פינוי שהוציא אח נושה. כללו של דבר, האם קיים דבר מאוס יותר מבית תענוגות? בעיה משונה! האדם, המצוי בעימות תמידי עם עצמו, מרמה את תקוותיו על ידי צרותיו העכשוויות, ואת צרותיו הוא מרמה על ידי עתיד שאינו שייך לו. כך הוא מטביע בכל מעשיו את חותם הרפיון וחוסר ההיגיון. כאן עלי אדמות שום דבר אינו שלם זולת האסון.
כשנכנס הצעיר לאולם כבר היו בו כמה מהמרים. שלושה זקנים קירחים ישבו ברישול סביב השולחן המרופד ירוק. פרצופי הגבס שלהם, אדישים כשל דיפלומטים, הסגירו נפשות שקצו בכול, לבבות ששכחו מזמן איך לרטוט, אפילו כשהם מסכנים את נכסי צאן הברזל של נשותיהם. איטלקי צעיר שחור שׂער, שעורו כעין הזית, נשען בשקט על מרפקיו בקצה השולחן, ונדמה שהוא מקשיב לנבואות הלב הסודיות האלה, הפונות אל המהמר בקריאות הרות גורל: "כן!" "לא!" הראש הדרומי הזה היה אפוף בלהט הזהב והאש. שבעה או שמונה צופים, עומדים על רגליהם, ערוכים כמין שורת יציע, המתינו למחזות שיזמנו להם הטלות הפּוּר, פרצופי השחקנים, תנועת הכסף והֶינֵפֵי המגרפות הקטנות. הבטלנים האלה ניצבו שם, דמומים, חסרי תנועה, דרוכים כמו ההמון בכיכר גְרֶב כשהתליין עורף ראש.
איש גבוה, יובשני, בגדו בלוי, החזיק בידו האחת מחברת ובשנייה חֶרֶט, לסמן בו את הסכומים המוּנָחים על האדום או השחור. הוא היה אחד מאותם נסיכי מוות מודרניים החיים בשולי כל השמחות של תקופתם, אחד מאותם קמצנים נטולי ממון המהמרים במשחק דמיוני, מין משוגע בעל היגיון, המתנחם על סבלותיו באמצעות הזיות ופועל מתוך היִצריות והסיכון שפרחי כמוּרה נוהגים בלחם הקודש תוך שהם מתַרגלים את מילות המיסה. מול הקופה היו גבר או שניים, ספסרים ערמומיים, מומחים לסיכויי ההימור בַּמשחק ודומים לעובדי כפייה משוחררים ששוב אינם פוחדים ממטלות פֶּרך. הם באו לכאן כדי להסתכן בשלושה סיבובים ולגרוף לאלתר את הרווח המשוער שלהם, זה שממנו הם חיים. שני מלצרים זקנים טיילו אנה ואנה באדישות, זרועותיהם שלובות, ומפעם לפעם היו מסתכלים מבעד לחלונות אל הגן, כאילו הם מבקשים להציג לעוברים ושבים את פרצופיהם האטומים, כמין שלט של הבית.
רגע אחרי שהמחלק והקופאי זרקו אל המְשַחקים את המבט החיוור המצמית שלהם ואמרו בקול קפוא: "נא לשחק!", פתח הצעיר את הדלת ונכנס לאולם. השקט נעשה עמוק יותר, אפשר לומר, והראשים נפנו בסקרנות לעבר החדש שמקרוב בא. דבר נורא! הזקנים הקהים, העובדים המאובנים, הצופים ואפילו האיטלקי הלהוט – כולם הרגישו בעָתה סתומה בראותם את הזר. כלום אין אדם צריך להיות אומלל מאוד כדי לזכות ברחמים, חלש מאוד כדי לעורר אהדה או בעל מראה קודר מאוד כדי להרעיד את הנפשות באולם הזה, שבו הייסורים צריכים להיות אילמים, העֱנות רווּייה עליצות והייאוש מנומס ומהוגן? ואכן, משהו מכל אלה היה בהרגשה החדשה שטלטלה את הלבבות הקפואים כשהצעיר נכנס. וכי לא קרה שגם התליינים בכו על הבתולות שראשיהן הבלונדיניים עמדו להיערף בפקודת המהפכה?
כבר במבט ראשון קראו המהמרים בפניו של הטירון איזו תעלומה נוראה. חן עגמומי היה נסוך על תווי פניו הצעירים, ומבטו העיד על מאמצים שכשלו, על אלף תקוות שנכזבו! האדישות הקודרת של מעשה ההתאבדות שיוותה למצח הזה חיוורון עמום וחולני, חיוך מר שִׂרטט קמטוטים בזוויות הפה וסבר הפנים הביע השלמה גמורה, שהכאיבה לעין המתבונן.
איזו גאונות טמירה ריצדה בקרקעית העיניים האלה, המצועפות אולי מחמת עייפות התענוגות. האומנם הייתה זו ההוללות שהטביעה את חותמה המזוהם בדיוקן הנאצל הזה, שהיה פעם טהור ומשולהב ועכשיו הוא מושפל ופגום? הרופאים היו מייחסים, מן הסתם, את העיגול הצהוב שהקיף את העפעפיים ואת האודם שפרח בלחיים לנגעי הלב או הריאות, ואילו המשוררים היו מבקשים לזהות בסימנים האלה את נזקי היֶדע, את עקבותיהם של לילות שהצעיר בילה בעיוּן שקדני לאורה של עששית. ואולם יֵצר אחר – להט קטלני יותר מן המחלה, מַדווה אכזרי יותר מן הלימוד והגאונות – הוא ששינה את הראש הצעיר הזה, כיווץ את השרירים האיתנים האלה, עיקם את הלב הזה, שהאורגיות, הלימודים והמחלה כמעט לא נגעו בו. כשם שאסירים מקבלים בכבוד את פניו של פושע מפורסם כשהוא מגיע לבית הסוהר, כך קידמו כל שֵדי-האדם האלה, המומחים לייסורים, את פניו של סֵבל נורא, של פצע עמוק שמבטם בחן, ועל פי הדרת הלגלוג האילם של הצעיר והדלות האלגנטית של בגדיו זיהו בו את אחד מנסיכיהם.
היה לו אמנם מעיל פראק עשוי בטעם טוב, אך החיבור בין חזייתו לעניבה היה מוקפד מכדי שמישהו יחשוב שהוא לובש כותונת מתחת להן. בידיו, הנאות כידי אישה, ניכר ניקיון מפוקפק: זה יומיים שהצעיר שוב אינו לובש כפפות! אם מחלק הקלפים והמלצרים עצמם נרעדו, הרי זה מפני ששרידי קסם של תום פרחו עדיין בתווי פניו הדקים והעדינים ובשׂערו הזהוב והדליל, המתולתל מטבעו. הקלסתר הזה היה עדיין בן עשרים וחמש, ונדמה שההשחתה שבו אינה אלא תאונה. החיים הרעננים של העלומים התגוששו בו עדיין עם נזקי התאוותנות חסרת האונים. האור והחושך, הרִיק והקיום נאבקו בו וחוללו חן וזוועה בעת ובעונה אחת. הצעיר התייצב כאן כמלאך נטול קרני אורה, מלאך שאיבד את דרכו. שעל כן היו כל המומחים האלה, פרופסורים בדימוס לניוול וקלון, כמו זקֵנה חסרת שיניים שנתקפת רחמים למראה נערה יפה המציעה עצמה לפריצות, קרובים לזעוק אל הטירון: "צא מכאן!" אולם הצעיר הֵיישיר צעד אל השולחן, התייצב לצדו, הטיל בלי חשבון על רפידתו מטבע זהב שהחזיק בידו, וזה התגלגל על השחור. אחר כך, כמו בעלי האופי החזק הסולדים מהיסוסים פלפלניים, שלח אל המחַלק מבט שהיה גם סוער וגם שלֵו.
העניין שעורר הסיבוב הזה היה רב כל כך, שהקשישים נמנעו מלהמר בעצמם. אבל האיטלקי, בלהט תאוותו, נאחז ברעיון שחייך אליו זה עתה והעמיד את ערמת הזהב שלנו כנגד מעותיו של הזר. הקופאי שכח לומר את המשפטים שמרוב שנים כבר הפכו לצעקה ניחרת ובלתי מובנת:
"נא לשחק!"
"המשחק סגור!"
"לא יותר!"
המחלק פרשׂ את הקלפים, ונדמה כי הוא מאחל הצלחה לזה שמקרוב בא, אף-על-פי שבדרך כלל היה אדיש להפסדים או רווחים של המשתתפים בתענוגות האפלים האלה. כל אחד מן הצופים רצה לראות בגורלו של מטבע הזהב הזה דרמה, לראות בו את המערכה האחרונה במסכת חיים נאצלים. עיניהם, שנחו על הקלפים הגורליים, רשפו. אך למרות הדריכות שבה הסתכלו חליפות בצעיר ובקלפים, הם לא יכלו להבחין בשום סימן של התרגשות על פניו הקרים והנואשים.
"אדום זוּג לוקח," הכריז המחלק ברשמיות. מין נחרה עמומה בקעה מחזהו של האיטלקי כשראה את השטרות המקופלים שהשליך לעברו הקופאי צונחים על השולחן בזה אחר זה. אשר לאיש הצעיר, הוא קלט את אסונו רק ברגע שבו הושטה המגרפה הקטנה לאסוף את הנפוליון האחרון שלו. השנהב שלה הפיק חריקה יבשה מן המטבע, שבמהירות של חץ מקשת התגלגל והצטרף אל ערמת הזהב שהתגבהה מול הקופה. הזר עצם קלות את עיניו ושפתיו הלבינו, אך כעבור זמן מה התרוממו שוב עפעפיו, פיו האדים שוב כאלמוג, פניו לבשו ארשת מזויפת של אנגלי שהחיים אינם צופנים לו עוד שום חידה, והוא נעלם – מבלי לבקש לו ניחומים באמצעות מבט קורע לב, מהמבטים שהמהמרים הנואשים זורקים לעתים קרובות בצופים. מה רבים המאורעות הנדחסים למרווח שנייה אחת, מה רבים הדברים הצנוּפים בזריקת קובייה אחת!
"יש להניח שזה היה הכדור האחרון שלו," אמר המחלק בחיוך אחרי רגע של שתיקה, שבמהלכו החזיק את נפוליון הזהב הזה בין אגודלו לאצבע המורה כדי להראות אותו לנוכחים.
"זה חמום מוח שישליך את עצמו לנהר," ענה אחד הקבועים והסתכל סביב במְשַׂחקים, שהכירו כולם זה את זה.
"מילא!" קרא המלצר וצבט לעצמו קמצוץ טבק.
"לו רק חיקינו כולנו את האדון הזה!" אמר אחד הקשישים לעמיתיו והצביע על האיטלקי.
כולם התבוננו בשחקן המאושר, שידיו רעדו בעת שספר את השטרות.
"שמעתי," אמר האיטלקי, "קול שצעק לי באוזן: המִשחק ינצח את הייאוש של הצעיר הזה."
"הוא לא שחקן," המשיך הקופאי, "אחרת היה מחלק את הכסף שלו לשלוש מנות כדי לתת לעצמו יותר סיכויים."
הצעיר יצא בלי לדרוש את כובעו, אבל כלב השמירה הזקן, שראה את מצבו הגרוע של הסמרטוט המרופט, החזיר לו אותו מבלי לומר מילה. המשַׂחֵק החזיר את הפתק בתנועה מוכנית וירד במדרגות כשהוא שורק את di tanti palpitiי[3] ברפיון כזה, שהוא עצמו כמעט לא שמע את הצלילים הענוגים.
בתוך זמן קצר מצא עצמו תחת הסטיו של הפָּלֶה-רויאל. הלך עד רחוב סנט-אונורה, המשיך דרך הטוּילֶרי וחצה את הגן בפסיעות מהוססות. הוא צעד כמו באמצע מדבר, נתקל באנשים שלא ראה כלל ומבעד לסאון ההמון שמע רק קול אחד: קולו של המוות. הוא היה אבוד בשרעפים מקהים את הדעת, דומים לאלה שהיו אופפים בעבר את הפושעים כשהובילו אותם בעגלה מהיכל הצדק אל כיכר גְרֶב, אל הגרדום ההוא שהאדים מכל הדם שנשפך מאז 1793.[4]
בהתאבדות יש משהו – איני יודע מה בדיוק – נשגב ומזרה אימה. רבים נופלים בלי להסתכן, כמו ילדים הנופלים מגובה נמוך מכדי להיפצע. אבל כשאדם גְבַהּ קומה מתרסק, סביר שהגיע מגובה רם למדי, שהתרומם עד השמים וראה שם איזה גן עדן נעול וחתום. כמה אכזריות צריכות להיות הסערות המכריחות בני אדם לבקש להם שלוות נפש מלוע אקדח. מה רבים הכישרונות הצעירים השרויים לבדם באיזו עליית גג, נמקים וגוועים מפני שבין מיליון יצורים, בתוך המון שְׂבַע זהב ומשועמם, אין להם ידיד, אין להם אישה מנחמת.
לנוכח המחשבה הזאת לובש מעשה ההתאבדות ממדי ענק. בין מוות מרצון ובין התקווה הפורה, שקולה הוא שקרא לצעיר לבוא לפריז, רק אלוהים יודע אילו סערות התחוללו: התגוששויות בין תפיסות כאלה ואחרות, פסוקי שירה שנזנחו, התקפי ייאוש וזעקות חנוקות, ניסיונות שווא ויצירות מופת שלא זכו לבוא לעולם. כל התאבדות היא שיר נשגב של תוגה. היכן באוקיינוס הספרויות תוכלו למצוא ספר שמסוגל לצוף מעל הגלים ולהתחרות בגאוניותו בכרוניקה העיתונאית הזאת:
 
אתמול, בשעה ארבע, השליכה אישה צעירה את עצמה מגשר האמנויות אל מימי הסֶן.
 
מול הלקוניוּת הפריזאית הזאת מחוויר הכול – מחזות התאטרון, הרומנים, אפילו שער הספר העתיק: קינות מלך קָאֶרנָוָן הנאדר שילדיו הטילוהו לבור הכלא, שריד אחרון מסֵפר שאבד ועצם הקריאה בו הזילה דמעות מעיניו של סְטֶרן, זה סטרן שבעצמו נטש את אשתו וילדיו.[5]
הזר נתקף אלף מחשבות דומות, שחלפו פיסות-פיסות בנשמתו, כמו דגלים קרועים המרפרפים במרכזו של שדה קרב. אם פרק מעליו לרגע את עול תבונתו וזיכרונותיו כדי להיעצר מול פרחים, שראשיהם התנועעו מעדנות ברוח הקלה במשטחי הירק רחבי הידיים, נתקף מיד רטט של חיים שהתקוממו עדיין תחת רעיון ההתאבדות המעיק, הרי כשנשא עיניו למרום ראה שם עננים אפורים, משבי רוח טעוני עצב, אווירה כבדה – וכל אלה יעצו לו למות בכל זאת. הוא שם פניו לגשר רויאל והרהר בפנטזיות האחרונות של קודמיו. הוא חייך כשנזכר שהלורד קָסלריי[6] מילא את הנחוּת מבין הצרכים האנושיים בטרם שיסף את גרונו ושאיש האקדמיה אוֹזֶ'ה הלך להביא את קופסת הטבק שלו, להריח קמצוץ בעודו צועד אל מותו. עוד הוא מנתח את המוזרויות האלה ותוהה עליהן בינו לבינו, נדחק הצעיר אל מעקה הגשר כדי לאפשר לסַבָּל מהשוּק לעבור. מחמת החיכוך הלבין שרוולו קלות, והצעיר הפתיע את עצמו כשניער בקפידה את האבק. משהגיע לנקודת הראשה של קמרון הגשר, הסתכל במים והבעת קדרות על פניו.
"מזג אוויר גרוע לטביעה," אמרה לו בצחוק אישה זקנה אחת, לבושה בלואים. "היא מלוכלכת וקרה, הסֶן!"
הוא השיב לה בחיוך מלא תום, שהעיד על אומץ הלב ההזוי שלו. אך לפתע נרעד כי ראה במרחק, על רציף הטוּילֶרי, את הצריף שכתובת נישאת מעליו, ומילים רשומות עליה באותיות שגובהן רגל אחת: עזרה לטבועים. בעיני רוחו ראה עכשיו את מר דָשוֹ חמוש בָּעזרה לזולת שלו,[7] מניף בכל עוז את משוטיו הצדקניים, המנפצים את גולגולותיהם של הטבועים שלרוע מזלם צפו ועלו אל פני המים. הוא דימה לראות את מר דשו מקבץ סביבו את הסקרנים, מחפש רופא, מכין את החיטוא שלאחר המוות. הוא קרא את הספדי העיתונאים שנכתבו בין עינוגי נשף לבין חיוכה של רקדנית ושמע את צלצול המטבעות שמושל מחוז הסֶן עתיד לשלם לשייטים שיִמשו את ראשו. כשהוא מת הוא שווה חמישים פרנק, אך בעודו בחיים הוא אינו אלא איש מוכשר שאין לו פטרון, אין לו חברים, אין לו מזרן להניח עליו את ראשו, אין לו תופים שיהדהדו את שבחו – אפס חברתי מושלם, חסר תועלת למדינה, שלא נדאגה בגינו כלל ועיקר. מוות לאור היום נראה לו נתעב, והוא החליט למות בלילה כדי שיוכל לספק גופה לא מפוענחת לחברה הזאת, שלא ידעה להכיר בגדולת חייו. הוא המשיך אפוא בדרכו ושם פניו לרציף ווֹלטֵר, צועד בהילוך הנינוח של מובטל שרוצה להרוג זמן.
כשירד במדרגות שבסוף מדרכת הגשר, בפינת הרציף, נדרך למראה הספרים שהיו מוצגים על המעקה. לא היה חסר הרבה שיתמקח על כמה מהם. הוא התחיל לחייך, החזיר במין השלמה את ידיו לכיסי מכנסיו וכבר עמד ללבוש שוב את חזותו נטולת הדאגה, שנימת בוז קר נמסכה בה, כשהופתע פתאום לשמוע כמה מטבעות מצלצלים, דנדון מדהים בעליל, בקרקעית הכיס שלו. חיוך של תקווה האיר את פניו, גלש משפתיו אל קווי פניו, אל מצחו, הצהיל משמחה את עיניו ואת לחייו הקודרות. זיק האושר הזה דמה לשלהבות המלחכות את שרידיו של נייר שהאש כבר איכלה. אך גורל הקלסתר היה כגורלו של הרמץ השחור: הוא הקדיר שוב ברגע שהזר חילץ במהירות את ידו מן הכיס והבחין בשלושה מטבעות נחושת.
"הה, אדוני הטוב, la carita! La carita! Catarina!י[8] סוּ קטן אחד לקנות לחם!"
מנקה ארובות צעיר שפרצופו התָפוּח שחור, גופו חום מִפּיח ובגדיו קרועים הושיט את ידו אל האיש הזה, לקרוע ממנו את מעותיו האחרונות.
במרחק שני צעדים מן האיש קטן הקומה הזה, בן חבל סָבוּאָה, עמד קשיש אחד – אביון מחפיר, ידוע חולי ומיוסר, בבגד נתעב של אריג מחורר – שפנה גם הוא אל הזר ואמר לו בקול עבה ועמום:
"אדוני, תן לי מה שרק תרצה, אתפלל לאלוהים עליך..." אך כשהצעיר הסתכל בקשיש, השתתק האחרון ולא ביקש עוד דבר, אולי מפני שזיהה בדיוקן הנכאים הניבט אליו אותות מצוקה קשה אפילו משלו.
"La carita! La carita!"
הצעיר זרק את מטבעותיו הקטנים אל הילד ואל הזקן העני ומיד עזב את המדרכה וצעד לעבר הבתים. הוא לא יכול לסבול יותר את מראהָ הנוקב של הסֶן.
"נתפלל לאלוהים שתזכה לאריכות ימים," אמרו לו שני הקבצנים.
כשהגיע אל חלון הראווה של סוחר תחריטים עתיקים, נתקל האיש, הקרוב למות, באישה צעירה שירדה ממרכבה הדורה. הוא התבונן בעונג בברייה הקסומה הזאת, שבד הסָטֶן של כובעה האלגנטי עָטַר מסגרת הרמונית לפניה הצחורים. גזרתה התמירה ותנועותיה הנאות שבו את לבו. שמלתה, שמִדרַך המרכבה הפשיל קלות, חשפה לעיניו רגל שחמוקיה העדינים הסתמנו מבעד לגרב לבן, מהודק היטב. האישה הצעירה נכנסה לחנות, קנתה שם אלבומים אחדים וכמה אוספי ליתוגרפיות. היא שילמה תמורתם במטבעות זהב אחדים, שהתנוצצו והצטלצלו על הדלפק.
הצעיר, שהשתהה על מפתן החנות והֵשׂים עצמו מתבונן בתחריטים המוצגים בחלון, שלח ביפהפייה האלמונית את המבט החודר ביותר שגבר יכול לשלוח, ובתמורה קיבל מבט אדיש של הרף עין, מן המבטים שמטילים באקראי בעוברים ושבים. מבחינתו הייתה כאן פרֵדה מן האהבה, פרֵדה מן האישה! אבל השאלה הזאת שלו, תהִייה אחרונה ורבת-עָצמה, לא הובנה כלל, לא הרטיטה את לבה של האישה קלת הדעת, לא גרמה לה להסמיק ואף לא להשפיל את עיניה. מה הייתה בשבילה השאלה הזאת? עוד אות הערצה, עוד תשוקה שעוררה ואשר תגרום לה לומר עם ערב את המשפט המתוק "נראיתי טוב היום".
הצעיר עבר במהירות לחלון ראווה אחר, ואפילו לא הסתובב כשהאלמונית עלתה שוב אל מרכבתה. הסוסים יצאו לדרך, והתמונה האחרונה הזאת, תמונת השפע וההדר, הלכה והתעממה כפי שעומדים חייו להתעמם. בצעד עצֵב פסע לאורך החנויות ובחן בחוסר עניין את דִגמֵי הסחורות. כשנגמרו החנויות סקר במבטיו את מוזאון הלובר, את בניין האקדמיה, את צריחי כנסיית נוטר-דם, את המגדלים של היכל הצדק, את גשר האמנויות. נדמה לו שמבני הפאר האלה עוטים על עצמם קלסתר עצוב ומשָקפים את גוני האפור של הרקיע, שהתבהרויותיו הנדירות שיוו חזות מאיימת לפריז, הנתונה – כמו אישה יפה – לגחמות שרירותיות של כיעור ויופי. הנה כי כן, הטבע עצמו חבַר למזימה של שיקוע הצעיר הזה, הנוטה למות, באקסטזה של כאב. הוא היה לכוד בציפורניה של העָצמה הממארת הזאת, שמלאכת ההרס שלה נישאת על גבי הנוזל הזורם בעצבינו, והרגיש איך גופו הופך בבלי דעת למשהו נוזלי, חסר ממשות. חיבוטי התוגה האלה עברו אותו כגלים, וגרמו לו לראות את הבניינים והאנשים מבעד לערפל שהכול מתנחשל בו. הוא רצה לפטור את עצמו מן הריטוטים שהתגובות הגופניות הטבעיות חוללו בנפשו ושם פעמיו אל חנות לממכר עתיקות, בכוונה לספק כך מזון לחושיו או להמתין שם ללילה תוך משא ומתן על קניית חפצי אמנות. זה היה, אפשר לומר, מין חיפוש אחר אומץ לב ובקשה למחווה חמימה, מן המחוות שמבקשים הפושעים המפקפקים בכוחם להגיע עד הגרדום. אבל המודעות למותו הקָרֵב החזירה לצעיר לזמן מה תעוזה כשל דוכסית ששני מאהבים לה, והוא נכנס לחנותו של סוחר השכיות, ארשת נינוחה על פניו ועל שפתיו חיוך קפוא, כשל שיכור. וכי אינו שיכור מן החיים, או אולי מן המוות? אך בחלוף רגע צנח בחזרה אל הסחרחורות שלו, ושוב ראה את הדברים כשהם צבועים בגוונים מוזרים או זעים בתנועה קלה, שעיקרה מן הסתם אי-הסדירות של מחזור הדם שלו, שרֶגע רתח וביעבע כמפל ורֶגע שקט ותָפַל כמים פושרים. הוא רצה לבקר ברחבי החנות רק כדי לבדוק אם אין בה אי-אלו חפצים נדירים הנושאים חן בעיניו. נער צעיר שפניו רעננים ותפוחים, שׂערו אדמוני ולראשו כובע מצחייה מפרוות לוטרה הפקיד את השמירה על החנות בידי איכרה זקנה, מין קַלִּיבָּן נשי, שהייתה עסוקה בניקוי כּוֹפָח מלאכת מחשבת מבית היוצר של בּרנר דה פָּליסי.[9] אחר כך, בארשת של אדישות גמורה, אמר הנער לזר:
"תראה, אדוני, יש לנו למטה רק דברים רגילים למדי. אבל אם תרצה לטרוח לעלות לקומה הראשונה, אוכל להראות לך מומיות יפהפיות מקהיר, קדֵרות חרס משובצות, פסלי הובנה, פריטי רנסנס אמתיים שהגיעו לא מזמן והם יפהפיים."
במצב הנורא שהאלמוני היה נתון בו, נדמו לו הלהג הזה של מורה הדרך והמשפטים האלה, המסחריים באופן מטופש, כקִנטורים עלובים שאנשים צרי אופק רוצחים באמצעותם גאון. אולם האלמוני, שנשא את צלב ייסוריו עד הסוף, נראה כמי שמקשיב למדריך שלו וענה לו בתנועות או במילים חד-הברתיות. אך לאט-לאט, כמבלי משים, הצליח לכבוש לעצמו את זכות השתיקה, וכך יכול היה להתמסר בלי חשש להרהוריו האחרונים, שהיו נוראים. הוא היה משורר, ונשמתו מצאה לה כאן באקראי כַּר עצום ורחב ידיים: הוא עמד לראות את עצמותיהם היבשות של עשרים עולמות.
במבט ראשון הציגו לו חדרי החנות תמונה מבולבלת, שבה התנגשו כל היצירות האנושיות והאלוהיות אלה באלה. תנינים, קופים, פוחלצים של נחשי בואה מחייכים אל חלונות צבעונין של כנסייה – כל אלה נראו כאילו הם רוצים לנשוך פרוטומות, לרדוף אחרי שכיות לַכָּה או לטפס על נברשות. אגרטל סֶוְר, שמדאם ז'קוטו[10] ציירה עליו את נפוליון, ניצב סמוך לספינקס שהוקדש לפרעה-סּנוּסֶרתּ.[11] ראשית העולם ומאורעות האתמול התערבבו כאן בחביבות מגוחכת. שַפּוּד צלייה היה מונח על מגש שנועד ללחם הקודש, חרב רפובליקנית על רובה אַרקֶבּוּז מימי הביניים. מדאם די בּארי, בציור פסטל של לה-טוּר,[12] כוכב על ראשה, עירומה ואפופת ענן, נראתה כאילו היא מתבוננת בתשוקה בנרגילה אינדיאנית, מנסה לנחש מה תועלת יש בספירלות שהסתלסו לעברה כנחשים.
כלי מוות – פגיונות, אקדחים משונים, כלי נשק סודיים – היו מוטלים בערבוביה בחברת כלי חיים – קעריות מרק מפורצלן, צלחות מסקסוניה, ספלים מזוגגים מסין, ממלחות עתיקות, קופסאות ממתקים פאודליות. ספינת שנהב הפליגה במפרשים תְפוחים על גבו של צב דומם. משאבת אוויר ניקרה את עינו של הקיסר אוגוסטוס, ששמר על קור רוח מלכותי. כמה וכמה דיוקנאות של פרנסי קהילה צרפתים, ראשי ערים הולנדים, חסרי התחשבות כאן כמו שהיו בימי חייהם, התנשאו מעל לתוהו ובוהו הזה של העתיקות, ושיגרו אליו מבט חיוור וקר.
נדמה שכל אחת מארצות תבל הביאה לכאן פיסות אלה או אחרות של מדעיה, דוגמית זו או אחרת של אמנויותיה. זאת הייתה מין מזבלה פילוסופית ששום דבר לא חסר בה: לא מקטרת השלום של האינדיאני, לא האנפילאה הירוקה-זהובה של ההרמון, לא היָטָגָן של המוּרי, לא האליל של הטטרי. היו שם אפילו חריט טבק של חייל, גביע קודש של כומר, נוצות שפיארו פעם כֵּס מלוכה. שלל השתקפויות מוזרות, שמקורן בבלבול בין גוונים ובניגוד חריף בין זהרורים למחשכים, אף השליטו אלף תעתועים של אור על המראות המפלצתיים האלה. האוזן דימתה לשמוע צעקות שנקטעו, הראש דימה לקלוט מחזות תאטרון בלתי גמורים והעין דימתה להבחין בנגוהות שלא עומעמו היטב. ולבסוף, אבק עיקש הטיל את צעיפו הדק על כל החפצים, שזוויותיהם הנכפלות ופיתוליהם הרבים יצרו רשמים ציוריים ביותר.
האלמוני השווה תחילה את שלושת החדרים האלה – עמוסי התרבות, הפולחנים, האלוהויות, יצירות המופת, המלכויות, ההוללויות, ההיגיון והשיגעון – לראי מרובה פֵּאות שכל אחת מהן מייצגת עולם. אחרי הרושם המעורפל הזה רצה הצעיר לבחור את עינוגיו, אך מרוב הסתכלות, מחשבה וחלום, הוא נתקף קדחת עזה, שנבעה אולי מן הרעב ששאג בקרביו. מראיהן של הוויות רבות כל כך, לאומיות או פרטיות, שבני האנוש ששרדו מהן היו עדות להן, המם לבסוף את חושיו של הצעיר. התשוקה שדחפה אותו לתוך החנות מוצתה: הוא יצא מחיי המציאות, עלה בהדרגה לעבר עולם אידאלי, הגיע אל הארמונות המכושפים של האקסטזה, ושם נראה לו היקום פיסות-פיסות, אפוף לשונות אש, כמו חזיונות העתיד האחוזים בלהבות שחלפו בימי קדם מול עיניו של יוחנן הקדוש באי פתמוס.
המון דמויות מיוסרות, חינניות ואיומות, מעורפלות וצלולות, חשוכות ומוארות, רחוקות וקרובות, קמו מול עיניו – ריבואות-ריבואות, סיעות-סיעות, דורות-דורות. מצרים, נוקשה ומסתורית, התרוממה מֵחולותיה, מגולמת בידי מומיה שרצועות שחורות מלפפות אותה. אחר כך היו אלה הפרעונים, שקברו עמים שלמים כדי לבנות לעצמם קבר. ומשה ובני ישראל, והמדבר: הצעיר ראה מול עיניו את כל העולם העתיק עוטה הוד. דמות מפוסלת בשיש, רעננה ומשובבת, ישובה על עמוד מעשה מקלעת, בוהקת בלובנה, דיברה אתו על מיתוסים של תאווה וחמדה של יוון ושל אִיוֹניה. אהה! מי לא היה מחייך כמוהו למראה הנערה השחומה המחוֹללת על רקע אדום בתוך החרסית המעודנת של ארגטל אטרוסקי, מול האל פריאפוס שלפניו היא קדה, צוהלת ושמחה? למראה מלכה לטינית מלטפת באהבה את בת דמותה האגדית? גחמות רומא הקיסרית נשמו כאן במלוא עצמתן והציגו לעין כול את המרחץ, המשכב, התמרוקים של איזו יוליה שאננה, מהורהרת, מחכה לטריבולוס שלה. ראשו של קיקרו, חמוש בכוחם של קמֵעות ערביים, העלה את זיכרונות רומא החופשית ופרשׂ לפני הצעיר את מגילותיו של טיטוּס ליוויוּס. הצעיר התבונן ב-Senatus populsque romanus:י[13] הקונסול, שומרי הראש, הטוגות ששוליהן ארגמן, קרבות הפורום, העם המלא חֵמה – כל אלה צעדו לאטם מול עיניו כמו דמויות ערפליות בחלום.
לבסוף השתלטה רומא הנוצרית על התמונות האלה. ציור אחד פתח את השמים, והצעיר ראה שם את הבתולה מריה שקועה בתוך ענן זהב, מוקפת מלאכים, מאפילה על זיו החמה, מקשיבה לתלונות האומללים שחַווה זו, שנולדה מחדש, מחייכת אליהם בארשת רוך. כשנגע בפסיפס שהוכן מלַבּות שונות של הווזוּב והאֶטנה, התעופפה נפשו אל תוך איטליה החמה והפראית: הוא נכח כביכול באורגיות של בית בּוֹרג'ה, שוטט בהרי האַבּרוּצי, נכסף לאהבות האיטלקיות, השתוקק אל הפרצופים הלבנים ואל העיניים השחורות המוארכות.
כשראה פגיון מימי הביניים, שקַתו חרותה בתבנית תחרה והחלודה שעלתה בלהבו דומה לכתמי דם, נרעד למחשבה על הרפתקאות ליליות שנקטעו בחרבו הקרה של בעל. הודו והדתות שלה קמו לחיים באליל חבוש כובע מחודד, מחופה מעוינים בולטים. הוא היה מעוטר בפעמונים קטנים, לבוש זהב ומשי. ליד הפסלון הדחלילי הייתה מוטלת מחצלת, יפה כמו הרקדנית שהתגלגלה עליה פעם, והיא הדיפה עדיין את ניחוחות עץ האלמוג. מפלצת סינית שעיניה נותרו עקומות, פיה מעוקל ואיבריה מעוותים, הסעירה את הנפש בהמצאות של עם שעָיַיף מן היופי החד-גוני והוא מוצא לו תענוגות בל ישוערו בשִפעה של צורות כעורות.
מִמלחה שיצאה מסדנאותיו של בֶּנוֶונוטו צ'ליני[14] החזירה את הצעיר אל חיק הרנסנס, לעידן שבו פרחו האמנויות והמתירנות, שליטים התענגו על עינויים, וחשמנים שכבו בזרועותיהן של נשות חצר וגזרו פרישות על הכמרים הפשוטים. הוא ראה את כיבושי אלכסנדר הגדול על גבי תגליף, את מעשי הטבח של פיסארו[15] על רובה פתיל עתיק, את מלחמות הדת הפרועות, הרותחות, האכזריות – בעומקה של קסדה. תמונות שׂוחֲקות של האבירוּת בצבצו אז מתוך שריון ממילאנו, משובץ להפליא וממורק למשעי, שעיני אביר נודד נוצצו עדיין מתחת למִצחה שלו.
האוקיינוס הזה של רהיטים, המצאות, אפנות, יצירות, חורבות, כמו חיבר לצעיר שיר, פיוט שאין לו סוף. צורות, צבעים, מחשבות – הכול שב כאן לחיים. אבל שום דבר שלם לא הוצע לנפש. המשורר היה צריך להשלים את הסקיצות של הצייר הגדול שיצר את פָּלֶטַת הצבעים העצומה הזאת, לוח שאין-ספור תקלות של החיים האנושיים נִזרו עליו בשפע, בבוז. אחרי שקנה לעצמו אחיזה בעולם, אחרי שראה ארצות, עידנים, משטרים, חזר האיש הצעיר למַסְכות חיים אישיות. הוא שב להיות בן אנוש ונאחז בפרטים תוך שהוא הודף מעליו את חיי האומות, מפני שיש בהם מעמסה כבדה מדי לאדם יחיד.
במרחק מה ישן ילד עשוי שעווה שניצל מסדנת העבודה של רוּיש,[16] והיצור המקסים הזה הזכיר לצעיר את השמחות שחווה בשנותיו הראשונות. למראהו ההדור של אבנט בתולי של איזו נערה מטהיטי שִׂרטט לו דמיונו הלוהט את החיים הפשוטים של הטבע, את העירום הטהור של הצניעות האמתית, את מנעמי העצלות הטבעית כל כך לאדם – מנת חיים שלמה ושלֵווה על גדת פלג רענן וחולמני, תחת שיח בננה שופע פרי מגדים, ללא עמל אדם. אך פתאום – בפרץ השראה נוכח צבעי הצֶדֶף של אלף קונכיות, בהתלהבות מול אי-אלו אלמוגים שהדיפו ריח סחופת, אצות וסופות אטלנטיות – נעשה שודד ים ועטה על עצמו את שירת האימים הטבועה בתפקידה של לארה.[17]
הלאה משם הביט בהערצה במיניאטורות העדינות, בערבסקות התכלת והזהב שעיטרו איזה ספר תפילות יקר, כתוב ביד – ובתוך כך שכח את טלטלות הים. מחשבת שַלווה עִרסלה אותו קלות והוא חזר אל הלימוד והחֵקר, עורג אל החיים המדושנים של הנזירים – חיים פטורים מביעותי הצער, פטורים מן התענוגות – והוא שכב לישון בירכתי תא קטן והביט מבעד לחלונות הקמורים על הכָּרים, היערות והכרמים של המנזר שלו. בעמדו מול כמה ציורים של טֶניֶרס[18] נדמה לו שהוא עומס על גבו את אפוד החיילים ואת ענוּת האוּמנים. הוא התאווה לחבוש את המצנפת המלוכלכת והמפויחת של הפלֶמים, להשתכר מבירה, לשחק אתם קלפים, והוא חייך אל איכרה שמנה שכרסתנותה מצודדת. הוא נרעד כשראה סופת שלג בציור של מייריס[19] ונאבק בראותו קרָב פרי מכחולו של סלבטור רוזָה.[20] הוא ליטף טומהוק מאילינוי, וחש בעליל את מגע האזמל של הצֶ'רוקי על קרקפתו. הוא התפעם למראה רוּבּאבֶּה בעל שלושה מיתרים והפקיד אותו בידיה של בעלת ארמון, הוא התענג על הרומנסה המלודית שלה והצהיר באוזניה על אהבתו, בערב, ליד אח גותית, באפלולית שמבט הסכָּמה שלה תעה ואבד בה. הוא נאחז בכל ההנאות, החזיק בכל היגונות, נטל לו את כל נוסחאות הקיום, ובתוך כך פיזר את חייו ורגשותיו על חזיונות התעתועים של הטבע הזה, הציורי והריק. והוא פיזר אותם ביד כה רחבה, שקול צעדיו הדהד בנשמתו כמו צליל רחוק מעולם אחר, כמו שהמולת פריז מגיעה אל צריחי הנוטר-דם.
כשעלה בגרם המדרגות הפנימי שהוביל אל אולמות הקומה הראשונה, ראה כמה שלטי גיבורים, שריוני אבירים, תיבות קודש מגולפות, דיוקנאות עץ תלויים על הקירות, מונחים על כל אחת מן המדרגות. צורות שונות ומשונות ובריות מופלאות, מצויות על גבול החיים והמוות, הלכו בעקבותיו, והוא צעד כבתוך קסמיו של חלום בהקיץ. לבסוף הגיע לכלל פקפוק בעצם קיומו, והפך להיות כאחד החפצים המשונים האלה, לא חי ממש ולא מת לגמרי. כשנכנס לאולמות החדשים של החנות פנה היום לערוב, אך נדמה כי ממילא אין באור שום תועלת לאוצרות נוצצי הכסף והזהב שהיו מוטלים שם בערמות.
גחמות יקרות ביותר של בזבזנים שמתו בעליות גג עלובות אחרי שאיבדו מליונים היו חלק מן השוּק רחב הידיים הזה, בָּזָר של שיגיונות אנושיים. מערכת כלי כתיבה שפעם שילמו תמורתה אלף פרנק ואחר כך מכרו אותה תמורת מאה סוּ הייתה מוטלת לצד מנעול סתרים שמחירו הספיק בשעתו לפדות מלך משביו. כאן נגלתה הגאונות האנושית בכל הדרת עֱנותה, בכל תפארת קטנוניותה הענקית. שולחן הובנה, מלאכת מחשבת אמנותית, מגולף על פי מתווים של ז'אן גוּז'וֹן,[21] שעלה פעם כמה שנות עמל, נרכש מן הסתם במחיר של עץ להסקה. תיבות יקרות ורהיטים שידי פיות עשאום היו מגובבים שם ככלים אין חפץ בם.
"יש לך כאן מליונים," נזדעק הצעיר כשהגיע לחדר האחרון בשרשרת אולמות מוזהבים ומקושטים בתגליפים מעשה ידי אמנים מן המאה שעברה.
"תגיד מיליארדים," ענה הבחור השמן, תפוח הלחיים. "אבל זה עוד כלום. עלה לקומה השלישית ושם תראה!"
האלמוני הלך בעקבות מורה הדרך שלו והגיע לאולם רביעי, שם, מול עיניו העייפות, חלפו זה אחר זה כמה ציורים של פּוּסן, פסל נפלא של מיכּלאַנגֶ'לוֹ, כמה תמונות נוף מרהיבות של קלוד לורן, ציור אחד של חריט דאו, שדמה לעמוד מסֵפר של סטרן, ציורים של רמברנדט, של מוּריליוֹ, של ולסקס – קודרים וצבעוניים כמו שיר של לורד בַּיירון. ואחר כך תבליטים עתיקים, גביעי בָּרֶקֶת, אבני שוהם יפהפיות!... קיצורו של דבר, היו שם די עבודות לעורר מיאוס מן העבודה, יצירות מופת בגודש שיכול להשניא את האמנויות ולהמית את ההתלהבות. הוא הגיע אל מול מדונה של רפאל, אך לבו כבר היה גס ברפאל. דמות אחת של קוֹרֶג'ו שביקשה את מבטו אפילו לא זכתה בו. הוא ראה אגרטל שַחם עתיק שערכו לא יסולא בפז: פיתוחיו המעוגלים ייצגו את הפריצות הפרועה ביותר, המופקרת עד גיחוך, בכל החנגאות הרומיות. האגרטל הזה, שהיה מן הסתם אחד מתענוגותיה של קורין זו או אחרת,[22] הצליח בקושי לסחוט ממנו חיוך. שרידיהן של חמש מאות שנים נעלמות החניקו אותו, כל המחשבות האנושיות האלה החליאו אותו, הפאר, ההדר והאמנויות קטלו אותו, ועומס הצורות האלה, הקמות לתחייה, דומות למפלצות שאיזה שֵד קנטרן הוליד תחת כפות רגליו, הכריע אותו. הוא עמד למבחן שאין לו סוף.
נפש האדם – הדומה בגחמותיה לכימיה המודרנית, המשחזרת את הבריאה באמצעות גז – כלום אין היא יוצרת בעצמה תרכובות רעל נוראות באמצעות ריכוז מהיר של תענוגותיה, כוחותיה או רעיונותיה? כלום אין אנשים רבים גוועים תחת מכת הברק של איזו חומצה מוסרית שנשפכה פתאום לתוך הווייתם הפנימית?
"מה יש בתיבה הזאת?" שאל הצעיר כשהגיע לחדר גדול, מצבור אחרון של הדר, של מאמצים אנושיים, של מקוריות, של אוצרות, וביניהם הצביע על תיבה רבועה גדולה, עשויה עץ הובנה, שהשתלשלה ממסמר, קשורה בשרשרת של כסף.
"אה! לאדון יש המפתח שלה," אמר הבחור השמן בארשת של מסתורין. "אם רצונך לראות את הדיוקן הזה, אני מוכן ברצון להסתכן ולהודיע לאדון."
"להסתכן?!" שאל הצעיר. "וכי אדונך נסיך?"
"אין לי מושג," ענה הבחור.
השניים הסתכלו זה בזה רגע, משתאים שניהם. אחרי שפירש את שתיקתו של האלמוני כבקשה, הניח לו השוליה ועזב את החדר.
האם צללתם אי-פעם אל המרחבים העצומים של החלל והזמן בעת שקראתם בספרי הגאולוגיה של קוּבְיֶה?[23] ובעודכם נסחפים בגאונותו, האם ריחפתם מעל התהום האין-סופית של העבר כאילו ידו של רב-מג תומכת בכם? כשמגלים, פרוסה אחר פרוסה, שכבה אחר שכבה, מתחת למחצבות האבן של מונמרטר או בסלעי הצפחה של אוּרל, את החיות ששרידיהן המאובנים שייכים לתרבויות של לפני המבול, הנפש מתבהלת כי היא רואה מבעד לאלה מיליארדי שנים, מיליוני עמים שהזיכרון האנושי החלש והמסורת האלוהית הבלתי נכחדת שכחו, ואפרם הנערם על פני כדור הארץ שלנו יוצר את שתי אמות האדמה שנותנות לנו לחם ופרחים. וכי קוביה אינו המשורר הגדול ביותר של זמננו? לורד ביירון אמנם חולל כמה סערות נפש באמצעות מילים, אבל חוקר הטבע האלמותי שלנו הֶחיה עולמות באמצעות עצמות שהלבינו, שִחזר, כמו קדמוס, ערים שלמות באמצעות שיניים,[24] אִכלס מחדש, באמצעות אי-אלו שברי פחם, אלף יערות בכל מסתרי הזואולוגיה, גילה מחדש אוכלוסיות של נפילים בטֶלף של ממותה. הדמויות האלה מזדקפות, גדֵלות וממלאות אזורים מתוך תואַם הרמוני עם קומת הענק שלהן. קוביה הוא משורר של סְפָרות, הוא נשגב כשהוא מציב אפס על יד שבע. הוא מעיר את הרִיק מבלי להגות מילים בעלות קסם מלאכותי, מחטט ברגב של גבס, מבחין שם בטביעת צורה כלשהי וצועק אליך: – ראה! ואז, בבת-אחת, השַיש ניעור לחיים, המוות עצמו קם לתחייה, והעולם נפרשׂ לרווחה! אחרי אין-ספור שושלות של יצורי ענק, אחרי גזעים של דגים ושבטים של רכיכות, מגיע סוף-סוף המין האנושי, תוצר מנוּוָן של טיפוס נאדר שהבורא אולי ניפץ לרסיסים. המבט האלוהי, מבט הצופה אל העבר, מחמם את בני האדם האלה, דלֵי השלד, שנולדו מן האתמול, ועכשיו הם יכולים לחצות את התוהו ובוהו, לפזם שיר הלל שאין לו סוף ולצייר לעצמם את עבָרו של היקום כמין אפוקליפסה קדמונית. אל מול התחייה המזוויעה הזאת שנולדה מקולו של יחיד – הפירור שמפֵּרותיו אנו אוכלים בתוך האין-סוף הזה שאין לו שם, המשותף לכל הספֵירות, זה שאנחנו מכנים הזמן – רגע החיים הזה מעורר בנו רחמים. אנחנו מחוצים תחת כובד משקלו של עולם גדול כל כך העומד בחורבנו ושואלים את עצמנו מה טעם בתהילות שלנו, בשנאות שלנו, באהבות שלנו, והאם כדאי לסבול את תלאות החיים כדי להפוך בסופו של דבר לאיזו נקודה בלתי מושגת בתוך העתיד? נעקרנו מן ההווה ואנחנו בחזקת מתים. מתים, עד שהמשרת האישי שלנו ייכנס ויאמר לנו: "הגברת הרוזנת השיבה שהיא מחכה לאדוני!"
הנפלאות שמראיתן פרשׂה זה עתה לעיני הצעיר שלנו את כל פלאי היצירה של העולם הנגלה הכניסו אל נשמתו את הדיכאון שההתבוננות המדעית במעשי היצירה של העולם הנסתר מחוללת אצל הפילוסוף. יותר מאי-פעם שאל את נפשו למות. הוא צנח על כֵּס שנהב של שופט רומאי והניח למבטיו לנדוד דרך חזיונות התעתועים של התצפית הגדולה הזאת על העבר. התמונות אוֹרוּ, ראשי המדונות חייכו אליו, והפסלים נצבעו בגוונים של חיים מדומים. בחסות הדמדומים החלה לפזז הסופה הקודחת שתססה במוחו המנופץ, ויצירות האמנות החלו להתנועע ולהסתחרר מול עיניו. כל דחליל ירה לעברו את ההעוויה המפלצתית שלו, ועפעפי האנשים המוצגים בציורים הושפלו על עיניהם כדי לרענן אותן. כל אחת מן הצורות האלה נרעדה, ניתרה, ניתקה ממקומה בכבדות, בקלילות, בחן או בפתאומיות, הכול על פי מנהגיה, אופייה והחומר שממנו נוצקה. זה היה מחול שדים מסתורי, ראוי לחזיונות שראה הדוקטור פאוסטוס על הר בּרוֹקן.[25] אבל התופעות האופטיות האלה, שנולדו מן העייפות, מן המתח של כוחות הראייה או מן הגחמות של שעת הדמדומים, לא יכלו להפחיד את האלמוני. לאֵימי החיים לא הייתה כל שליטה על נפש שכבר התוודעה לכל אימי המוות. מתוך איזו שותפות לגלגנית לדבר עבֵרה הוא אף נטה חסד למוזרויות השלהוב המוסרי הזה, שנפלאותיו התמזגו עם המחשבות האחרונות שעוד העניקו לצעיר תחושת קיום. דממה כה עמוקה שררה סביבו, עד שכעבור רגע קט הוא צלל לתוך הזיות מתוקות שהשפעותיהן, ההולכות ומחשיכות בהדרגה, עקבו – גוון אחר גוון וכמו מכוח כֶּשף – אחר ההתעמעמות האטית והמדורגת של היום. ...

אונורה דה בלזאק

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

עוד על הספר

עור היחמור אונורה דה בלזאק

פרק א
הקָּמֵעַ


לקראת סוף אוקטובר האחרון, עם פתיחתם של בתי המשחק, בשעה שקבע החוק כדי להגן על תאווה שאוצָר המדינה נשכר ממנה, נכנס גבר צעיר לפָּלֶה-רוֹיאל. מבלי להסס יותר מדי עלה בגרם המדרגות של אולם המשחקים המסומן 36.
"אדוני, את הכובע שלך, בבקשה?" קרא לעברו בקול יבש ונוזפני קשיש חיוור פנים ונמוך קומה, שהשתופף באפלה, מוגן מאחורי מחיצה, ובהזדקפותו הפתאומית חשף פרצוף שניצוק בתבנית נתעבת.
כשאתה נכנס לבית משחק, החוק נוטל ממך תחילה את כובעך. היש בכך איזה מָשל ברוח כתבי הקודש או רמז של ההשגחה העליונה? אולי זו דרך לכרות אתך חוזה שטני דווקא, ולדרוש עירבון כזה או אחר? ושמא נועד הדבר לחייב אותך לשמור על התנהגות מכובדת מול אלה שעומדים להרוויח את כספך? האם זו המשטרה, המבוֹססת בכל הביבים החברתיים, שדורשת לדעת את שם הכובען שלך או את שמך, אם דאגת להטביע אותו בתוך בִּטנת הכובע? ואולי נועד הדבר להשיג את מידת הגולגולת שלך כדי לחבר סטטיסטיקה מאלפת על נתוני מוחותיהם של המהמרים? בשאלה זו שומרת ההנהלה על שתיקה מוחלטת. אך דע לך כי רק השלמת צעד אחד לעבר השולחן הירוק, וכבר אין אתה אדון לכובעך, לא יותר משאתה אדון לעצמך: מרגע זה ואילך אתה שייך למשחק – אתה, כספך, כובעך, מקלך ומעילך. בצאתך יוכיח לך המִשחק במחווה שנונה ואכזרית שהוא מותיר לך עוד דבר מה, שהרי הוא מחזיר לך את כבוּדתך. יחד עם זאת, אם יש לך כובע חדש, תלמד לדעת על חשבונך שעליך להכין לעצמך תלבושת מיוחדת של מהמרים.
הפליאה שהפגין הצעיר כשקיבל פתק ממוספר בתמורה לכובעו, ששוליו, למרבה המזל, היו מרופטים במקצת, העידה בעליל על נפש שעודה תמימה. הזקן קטן הקומה, שהתפלש מן הסתם כבר משחר נעוריו בתענוגות הסוערים של חיי המהמרים, שלח לעברו מבט דֵהה ונטול חום, שפילוסוף היה רואה בו את סִבלות בתי החולים, את נדודי האנשים שירדו מנכסיהם, את דוחות המשטרה על אין-ספור מתאבדים, את מאסרי העולם עם עבודות הפרך, את ההַגליות לגוּאזָקוֹאַלקוֹ.[1] האיש הזה, שפניו הלבנים והמוארכים העידו כי הוא כבר ניזון רק ממרקי-מקפא נוסח דַרסֶה,[2] הציג לעין כול את דמותה החיוורת של תאוות המשחק כפשוטה, ללא כחל ושרק. בקמטי פניו ניכרו עקבות של ייסורים ישנים. מן הסתם נהג להמר על משכורתו הדלה ולהפסיד אותה בעצם היום שקיבל אותה. כמו סוסות זקנות שצליפות השוט אינן משפיעות עליהן עוד, שום דבר לא זיעזע אותו. אנקותיהם העמומות של המהמרים שיצאו מרוששים, קללותיהם האילמות, מבטיהם הדהומים – כל אלה הותירו אותו אדיש. הוא היה התגלמותו של המשחק, המשחק במ"ם רבתי. לו התבונן האיש הצעיר בשומר הסף הנוגה הזה, היה אולי אומר לעצמו: "דבר לא נותר בלב הזה מלבד חפיסת קלפים!" אולם האלמוני לא הקשיב לאזהרה החיה הזאת, שסביר כי ההשגחה העליונה היא שהציבה אותה במקום הזה, כפי שהיא ממקמת תמיד את הגועל בפתחם של כל מקומות הניווּל. לא, הצעיר נכנס בהחלטיות לאולם, שם הִכּה רחש הזהב בסנוורי קסם את החושים שטופי החמדה. יש להניח שהמשפט ההגיוני ביותר מכל אֲמריו המהדהדים של ז'אן-ז'אק רוסו דחף את הצעיר קדימה; וזו, כך נדמה לי, המחשבה העגומה שמאחוריו: כן, מבין אני שאדם יפנה אל משחקי המזל, אך רק בשעה שבינו ובין המוות אין הוא רואה דבר לבד ממעותיו האחרונות.
בערב יש בבתי המשחק רק פיוטיוּת גסה והמונית, אך השפעתה מובטחת, כְּזו של הצגת תאטרון עקובה מדם. האולמות מלאים צופים ומהמרים, קשישים אביונים המשתרכים לשם כדי להתחמם, פרצופים נסערים, חִנגאות שראשיתן ביין ונגזר עליהן להסתיים במצולות הסֶן. הלהט אמנם שופע שם, אך מספרם הגדול מדי של השחקנים מונע ממך לראות פנים אל פנים את שטן המִשחק. הערב הוא קונצרט לתזמורת, שהלהקה כולה משמיעה בו את קולה הרם אך כל אחד מן הכלים מגוונן את פסוקו שלו. תוכלו לראות שם לא מעט אנשים נכבדים הבאים לחפש להם בידור ומשלמים תמורתו כפי שהיו משלמים על תענוג הצפייה במחזה או על עינוגי הגרגרנות, או כפי שהיו סרים לאיזו עליית גג לקנות לעצמם בזול ייסורי מצפון לשלושה חודשים. אך כלום מבינים אתם כמה טירוף ועָצמה עצורים בנשמתו של אדם הממתין בקוצר רוח לפתיחתו של מועדון משחקים? בין המהמר של הבוקר למהמר של הערב קיים הבדל דומה לזה שבין בעל נון-שלנטי לבין מאהב מתמוגג תחת חלונות ביתה של יפָתו. רק בבוקר מגיעים ההתאווּת והלהט המרטיט לשלב הזוועה שלוחת הרסן שלהם. בשעה הזאת תוכלו לראות בעיניכם מהמר אמתי שלא אכל, לא ישן, לא חי, לא חשב – מרוב צליפות אכזריות של השוט המדרבן אותו להכפיל את סכום ההימורים, מרוב הדחף לשחק סיבוב של אדום ושחור. בשעה המקוללת הזאת תפגשו עיניים ששלוותן מפחידה, תפגשו פנים שיהלכו עליכם קסם, תפגשו מבטים שמרימים את הקלפים ובולעים אותם.
שעל כן בתי המשחק נשגבים רק בשעת פתיחתם. לספרד יש מלחמות השוורים שלה, לרומא הלוּדָרים שלה, פריז מתגאה בפָּלֶה-רויאל שלה, שהרולטות המרגיזות שבו מאפשרות לאדם להתענג למראה הדם הניגר בשטף מבלי לחשוש שרגליו תחלֵקנה בו על אבני המרצפת. נסו לתת מבט חשאי בזירה הזאת. היכנסו... איזה רִיק ערטילאי! הקירות המכוסים נייר שמנוני בגובה קומת אדם אינם מציעים אף לא תמונה אחת שתוכל לשובב את הנפש. אין שם אפילו מסמר שיוכל להקל על התאבדות. רצפת העץ ממורטת, לא נקייה. שולחן מלבני ממלא את מרכז החדר. פשטותם של כיסאות הקש הדחוקים סביב השולחן, שמטבעות זהב שחקו את רפידתו, מעידה על אדישות מוזרה למותרות בקרב האנשים האלה, הבאים לגווע כאן על מזבח... הממון והמותרות.
הסתירה האנושית הזאת מתגלה בכל מקום שבו הנפש מגיבה בעָצמה על עַצמה. המאהב רוצה לעטוף את אהובתו במשי, להלביש אותה בבד מזרחי רך, אך רוב הזמן הוא מתייחד עמה על מיטה עלובה. השאפתן חולם שהוא בפסגת השלטון, אך מתבוסס בתוך כך ברפש ההתרפסות. הסוחר מתנוון בירכתי חנות טחובה וממאירה, אך בה בעת הוא מקים לעצמו בית מידות מפואר, שבנו, יורש בטרם עת, יגורש ממנו בצו פינוי שהוציא אח נושה. כללו של דבר, האם קיים דבר מאוס יותר מבית תענוגות? בעיה משונה! האדם, המצוי בעימות תמידי עם עצמו, מרמה את תקוותיו על ידי צרותיו העכשוויות, ואת צרותיו הוא מרמה על ידי עתיד שאינו שייך לו. כך הוא מטביע בכל מעשיו את חותם הרפיון וחוסר ההיגיון. כאן עלי אדמות שום דבר אינו שלם זולת האסון.
כשנכנס הצעיר לאולם כבר היו בו כמה מהמרים. שלושה זקנים קירחים ישבו ברישול סביב השולחן המרופד ירוק. פרצופי הגבס שלהם, אדישים כשל דיפלומטים, הסגירו נפשות שקצו בכול, לבבות ששכחו מזמן איך לרטוט, אפילו כשהם מסכנים את נכסי צאן הברזל של נשותיהם. איטלקי צעיר שחור שׂער, שעורו כעין הזית, נשען בשקט על מרפקיו בקצה השולחן, ונדמה שהוא מקשיב לנבואות הלב הסודיות האלה, הפונות אל המהמר בקריאות הרות גורל: "כן!" "לא!" הראש הדרומי הזה היה אפוף בלהט הזהב והאש. שבעה או שמונה צופים, עומדים על רגליהם, ערוכים כמין שורת יציע, המתינו למחזות שיזמנו להם הטלות הפּוּר, פרצופי השחקנים, תנועת הכסף והֶינֵפֵי המגרפות הקטנות. הבטלנים האלה ניצבו שם, דמומים, חסרי תנועה, דרוכים כמו ההמון בכיכר גְרֶב כשהתליין עורף ראש.
איש גבוה, יובשני, בגדו בלוי, החזיק בידו האחת מחברת ובשנייה חֶרֶט, לסמן בו את הסכומים המוּנָחים על האדום או השחור. הוא היה אחד מאותם נסיכי מוות מודרניים החיים בשולי כל השמחות של תקופתם, אחד מאותם קמצנים נטולי ממון המהמרים במשחק דמיוני, מין משוגע בעל היגיון, המתנחם על סבלותיו באמצעות הזיות ופועל מתוך היִצריות והסיכון שפרחי כמוּרה נוהגים בלחם הקודש תוך שהם מתַרגלים את מילות המיסה. מול הקופה היו גבר או שניים, ספסרים ערמומיים, מומחים לסיכויי ההימור בַּמשחק ודומים לעובדי כפייה משוחררים ששוב אינם פוחדים ממטלות פֶּרך. הם באו לכאן כדי להסתכן בשלושה סיבובים ולגרוף לאלתר את הרווח המשוער שלהם, זה שממנו הם חיים. שני מלצרים זקנים טיילו אנה ואנה באדישות, זרועותיהם שלובות, ומפעם לפעם היו מסתכלים מבעד לחלונות אל הגן, כאילו הם מבקשים להציג לעוברים ושבים את פרצופיהם האטומים, כמין שלט של הבית.
רגע אחרי שהמחלק והקופאי זרקו אל המְשַחקים את המבט החיוור המצמית שלהם ואמרו בקול קפוא: "נא לשחק!", פתח הצעיר את הדלת ונכנס לאולם. השקט נעשה עמוק יותר, אפשר לומר, והראשים נפנו בסקרנות לעבר החדש שמקרוב בא. דבר נורא! הזקנים הקהים, העובדים המאובנים, הצופים ואפילו האיטלקי הלהוט – כולם הרגישו בעָתה סתומה בראותם את הזר. כלום אין אדם צריך להיות אומלל מאוד כדי לזכות ברחמים, חלש מאוד כדי לעורר אהדה או בעל מראה קודר מאוד כדי להרעיד את הנפשות באולם הזה, שבו הייסורים צריכים להיות אילמים, העֱנות רווּייה עליצות והייאוש מנומס ומהוגן? ואכן, משהו מכל אלה היה בהרגשה החדשה שטלטלה את הלבבות הקפואים כשהצעיר נכנס. וכי לא קרה שגם התליינים בכו על הבתולות שראשיהן הבלונדיניים עמדו להיערף בפקודת המהפכה?
כבר במבט ראשון קראו המהמרים בפניו של הטירון איזו תעלומה נוראה. חן עגמומי היה נסוך על תווי פניו הצעירים, ומבטו העיד על מאמצים שכשלו, על אלף תקוות שנכזבו! האדישות הקודרת של מעשה ההתאבדות שיוותה למצח הזה חיוורון עמום וחולני, חיוך מר שִׂרטט קמטוטים בזוויות הפה וסבר הפנים הביע השלמה גמורה, שהכאיבה לעין המתבונן.
איזו גאונות טמירה ריצדה בקרקעית העיניים האלה, המצועפות אולי מחמת עייפות התענוגות. האומנם הייתה זו ההוללות שהטביעה את חותמה המזוהם בדיוקן הנאצל הזה, שהיה פעם טהור ומשולהב ועכשיו הוא מושפל ופגום? הרופאים היו מייחסים, מן הסתם, את העיגול הצהוב שהקיף את העפעפיים ואת האודם שפרח בלחיים לנגעי הלב או הריאות, ואילו המשוררים היו מבקשים לזהות בסימנים האלה את נזקי היֶדע, את עקבותיהם של לילות שהצעיר בילה בעיוּן שקדני לאורה של עששית. ואולם יֵצר אחר – להט קטלני יותר מן המחלה, מַדווה אכזרי יותר מן הלימוד והגאונות – הוא ששינה את הראש הצעיר הזה, כיווץ את השרירים האיתנים האלה, עיקם את הלב הזה, שהאורגיות, הלימודים והמחלה כמעט לא נגעו בו. כשם שאסירים מקבלים בכבוד את פניו של פושע מפורסם כשהוא מגיע לבית הסוהר, כך קידמו כל שֵדי-האדם האלה, המומחים לייסורים, את פניו של סֵבל נורא, של פצע עמוק שמבטם בחן, ועל פי הדרת הלגלוג האילם של הצעיר והדלות האלגנטית של בגדיו זיהו בו את אחד מנסיכיהם.
היה לו אמנם מעיל פראק עשוי בטעם טוב, אך החיבור בין חזייתו לעניבה היה מוקפד מכדי שמישהו יחשוב שהוא לובש כותונת מתחת להן. בידיו, הנאות כידי אישה, ניכר ניקיון מפוקפק: זה יומיים שהצעיר שוב אינו לובש כפפות! אם מחלק הקלפים והמלצרים עצמם נרעדו, הרי זה מפני ששרידי קסם של תום פרחו עדיין בתווי פניו הדקים והעדינים ובשׂערו הזהוב והדליל, המתולתל מטבעו. הקלסתר הזה היה עדיין בן עשרים וחמש, ונדמה שההשחתה שבו אינה אלא תאונה. החיים הרעננים של העלומים התגוששו בו עדיין עם נזקי התאוותנות חסרת האונים. האור והחושך, הרִיק והקיום נאבקו בו וחוללו חן וזוועה בעת ובעונה אחת. הצעיר התייצב כאן כמלאך נטול קרני אורה, מלאך שאיבד את דרכו. שעל כן היו כל המומחים האלה, פרופסורים בדימוס לניוול וקלון, כמו זקֵנה חסרת שיניים שנתקפת רחמים למראה נערה יפה המציעה עצמה לפריצות, קרובים לזעוק אל הטירון: "צא מכאן!" אולם הצעיר הֵיישיר צעד אל השולחן, התייצב לצדו, הטיל בלי חשבון על רפידתו מטבע זהב שהחזיק בידו, וזה התגלגל על השחור. אחר כך, כמו בעלי האופי החזק הסולדים מהיסוסים פלפלניים, שלח אל המחַלק מבט שהיה גם סוער וגם שלֵו.
העניין שעורר הסיבוב הזה היה רב כל כך, שהקשישים נמנעו מלהמר בעצמם. אבל האיטלקי, בלהט תאוותו, נאחז ברעיון שחייך אליו זה עתה והעמיד את ערמת הזהב שלנו כנגד מעותיו של הזר. הקופאי שכח לומר את המשפטים שמרוב שנים כבר הפכו לצעקה ניחרת ובלתי מובנת:
"נא לשחק!"
"המשחק סגור!"
"לא יותר!"
המחלק פרשׂ את הקלפים, ונדמה כי הוא מאחל הצלחה לזה שמקרוב בא, אף-על-פי שבדרך כלל היה אדיש להפסדים או רווחים של המשתתפים בתענוגות האפלים האלה. כל אחד מן הצופים רצה לראות בגורלו של מטבע הזהב הזה דרמה, לראות בו את המערכה האחרונה במסכת חיים נאצלים. עיניהם, שנחו על הקלפים הגורליים, רשפו. אך למרות הדריכות שבה הסתכלו חליפות בצעיר ובקלפים, הם לא יכלו להבחין בשום סימן של התרגשות על פניו הקרים והנואשים.
"אדום זוּג לוקח," הכריז המחלק ברשמיות. מין נחרה עמומה בקעה מחזהו של האיטלקי כשראה את השטרות המקופלים שהשליך לעברו הקופאי צונחים על השולחן בזה אחר זה. אשר לאיש הצעיר, הוא קלט את אסונו רק ברגע שבו הושטה המגרפה הקטנה לאסוף את הנפוליון האחרון שלו. השנהב שלה הפיק חריקה יבשה מן המטבע, שבמהירות של חץ מקשת התגלגל והצטרף אל ערמת הזהב שהתגבהה מול הקופה. הזר עצם קלות את עיניו ושפתיו הלבינו, אך כעבור זמן מה התרוממו שוב עפעפיו, פיו האדים שוב כאלמוג, פניו לבשו ארשת מזויפת של אנגלי שהחיים אינם צופנים לו עוד שום חידה, והוא נעלם – מבלי לבקש לו ניחומים באמצעות מבט קורע לב, מהמבטים שהמהמרים הנואשים זורקים לעתים קרובות בצופים. מה רבים המאורעות הנדחסים למרווח שנייה אחת, מה רבים הדברים הצנוּפים בזריקת קובייה אחת!
"יש להניח שזה היה הכדור האחרון שלו," אמר המחלק בחיוך אחרי רגע של שתיקה, שבמהלכו החזיק את נפוליון הזהב הזה בין אגודלו לאצבע המורה כדי להראות אותו לנוכחים.
"זה חמום מוח שישליך את עצמו לנהר," ענה אחד הקבועים והסתכל סביב במְשַׂחקים, שהכירו כולם זה את זה.
"מילא!" קרא המלצר וצבט לעצמו קמצוץ טבק.
"לו רק חיקינו כולנו את האדון הזה!" אמר אחד הקשישים לעמיתיו והצביע על האיטלקי.
כולם התבוננו בשחקן המאושר, שידיו רעדו בעת שספר את השטרות.
"שמעתי," אמר האיטלקי, "קול שצעק לי באוזן: המִשחק ינצח את הייאוש של הצעיר הזה."
"הוא לא שחקן," המשיך הקופאי, "אחרת היה מחלק את הכסף שלו לשלוש מנות כדי לתת לעצמו יותר סיכויים."
הצעיר יצא בלי לדרוש את כובעו, אבל כלב השמירה הזקן, שראה את מצבו הגרוע של הסמרטוט המרופט, החזיר לו אותו מבלי לומר מילה. המשַׂחֵק החזיר את הפתק בתנועה מוכנית וירד במדרגות כשהוא שורק את di tanti palpitiי[3] ברפיון כזה, שהוא עצמו כמעט לא שמע את הצלילים הענוגים.
בתוך זמן קצר מצא עצמו תחת הסטיו של הפָּלֶה-רויאל. הלך עד רחוב סנט-אונורה, המשיך דרך הטוּילֶרי וחצה את הגן בפסיעות מהוססות. הוא צעד כמו באמצע מדבר, נתקל באנשים שלא ראה כלל ומבעד לסאון ההמון שמע רק קול אחד: קולו של המוות. הוא היה אבוד בשרעפים מקהים את הדעת, דומים לאלה שהיו אופפים בעבר את הפושעים כשהובילו אותם בעגלה מהיכל הצדק אל כיכר גְרֶב, אל הגרדום ההוא שהאדים מכל הדם שנשפך מאז 1793.[4]
בהתאבדות יש משהו – איני יודע מה בדיוק – נשגב ומזרה אימה. רבים נופלים בלי להסתכן, כמו ילדים הנופלים מגובה נמוך מכדי להיפצע. אבל כשאדם גְבַהּ קומה מתרסק, סביר שהגיע מגובה רם למדי, שהתרומם עד השמים וראה שם איזה גן עדן נעול וחתום. כמה אכזריות צריכות להיות הסערות המכריחות בני אדם לבקש להם שלוות נפש מלוע אקדח. מה רבים הכישרונות הצעירים השרויים לבדם באיזו עליית גג, נמקים וגוועים מפני שבין מיליון יצורים, בתוך המון שְׂבַע זהב ומשועמם, אין להם ידיד, אין להם אישה מנחמת.
לנוכח המחשבה הזאת לובש מעשה ההתאבדות ממדי ענק. בין מוות מרצון ובין התקווה הפורה, שקולה הוא שקרא לצעיר לבוא לפריז, רק אלוהים יודע אילו סערות התחוללו: התגוששויות בין תפיסות כאלה ואחרות, פסוקי שירה שנזנחו, התקפי ייאוש וזעקות חנוקות, ניסיונות שווא ויצירות מופת שלא זכו לבוא לעולם. כל התאבדות היא שיר נשגב של תוגה. היכן באוקיינוס הספרויות תוכלו למצוא ספר שמסוגל לצוף מעל הגלים ולהתחרות בגאוניותו בכרוניקה העיתונאית הזאת:
 
אתמול, בשעה ארבע, השליכה אישה צעירה את עצמה מגשר האמנויות אל מימי הסֶן.
 
מול הלקוניוּת הפריזאית הזאת מחוויר הכול – מחזות התאטרון, הרומנים, אפילו שער הספר העתיק: קינות מלך קָאֶרנָוָן הנאדר שילדיו הטילוהו לבור הכלא, שריד אחרון מסֵפר שאבד ועצם הקריאה בו הזילה דמעות מעיניו של סְטֶרן, זה סטרן שבעצמו נטש את אשתו וילדיו.[5]
הזר נתקף אלף מחשבות דומות, שחלפו פיסות-פיסות בנשמתו, כמו דגלים קרועים המרפרפים במרכזו של שדה קרב. אם פרק מעליו לרגע את עול תבונתו וזיכרונותיו כדי להיעצר מול פרחים, שראשיהם התנועעו מעדנות ברוח הקלה במשטחי הירק רחבי הידיים, נתקף מיד רטט של חיים שהתקוממו עדיין תחת רעיון ההתאבדות המעיק, הרי כשנשא עיניו למרום ראה שם עננים אפורים, משבי רוח טעוני עצב, אווירה כבדה – וכל אלה יעצו לו למות בכל זאת. הוא שם פניו לגשר רויאל והרהר בפנטזיות האחרונות של קודמיו. הוא חייך כשנזכר שהלורד קָסלריי[6] מילא את הנחוּת מבין הצרכים האנושיים בטרם שיסף את גרונו ושאיש האקדמיה אוֹזֶ'ה הלך להביא את קופסת הטבק שלו, להריח קמצוץ בעודו צועד אל מותו. עוד הוא מנתח את המוזרויות האלה ותוהה עליהן בינו לבינו, נדחק הצעיר אל מעקה הגשר כדי לאפשר לסַבָּל מהשוּק לעבור. מחמת החיכוך הלבין שרוולו קלות, והצעיר הפתיע את עצמו כשניער בקפידה את האבק. משהגיע לנקודת הראשה של קמרון הגשר, הסתכל במים והבעת קדרות על פניו.
"מזג אוויר גרוע לטביעה," אמרה לו בצחוק אישה זקנה אחת, לבושה בלואים. "היא מלוכלכת וקרה, הסֶן!"
הוא השיב לה בחיוך מלא תום, שהעיד על אומץ הלב ההזוי שלו. אך לפתע נרעד כי ראה במרחק, על רציף הטוּילֶרי, את הצריף שכתובת נישאת מעליו, ומילים רשומות עליה באותיות שגובהן רגל אחת: עזרה לטבועים. בעיני רוחו ראה עכשיו את מר דָשוֹ חמוש בָּעזרה לזולת שלו,[7] מניף בכל עוז את משוטיו הצדקניים, המנפצים את גולגולותיהם של הטבועים שלרוע מזלם צפו ועלו אל פני המים. הוא דימה לראות את מר דשו מקבץ סביבו את הסקרנים, מחפש רופא, מכין את החיטוא שלאחר המוות. הוא קרא את הספדי העיתונאים שנכתבו בין עינוגי נשף לבין חיוכה של רקדנית ושמע את צלצול המטבעות שמושל מחוז הסֶן עתיד לשלם לשייטים שיִמשו את ראשו. כשהוא מת הוא שווה חמישים פרנק, אך בעודו בחיים הוא אינו אלא איש מוכשר שאין לו פטרון, אין לו חברים, אין לו מזרן להניח עליו את ראשו, אין לו תופים שיהדהדו את שבחו – אפס חברתי מושלם, חסר תועלת למדינה, שלא נדאגה בגינו כלל ועיקר. מוות לאור היום נראה לו נתעב, והוא החליט למות בלילה כדי שיוכל לספק גופה לא מפוענחת לחברה הזאת, שלא ידעה להכיר בגדולת חייו. הוא המשיך אפוא בדרכו ושם פניו לרציף ווֹלטֵר, צועד בהילוך הנינוח של מובטל שרוצה להרוג זמן.
כשירד במדרגות שבסוף מדרכת הגשר, בפינת הרציף, נדרך למראה הספרים שהיו מוצגים על המעקה. לא היה חסר הרבה שיתמקח על כמה מהם. הוא התחיל לחייך, החזיר במין השלמה את ידיו לכיסי מכנסיו וכבר עמד ללבוש שוב את חזותו נטולת הדאגה, שנימת בוז קר נמסכה בה, כשהופתע פתאום לשמוע כמה מטבעות מצלצלים, דנדון מדהים בעליל, בקרקעית הכיס שלו. חיוך של תקווה האיר את פניו, גלש משפתיו אל קווי פניו, אל מצחו, הצהיל משמחה את עיניו ואת לחייו הקודרות. זיק האושר הזה דמה לשלהבות המלחכות את שרידיו של נייר שהאש כבר איכלה. אך גורל הקלסתר היה כגורלו של הרמץ השחור: הוא הקדיר שוב ברגע שהזר חילץ במהירות את ידו מן הכיס והבחין בשלושה מטבעות נחושת.
"הה, אדוני הטוב, la carita! La carita! Catarina!י[8] סוּ קטן אחד לקנות לחם!"
מנקה ארובות צעיר שפרצופו התָפוּח שחור, גופו חום מִפּיח ובגדיו קרועים הושיט את ידו אל האיש הזה, לקרוע ממנו את מעותיו האחרונות.
במרחק שני צעדים מן האיש קטן הקומה הזה, בן חבל סָבוּאָה, עמד קשיש אחד – אביון מחפיר, ידוע חולי ומיוסר, בבגד נתעב של אריג מחורר – שפנה גם הוא אל הזר ואמר לו בקול עבה ועמום:
"אדוני, תן לי מה שרק תרצה, אתפלל לאלוהים עליך..." אך כשהצעיר הסתכל בקשיש, השתתק האחרון ולא ביקש עוד דבר, אולי מפני שזיהה בדיוקן הנכאים הניבט אליו אותות מצוקה קשה אפילו משלו.
"La carita! La carita!"
הצעיר זרק את מטבעותיו הקטנים אל הילד ואל הזקן העני ומיד עזב את המדרכה וצעד לעבר הבתים. הוא לא יכול לסבול יותר את מראהָ הנוקב של הסֶן.
"נתפלל לאלוהים שתזכה לאריכות ימים," אמרו לו שני הקבצנים.
כשהגיע אל חלון הראווה של סוחר תחריטים עתיקים, נתקל האיש, הקרוב למות, באישה צעירה שירדה ממרכבה הדורה. הוא התבונן בעונג בברייה הקסומה הזאת, שבד הסָטֶן של כובעה האלגנטי עָטַר מסגרת הרמונית לפניה הצחורים. גזרתה התמירה ותנועותיה הנאות שבו את לבו. שמלתה, שמִדרַך המרכבה הפשיל קלות, חשפה לעיניו רגל שחמוקיה העדינים הסתמנו מבעד לגרב לבן, מהודק היטב. האישה הצעירה נכנסה לחנות, קנתה שם אלבומים אחדים וכמה אוספי ליתוגרפיות. היא שילמה תמורתם במטבעות זהב אחדים, שהתנוצצו והצטלצלו על הדלפק.
הצעיר, שהשתהה על מפתן החנות והֵשׂים עצמו מתבונן בתחריטים המוצגים בחלון, שלח ביפהפייה האלמונית את המבט החודר ביותר שגבר יכול לשלוח, ובתמורה קיבל מבט אדיש של הרף עין, מן המבטים שמטילים באקראי בעוברים ושבים. מבחינתו הייתה כאן פרֵדה מן האהבה, פרֵדה מן האישה! אבל השאלה הזאת שלו, תהִייה אחרונה ורבת-עָצמה, לא הובנה כלל, לא הרטיטה את לבה של האישה קלת הדעת, לא גרמה לה להסמיק ואף לא להשפיל את עיניה. מה הייתה בשבילה השאלה הזאת? עוד אות הערצה, עוד תשוקה שעוררה ואשר תגרום לה לומר עם ערב את המשפט המתוק "נראיתי טוב היום".
הצעיר עבר במהירות לחלון ראווה אחר, ואפילו לא הסתובב כשהאלמונית עלתה שוב אל מרכבתה. הסוסים יצאו לדרך, והתמונה האחרונה הזאת, תמונת השפע וההדר, הלכה והתעממה כפי שעומדים חייו להתעמם. בצעד עצֵב פסע לאורך החנויות ובחן בחוסר עניין את דִגמֵי הסחורות. כשנגמרו החנויות סקר במבטיו את מוזאון הלובר, את בניין האקדמיה, את צריחי כנסיית נוטר-דם, את המגדלים של היכל הצדק, את גשר האמנויות. נדמה לו שמבני הפאר האלה עוטים על עצמם קלסתר עצוב ומשָקפים את גוני האפור של הרקיע, שהתבהרויותיו הנדירות שיוו חזות מאיימת לפריז, הנתונה – כמו אישה יפה – לגחמות שרירותיות של כיעור ויופי. הנה כי כן, הטבע עצמו חבַר למזימה של שיקוע הצעיר הזה, הנוטה למות, באקסטזה של כאב. הוא היה לכוד בציפורניה של העָצמה הממארת הזאת, שמלאכת ההרס שלה נישאת על גבי הנוזל הזורם בעצבינו, והרגיש איך גופו הופך בבלי דעת למשהו נוזלי, חסר ממשות. חיבוטי התוגה האלה עברו אותו כגלים, וגרמו לו לראות את הבניינים והאנשים מבעד לערפל שהכול מתנחשל בו. הוא רצה לפטור את עצמו מן הריטוטים שהתגובות הגופניות הטבעיות חוללו בנפשו ושם פעמיו אל חנות לממכר עתיקות, בכוונה לספק כך מזון לחושיו או להמתין שם ללילה תוך משא ומתן על קניית חפצי אמנות. זה היה, אפשר לומר, מין חיפוש אחר אומץ לב ובקשה למחווה חמימה, מן המחוות שמבקשים הפושעים המפקפקים בכוחם להגיע עד הגרדום. אבל המודעות למותו הקָרֵב החזירה לצעיר לזמן מה תעוזה כשל דוכסית ששני מאהבים לה, והוא נכנס לחנותו של סוחר השכיות, ארשת נינוחה על פניו ועל שפתיו חיוך קפוא, כשל שיכור. וכי אינו שיכור מן החיים, או אולי מן המוות? אך בחלוף רגע צנח בחזרה אל הסחרחורות שלו, ושוב ראה את הדברים כשהם צבועים בגוונים מוזרים או זעים בתנועה קלה, שעיקרה מן הסתם אי-הסדירות של מחזור הדם שלו, שרֶגע רתח וביעבע כמפל ורֶגע שקט ותָפַל כמים פושרים. הוא רצה לבקר ברחבי החנות רק כדי לבדוק אם אין בה אי-אלו חפצים נדירים הנושאים חן בעיניו. נער צעיר שפניו רעננים ותפוחים, שׂערו אדמוני ולראשו כובע מצחייה מפרוות לוטרה הפקיד את השמירה על החנות בידי איכרה זקנה, מין קַלִּיבָּן נשי, שהייתה עסוקה בניקוי כּוֹפָח מלאכת מחשבת מבית היוצר של בּרנר דה פָּליסי.[9] אחר כך, בארשת של אדישות גמורה, אמר הנער לזר:
"תראה, אדוני, יש לנו למטה רק דברים רגילים למדי. אבל אם תרצה לטרוח לעלות לקומה הראשונה, אוכל להראות לך מומיות יפהפיות מקהיר, קדֵרות חרס משובצות, פסלי הובנה, פריטי רנסנס אמתיים שהגיעו לא מזמן והם יפהפיים."
במצב הנורא שהאלמוני היה נתון בו, נדמו לו הלהג הזה של מורה הדרך והמשפטים האלה, המסחריים באופן מטופש, כקִנטורים עלובים שאנשים צרי אופק רוצחים באמצעותם גאון. אולם האלמוני, שנשא את צלב ייסוריו עד הסוף, נראה כמי שמקשיב למדריך שלו וענה לו בתנועות או במילים חד-הברתיות. אך לאט-לאט, כמבלי משים, הצליח לכבוש לעצמו את זכות השתיקה, וכך יכול היה להתמסר בלי חשש להרהוריו האחרונים, שהיו נוראים. הוא היה משורר, ונשמתו מצאה לה כאן באקראי כַּר עצום ורחב ידיים: הוא עמד לראות את עצמותיהם היבשות של עשרים עולמות.
במבט ראשון הציגו לו חדרי החנות תמונה מבולבלת, שבה התנגשו כל היצירות האנושיות והאלוהיות אלה באלה. תנינים, קופים, פוחלצים של נחשי בואה מחייכים אל חלונות צבעונין של כנסייה – כל אלה נראו כאילו הם רוצים לנשוך פרוטומות, לרדוף אחרי שכיות לַכָּה או לטפס על נברשות. אגרטל סֶוְר, שמדאם ז'קוטו[10] ציירה עליו את נפוליון, ניצב סמוך לספינקס שהוקדש לפרעה-סּנוּסֶרתּ.[11] ראשית העולם ומאורעות האתמול התערבבו כאן בחביבות מגוחכת. שַפּוּד צלייה היה מונח על מגש שנועד ללחם הקודש, חרב רפובליקנית על רובה אַרקֶבּוּז מימי הביניים. מדאם די בּארי, בציור פסטל של לה-טוּר,[12] כוכב על ראשה, עירומה ואפופת ענן, נראתה כאילו היא מתבוננת בתשוקה בנרגילה אינדיאנית, מנסה לנחש מה תועלת יש בספירלות שהסתלסו לעברה כנחשים.
כלי מוות – פגיונות, אקדחים משונים, כלי נשק סודיים – היו מוטלים בערבוביה בחברת כלי חיים – קעריות מרק מפורצלן, צלחות מסקסוניה, ספלים מזוגגים מסין, ממלחות עתיקות, קופסאות ממתקים פאודליות. ספינת שנהב הפליגה במפרשים תְפוחים על גבו של צב דומם. משאבת אוויר ניקרה את עינו של הקיסר אוגוסטוס, ששמר על קור רוח מלכותי. כמה וכמה דיוקנאות של פרנסי קהילה צרפתים, ראשי ערים הולנדים, חסרי התחשבות כאן כמו שהיו בימי חייהם, התנשאו מעל לתוהו ובוהו הזה של העתיקות, ושיגרו אליו מבט חיוור וקר.
נדמה שכל אחת מארצות תבל הביאה לכאן פיסות אלה או אחרות של מדעיה, דוגמית זו או אחרת של אמנויותיה. זאת הייתה מין מזבלה פילוסופית ששום דבר לא חסר בה: לא מקטרת השלום של האינדיאני, לא האנפילאה הירוקה-זהובה של ההרמון, לא היָטָגָן של המוּרי, לא האליל של הטטרי. היו שם אפילו חריט טבק של חייל, גביע קודש של כומר, נוצות שפיארו פעם כֵּס מלוכה. שלל השתקפויות מוזרות, שמקורן בבלבול בין גוונים ובניגוד חריף בין זהרורים למחשכים, אף השליטו אלף תעתועים של אור על המראות המפלצתיים האלה. האוזן דימתה לשמוע צעקות שנקטעו, הראש דימה לקלוט מחזות תאטרון בלתי גמורים והעין דימתה להבחין בנגוהות שלא עומעמו היטב. ולבסוף, אבק עיקש הטיל את צעיפו הדק על כל החפצים, שזוויותיהם הנכפלות ופיתוליהם הרבים יצרו רשמים ציוריים ביותר.
האלמוני השווה תחילה את שלושת החדרים האלה – עמוסי התרבות, הפולחנים, האלוהויות, יצירות המופת, המלכויות, ההוללויות, ההיגיון והשיגעון – לראי מרובה פֵּאות שכל אחת מהן מייצגת עולם. אחרי הרושם המעורפל הזה רצה הצעיר לבחור את עינוגיו, אך מרוב הסתכלות, מחשבה וחלום, הוא נתקף קדחת עזה, שנבעה אולי מן הרעב ששאג בקרביו. מראיהן של הוויות רבות כל כך, לאומיות או פרטיות, שבני האנוש ששרדו מהן היו עדות להן, המם לבסוף את חושיו של הצעיר. התשוקה שדחפה אותו לתוך החנות מוצתה: הוא יצא מחיי המציאות, עלה בהדרגה לעבר עולם אידאלי, הגיע אל הארמונות המכושפים של האקסטזה, ושם נראה לו היקום פיסות-פיסות, אפוף לשונות אש, כמו חזיונות העתיד האחוזים בלהבות שחלפו בימי קדם מול עיניו של יוחנן הקדוש באי פתמוס.
המון דמויות מיוסרות, חינניות ואיומות, מעורפלות וצלולות, חשוכות ומוארות, רחוקות וקרובות, קמו מול עיניו – ריבואות-ריבואות, סיעות-סיעות, דורות-דורות. מצרים, נוקשה ומסתורית, התרוממה מֵחולותיה, מגולמת בידי מומיה שרצועות שחורות מלפפות אותה. אחר כך היו אלה הפרעונים, שקברו עמים שלמים כדי לבנות לעצמם קבר. ומשה ובני ישראל, והמדבר: הצעיר ראה מול עיניו את כל העולם העתיק עוטה הוד. דמות מפוסלת בשיש, רעננה ומשובבת, ישובה על עמוד מעשה מקלעת, בוהקת בלובנה, דיברה אתו על מיתוסים של תאווה וחמדה של יוון ושל אִיוֹניה. אהה! מי לא היה מחייך כמוהו למראה הנערה השחומה המחוֹללת על רקע אדום בתוך החרסית המעודנת של ארגטל אטרוסקי, מול האל פריאפוס שלפניו היא קדה, צוהלת ושמחה? למראה מלכה לטינית מלטפת באהבה את בת דמותה האגדית? גחמות רומא הקיסרית נשמו כאן במלוא עצמתן והציגו לעין כול את המרחץ, המשכב, התמרוקים של איזו יוליה שאננה, מהורהרת, מחכה לטריבולוס שלה. ראשו של קיקרו, חמוש בכוחם של קמֵעות ערביים, העלה את זיכרונות רומא החופשית ופרשׂ לפני הצעיר את מגילותיו של טיטוּס ליוויוּס. הצעיר התבונן ב-Senatus populsque romanus:י[13] הקונסול, שומרי הראש, הטוגות ששוליהן ארגמן, קרבות הפורום, העם המלא חֵמה – כל אלה צעדו לאטם מול עיניו כמו דמויות ערפליות בחלום.
לבסוף השתלטה רומא הנוצרית על התמונות האלה. ציור אחד פתח את השמים, והצעיר ראה שם את הבתולה מריה שקועה בתוך ענן זהב, מוקפת מלאכים, מאפילה על זיו החמה, מקשיבה לתלונות האומללים שחַווה זו, שנולדה מחדש, מחייכת אליהם בארשת רוך. כשנגע בפסיפס שהוכן מלַבּות שונות של הווזוּב והאֶטנה, התעופפה נפשו אל תוך איטליה החמה והפראית: הוא נכח כביכול באורגיות של בית בּוֹרג'ה, שוטט בהרי האַבּרוּצי, נכסף לאהבות האיטלקיות, השתוקק אל הפרצופים הלבנים ואל העיניים השחורות המוארכות.
כשראה פגיון מימי הביניים, שקַתו חרותה בתבנית תחרה והחלודה שעלתה בלהבו דומה לכתמי דם, נרעד למחשבה על הרפתקאות ליליות שנקטעו בחרבו הקרה של בעל. הודו והדתות שלה קמו לחיים באליל חבוש כובע מחודד, מחופה מעוינים בולטים. הוא היה מעוטר בפעמונים קטנים, לבוש זהב ומשי. ליד הפסלון הדחלילי הייתה מוטלת מחצלת, יפה כמו הרקדנית שהתגלגלה עליה פעם, והיא הדיפה עדיין את ניחוחות עץ האלמוג. מפלצת סינית שעיניה נותרו עקומות, פיה מעוקל ואיבריה מעוותים, הסעירה את הנפש בהמצאות של עם שעָיַיף מן היופי החד-גוני והוא מוצא לו תענוגות בל ישוערו בשִפעה של צורות כעורות.
מִמלחה שיצאה מסדנאותיו של בֶּנוֶונוטו צ'ליני[14] החזירה את הצעיר אל חיק הרנסנס, לעידן שבו פרחו האמנויות והמתירנות, שליטים התענגו על עינויים, וחשמנים שכבו בזרועותיהן של נשות חצר וגזרו פרישות על הכמרים הפשוטים. הוא ראה את כיבושי אלכסנדר הגדול על גבי תגליף, את מעשי הטבח של פיסארו[15] על רובה פתיל עתיק, את מלחמות הדת הפרועות, הרותחות, האכזריות – בעומקה של קסדה. תמונות שׂוחֲקות של האבירוּת בצבצו אז מתוך שריון ממילאנו, משובץ להפליא וממורק למשעי, שעיני אביר נודד נוצצו עדיין מתחת למִצחה שלו.
האוקיינוס הזה של רהיטים, המצאות, אפנות, יצירות, חורבות, כמו חיבר לצעיר שיר, פיוט שאין לו סוף. צורות, צבעים, מחשבות – הכול שב כאן לחיים. אבל שום דבר שלם לא הוצע לנפש. המשורר היה צריך להשלים את הסקיצות של הצייר הגדול שיצר את פָּלֶטַת הצבעים העצומה הזאת, לוח שאין-ספור תקלות של החיים האנושיים נִזרו עליו בשפע, בבוז. אחרי שקנה לעצמו אחיזה בעולם, אחרי שראה ארצות, עידנים, משטרים, חזר האיש הצעיר למַסְכות חיים אישיות. הוא שב להיות בן אנוש ונאחז בפרטים תוך שהוא הודף מעליו את חיי האומות, מפני שיש בהם מעמסה כבדה מדי לאדם יחיד.
במרחק מה ישן ילד עשוי שעווה שניצל מסדנת העבודה של רוּיש,[16] והיצור המקסים הזה הזכיר לצעיר את השמחות שחווה בשנותיו הראשונות. למראהו ההדור של אבנט בתולי של איזו נערה מטהיטי שִׂרטט לו דמיונו הלוהט את החיים הפשוטים של הטבע, את העירום הטהור של הצניעות האמתית, את מנעמי העצלות הטבעית כל כך לאדם – מנת חיים שלמה ושלֵווה על גדת פלג רענן וחולמני, תחת שיח בננה שופע פרי מגדים, ללא עמל אדם. אך פתאום – בפרץ השראה נוכח צבעי הצֶדֶף של אלף קונכיות, בהתלהבות מול אי-אלו אלמוגים שהדיפו ריח סחופת, אצות וסופות אטלנטיות – נעשה שודד ים ועטה על עצמו את שירת האימים הטבועה בתפקידה של לארה.[17]
הלאה משם הביט בהערצה במיניאטורות העדינות, בערבסקות התכלת והזהב שעיטרו איזה ספר תפילות יקר, כתוב ביד – ובתוך כך שכח את טלטלות הים. מחשבת שַלווה עִרסלה אותו קלות והוא חזר אל הלימוד והחֵקר, עורג אל החיים המדושנים של הנזירים – חיים פטורים מביעותי הצער, פטורים מן התענוגות – והוא שכב לישון בירכתי תא קטן והביט מבעד לחלונות הקמורים על הכָּרים, היערות והכרמים של המנזר שלו. בעמדו מול כמה ציורים של טֶניֶרס[18] נדמה לו שהוא עומס על גבו את אפוד החיילים ואת ענוּת האוּמנים. הוא התאווה לחבוש את המצנפת המלוכלכת והמפויחת של הפלֶמים, להשתכר מבירה, לשחק אתם קלפים, והוא חייך אל איכרה שמנה שכרסתנותה מצודדת. הוא נרעד כשראה סופת שלג בציור של מייריס[19] ונאבק בראותו קרָב פרי מכחולו של סלבטור רוזָה.[20] הוא ליטף טומהוק מאילינוי, וחש בעליל את מגע האזמל של הצֶ'רוקי על קרקפתו. הוא התפעם למראה רוּבּאבֶּה בעל שלושה מיתרים והפקיד אותו בידיה של בעלת ארמון, הוא התענג על הרומנסה המלודית שלה והצהיר באוזניה על אהבתו, בערב, ליד אח גותית, באפלולית שמבט הסכָּמה שלה תעה ואבד בה. הוא נאחז בכל ההנאות, החזיק בכל היגונות, נטל לו את כל נוסחאות הקיום, ובתוך כך פיזר את חייו ורגשותיו על חזיונות התעתועים של הטבע הזה, הציורי והריק. והוא פיזר אותם ביד כה רחבה, שקול צעדיו הדהד בנשמתו כמו צליל רחוק מעולם אחר, כמו שהמולת פריז מגיעה אל צריחי הנוטר-דם.
כשעלה בגרם המדרגות הפנימי שהוביל אל אולמות הקומה הראשונה, ראה כמה שלטי גיבורים, שריוני אבירים, תיבות קודש מגולפות, דיוקנאות עץ תלויים על הקירות, מונחים על כל אחת מן המדרגות. צורות שונות ומשונות ובריות מופלאות, מצויות על גבול החיים והמוות, הלכו בעקבותיו, והוא צעד כבתוך קסמיו של חלום בהקיץ. לבסוף הגיע לכלל פקפוק בעצם קיומו, והפך להיות כאחד החפצים המשונים האלה, לא חי ממש ולא מת לגמרי. כשנכנס לאולמות החדשים של החנות פנה היום לערוב, אך נדמה כי ממילא אין באור שום תועלת לאוצרות נוצצי הכסף והזהב שהיו מוטלים שם בערמות.
גחמות יקרות ביותר של בזבזנים שמתו בעליות גג עלובות אחרי שאיבדו מליונים היו חלק מן השוּק רחב הידיים הזה, בָּזָר של שיגיונות אנושיים. מערכת כלי כתיבה שפעם שילמו תמורתה אלף פרנק ואחר כך מכרו אותה תמורת מאה סוּ הייתה מוטלת לצד מנעול סתרים שמחירו הספיק בשעתו לפדות מלך משביו. כאן נגלתה הגאונות האנושית בכל הדרת עֱנותה, בכל תפארת קטנוניותה הענקית. שולחן הובנה, מלאכת מחשבת אמנותית, מגולף על פי מתווים של ז'אן גוּז'וֹן,[21] שעלה פעם כמה שנות עמל, נרכש מן הסתם במחיר של עץ להסקה. תיבות יקרות ורהיטים שידי פיות עשאום היו מגובבים שם ככלים אין חפץ בם.
"יש לך כאן מליונים," נזדעק הצעיר כשהגיע לחדר האחרון בשרשרת אולמות מוזהבים ומקושטים בתגליפים מעשה ידי אמנים מן המאה שעברה.
"תגיד מיליארדים," ענה הבחור השמן, תפוח הלחיים. "אבל זה עוד כלום. עלה לקומה השלישית ושם תראה!"
האלמוני הלך בעקבות מורה הדרך שלו והגיע לאולם רביעי, שם, מול עיניו העייפות, חלפו זה אחר זה כמה ציורים של פּוּסן, פסל נפלא של מיכּלאַנגֶ'לוֹ, כמה תמונות נוף מרהיבות של קלוד לורן, ציור אחד של חריט דאו, שדמה לעמוד מסֵפר של סטרן, ציורים של רמברנדט, של מוּריליוֹ, של ולסקס – קודרים וצבעוניים כמו שיר של לורד בַּיירון. ואחר כך תבליטים עתיקים, גביעי בָּרֶקֶת, אבני שוהם יפהפיות!... קיצורו של דבר, היו שם די עבודות לעורר מיאוס מן העבודה, יצירות מופת בגודש שיכול להשניא את האמנויות ולהמית את ההתלהבות. הוא הגיע אל מול מדונה של רפאל, אך לבו כבר היה גס ברפאל. דמות אחת של קוֹרֶג'ו שביקשה את מבטו אפילו לא זכתה בו. הוא ראה אגרטל שַחם עתיק שערכו לא יסולא בפז: פיתוחיו המעוגלים ייצגו את הפריצות הפרועה ביותר, המופקרת עד גיחוך, בכל החנגאות הרומיות. האגרטל הזה, שהיה מן הסתם אחד מתענוגותיה של קורין זו או אחרת,[22] הצליח בקושי לסחוט ממנו חיוך. שרידיהן של חמש מאות שנים נעלמות החניקו אותו, כל המחשבות האנושיות האלה החליאו אותו, הפאר, ההדר והאמנויות קטלו אותו, ועומס הצורות האלה, הקמות לתחייה, דומות למפלצות שאיזה שֵד קנטרן הוליד תחת כפות רגליו, הכריע אותו. הוא עמד למבחן שאין לו סוף.
נפש האדם – הדומה בגחמותיה לכימיה המודרנית, המשחזרת את הבריאה באמצעות גז – כלום אין היא יוצרת בעצמה תרכובות רעל נוראות באמצעות ריכוז מהיר של תענוגותיה, כוחותיה או רעיונותיה? כלום אין אנשים רבים גוועים תחת מכת הברק של איזו חומצה מוסרית שנשפכה פתאום לתוך הווייתם הפנימית?
"מה יש בתיבה הזאת?" שאל הצעיר כשהגיע לחדר גדול, מצבור אחרון של הדר, של מאמצים אנושיים, של מקוריות, של אוצרות, וביניהם הצביע על תיבה רבועה גדולה, עשויה עץ הובנה, שהשתלשלה ממסמר, קשורה בשרשרת של כסף.
"אה! לאדון יש המפתח שלה," אמר הבחור השמן בארשת של מסתורין. "אם רצונך לראות את הדיוקן הזה, אני מוכן ברצון להסתכן ולהודיע לאדון."
"להסתכן?!" שאל הצעיר. "וכי אדונך נסיך?"
"אין לי מושג," ענה הבחור.
השניים הסתכלו זה בזה רגע, משתאים שניהם. אחרי שפירש את שתיקתו של האלמוני כבקשה, הניח לו השוליה ועזב את החדר.
האם צללתם אי-פעם אל המרחבים העצומים של החלל והזמן בעת שקראתם בספרי הגאולוגיה של קוּבְיֶה?[23] ובעודכם נסחפים בגאונותו, האם ריחפתם מעל התהום האין-סופית של העבר כאילו ידו של רב-מג תומכת בכם? כשמגלים, פרוסה אחר פרוסה, שכבה אחר שכבה, מתחת למחצבות האבן של מונמרטר או בסלעי הצפחה של אוּרל, את החיות ששרידיהן המאובנים שייכים לתרבויות של לפני המבול, הנפש מתבהלת כי היא רואה מבעד לאלה מיליארדי שנים, מיליוני עמים שהזיכרון האנושי החלש והמסורת האלוהית הבלתי נכחדת שכחו, ואפרם הנערם על פני כדור הארץ שלנו יוצר את שתי אמות האדמה שנותנות לנו לחם ופרחים. וכי קוביה אינו המשורר הגדול ביותר של זמננו? לורד ביירון אמנם חולל כמה סערות נפש באמצעות מילים, אבל חוקר הטבע האלמותי שלנו הֶחיה עולמות באמצעות עצמות שהלבינו, שִחזר, כמו קדמוס, ערים שלמות באמצעות שיניים,[24] אִכלס מחדש, באמצעות אי-אלו שברי פחם, אלף יערות בכל מסתרי הזואולוגיה, גילה מחדש אוכלוסיות של נפילים בטֶלף של ממותה. הדמויות האלה מזדקפות, גדֵלות וממלאות אזורים מתוך תואַם הרמוני עם קומת הענק שלהן. קוביה הוא משורר של סְפָרות, הוא נשגב כשהוא מציב אפס על יד שבע. הוא מעיר את הרִיק מבלי להגות מילים בעלות קסם מלאכותי, מחטט ברגב של גבס, מבחין שם בטביעת צורה כלשהי וצועק אליך: – ראה! ואז, בבת-אחת, השַיש ניעור לחיים, המוות עצמו קם לתחייה, והעולם נפרשׂ לרווחה! אחרי אין-ספור שושלות של יצורי ענק, אחרי גזעים של דגים ושבטים של רכיכות, מגיע סוף-סוף המין האנושי, תוצר מנוּוָן של טיפוס נאדר שהבורא אולי ניפץ לרסיסים. המבט האלוהי, מבט הצופה אל העבר, מחמם את בני האדם האלה, דלֵי השלד, שנולדו מן האתמול, ועכשיו הם יכולים לחצות את התוהו ובוהו, לפזם שיר הלל שאין לו סוף ולצייר לעצמם את עבָרו של היקום כמין אפוקליפסה קדמונית. אל מול התחייה המזוויעה הזאת שנולדה מקולו של יחיד – הפירור שמפֵּרותיו אנו אוכלים בתוך האין-סוף הזה שאין לו שם, המשותף לכל הספֵירות, זה שאנחנו מכנים הזמן – רגע החיים הזה מעורר בנו רחמים. אנחנו מחוצים תחת כובד משקלו של עולם גדול כל כך העומד בחורבנו ושואלים את עצמנו מה טעם בתהילות שלנו, בשנאות שלנו, באהבות שלנו, והאם כדאי לסבול את תלאות החיים כדי להפוך בסופו של דבר לאיזו נקודה בלתי מושגת בתוך העתיד? נעקרנו מן ההווה ואנחנו בחזקת מתים. מתים, עד שהמשרת האישי שלנו ייכנס ויאמר לנו: "הגברת הרוזנת השיבה שהיא מחכה לאדוני!"
הנפלאות שמראיתן פרשׂה זה עתה לעיני הצעיר שלנו את כל פלאי היצירה של העולם הנגלה הכניסו אל נשמתו את הדיכאון שההתבוננות המדעית במעשי היצירה של העולם הנסתר מחוללת אצל הפילוסוף. יותר מאי-פעם שאל את נפשו למות. הוא צנח על כֵּס שנהב של שופט רומאי והניח למבטיו לנדוד דרך חזיונות התעתועים של התצפית הגדולה הזאת על העבר. התמונות אוֹרוּ, ראשי המדונות חייכו אליו, והפסלים נצבעו בגוונים של חיים מדומים. בחסות הדמדומים החלה לפזז הסופה הקודחת שתססה במוחו המנופץ, ויצירות האמנות החלו להתנועע ולהסתחרר מול עיניו. כל דחליל ירה לעברו את ההעוויה המפלצתית שלו, ועפעפי האנשים המוצגים בציורים הושפלו על עיניהם כדי לרענן אותן. כל אחת מן הצורות האלה נרעדה, ניתרה, ניתקה ממקומה בכבדות, בקלילות, בחן או בפתאומיות, הכול על פי מנהגיה, אופייה והחומר שממנו נוצקה. זה היה מחול שדים מסתורי, ראוי לחזיונות שראה הדוקטור פאוסטוס על הר בּרוֹקן.[25] אבל התופעות האופטיות האלה, שנולדו מן העייפות, מן המתח של כוחות הראייה או מן הגחמות של שעת הדמדומים, לא יכלו להפחיד את האלמוני. לאֵימי החיים לא הייתה כל שליטה על נפש שכבר התוודעה לכל אימי המוות. מתוך איזו שותפות לגלגנית לדבר עבֵרה הוא אף נטה חסד למוזרויות השלהוב המוסרי הזה, שנפלאותיו התמזגו עם המחשבות האחרונות שעוד העניקו לצעיר תחושת קיום. דממה כה עמוקה שררה סביבו, עד שכעבור רגע קט הוא צלל לתוך הזיות מתוקות שהשפעותיהן, ההולכות ומחשיכות בהדרגה, עקבו – גוון אחר גוון וכמו מכוח כֶּשף – אחר ההתעמעמות האטית והמדורגת של היום. ...