איזה פחד!...?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איזה פחד!...?
הוספה למועדפים

איזה פחד!...?

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דוד יגיל

ד"ר דוד יגיל הוא פסיכולוג קליני, התפתחותי ושיקומי, אשר מטפל בילדים, נוער ומבוגרים למעלה משלושים שנה. בעבר ניהל את התחנה לטיפול פסיכולוגי התפתחותי של משרד הבריאות במחוז חיפה, והיה מרצה באוניברסיטת חיפה בתחומי הפסיכולוגיה והחינוך. כיום הוא ראש המגמה לפסיכולוגיה בחוג למדעי-ההתנהגות של המכללה האקדמית של עמק יזראל.

תקציר

ספר זה הוא פרי של ידע שנרכש מתיאוריות וממחקרים פסיכולוגיים שפורסמו בספרות המקצועית,יחד עם נסיון קליני מצטבר של המחבר באבחון,יעוץ וטיפול פסיכולוגי.
יחודו של הספר הוא בפנייתו בעיקר לציבור ההורים, אם כי הוא מתאים גם לתרפיסטים ויועצים חינוכיים. הספר עוסק בפחדים וחרדות במהלך החיים, עם הבחנה בין פחדים מציאותיים וחיוניים להישרדות לבין פחדים פוביים וחרדות אבנורמליות . פרק מיוחד מוקדש לפחדים, חרדות ואופן ההתמודדות במצבי חירום, טרור ומלחמה.
המחבר מפרט בלשון בהירה ושווה לכל נפש, את הסיבות השונות לקיומם של חששות ,פחדים וחרדות,מציג מקרים מניסיונו הקליני, ומציג הנחיות ו"ארגז כלים" להורים. זוהי למעשה גולת הכותרת של הספר: הנחיות להורים כיצד להשתמש בכלים טיפוליים אשר נוסו ע"י מטפלים במישור הקליני והוכחו כיעילים ביותר להכחדה של פחדים, פוביות וחרדות בלתי רצויות.
הנחת היסוד של המחבר היא שהורים יכולים ליישם כלים אלה בתוך המערך הביתי והמשפחתי. הנחיות אלה עוסקות הן בפחדים מוכרים וישנים (פחד מחושך,ממפלצות,מנטישה וכ'ו) והן בפחדים אקטואליים כמו: פחדים במצב של איום טרטריסטי, פחדי ביצוע, חרדת מבחנים והפרעת לחץ פוסט-טראומטית.
ד"ר דוד יגיל הוא פסיכולוג קליני, התפתחותי ושיקומי, אשר מטפל בילדים, נוער ומבוגרים למעלה משלושים שנה. בעבר ניהל את התחנה לטיפול פסיכולוגי התפתחותי של משרד הבריאות במחוז חיפה, והיה מרצה באוניברסיטת חיפה בתחומי הפסיכולוגיה והחינוך. כיום הוא ראש המגמה לפסיכולוגיה בחוג למדעי-ההתנהגות של המכללה האקדמית של עמק יזראל.

פרק ראשון

פרק ראשון: מבוא: חששות, חרדות, ופחדים


פחד וחרדה: מילים אלה משמשות אותנו בשפה המדוברת, לרוב ללא הבחנה וללא הגדרה ברורה הואיל ושתיהן מתייחסות לתופעות דומות. שתיהן מתארות מצב רגשי שבו האדם חש תחושה של סכנה. בשתיהן מופעלות בגוף תגובות גופניות דומות, שמקורן בתפקוד של מערכת העצבים האוטונומית ובכלל זה: הפרשת אדרנלין, פעילות מואצת של כלי הדם, שנויים בפעילות של דרכי העיכול, הפרשת חומרים מהכבד לזרם הדם, מתח בשרירים, ועוד.
 
סטודנטים לפסיכולוגיה אשר נשאלים בתחילת שעור העוסק בנושא זה, בנוגע להבדל במשמעותם של שני מונחים אלה, נוטים לרוב לומר כי יש כאן הבדל בעוצמה של רמת הפחד שהאדם חש. רובם רואים בכך ביטויים ספרותיים שנועדו להדגיש את חומרת המצב. אולם, בהמשך לכך הם לומדים כי בפסיכולוגיה קיימת חשיבות רבה להגדרה מדוייקת של התופעות אותן אנו חוקרים, וכי לחוקרים לא עומדות הזכויות של סופרים ומשוררים שרשאים להשתמש במילים כאוות נפשם. לא כאן המקום לעסוק בחשיבותן של הגדרות של מונחים פסיכולוגיים, אך מתברר כי מונחים אלה מוגדרים בפסיכולוגיה באופן שונה. להלן נגדיר את המונחים האלה, ונתאר תופעות נוספות של פחדים וחרדות: פוביות, תגובת לחץ פוסט-טראומטית, והפרעה כפייתית (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית).
 
"פחד" – מונח זה מוגדר כתגובה נפשית, רגשית וגופנית לסכנה ממשית, מציאותית, עכשוית או עתידית. מבחינה נפשית, מקור הסכנה הוא ברור והאדם מודע לו. המרכיב הרגשי והגופני שבחוויית הפחד, מתבטא בתגובות פיזיולוגיות שאותן אנו חווים לרוב כבלתי נעימות: דפיקות לב מהירות, מתח בשרירים, התכווצויות בבטן, נשימות קצרות ומהירות, חיוורון בפנים, הזעה מופרזת, רעידות בידיים ובאצבעות, חולשת שרירים, בחילה, שלשול, והטלת שתן. היטיבה לתאר זאת תלמידת כיתה ג' שאמרה: "כשאני פוחדת אני מרגישה כאילו שאני חולה...".  בהקשר זה, ראוי לציין כי למרות שמבחינה רגשית, האדם חש חוויה בלתי-נעימה, שכרוכה בעליה ברמת המתיחות הנפשית והגופנית ובמודעות לסכנה, הרי שמבחינה אבולוציונית, לשנויים אלה יש תפקיד חשוב והם נועדו לדעת החוקרים, להכין את האורגניזם ללחימה או למנוסה.  
 
"חרדה" – לעומת זאת, היא תחושה כללית של מועקה נפשית, חשש ודאגה מפני סכנה שאינה ברורה ואינה מודעת לאדם עצמו. תחושה זו כרוכה בקיומם של ההיבטים הרגשיים והחווייתיים של תחושת הפחד, יחד עם השנויים הגופניים הנלווים להם, אך מבלי שגורם הסכנה יהיה ברור, ממשי, ומציאותי.
 
שתי תופעות אלה אינן נעימות במרבית המקרים מבחינת חווייתו הפנימית של האדם שחווה אותן, אך קיים הבדל מהותי ביניהן: הפחד הוא תגובה מותאמת למצב של סכנה מוגדרת וממשית, והוא חולף ברגע שהערכת המצב של הילד או המבוגר מובילה למסקנה שהסכנה חלפה, והיא אינה קיימת יותר. כך למשל, ילד שפוחד למראה כלב גדול שנמצא בקצה הרחוב, מרחק רב ממנו, יירגע לאחר שהכלב ייעלם מטווח ראייתו, או לאחר שהוא יחוש ביטחון שהמבוגר שנמצא עימו יוכל לסלק את הכלב אם הוא יתקרב לעברם. לעומת זאת, תחושת החרדה אינה קשורה לגורם סיכון ברור ומוגדר, והיא עלולה להימשך זמן רב יחסית. בהעדר מודעות לגורם ספציפי לקיומה, אין האדם הבוגר יכול להפיג את תחושת החרדה, רק מתוך הידיעה השכלתנית שלא קיים גורם סיכון כלשהו בסביבתו. הוא גם אינו יכול להתנחם בעובדה שקיימים חיילים ושוטרים, שומרי חוק וסדר, שהוא עשוי להסתייע בהם כנגד הסכנה. ידיעה שכלתנית זו אינה מסייעת לבוגר, קל וחומר לילד הצעיר וחסר הנסיון בהתמודדות עם מצבי-חיים שונים ומסוכנים. יוצא איפוא, שחרדה היא תופעה רגשית-חווייתית קשה יותר מאשר חוויית הפחד הנובעת מגורם סיכון מציאותי וידוע, הואיל ולא ברור כלל כיצד אפשר להימנע ממנה או לסלקה. אמנם, גם במקרה של חרדה בקרב ילדים, קיימת חשיבות רבה לנוכחות ההורים, עידודם, ותמיכתם הרגשית, אך כל אלה – אין בהם כדי למנוע את הישנות התופעה. יתר על כן, כיון שגורם החרדה אינו מקור ממשי, ברור ומוגדר שאפשר להימנע מלהתעמת איתו או שאפשר התגבר עליו – נותרים הן הילד והן ההורים במצב של חוסר אונים.  
 
פסיכולוגים רבים סבורים כי קיימים גם הבדלים מהותיים מבחינת התהליכים הנפשיים העומדים ביסודן של תופעות אלה: תופעת הפחד היא בעלת מרכיב הישרדותי, שטמון במבנה הגנטי של כל יצור חי, ויש לה מרכיבים אינסטינקטואליים ורפלקסיביים. הפחד הוא תגובה לגורם סיכון חיצוני, מוגדר, ושניתן להמנע ממנו. לעומת זאת, חרדה נובעת מגורמים נפשיים פנימיים שאינם מודעים לאדם עצמו, שאותם אפשר לברר ולהבין רק בתהליך של אבחון ושל טיפול פסיכולוגי. הבדלים מהותיים אלה, חשובים במיוחד בשעה שאנו דנים בשאלה: כיצד לסייע לילדים הסובלים מפחדים וחרדות, ובכך נדון בהמשך.
 
"פוביה" – תופעה זו מוגדרת כפחד מוגזם, דיספרופורציונלי מאובייקט או מצב כלשהו, אשר אינו מסוכן כשלעצמו או שמידת הסיכון שבו היא נמוכה. תופעה זו מוכרת מחיי יום-יום כאשר ילד קטן מגיב בפחד מוגזם, בכי קורע לב, והיצמדות למבוגר, בכל פעם שפרפר או זבוב מסתובב סביבו. במקרים מסויימים הסברי ההורים שפרפר אינו מסוכן, ואין סיבה לחשוש מפניו – אינם מועילים ואינם מפחיתים את התגובה הדיספרופורציונלית. לעתים, התגובה הפובית קשורה לבעל-חיים כלשהו (עכברים, נמלים, צרצרים, כלבים, חתולים, ועוד) ולעתים למצב מסוים, כגון: פוביה ממקומות סגורים, פוביה ממקומות גבוהים, פוביה ממקומות פתוחים. ידועים גם מקרים של פוביה מחפצים דוממים. במקרה מסויים פנתה אשה כבת שלושים ובעלת השכלה אקדמית וביקשה טיפול לפוביה שהיא נושאת עימה מגיל צעיר ביותר מפני בובות. אישה זו סיפרה שהיא מתביישת בפחדיה מפני בובות, שהרי זה ממש מגוחך, ולפיכך, היא עסוקה לאחרונה בנסיונות להסתיר מהסובבים אותה את קיומה של פוביה זו, אך הדבר קשה מנשוא. מאז תקופת הילדות היא נמנעה ממגע או קירבה כלשהי לבובות. למזלה בנה הבכור התעניין במשחקים של בנים, ולא התעניין בבובות, אך בתה הצעירה, בת השלוש וחצי, מתלהבת מבובות, ולחצה על האם לקנות לה בובה. בכל פעם שהילדה מביאה את הבובה לסלון המשפחתי, האם חשה חלחלה, ומנסה בתואנות שונות לשכנע את הילדה להחזיר את הבובה לחדרה.
זוהי דוגמא אחת מני רבות לכך שפחדים פוביים, אינם פחדים ראציונליים, ולרוב, אנשים לא מסוגלים להיזכר בארוע ספציפי שיש בו כדי להסביר את פשר הופעתו. אולם, הנסיון הטיפולי מלמד כי גם לפחדים פוביים, בדומה לחרדות, יש להם רקע פסיכולוגי נסתר. שני ההסברים העיקריים שרווחים כיום בקרב פסיכולוגים הם:
1. לפי הגישה ההתנהגותית, אשר שמה דגש על תהליכי למידה - מדובר כאן בתגובה רגשית/התנהגותית שנרכשה בעקבות חוויה טראומטית כלשהי  שהתרחשה בעבר בנוכחות אותו בעל-חיים, חפץ או סביבה. ידועים מקרים בהם ילדים ששמעו רעש בעוצמה מחרידה תוך כדי נוכחות של בעל-חיים שאינו מסוכן, הגיבו תגובת פחד רפלקסיבית. בסיטיואציה זו נוצר תהליך הקרוי: רפלקס מותנה. כלומר, התגובה הרפלקסיבית הטבעית של פחד עז שהופיע למשמע הרעש המבהיל, נקשרה עתה בדרך אסוציאטיבית, לגירוי הסביבתי. אותו בעל-חיים - שהיה בתחילה נייטרלי, הפך עתה להיות גירוי מותנה, כלומר גירוי שנוכחותו מהווה תנאי להופעה חוזרת של אותה תגובת פחד רפלקסיבית.
 
אחד המטופלים הראשונים שלי, נער בן 14 ששהה בפנימיה, התלונן כי הוא חש פחד עז בכל פעם שהוא נוסע באוטובוס בדרך לביתו, והאוטובוס עובר ליד בנין גדול שיש לו ארובה גבוהה. הוא לא ידע להסביר את התופעה וטען שבעבר הוא לא נסע באוטובוסים בנסיעות בין עירוניות ולא ראה בניינים או מפעלים מסוג זה. אך עתה כשהוא נוסע לביתו בחופשות, הוא נתקף בפחד עז עד כדי אימה למראה בנין כזה. בראיון שנערך להוריו התברר כי בהיותו בן שלוש וחצי שנים הוא אושפז בבית-חולים "בילינסון" שבפתח-תקוה. אשפוז שהיה מאוד טראומטי עבורו. לאחר האשפוז היה עליהם לחזור לביה"ח מספר פעמים לצורך בקורת, וכל נסיעה כזו הייתה מלווה בהתקף של פחד עז, בכי, והתנגדות. במהלך הטיפול הוא לא זכר מידע זה, אך כשהבעתי את הסברה שיש קשר בין הדברים, וכי הבנין הגדול עם הארובה הגבוהה, מעורר אצלו אסוציאטיבית את אותה תגובה רגשית שהתעוררה בקרבו בילדותו בעת שהגיע לבדיקות וטיפולים בביה"ח - נראה לו הקשר זה הגיוני ביותר. אולם, מידע זה כשלעצמו לא שחרר אותו מהתגובה הרפלקסיבית המותנית של תחושת פחד למראה מבנה זה או מבנה הדומה לו. הטיפול בנער זה לימד אותי שהעלאת תכנים נשכחים (או מודחקים) אל המודעות של הפרט – אין בה די על-מנת לשחרר את הקשר המותנה שנוצר בין הגירוי (מבנה עם ארובה גבוהה) לבין תגובת הפחד הפובי. על-מנת לסייע לנער זה, היה צורך לשלב שיטות טיפול שהתפתחו מגישות תיאורטיות שונות ומנוגדות, ונראה ששילוב זה, אכן יעיל להשגת החלמה מלאה. הנער למד לא רק מהו מקור הפחד שלו, אלא גם כיצד להגיב תגובה גופנית ורגשית של הירגעות, למראה הגירוי שעד כה עורר אצלו תגובת פחד עז.
 
2. ההסבר החלופי שמוצע על-ידי הגישה הפסיכו-אנליטית - מייחס את התגובה הפובית לתהליך נפשי שונה לחלוטין, שמקורו בקונפליקט נפשי לא-מודע בין מערכות נפשיות שונות: מחד גיסא, קיימת מערכת יצרית אינסטינקטואלית שדוחפת למימוש ולביטוי של יצרים ורגשות. מנגד, קיימת מערכת הקרויה בפי הפסיכואנליטיקאים בשם: "אני עליון", זוהי מערכת שמכילה את המצפון ואת האני-האידיאלי, כלומר, הערכים והאידיאלים שעל פיהם האדם שואף לנהל את אורח חייו. לעתים נוצר קונפליקט נפשי בין שתי מגמות התנהגותיות שונות ומנוגדות שמקורן בשתי תת-מערכות אלה, וכך מתפתחים: רגשי-אשמה, מתח נפשי, וחרדה. לדוגמא, כאשר דמות האב או האם האהובים על הילד, מעוררים אצלו רגשות מנוגדים: לצד חיבה, אהבה, ורצון בקירבה, מתעוררים גם כעסים, ולעתים גם משאלות ודמיונות תוקפניים. החרדה שנוצרת במצב זה היא חרדה "מרחפת" שלכאורה אינה קשורה לאובייקט כלשהו שממנו אפשר להימנע, ולפיכך היא כללית, משתקת את האדם לאורך זמן, והיא בלתי-נסבלת מבחינת הלחץ הנפשי שנוצר אצל האדם. חרדה כללית זו פגה ומצטמצמת לפחד פובי ספציפי כאשר היא מועברת באמצעות מנגנון-הגנה נפשי הקרוי "התקה" מדמות ההורה שכלפיו מתעורר קונפליקט נפשי זה, לאובייקט או למצב אחר, שיש בו סימבוליות מסוימת שמקשרת אותו לאחד ממרכיבי הקונפליקט הנפשי. בכך, החרדה מצטמצמת הואיל והיא מתמקדת בגורם ספציפי, שממנו אפשר לפחד, להימנע ולהתרחק. כתוצאה מכך, החרדה שמקורה בקונפליקט נפשי נשארת עלומה ובלתי-מודעת, ובכך, האדם אינו עסוק בתכנים שעלולים לעורר אצלו רגשי-אשמה ו/או את אותה תחושה כללית, מתמשכת, ובלתי-נסבלת, של חרדה.
כדוגמא לאטיולוגיה מעין זו, אספר על נער בן 16, תלמיד כיתה יוד, אשר הופנה לטיפול בגלל כעסים רבים שהתגלעו במערכת היחסים בינו לבין הוריו. עיקר הכעסים נבעו מכך, שכאשר ההורים ביקשו לצאת מהבית לצורך ענייניהם, הנער סרב להישאר בבית ולהשגיח על אחותו בת התשע. הנער נחשב לתלמיד מחונן, עצמאי, אחראי, ומי שאוהב מאוד את אחותו הצעירה, ואפילו אהב לשחק איתה בעבר ולהעסיק אותה במשחקים כשהוריהם היו עסוקים. לאחרונה הוא החל להתחמק ממצבים שבהם היה עליו להישאר עם אחותו לבד בבית. נראה שהוא פיתח תגובה פובית קשה, בכל מצב שבו הוא נדרש להישאר עם אחותו לבדם בבית. כשההורים דרשו ממנו בתוקף להישאר בבית ולהשגיח עליה, הוא סרב, פרץ בבכי וטען שהוא פוחד, ואינו יודע מדוע. לדבריו, הוא פוחד שיקרה משהו רע, ופוחד לקחת אחריות אם חס וחלילה יקרה משהו לאחותו. פחד זה, היה לכאורה ללא הסבר ברור, בעוצמה רבה, וללא שום יחס, בהשוואה לסיכון ממשי כלשהו. במהלך התהליך הטיפולי, הנער ביטא תחילה ביטויים של חיבה ואהבה לאחותו והכחיש קיומם של רגשות שליליים כלשהם. הוא גם סיפר שמפחיד אותו מאוד שמישהו עלול לבוא לפתע ולהרוג את אחותו. בהמשך לכך, הוא החל לבטא בקורת כלפי ההורים שלדבריו "מקלקלים אותה" כיון שהם מוותרים לה ונענים לדרישותיה, מבלי שהיא תלמד להתמודד בכוחות עצמה בכל מיני מצבים. בהדרגה, החלו להופיע גם ביטויים של כעסים כלפי ההורים, וכלפי אחותו הצעירה, והתברר כי הנער חש תחושות של קיפוח בהשוואה לאחותו, קנאה בתשומת-הלב הרבה שהוענקה לה, והחלו דמיונות שבהם הוא דמיין את עצמו כבן יחיד. בשיחות אלה הנער החל לשתף אותי בתחושה שמאז שאחותו נולדה, הוא הפסיד את תשומת-הלב של ההורים שהייתה בעבר רק שלו. הפחד שמא חס וחלילה כשהוא יימצא לבדו עם אחותו, יקרה לה משהו שיכביד על מצפונו – עורר בקרבי את ההשערה שהנער מדחיק את רגשותיו התוקפניים כלפי אחותו ואת משאלות המוות כלפיה. משאלות אלה, התחלפו בדאגות וחששות שמא יאונה לה משהו רע. בשלב זה, השערת העבודה שלי הייתה שהנער נשא בתוכו חרדה מפני אובדן השליטה על דחפיו התוקפניים כלפי אחותו: מחד, הוא חש כעס רב כלפיה ומשאלה להיות בן יחיד להוריו. מאידך, הוא חש רגשי-אשמה על קיומם של רגשות ומשאלות אלה, ויחד עם זאת, גם חרדה שמא הן תתגשמנה. במהלך הטיפול, הנער החל להתמודד עם רגשותיו השליליים, למד לתת להם ביטוי מילולי גלוי, מבלי להרגיש תחושות אשמה, ובעקבות זאת, גם התגבר על החרדה מפני אובדן השליטה על דחפיו התוקפניים כלפי אחותו. בעקבות זאת, "באורח פלא" נעלמו הפחדים הללו כלא היו, והנער השתחרר מהפחד להיות לבדו עם אחותו.
 
"הפרעת לחץ פוסט-טראומטית".  זוהי הפרעה בתפקודו של היחיד, אשר מתרחשת באופן ברור בעקבות חוויה טראומטית. הנפגע מגיב תגובה של לחץ נפשי, מתח, חרדה, וחוסר יכולת לתפקד כבעבר, במשך זמן רב לאחר קרות האירוע הטראומטי, וזאת גם בסביבה שונה מזו שבה הוא חווה את האירוע הזה. סביבה שאמורה להיות רגועה, ושאין בה שום חשש מציאותי שיתרחש בה שנית אירוע דומה.
הפרעה זו מאופיינת בסימפטומים הבאים: האירוע הטראומטי נחווה שוב ושוב, הן בהזיות במשך היום, והן בחלומות; הימנעות מגירויים הקשורים לטראומה או כאלה שעלולים לעורר היזכרות בה; תגובות גופניות של מתח, חרדה, ועייפות; ירידה בכושר הזיכרון והריכוז; ותחושת דיכאון, פאסיביות וחוסר יוזמה.
   תגובות אלו שכיחות אחרי אירועים טראומטיים, כגון: תאונת-דרכים, תקיפה גופנית או מינית, נחיתה של פגז בישוב אזרחי, "פיגוע" רצחני ברחוב, באוטובוס או במסעדה, שיטפון, סערה, רעידת אדמה, טביעה ועוד.
 
"הפרעה כפייתית" (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית).זוהי הפרעה אשר מאופיינת בשני סוגים של סימפטומים, אשר כפי הנראה משלימים זה את זה:
א. מחשבות כפייתיות (אובססיות), אלה הן מחשבות, הרהורים, מראות, או דחפים לפעול בדרך מסוימת – אשר חוזרים ונשנים בתדירות גבוהה, למרות שהן לא רצויות לפרט, הן מעיקות עליו, פולשות לתודעה כמתוך כפייה פנימית, ומעוררות בקרבו חרדה. הנושאים של מחשבות כפייתיות אלה הם לרוב: פחד שמא יארע אירוע בלתי רצוי, כגון, מוות של בן משפחה קרוב, זיהום שגורם למחלה, ביטוי של דחפים תוקפניים, ביטוי של דחפים מיניים. נוסף לכך, דאגות וחששות לבריאות הגוף, צורך בסימטריה, צורך בניקיון ועוד.
מחשבות אלה מודעות לפרט, ונחשבות בעיניו כחסרות הגיון, אך יחד עם זאת, הן גם מעוררות אצלו חרדה רבה. למרות רצונו להיפטר מהן, הוא אינו מצליח בכך, וכתוצאה מכך, רמת החרדה שלו גוברת יותר ויותר.
ב. מעשים או טקסים כפייתיים, שאותן מבצע הפרט, מתוך כורח פנימי, בלתי-נשלט. לעתים, הפרט מודע לכך, שמעשים אלה נועדו למנוע את מימוש המחשבות הכפייתיות, או התרחשות בלתי-רצויה אחרת. הפרט, יודע, שאין שום בסיס הגיוני או התנסותי לאמונה שביצוע מעשים או טקסים כפייתיים אלה, אכן ימנע את ההתרחשות שממנה הוא כה חרד, אך הוא אינו יכול לשלוט בעצמו, וחוזר ומבצע שוב ושוב את אותם טקסים בדיוק.
מרבית הטקסים הכפייתיים קשורים לפעולות של: הרגלי ניקיון, בדיקה, וספירה של חפצים. במקרים מסוימים, פעולות יום יומיות פשוטות כגון, אכילה או לבישת בגדים, נעשית בטקס איטי וקפדני, שנמשך זמן רב למגינת ליבם של בני המשפחה האחרים.  הצורך בניקיון עלול לקבל ביטוי של רחצה במשך שעות או שטיפת הידיים לאחר היציאה מהשירותים, במשך 15 פעמים תוך כדי שימוש בסבון שוב ושוב, עד לגרימת נזק לעור הידיים. הצורך בסימטריה, עלול לקבל ביטוי בהשקעת תשומת-לב רבה לסידורם המדויק של חפצים. טקסי-בדיקה נעשים בנוגע לסגירת הגז, כיבוי האורות, נעילת החלונות והדלתות וכו'. ספירה יכולה להיות של מכוניות, אנשים שעוברים לפני ברחוב, או סתם של נקישות באצבע או בעפרון.
 
המקרה הבא ממחיש את הקשר שבין חרדה לבין הטקסים הכפייתיים:
יניב הוא ילד מוכשר בן עשר וחצי שנים, שעוסק בתחומים רבים ומגוונים, אוהב כדורגל וחולם להיות שחקן בעתיד. הוא גם ניגן על תופים ועתה מנגן בפסנתר. הוא בן שני במשפחה, להורים שהתגרשו לפני כשנתיים, אך משכילים לקיים ביניהם מערכת יחסים תקינה. יניב הכיר אותי מפגישה שהתקיימה בעבר לאחר הגירושין, כאשר ההורים פנו אלי לייעוץ בענייני המשמורת וסדרי הביקורים של הילדים אצל ההורה שאינו משמורן. עתה יניב ביקש מאמו, להיפגש אתי שוב לצורך יעוץ בבעיה שמטרידה אותו. אמו סברה שזה קשור לענייני המשמורת, ונאותה להביאו לפגישת יעוץ.
כבר בתחילת הפגישה יניב אמר באופן גלוי שהוריו חושבים שהוא רוצה להתייעץ אתי בנוגע לקשר בינו לביניהם, אבל האמת היא שיש משהו אחר שמפריע לו. יניב ביקש לעזור לו "איך להפסיק את התנועות האלה", והדגים שילוב של שתי אצבעות בכל אחת משתי ידיו במקביל, ותיפוף בו-זמנית על השולחן. לדבריו: "יש לי משהו כזה במוח שאומר לי מה לעשות. כאילו נותנים לי משימות. יש משהו שאני חושב ואני לא אוהב אותם, ואז אני מנסה כאילו למחוק אותם. אני רוצה להיות יותר חופשי. (ש.: חופשי ממה?) זה מעצמי. אבל אני לא יכול לשלוט בזה. זה דבר מסובך מאוד ואני חושב שרק אתה תוכל להבין את זה. אני לא יודע מה לעשות".
יניב התבקש לספר על המשימות שהוא מקבל מהמוח שלו, והוא המשיך לתאר: "נגיד אני הולך במדרכה. אני אוהב לדרוך במדרכה רק איפה שיש צבעים שונים. זאת נגיד הפקודה, שאני דווקא אוהב אותה. יש אנשים שלא אוהבים לדרוך על הסדק, ואני דווקא אוהב לדרוך על הצבעים. נגיד זה וזה (יניב מקרב שני דפי נייר זה לזה כמו מרצפות) אני אוהב לדרוך גם על זה וגם על זה, כאילו להפריד. זה פה וזה פה. אני לא רוצה שיהיו מחוברים, כי זה לא מתאים להם! ואם זה מחובר ואני לא מצליח להפריד ביניהם, זה עושה לי הרגשה לא טובה. זה נשאר לי בראש".
(ש.: יש לך משימות נוספות או אולי מחשבות שמפחידות אותך?) "אמרתי לך. יש לי כאלה מחשבות רעות. אני לא רוצה אותם. דברים כאלה שאומרים עליהם: חס וחלילה! חס וחלילה!".
יניב היה מוכן לחזור ולספר על התנועות הכפייתיות שלו, אך התקשה לספר באופן מפורט על אותן מחשבות רעות, ונראה שהוא חרד מעצם השיחה על מחשבות אלה. לפיכך, הוסבר לו שחשוב שנשוחח בגלוי על המחשבות האלה שבגללן הוא מרגיש צורך להגיד: "חס וחלילה! חס וחלילה!" ושנראה לי כי לגביהם הוא אמר לי: "אני רוצה למחוק אותם", וייתכן שתנועות כפייתיות אלה שהוא חש משועבד אליהם ורוצה להפסיק אותם - הם למעשה ניסיון שלו "למחוק אותם", כלומר, למחוק את אותן מחשבות רעות. הסבר זה בדבר הקשר בין התנועות הכפייתיות שהן לכאורה סתמיות לבין המחשבות המחרידות אותו - הניח את דעתו, ובהמשך לכך יניב סיפר שמפחיד אותו שיקרה משהו רע למישהו במשפחה, למשל לאחיו. בהמשך השיחה דברנו על מערכת היחסים בינו לבין אחיו, מצד אחד, משחקים ופעולות משותפות שהם נהנים לעשות ביחד. אך מצד שני, הכעסים שלו כלפיו, המשאלה הסמויה שאחיו "יעלם" פתאום, ושהם ייפרדו. כאן נזכרתי בפקודה הנעימה שהוא מציית לה בהנאה והיא לדרוך על המרצפות על-מנת להפריד ביניהן. אך עוד בטרם התייחסתי לזיקה זו באופן מפורש, יניב הדהים אותי במשפט שהצביע על תובנה רבה: "אתה מנסה להסביר לי שאני בראתי את התנועות האלה, כדי למנוע שהדברים האלה יקרו? כדי שחס וחלילה אח שלי לא ייעלם?". חזרתי והזכרתי לו את המשפט שלו: "יש משהו שאני חושב ואני לא אוהב אותם, ואז אני מנסה כאילו למחוק אותם". בשלב זה בטיפול, יניב היה מסוגל באופן מודע להכיל הן את הכעסים שלו כלפי אחיו, והן את הפחד שמא משאלותיו אכן תתגשמנה. הוא הבין ששני גורמים אלה, משקפים היבטים שונים בנפשו. שניהם תוצרים של עולמו הפנימי, ולפיכך, אין הוא זקוק לתנועות הכפייתיות, על מנת למנוע התרחשות דמיונית שהוא עצמו ברא אותה.

דוד יגיל

ד"ר דוד יגיל הוא פסיכולוג קליני, התפתחותי ושיקומי, אשר מטפל בילדים, נוער ומבוגרים למעלה משלושים שנה. בעבר ניהל את התחנה לטיפול פסיכולוגי התפתחותי של משרד הבריאות במחוז חיפה, והיה מרצה באוניברסיטת חיפה בתחומי הפסיכולוגיה והחינוך. כיום הוא ראש המגמה לפסיכולוגיה בחוג למדעי-ההתנהגות של המכללה האקדמית של עמק יזראל.

עוד על הספר

איזה פחד!...? דוד יגיל

פרק ראשון: מבוא: חששות, חרדות, ופחדים


פחד וחרדה: מילים אלה משמשות אותנו בשפה המדוברת, לרוב ללא הבחנה וללא הגדרה ברורה הואיל ושתיהן מתייחסות לתופעות דומות. שתיהן מתארות מצב רגשי שבו האדם חש תחושה של סכנה. בשתיהן מופעלות בגוף תגובות גופניות דומות, שמקורן בתפקוד של מערכת העצבים האוטונומית ובכלל זה: הפרשת אדרנלין, פעילות מואצת של כלי הדם, שנויים בפעילות של דרכי העיכול, הפרשת חומרים מהכבד לזרם הדם, מתח בשרירים, ועוד.
 
סטודנטים לפסיכולוגיה אשר נשאלים בתחילת שעור העוסק בנושא זה, בנוגע להבדל במשמעותם של שני מונחים אלה, נוטים לרוב לומר כי יש כאן הבדל בעוצמה של רמת הפחד שהאדם חש. רובם רואים בכך ביטויים ספרותיים שנועדו להדגיש את חומרת המצב. אולם, בהמשך לכך הם לומדים כי בפסיכולוגיה קיימת חשיבות רבה להגדרה מדוייקת של התופעות אותן אנו חוקרים, וכי לחוקרים לא עומדות הזכויות של סופרים ומשוררים שרשאים להשתמש במילים כאוות נפשם. לא כאן המקום לעסוק בחשיבותן של הגדרות של מונחים פסיכולוגיים, אך מתברר כי מונחים אלה מוגדרים בפסיכולוגיה באופן שונה. להלן נגדיר את המונחים האלה, ונתאר תופעות נוספות של פחדים וחרדות: פוביות, תגובת לחץ פוסט-טראומטית, והפרעה כפייתית (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית).
 
"פחד" – מונח זה מוגדר כתגובה נפשית, רגשית וגופנית לסכנה ממשית, מציאותית, עכשוית או עתידית. מבחינה נפשית, מקור הסכנה הוא ברור והאדם מודע לו. המרכיב הרגשי והגופני שבחוויית הפחד, מתבטא בתגובות פיזיולוגיות שאותן אנו חווים לרוב כבלתי נעימות: דפיקות לב מהירות, מתח בשרירים, התכווצויות בבטן, נשימות קצרות ומהירות, חיוורון בפנים, הזעה מופרזת, רעידות בידיים ובאצבעות, חולשת שרירים, בחילה, שלשול, והטלת שתן. היטיבה לתאר זאת תלמידת כיתה ג' שאמרה: "כשאני פוחדת אני מרגישה כאילו שאני חולה...".  בהקשר זה, ראוי לציין כי למרות שמבחינה רגשית, האדם חש חוויה בלתי-נעימה, שכרוכה בעליה ברמת המתיחות הנפשית והגופנית ובמודעות לסכנה, הרי שמבחינה אבולוציונית, לשנויים אלה יש תפקיד חשוב והם נועדו לדעת החוקרים, להכין את האורגניזם ללחימה או למנוסה.  
 
"חרדה" – לעומת זאת, היא תחושה כללית של מועקה נפשית, חשש ודאגה מפני סכנה שאינה ברורה ואינה מודעת לאדם עצמו. תחושה זו כרוכה בקיומם של ההיבטים הרגשיים והחווייתיים של תחושת הפחד, יחד עם השנויים הגופניים הנלווים להם, אך מבלי שגורם הסכנה יהיה ברור, ממשי, ומציאותי.
 
שתי תופעות אלה אינן נעימות במרבית המקרים מבחינת חווייתו הפנימית של האדם שחווה אותן, אך קיים הבדל מהותי ביניהן: הפחד הוא תגובה מותאמת למצב של סכנה מוגדרת וממשית, והוא חולף ברגע שהערכת המצב של הילד או המבוגר מובילה למסקנה שהסכנה חלפה, והיא אינה קיימת יותר. כך למשל, ילד שפוחד למראה כלב גדול שנמצא בקצה הרחוב, מרחק רב ממנו, יירגע לאחר שהכלב ייעלם מטווח ראייתו, או לאחר שהוא יחוש ביטחון שהמבוגר שנמצא עימו יוכל לסלק את הכלב אם הוא יתקרב לעברם. לעומת זאת, תחושת החרדה אינה קשורה לגורם סיכון ברור ומוגדר, והיא עלולה להימשך זמן רב יחסית. בהעדר מודעות לגורם ספציפי לקיומה, אין האדם הבוגר יכול להפיג את תחושת החרדה, רק מתוך הידיעה השכלתנית שלא קיים גורם סיכון כלשהו בסביבתו. הוא גם אינו יכול להתנחם בעובדה שקיימים חיילים ושוטרים, שומרי חוק וסדר, שהוא עשוי להסתייע בהם כנגד הסכנה. ידיעה שכלתנית זו אינה מסייעת לבוגר, קל וחומר לילד הצעיר וחסר הנסיון בהתמודדות עם מצבי-חיים שונים ומסוכנים. יוצא איפוא, שחרדה היא תופעה רגשית-חווייתית קשה יותר מאשר חוויית הפחד הנובעת מגורם סיכון מציאותי וידוע, הואיל ולא ברור כלל כיצד אפשר להימנע ממנה או לסלקה. אמנם, גם במקרה של חרדה בקרב ילדים, קיימת חשיבות רבה לנוכחות ההורים, עידודם, ותמיכתם הרגשית, אך כל אלה – אין בהם כדי למנוע את הישנות התופעה. יתר על כן, כיון שגורם החרדה אינו מקור ממשי, ברור ומוגדר שאפשר להימנע מלהתעמת איתו או שאפשר התגבר עליו – נותרים הן הילד והן ההורים במצב של חוסר אונים.  
 
פסיכולוגים רבים סבורים כי קיימים גם הבדלים מהותיים מבחינת התהליכים הנפשיים העומדים ביסודן של תופעות אלה: תופעת הפחד היא בעלת מרכיב הישרדותי, שטמון במבנה הגנטי של כל יצור חי, ויש לה מרכיבים אינסטינקטואליים ורפלקסיביים. הפחד הוא תגובה לגורם סיכון חיצוני, מוגדר, ושניתן להמנע ממנו. לעומת זאת, חרדה נובעת מגורמים נפשיים פנימיים שאינם מודעים לאדם עצמו, שאותם אפשר לברר ולהבין רק בתהליך של אבחון ושל טיפול פסיכולוגי. הבדלים מהותיים אלה, חשובים במיוחד בשעה שאנו דנים בשאלה: כיצד לסייע לילדים הסובלים מפחדים וחרדות, ובכך נדון בהמשך.
 
"פוביה" – תופעה זו מוגדרת כפחד מוגזם, דיספרופורציונלי מאובייקט או מצב כלשהו, אשר אינו מסוכן כשלעצמו או שמידת הסיכון שבו היא נמוכה. תופעה זו מוכרת מחיי יום-יום כאשר ילד קטן מגיב בפחד מוגזם, בכי קורע לב, והיצמדות למבוגר, בכל פעם שפרפר או זבוב מסתובב סביבו. במקרים מסויימים הסברי ההורים שפרפר אינו מסוכן, ואין סיבה לחשוש מפניו – אינם מועילים ואינם מפחיתים את התגובה הדיספרופורציונלית. לעתים, התגובה הפובית קשורה לבעל-חיים כלשהו (עכברים, נמלים, צרצרים, כלבים, חתולים, ועוד) ולעתים למצב מסוים, כגון: פוביה ממקומות סגורים, פוביה ממקומות גבוהים, פוביה ממקומות פתוחים. ידועים גם מקרים של פוביה מחפצים דוממים. במקרה מסויים פנתה אשה כבת שלושים ובעלת השכלה אקדמית וביקשה טיפול לפוביה שהיא נושאת עימה מגיל צעיר ביותר מפני בובות. אישה זו סיפרה שהיא מתביישת בפחדיה מפני בובות, שהרי זה ממש מגוחך, ולפיכך, היא עסוקה לאחרונה בנסיונות להסתיר מהסובבים אותה את קיומה של פוביה זו, אך הדבר קשה מנשוא. מאז תקופת הילדות היא נמנעה ממגע או קירבה כלשהי לבובות. למזלה בנה הבכור התעניין במשחקים של בנים, ולא התעניין בבובות, אך בתה הצעירה, בת השלוש וחצי, מתלהבת מבובות, ולחצה על האם לקנות לה בובה. בכל פעם שהילדה מביאה את הבובה לסלון המשפחתי, האם חשה חלחלה, ומנסה בתואנות שונות לשכנע את הילדה להחזיר את הבובה לחדרה.
זוהי דוגמא אחת מני רבות לכך שפחדים פוביים, אינם פחדים ראציונליים, ולרוב, אנשים לא מסוגלים להיזכר בארוע ספציפי שיש בו כדי להסביר את פשר הופעתו. אולם, הנסיון הטיפולי מלמד כי גם לפחדים פוביים, בדומה לחרדות, יש להם רקע פסיכולוגי נסתר. שני ההסברים העיקריים שרווחים כיום בקרב פסיכולוגים הם:
1. לפי הגישה ההתנהגותית, אשר שמה דגש על תהליכי למידה - מדובר כאן בתגובה רגשית/התנהגותית שנרכשה בעקבות חוויה טראומטית כלשהי  שהתרחשה בעבר בנוכחות אותו בעל-חיים, חפץ או סביבה. ידועים מקרים בהם ילדים ששמעו רעש בעוצמה מחרידה תוך כדי נוכחות של בעל-חיים שאינו מסוכן, הגיבו תגובת פחד רפלקסיבית. בסיטיואציה זו נוצר תהליך הקרוי: רפלקס מותנה. כלומר, התגובה הרפלקסיבית הטבעית של פחד עז שהופיע למשמע הרעש המבהיל, נקשרה עתה בדרך אסוציאטיבית, לגירוי הסביבתי. אותו בעל-חיים - שהיה בתחילה נייטרלי, הפך עתה להיות גירוי מותנה, כלומר גירוי שנוכחותו מהווה תנאי להופעה חוזרת של אותה תגובת פחד רפלקסיבית.
 
אחד המטופלים הראשונים שלי, נער בן 14 ששהה בפנימיה, התלונן כי הוא חש פחד עז בכל פעם שהוא נוסע באוטובוס בדרך לביתו, והאוטובוס עובר ליד בנין גדול שיש לו ארובה גבוהה. הוא לא ידע להסביר את התופעה וטען שבעבר הוא לא נסע באוטובוסים בנסיעות בין עירוניות ולא ראה בניינים או מפעלים מסוג זה. אך עתה כשהוא נוסע לביתו בחופשות, הוא נתקף בפחד עז עד כדי אימה למראה בנין כזה. בראיון שנערך להוריו התברר כי בהיותו בן שלוש וחצי שנים הוא אושפז בבית-חולים "בילינסון" שבפתח-תקוה. אשפוז שהיה מאוד טראומטי עבורו. לאחר האשפוז היה עליהם לחזור לביה"ח מספר פעמים לצורך בקורת, וכל נסיעה כזו הייתה מלווה בהתקף של פחד עז, בכי, והתנגדות. במהלך הטיפול הוא לא זכר מידע זה, אך כשהבעתי את הסברה שיש קשר בין הדברים, וכי הבנין הגדול עם הארובה הגבוהה, מעורר אצלו אסוציאטיבית את אותה תגובה רגשית שהתעוררה בקרבו בילדותו בעת שהגיע לבדיקות וטיפולים בביה"ח - נראה לו הקשר זה הגיוני ביותר. אולם, מידע זה כשלעצמו לא שחרר אותו מהתגובה הרפלקסיבית המותנית של תחושת פחד למראה מבנה זה או מבנה הדומה לו. הטיפול בנער זה לימד אותי שהעלאת תכנים נשכחים (או מודחקים) אל המודעות של הפרט – אין בה די על-מנת לשחרר את הקשר המותנה שנוצר בין הגירוי (מבנה עם ארובה גבוהה) לבין תגובת הפחד הפובי. על-מנת לסייע לנער זה, היה צורך לשלב שיטות טיפול שהתפתחו מגישות תיאורטיות שונות ומנוגדות, ונראה ששילוב זה, אכן יעיל להשגת החלמה מלאה. הנער למד לא רק מהו מקור הפחד שלו, אלא גם כיצד להגיב תגובה גופנית ורגשית של הירגעות, למראה הגירוי שעד כה עורר אצלו תגובת פחד עז.
 
2. ההסבר החלופי שמוצע על-ידי הגישה הפסיכו-אנליטית - מייחס את התגובה הפובית לתהליך נפשי שונה לחלוטין, שמקורו בקונפליקט נפשי לא-מודע בין מערכות נפשיות שונות: מחד גיסא, קיימת מערכת יצרית אינסטינקטואלית שדוחפת למימוש ולביטוי של יצרים ורגשות. מנגד, קיימת מערכת הקרויה בפי הפסיכואנליטיקאים בשם: "אני עליון", זוהי מערכת שמכילה את המצפון ואת האני-האידיאלי, כלומר, הערכים והאידיאלים שעל פיהם האדם שואף לנהל את אורח חייו. לעתים נוצר קונפליקט נפשי בין שתי מגמות התנהגותיות שונות ומנוגדות שמקורן בשתי תת-מערכות אלה, וכך מתפתחים: רגשי-אשמה, מתח נפשי, וחרדה. לדוגמא, כאשר דמות האב או האם האהובים על הילד, מעוררים אצלו רגשות מנוגדים: לצד חיבה, אהבה, ורצון בקירבה, מתעוררים גם כעסים, ולעתים גם משאלות ודמיונות תוקפניים. החרדה שנוצרת במצב זה היא חרדה "מרחפת" שלכאורה אינה קשורה לאובייקט כלשהו שממנו אפשר להימנע, ולפיכך היא כללית, משתקת את האדם לאורך זמן, והיא בלתי-נסבלת מבחינת הלחץ הנפשי שנוצר אצל האדם. חרדה כללית זו פגה ומצטמצמת לפחד פובי ספציפי כאשר היא מועברת באמצעות מנגנון-הגנה נפשי הקרוי "התקה" מדמות ההורה שכלפיו מתעורר קונפליקט נפשי זה, לאובייקט או למצב אחר, שיש בו סימבוליות מסוימת שמקשרת אותו לאחד ממרכיבי הקונפליקט הנפשי. בכך, החרדה מצטמצמת הואיל והיא מתמקדת בגורם ספציפי, שממנו אפשר לפחד, להימנע ולהתרחק. כתוצאה מכך, החרדה שמקורה בקונפליקט נפשי נשארת עלומה ובלתי-מודעת, ובכך, האדם אינו עסוק בתכנים שעלולים לעורר אצלו רגשי-אשמה ו/או את אותה תחושה כללית, מתמשכת, ובלתי-נסבלת, של חרדה.
כדוגמא לאטיולוגיה מעין זו, אספר על נער בן 16, תלמיד כיתה יוד, אשר הופנה לטיפול בגלל כעסים רבים שהתגלעו במערכת היחסים בינו לבין הוריו. עיקר הכעסים נבעו מכך, שכאשר ההורים ביקשו לצאת מהבית לצורך ענייניהם, הנער סרב להישאר בבית ולהשגיח על אחותו בת התשע. הנער נחשב לתלמיד מחונן, עצמאי, אחראי, ומי שאוהב מאוד את אחותו הצעירה, ואפילו אהב לשחק איתה בעבר ולהעסיק אותה במשחקים כשהוריהם היו עסוקים. לאחרונה הוא החל להתחמק ממצבים שבהם היה עליו להישאר עם אחותו לבד בבית. נראה שהוא פיתח תגובה פובית קשה, בכל מצב שבו הוא נדרש להישאר עם אחותו לבדם בבית. כשההורים דרשו ממנו בתוקף להישאר בבית ולהשגיח עליה, הוא סרב, פרץ בבכי וטען שהוא פוחד, ואינו יודע מדוע. לדבריו, הוא פוחד שיקרה משהו רע, ופוחד לקחת אחריות אם חס וחלילה יקרה משהו לאחותו. פחד זה, היה לכאורה ללא הסבר ברור, בעוצמה רבה, וללא שום יחס, בהשוואה לסיכון ממשי כלשהו. במהלך התהליך הטיפולי, הנער ביטא תחילה ביטויים של חיבה ואהבה לאחותו והכחיש קיומם של רגשות שליליים כלשהם. הוא גם סיפר שמפחיד אותו מאוד שמישהו עלול לבוא לפתע ולהרוג את אחותו. בהמשך לכך, הוא החל לבטא בקורת כלפי ההורים שלדבריו "מקלקלים אותה" כיון שהם מוותרים לה ונענים לדרישותיה, מבלי שהיא תלמד להתמודד בכוחות עצמה בכל מיני מצבים. בהדרגה, החלו להופיע גם ביטויים של כעסים כלפי ההורים, וכלפי אחותו הצעירה, והתברר כי הנער חש תחושות של קיפוח בהשוואה לאחותו, קנאה בתשומת-הלב הרבה שהוענקה לה, והחלו דמיונות שבהם הוא דמיין את עצמו כבן יחיד. בשיחות אלה הנער החל לשתף אותי בתחושה שמאז שאחותו נולדה, הוא הפסיד את תשומת-הלב של ההורים שהייתה בעבר רק שלו. הפחד שמא חס וחלילה כשהוא יימצא לבדו עם אחותו, יקרה לה משהו שיכביד על מצפונו – עורר בקרבי את ההשערה שהנער מדחיק את רגשותיו התוקפניים כלפי אחותו ואת משאלות המוות כלפיה. משאלות אלה, התחלפו בדאגות וחששות שמא יאונה לה משהו רע. בשלב זה, השערת העבודה שלי הייתה שהנער נשא בתוכו חרדה מפני אובדן השליטה על דחפיו התוקפניים כלפי אחותו: מחד, הוא חש כעס רב כלפיה ומשאלה להיות בן יחיד להוריו. מאידך, הוא חש רגשי-אשמה על קיומם של רגשות ומשאלות אלה, ויחד עם זאת, גם חרדה שמא הן תתגשמנה. במהלך הטיפול, הנער החל להתמודד עם רגשותיו השליליים, למד לתת להם ביטוי מילולי גלוי, מבלי להרגיש תחושות אשמה, ובעקבות זאת, גם התגבר על החרדה מפני אובדן השליטה על דחפיו התוקפניים כלפי אחותו. בעקבות זאת, "באורח פלא" נעלמו הפחדים הללו כלא היו, והנער השתחרר מהפחד להיות לבדו עם אחותו.
 
"הפרעת לחץ פוסט-טראומטית".  זוהי הפרעה בתפקודו של היחיד, אשר מתרחשת באופן ברור בעקבות חוויה טראומטית. הנפגע מגיב תגובה של לחץ נפשי, מתח, חרדה, וחוסר יכולת לתפקד כבעבר, במשך זמן רב לאחר קרות האירוע הטראומטי, וזאת גם בסביבה שונה מזו שבה הוא חווה את האירוע הזה. סביבה שאמורה להיות רגועה, ושאין בה שום חשש מציאותי שיתרחש בה שנית אירוע דומה.
הפרעה זו מאופיינת בסימפטומים הבאים: האירוע הטראומטי נחווה שוב ושוב, הן בהזיות במשך היום, והן בחלומות; הימנעות מגירויים הקשורים לטראומה או כאלה שעלולים לעורר היזכרות בה; תגובות גופניות של מתח, חרדה, ועייפות; ירידה בכושר הזיכרון והריכוז; ותחושת דיכאון, פאסיביות וחוסר יוזמה.
   תגובות אלו שכיחות אחרי אירועים טראומטיים, כגון: תאונת-דרכים, תקיפה גופנית או מינית, נחיתה של פגז בישוב אזרחי, "פיגוע" רצחני ברחוב, באוטובוס או במסעדה, שיטפון, סערה, רעידת אדמה, טביעה ועוד.
 
"הפרעה כפייתית" (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית).זוהי הפרעה אשר מאופיינת בשני סוגים של סימפטומים, אשר כפי הנראה משלימים זה את זה:
א. מחשבות כפייתיות (אובססיות), אלה הן מחשבות, הרהורים, מראות, או דחפים לפעול בדרך מסוימת – אשר חוזרים ונשנים בתדירות גבוהה, למרות שהן לא רצויות לפרט, הן מעיקות עליו, פולשות לתודעה כמתוך כפייה פנימית, ומעוררות בקרבו חרדה. הנושאים של מחשבות כפייתיות אלה הם לרוב: פחד שמא יארע אירוע בלתי רצוי, כגון, מוות של בן משפחה קרוב, זיהום שגורם למחלה, ביטוי של דחפים תוקפניים, ביטוי של דחפים מיניים. נוסף לכך, דאגות וחששות לבריאות הגוף, צורך בסימטריה, צורך בניקיון ועוד.
מחשבות אלה מודעות לפרט, ונחשבות בעיניו כחסרות הגיון, אך יחד עם זאת, הן גם מעוררות אצלו חרדה רבה. למרות רצונו להיפטר מהן, הוא אינו מצליח בכך, וכתוצאה מכך, רמת החרדה שלו גוברת יותר ויותר.
ב. מעשים או טקסים כפייתיים, שאותן מבצע הפרט, מתוך כורח פנימי, בלתי-נשלט. לעתים, הפרט מודע לכך, שמעשים אלה נועדו למנוע את מימוש המחשבות הכפייתיות, או התרחשות בלתי-רצויה אחרת. הפרט, יודע, שאין שום בסיס הגיוני או התנסותי לאמונה שביצוע מעשים או טקסים כפייתיים אלה, אכן ימנע את ההתרחשות שממנה הוא כה חרד, אך הוא אינו יכול לשלוט בעצמו, וחוזר ומבצע שוב ושוב את אותם טקסים בדיוק.
מרבית הטקסים הכפייתיים קשורים לפעולות של: הרגלי ניקיון, בדיקה, וספירה של חפצים. במקרים מסוימים, פעולות יום יומיות פשוטות כגון, אכילה או לבישת בגדים, נעשית בטקס איטי וקפדני, שנמשך זמן רב למגינת ליבם של בני המשפחה האחרים.  הצורך בניקיון עלול לקבל ביטוי של רחצה במשך שעות או שטיפת הידיים לאחר היציאה מהשירותים, במשך 15 פעמים תוך כדי שימוש בסבון שוב ושוב, עד לגרימת נזק לעור הידיים. הצורך בסימטריה, עלול לקבל ביטוי בהשקעת תשומת-לב רבה לסידורם המדויק של חפצים. טקסי-בדיקה נעשים בנוגע לסגירת הגז, כיבוי האורות, נעילת החלונות והדלתות וכו'. ספירה יכולה להיות של מכוניות, אנשים שעוברים לפני ברחוב, או סתם של נקישות באצבע או בעפרון.
 
המקרה הבא ממחיש את הקשר שבין חרדה לבין הטקסים הכפייתיים:
יניב הוא ילד מוכשר בן עשר וחצי שנים, שעוסק בתחומים רבים ומגוונים, אוהב כדורגל וחולם להיות שחקן בעתיד. הוא גם ניגן על תופים ועתה מנגן בפסנתר. הוא בן שני במשפחה, להורים שהתגרשו לפני כשנתיים, אך משכילים לקיים ביניהם מערכת יחסים תקינה. יניב הכיר אותי מפגישה שהתקיימה בעבר לאחר הגירושין, כאשר ההורים פנו אלי לייעוץ בענייני המשמורת וסדרי הביקורים של הילדים אצל ההורה שאינו משמורן. עתה יניב ביקש מאמו, להיפגש אתי שוב לצורך יעוץ בבעיה שמטרידה אותו. אמו סברה שזה קשור לענייני המשמורת, ונאותה להביאו לפגישת יעוץ.
כבר בתחילת הפגישה יניב אמר באופן גלוי שהוריו חושבים שהוא רוצה להתייעץ אתי בנוגע לקשר בינו לביניהם, אבל האמת היא שיש משהו אחר שמפריע לו. יניב ביקש לעזור לו "איך להפסיק את התנועות האלה", והדגים שילוב של שתי אצבעות בכל אחת משתי ידיו במקביל, ותיפוף בו-זמנית על השולחן. לדבריו: "יש לי משהו כזה במוח שאומר לי מה לעשות. כאילו נותנים לי משימות. יש משהו שאני חושב ואני לא אוהב אותם, ואז אני מנסה כאילו למחוק אותם. אני רוצה להיות יותר חופשי. (ש.: חופשי ממה?) זה מעצמי. אבל אני לא יכול לשלוט בזה. זה דבר מסובך מאוד ואני חושב שרק אתה תוכל להבין את זה. אני לא יודע מה לעשות".
יניב התבקש לספר על המשימות שהוא מקבל מהמוח שלו, והוא המשיך לתאר: "נגיד אני הולך במדרכה. אני אוהב לדרוך במדרכה רק איפה שיש צבעים שונים. זאת נגיד הפקודה, שאני דווקא אוהב אותה. יש אנשים שלא אוהבים לדרוך על הסדק, ואני דווקא אוהב לדרוך על הצבעים. נגיד זה וזה (יניב מקרב שני דפי נייר זה לזה כמו מרצפות) אני אוהב לדרוך גם על זה וגם על זה, כאילו להפריד. זה פה וזה פה. אני לא רוצה שיהיו מחוברים, כי זה לא מתאים להם! ואם זה מחובר ואני לא מצליח להפריד ביניהם, זה עושה לי הרגשה לא טובה. זה נשאר לי בראש".
(ש.: יש לך משימות נוספות או אולי מחשבות שמפחידות אותך?) "אמרתי לך. יש לי כאלה מחשבות רעות. אני לא רוצה אותם. דברים כאלה שאומרים עליהם: חס וחלילה! חס וחלילה!".
יניב היה מוכן לחזור ולספר על התנועות הכפייתיות שלו, אך התקשה לספר באופן מפורט על אותן מחשבות רעות, ונראה שהוא חרד מעצם השיחה על מחשבות אלה. לפיכך, הוסבר לו שחשוב שנשוחח בגלוי על המחשבות האלה שבגללן הוא מרגיש צורך להגיד: "חס וחלילה! חס וחלילה!" ושנראה לי כי לגביהם הוא אמר לי: "אני רוצה למחוק אותם", וייתכן שתנועות כפייתיות אלה שהוא חש משועבד אליהם ורוצה להפסיק אותם - הם למעשה ניסיון שלו "למחוק אותם", כלומר, למחוק את אותן מחשבות רעות. הסבר זה בדבר הקשר בין התנועות הכפייתיות שהן לכאורה סתמיות לבין המחשבות המחרידות אותו - הניח את דעתו, ובהמשך לכך יניב סיפר שמפחיד אותו שיקרה משהו רע למישהו במשפחה, למשל לאחיו. בהמשך השיחה דברנו על מערכת היחסים בינו לבין אחיו, מצד אחד, משחקים ופעולות משותפות שהם נהנים לעשות ביחד. אך מצד שני, הכעסים שלו כלפיו, המשאלה הסמויה שאחיו "יעלם" פתאום, ושהם ייפרדו. כאן נזכרתי בפקודה הנעימה שהוא מציית לה בהנאה והיא לדרוך על המרצפות על-מנת להפריד ביניהן. אך עוד בטרם התייחסתי לזיקה זו באופן מפורש, יניב הדהים אותי במשפט שהצביע על תובנה רבה: "אתה מנסה להסביר לי שאני בראתי את התנועות האלה, כדי למנוע שהדברים האלה יקרו? כדי שחס וחלילה אח שלי לא ייעלם?". חזרתי והזכרתי לו את המשפט שלו: "יש משהו שאני חושב ואני לא אוהב אותם, ואז אני מנסה כאילו למחוק אותם". בשלב זה בטיפול, יניב היה מסוגל באופן מודע להכיל הן את הכעסים שלו כלפי אחיו, והן את הפחד שמא משאלותיו אכן תתגשמנה. הוא הבין ששני גורמים אלה, משקפים היבטים שונים בנפשו. שניהם תוצרים של עולמו הפנימי, ולפיכך, אין הוא זקוק לתנועות הכפייתיות, על מנת למנוע התרחשות דמיונית שהוא עצמו ברא אותה.