ותכתבו: אהובתנו

א

בערב חמים אחד דורי קורא לה ולכרמי ומוביל את שניהם דרך המטבח החוצה, אל המרפסת הצדדית וממנה אל סוכת הגפנים.
הוא מתיישב בשתיקה על ספסל האבן שבתוך הסוכה, ומבקש משני הילדים לעשות כמוהו. עִנבר מביטה ורואה, לאור הריבוע הלבן של חלון המטבח, איך ענפי הגפן מצופפים עלים חדשים על הרשת העליונה של הפרגולה ומתחילים לשלוח כלפי מטה אשכולות ראשונים, זעירים, של עובָּרֵי ענבים. כבר הרבה זמן, היא חושבת, לא שמעה את אבא שלה מזכיר איך הוא בעצמו בנה את הסוכה המוצלחת הזאת ושתל את הגפן המפוארת הזאת לפני עשרים ואחת שנה, כשהוא ומיכל עברו מן הקרוואן שלהם אל הבית החדש.
היא ואחיה יושבים מימינו ומשמאלו, ולרגע נדמה לה שהוא מתכונן לפתוח על ברכיו ספר מאויר ולקרוא להם סיפור לפני השינה, כמו שהיה עושה כשהם היו קטנים.
אבל ענבר יודעת, שהוא הוציא אותם לכאן כדי לספר להם סיפור מסוג אחר. היא יודעת שהוא רוצה לדבר איתם על מה שכבר דיבר, במשך השבוע האחרון, עם כל אחד מאחיה ואחיותיה הגדולים.
הוא משתהה לרגע, מסתכל לא אליהם כי אם אל ברכיו, ואומר, ענבר. כרמי. בטח כבר הרגשתם שדברים לא כל כך טובים קורים לי בזמן האחרון.

גוֹלה וסוּרה
ואין לי מנוחה
שִׂמלתי כבר בלתה, בשְׂערי
דָּבַק התֶּבֶן
נושבת כמו ים
עזובה כמו יָרֵחַ
צועקת ואיש אינו מקשיב
מספרת
ואין קולי נשמע
ואיני יכולה לעצום את עיני
ואיני יכולה לעצום את געגועי
ואיני יכולה לחדול מחַבֵּק
את בתי שנעקרה לי מבין זרועותי

בזמן האחרון ענבר מתעוררת בלילות אל צעדיו היחפים של דורי, הנודדים לאטם בין חדרי השינה, יורדים במדרגות אל הסלון, נעצרים מול ארון הספרים או משתרכים אל המטבח, ולפעמים יוצאים אל סוכת הגפנים או אל הגינה שמעבר לה. הוא לא נכנס למיטתו לפני שתיים אחרי חצות, וגם אז אינו מוצא מנוח והוא מתהפך מצד לצד עד שמיכל פוקחת עיניים בזעף, שואלת מה קורה דורי ומתכוונת איך אני אמורה לדעתך לקום בבוקר לעבודה כשאתה מפריע לי ככה, אתה אולי לא מרגיש חובה לתפקד בימים אלה אבל יש בעולם גם אנשים אחראים, ואני אחת מהם. הוא מתנצל, סליחה שהערתי אותך מיכל, אבל שנתה הנחוצה של מנהלת האולפנה לבנות כבר הופרה והיא מתיישבת ברטינה, נועצת את כפות רגליה לתוך המוקסינים המחכים לה על השטיחון שלרגלי מיטתה ונדחפת אל חדר השירותים הצמוד לחדרם. אני חייבת לישון, היא מודיעה בשובה משם, ומיד שב קול נשימותיה החשובות למלא את חלל החדר בעוד בעלה הולך ונחנק, שוכב דומם וקפוא כמעמיד פני מת. לפעמים הוא מצליח לנמנם שעתיים שלוש ולפעמים אף זה לא, כי מתוך החושך משקיפה עליו מיכל בחומרה מעל שידת המגירות.
הוא יודע שאין זו מיכל. הוא יודע שמיכל ישֵׁנה לצדו, ושהדבר שעל השידה הוא רק ראש הקלקר שעליו היא מניחה את הפאה הנוכרית שלה בלילות. אבל קשה לו להירדם.