הכל קורס

פרק 1
 
אוֹקוֹנְקְווֹ היה מפורסם בכל תשעת הכפרים, ואפילו מעֵבר להם. התהילה שלו הסתמכה על הישגים אישיים מוצקים. כשהיה בחור בן שמונה־עשרה הוא הביא כבוד לכפר, כשניצח את אָמָלִינְזֶה החתול. אָמָלִינְזֶה היה המתאבק הגדול שאף אחד לא ניצח אותו במשך שבע שנים, מאוּמוּאוֹפְיָה עד מְבַּאינוֹ. קראו לו החתול כי הגב שלו אף פעם לא נגע באדמה. את האיש הזה השכיב אוֹקוֹנְקְווֹ על הארץ בקְרָב שהזקנים הסכימו כי הוא אחד הקרבות המרים ביותר מאז שמייסד העיירה נאבק עם רוח־פרא שבעה ימים ושבעה לילות.
התופים תופפו והחלילים זימרו והצופים עצרו את נשימתם. אָמָלִינְזֶה היה מיומן וערמומי, אבל אוֹקוֹנְקְווֹ היה חלקלק כדג במים. כל עצב וכל שריר הזדקר על זרועותיהם, על גבם ועל ירכיהם, וכמעט ששמעו איך הם מתמתחים עד להתפקע. בסוף הפיל אוֹקוֹנְקְווֹ את החתול על הארץ.
זה היה לפני הרבה שנים, עשרים שנה או יותר, ובזמן הזה פשטה תהילתו של אוֹקוֹנְקְווֹ כמו שריפת קוצים בעת ההָרְמָטַן. הוא היה גבוה וענקי, וגבות עיניו הסבוכות ואפו הרחב הקנו לו סבר פנים חמוּר. הוא נשם בכבדות, ואמרו עליו שכאשר הוא ישֵן, נשיו וילדיו יכולים לשמוע את נשימתו בבתיהם. כשהיה צועד, עקבי רגליו כמעט שלא נגעו בקרקע והוא נראה כהולך על קפיצים, כאילו הוא עומד לזנק על מישהו. והוא באמת זינק על אנשים לא פעם. היה לו גמגום קל, וכל פעם שכעס ולא הצליח לדחוק החוצה את המילים מספיק מהר, הוא היה משתמש באגרופים. לא היתה לו סבלנות לאנשים שלא הצליחו בחיים. לא היתה לו סבלנות לאביו.
אוּנוֹקָה - ככה קראו לאביו - מת עשר שנים לפני־כן. בזמנו, הוא היה עצלן ושאנן ולא ממש מסוגל לחשוב על המחר. אם הזדמן לו לפעמים קצת כסף, וזה קרה רק לעיתים רחוקות, הוא היה קונה מייד דלועים מלאים יין דקלים, מזמין את כל השכנים ועושה שמח. הוא היה אומר תמיד שבכל פעם שהוא רואה את הפֶּה של איש מת, הוא רואה איזו שטות זאת לא לאכול מה שיש לך בזמן שאתה עדיין חי. אוּנוֹקָה היה, כמובן, בעל חוב, והיה חייב לכל שכן קצת כסף, החל בכמה קונכיות וכלה בסכומים לא קטנים בכלל.
הוא היה גבוה אבל מאוד רזה, והיה מעט שחוח. תמיד היתה נסוכה על פניו הבעה סחופה ועגמומית, חוץ מאשר כשהיה שותה או מנגן בחליל. הוא היה ממש טוב בחליל, והרגעים הכי יפים שלו היו אותם שניים או שלושה ירֵחים אחרי האסיף כשהנגנים מהכפר הורידו את הכלים שלהם, שהיו תלויים מעל התנור. אוּנוֹקָה היה מנגן איתם, בפנים קורנות מאוֹשֶר ושלווה. לפעמים אחד הכפרים האחרים היה מבקש מהתזמורת של אוּנוֹקָה והאֶגְווּגְווּ המרקדים שלו שיבואו ויגורו אצלם וילַמדו אותם את המנגינות שלהם. הם היו הולכים אל המארחים האלה ונשארים שם אפילו שלושה או ארבעה שבועות־שוּק, מנגנים וזוללים. אוּנוֹקָה אהב את האוכל הטעים והחברותא הנעימה, והוא אהב את העונה הזאת, כשהגשמים פסקו והשמש זרחה כל בוקר ביופי מסנוור. וגם לא היה חם מדי, כי רוח ההָרְמָטַן הקרה והיבשה נשבה מן הצפון. היו שָנים שבהן ההָרְמָטַן היה קשה מאוד, ואז אובך סמיך היה תלוי בחלל האוויר. זקנים וילדים היו יושבים אז סביב מדורות ומתחממים. אוּנוֹקָה אהב את כל זה, והוא אהב את הדַיּוֹת הראשונות שחזרו עם העונה היבֵשה, ואת הילדים שקידמו את פניהן בשיר. הוא היה נזכר בילדותו שלו, איך היה תועה לו לעיתים קרובות ומחפש דַיָּה ששטה בעצלתיים על רקע השמים הכחולים. ברגע שהיה מוצא אחת הוא היה שר לה בכל מאודו, מקדם בברכה את פניה בשובה ממסעה הארוך־ארוך, ושואל אם הביאה איתה יריעות בד.
כל זה היה לפני שנים, כשהיה צעיר. אוּנוֹקָה, המבוגר, היה כישלון. הוא היה עני ולאישתו ולילדים בקושי היה מה לאכול. אנשים צחקו עליו כי היה בטלן, ונשבעו שיותר לא יַלוו לו כסף כי הוא אף פעם לא מחזיר חובות. אבל אוּנוֹקָה היה כזה מין אדם שתמיד הצליח ללוות עוד כסף, והחובות שלו נערמו עוד ועוד.
יום אחד בא לראות אותו שכן בשם אוֹקוֹיֶה. אוּנוֹקָה היה שרוע על מיטה מעפר מהודק בבקתה שלו וניגן בחליל. הוא קם מייד ולחץ את ידיו של אוֹקוֹיֶה, שפרשׂ על הרצפה את עור העֵז שנשא מגולגל תחת זרועו והתיישב. אוּנוֹקָה נכנס לחדר פנימי וחזר עד מהרה עם מגש עץ קטן ועגול ובו אגוז קוֹלָה, קצת גרגירי גן־עדן וגוש גיר לבן.
"יש לי קוֹלָה", הוא הכריז כשהתיישב, והעביר לאורחו את מגש העץ.
"תודה. המביא קוֹלָה מביא חיים. אבל אני חושב שאתה צריך לפצח אותו", ענה אוֹקוֹיֶה והחזיר לו את מגש העץ.
"לא, זה בשבילך, אני חושב", והם התווכחו כך כמה רגעים עד שאוּנוֹקָה זכה בכבוד לפצח את הקולה. אוֹקוֹיֶה לקח בינתיים את גוש הגיר, צייר כמה קווים על הרצפה ואז צבע את בוהן רגלו.
בזמן שפיצח את הקוֹלָה נשא אוּנוֹקָה תפילה לאבותיהם שיעניקו להם חיים ובריאות, והגנה מפני אויביהם. בזמן שאכלו הם דיברו על הרבה דברים: על הגשמים הכבדים שהציפו את בטטות היַאם האפריקאיות, על חג פולחן האבות הבא, ועל המלחמה הממשמשת ובאה נגד הכפר מְבַּאינוֹ. אוּנוֹקָה אף פעם לא שמח על מלחמות. לאמיתו של דבר הוא היה פחדן ולא היה מסוגל לשאת מראה דם. לכן הוא החליף נושא ודיבר על מוזיקה, ופניו קרנו. הוא שמע באוזני רוחו את המיקצבים המורכבים ומסעירי־הדם של האֶקְוֶוה והאוּדוּ והאוֹגֶנֶה, ואת החליל שלו משתלב בהם ושוב יוצא מתוכם, מקשט אותם במנגינה צבעונית ומקוננת גם יחד. התוצאה הכללית היתה עליזה ומהירה, אבל מי שהקשיב רק לחליל, העולה ויורד ולבסוף מתפרק לקרעי מנגינה קצרים, ידע שיש שם צער ויגון.
גם אוֹקוֹיֶה היה נגן. הוא ניגן באוֹגֶנֶה. אבל הוא לא היה כישלון כמו אוּנוֹקָה. היה לו אסם גדול מלא יַאם והיו לו שלוש נשים. ועכשיו הוא עמד לזכות בתואר הכבוד אִידֶמִילִי, השלישי הכי גבוה בכל האזור. הטקס היה יקר מאוד והוא ניסה לרכז את כל המשאבים שעומדים לרשותו. זו בעצם היתה הסיבה שהוא בא לראות את אוּנוֹקָה. הוא כחכח בגרונו ופתח:
"תודה לך על הקוֹלָה. אולי שמעת על תואר הכבוד שאני עומד לקבל בקרוב".
אחרי שדיבר עד עכשיו במילים פשוטות, את חצי־תריסר המשפטים הבאים אמר אוֹקוֹיֶה בפתגמים. בני האִיבּוֹ רוחשים כבוד רב לאמנות השיחה, ופתגמים הם שמן הדקלים שמתבל את ארוחת המילים. אוֹקוֹיֶה היה דברן מעולה, והוא דיבר שעה ארוכה, כשהוא סובב סחור־סחור סביב הנושא עד שלבסוף הכה בו ישירות. בקצרה, הוא מבקש מאוּנוֹקָה שיחזיר את מאתיים הקונכיות שלָוָוה ממנו לפני יותר משנתיים. ברגע שהבין אוּנוֹקָה לאן חברו חותר, הוא פרץ בצחוק. הוא צחק הרבה ובקול רם וקולו הצטלצל בצלילות כמו האוֹגֶנֶה, ודמעות עמדו בעיניו. האורח נדהם, והמילים נעתקו מפיו. לבסוף הצליח אוּנוֹקָה להשיב בין געיות הצחוק.
"תראה את הקיר הזה", הוא אמר והצביע על הקיר הרחוק של הבקתה, שמוֹרַק באדמה אדומה עד שהבריק. "תסתכל על קווי הגיר שם"; ואוֹקוֹיֶה ראה קבוצות של קווים קצרים ניצבים זה לזה, מצוירים בגיר. היו חמש קבוצות, ובקבוצה הקטנה ביותר היו עשרה קווים. לאוּנוֹקָה היה חוש דרמטי, ולכן הוא עשה הפסקה, לקח קוֹרֶט טבק הרחה והתעטש ברעש, ואז המשיך: "כל קבוצה שם מראה חוב למישהו, וכל קו הוא מאה קונכיות. אתה רואה, אני חייב לאיש הזה אלף קונכיות. אבל הוא לא בא להעיר אותי בבוקר בגלל זה. אני אשלם לך, אבל לא היום. הזקנים שלנו אומרים שהשמש תזרח על זה שעומד לפני שתזרח על זה שכורע לרגליו. אני אשלם קודם את החובות הגדולים שלי". והוא לקח עוד קורט טבק, כאילו בכך הוא משלם קודם את החובות הגדולים שלו. אוֹקוֹיֶה גלגל את עור העז שלו ויצא משם.
כשאוּנוֹקָה מת לא היה לו שום תואר כבוד והוא היה בחובות כבדים. מה הפלא שבנו אוֹקוֹנְקְווֹ התבייש בו? למרבה המזל, אצל האנשים האלה שפטו כל אדם לפי ערכו ולא לפי הערך של אביו. היה ברור שאוֹקוֹנְקְווֹ נועד לגדולות. הוא היה עדיין צעיר, אבל זכה כבר לתהילה בתור המתאבק הגדול ביותר בתשעת הכפרים. הוא היה איכר אמיד והיו לו שני אסמים מלאים יַאם, וממש עכשיו התחתן עם אישתו השלישית. וגולת הכותרת של כל זה - הוא קיבל שני תוארי כבוד והראה כישרון לא־ייאמן במלחמות הבין־שבטיות. ולכן, למרות שאוֹקוֹנְקְווֹ היה עדיין צעיר, הוא היה כבר אחד האנשים הדגולים בימיו. האנשים שחי ביניהם רחשו כבוד לגיל, אבל הישגים הם העריצו. כמו שאמרו הזקנים, אם ילד רוחץ ידיים הוא יכול לסעוד עם מלכים. אוֹקוֹנְקְווֹ בלי ספק רחץ ידיים, ולכן סעד עם מלכים ועם הזקנים. וכך אירע שהוא מצא את עצמו מטפל בנער שגורלו נחרץ, שהשכנים הקריבו לכפר אוּמוּאוֹפְיָה כדי להימנע ממלחמה ושפיכות דמים. הנער ביש־המזל נקרא אִיקֶמֶפוּנָה.