אין דבר מעייף יותר מאשר להתעורר. כשהערתי את אמיר באותו הבוקר, הוא ביצע את אחת המחוות התיאטרליות האהובות עליו. הוא פשט את זרועו השמאלית, כאילו מסמן לאחות דמיונית היכן לנעוץ את מחט העירוי, דמיונית אף היא. "צריך קפה. דחוף. לווריד," גנח.
"די לייבב," אמרתי לו והדלקתי את האור. "אתה בחרת לחזור לעוד חצי שעה במיטה אחרי תפילת שחרית. זה המחיר."
"אל תתחיל איתי!" נזף בי אמיר בעודו ממצמץ במרץ. "אני לא רוצה להזכיר לך באיזו שעה אתה מתעורר אחרי הלילות שאתה עובד על הפרויקט הסודי שלך, שיהפוך את העולם."
במסדרונות הפנימייה שעטו התלמידים לכל עבר, מתפזרים איש איש לכיתתו. רבים מהם נשאו מחשבים ניידים. רבים יותר החזיקו סנדוויצ'ים מאולתרים, מנסים לסיים בחופזה את ארוחת הבוקר. הם יקפידו לסיים את הארוחה לפני תחילת השיעור - הרב לא צריך לדעת שהם התעוררו היום מאוחר, והחמיצו את ארוחת הבוקר בחדר האוכל.
"מה נשמע?" שאל עמי, שפגש אותנו בדרך לכיתה.
"בסדר," אמר אמיר, "עייף."
"שוב דיברת כל הלילה עם המיכל הזאת?"
"כן," ענה אמיר. "עם המיכל הזאת."
כששואלים את אמיר איפה הוא ומיכל נפגשו, הוא ממציא בכל פעם סיפור אחר. בפעם האחרונה שמעתי אותו מספר בפנים רציניות שהוא נפצע בצבא בפעולה סודית בלוב, וכשאושפז בבית החולים מיכל עבדה שם כבת שירות. "היא חילקה עיתונים לחיילים פצועים," הוא אמר, "וכנראה התלהבה ממני, כי היא חזרה כל יום שלוש פעמים למחלקה שלנו. מדי יום קיבלנו 'מעריב', 'ידיעות' ו'גלובס'. היינו החיילים היחידים בצה"ל שקראו 'גלובס'."
אמיר, כמובן, לא היה מעודו בלוב, ובכלל לא היה מעולם בחוץ לארץ, אם לא מחשיבים את הרגל שהניח פעם מעבר לאבן הגבול עם מצרים. קשה להאמין גם שאי פעם קרא "גלובס".
בפעם אחרת שמעתי את אמיר מסביר שהוא ומיכל נפגשו בפורים במדרחוב בירושלים, כאשר שניהם באו לירושלים מחופשים, ושכחו שבירושלים פורים חל רק למחרת. "היינו היחידים המחופשים ברחוב," הוא טען. "כל ירושלים צחקה עלינו. אני התחפשתי לאינדיאני ומיכל לפיה. הסתכלנו זה על זה במדרחוב והתחלנו לצחוק."
פעם הייתי מתפלא למה אמיר לא מספר את הסיפור האמיתי, שהיה מדהים יותר מכל ההמצאות שלו. כשהיינו בני שבע עשרה מיכל עברה טסט, בניסיון התשיעי. אמא של מיכל אומרת שכנראה הבוחן שהעביר אותה היה שיכור, או שסתם נמאס לו לסכן את חייו בטסטים שלה. מיד אחרי הבשורה הטובה לקחה מיכל את הרכב של ההורים ונסעה לסבתהּ בנתניה. להפתעת כולם היא לא עשתה תאונה בדרך, אך בחוסר מזל מופלג, שמאז שימש נושא לבדיחות אין ספור במשפחת בראון, גנבו לה את הרכב מתחת לבית סבתה. מסיבה לא מובנת, הגנב נטש את הרכב בכניסה לאיקאה, בדלת פתוחה, עם המפתח נעוץ בסוויץ' והמנוע עובד. אמיר מצא את הרכב. המשטרה קישרה ביניהם, והסוף ידוע.
אמיר אמר לי פעם שהוא לא אוהב לספר את הסיפור הזה כדי לא להביך את מיכל, שיש לה עד היום רגישות מיוחדת בנושא מכוניות. אבל אני חושב שהוא רוצה להגן על הסיפור האמיתי שלו ושל מיכל מעיניים זרות. אמיר הוא טיפוס חברתי ופומבי, ודווקא את מיכל הוא רוצה להשאיר רק שלו, ולא לחשוף הכול לעין הציבור. אבל מה אני יודע. מיכל היא לא הטיפוס שלי, אבל קצת קינאתי באמיר שיש לו מישהי.
השיעור עמד להתחיל. הרב אוחנה נכנס במרץ לכיתה. איש גבוה ושדוף, שידיו מלטפות מדי פעם את זקנו הדליל, כאילו מטפחות חיית שעשועים אהובה ופגיעה. הרב פתח את השיעור בעיון מעמיק בשלוש שורות מתוך דברי הריטב"א. בסדר ההכנה קראנו את הריטב"א ביעף, ועכשיו הרב חתך כל משפט בניתוח אנליטי.
"היינו צריכים לשבת על הריטב"א יותר זמן," לחשתי לאמיר.
"זה לא קשור לזמן," הוא לחש לי בחזרה. "גם בעוד אלף שנה לא היינו עולים על זה."
ברגעי השיא של השיעור הסברות רושפות, ברקי רעיונות עפים מן הרב אל התלמידים - ובחזרה. ברגעים המתים, לעומת זאת, הרב מתמודד בקושי עם שורות הגמרא הסבוכות, מנסה להתיר את פקעת החשיבה של חכמים בבלים מלפני יותר מאלף וחמש מאות שנה.
אחרי השיעור צעדנו ביחד לבית המדרש.
"אתמול בערב," אמר עמי, "התחלתי ללמוד עם החברותא הצעיר שלי. למרבה ההפתעה היה ממש נחמד."
"איך הולך לך בסדר ערב?" פנה אלי ירון. "שמעתי שהחברותא הצעיר שלך הוא תותח."
שובצתי ללמוד עם רועי, גאון צעיר, נסער ומעט מבולבל.
"עוד לא התחלנו ללמוד ביחד," עניתי. "לא הסתדר לנו. היו עניינים."
ירון הרים את גבותיו בתנועת הבנה ידענית. קצת לא נעים לי שיצרתי את הרושם שהלימוד שלנו התעכב בגלל עניינים של רועי. אלו העניינים שלי שמבזבזים את זמננו. הפרויקט שלי.
כשהתיישבנו במקומנו בבית המדרש, חזר אמיר על הטקס הקבוע שלו בתחילת סדר הבוקר, והחל במסע החיפושים אחר הכיסא האהוב עליו. אמיר כרת ברית עולם עם כיסא עץ מרופט, שאותו העדיף על פני כיסאות הפלסטיק הסטנדרטיים. בזמן שאמיר חיפש לאן נעלם הכיסא, עיינתי בספר דק שהונח על שולחננו. מישהו כרך אותו מחדש, והעטיפה החומה החדשה היתה אנונימית לגמרי; אף מילה לא חיללה את המרקם דמוי העור. לא שם הספר, לא שם המחבר. עמוד השער של הספר נתלש מזמן. דפים ישנים, אך עדיין לא מצהיבים מיושן. כתב רש"י קטוע בשני טורים. לא הכי אטרקטיבי, וגם לא טוב לעיניים. הנחתי את הספר בחזרה על השולחן.
אמיר הגיע בצהלה ובידו שלל - הכיסא המפורסם. "לא תאמין," אמר אמיר. "ישב עליו רב של התלמידים מחו"ל. עמדתי לידו ועשיתי פרצוף מאשים... מה זה?" אמיר הצביע על הספר שעל שולחננו.
"סתם ספר," אמרתי. "לא יודע מה זה. בוא נלמד."
אמיר העיף מבט בספר הפתוח. "תראה, יש כאן תמונה."
בין דפי הספר היתה תחובה תמונה ישנה בצבעי שחור לבן. אמיר שלף אותה החוצה. שולי התמונה היו מכורסמים מעט, כאילו כדי להמחיש באופן מילולי איך נגעו בה שיני הזמן. בתמונה המטושטשת נראה יהודי קשיש עטור זקן, המביט במצלמה בפנים חמורות.
אמיר התבונן בתמונה בעיון. "ראיתי פעם את הזקֵן הזה. אני בטוח."
"ראית זקן אחד, ראית את כולם," אמרתי.
אמיר התעלם ממני והמשיך להתרכז בתמונה. בינתיים דפדפתי בספר האנונימי. "אמיר, תראה, יש פה משהו על הסוגיה שלנו."
"עזוב," אמר לי אמיר ודחף את התמונה בחזרה בין דפי הספר. "בוא נלמד. אי אפשר להתפזר ככה. בטח איזה פלפול מופלג של חכם פולני מהמאה השבע עשרה."
אבל אני כבר הייתי שקוע עמוק בתוך הספר. קראתי שוב ושוב את השורות הקצרות. בסוף השיעור ששמענו הבוקר, הכריז הרב אוחנה על שאלה שלא הצליח לפתור בהבנת הסוגיה. שוב ושוב הוא ניסה לתקוף את השאלה הזו מכיוונים שונים, עד שהכריז על כניעה. המחבר האנונימי של הספר המסתורי ניסח תשובה בהירה וחדה לשאלה הזו, בשורה אחת בלבד. לא תשובה מפותלת מהסוג שגורם לך לקמט את המצח, אלא תשובה מהסוג שגורם לך לתהות איך השאלה בכלל עלתה על דעתך.
העברתי לאמיר את הספר. הוא שקע בו, ואחרי דקה הרים את הראש. "מדהים," אמר. לאמיר היתה היכולת לזהות את הנקודה המרכזית בטקסט כבר בעלעול מהיר. היתה לו גם נטייה לנסח את התרשמותו במונחים דרמטיים.
"תראה עוד דבר," הצבעתי על הדף. "זה לא חידוש של המחבר. בשורה הבאה הוא כותב: 'זה קראתי בספר...' והמילים הבאות מחוקות."
"הו," אמר אמיר. "תעלומה. בוא נראה את זה לרב אוחנה."
כשניגשנו למקומו של הרב אוחנה, מצאנו אותו רוכן מעל הגמרא שלו, ספק מהורהר ספק מנומנם. השתעלתי בנימוס. הרב אוחנה הרים את עיניו. "כן?"
"הרב, אנחנו מצטערים על ההפרעה," אמרתי. "רצינו להראות לך משהו שמצאנו."
הרב חייך. "אני מקווה שלא עוד סעיף בשולחן ערוך שראשי התיבות שלו הם 'אלביס חי'."
"עד מתי יזכרו לי את הסיפור הזה?" רטן אמיר.
"כנראה לנצח," אמר הרב אוחנה, מלטף בעדינות את זקנו. "אבל עכשיו תראו לי מה יש לכם."
הצבעתי על השורה הרלוונטית.
"איזה ספר זה?" שאל הרב.
"לא יודעים," אמר אמיר. "מצאנו את זה על השולחן שלנו, ועמוד השער חסר."
הרב אוחנה מלמל משהו, ושקע בטקסט הנושן. "מעניין מאוד," המהם בלי להרים את ראשו מהספר, "מעניין מאוד. זה מבריק. אתם מוכנים להשאיר לי את הספר הזה?" זו לא באמת היתה שאלה. חזרנו למקום, בלי הספר.
"חבל שהוא לקח גם את התמונה," אמר אמיר. "אני בטוח שראיתי פעם את הזקן הזה."
למדנו במשך כל הבוקר, כמעט בלי הפרעות. בימים הללו אנחנו פותחים את השנה החמישית שלנו בישיבה. האמת היא שהספירה המקובלת קצת מזייפת, כי חמש השנים הללו כוללות גם שנה וחצי שבהן שירתנו בצבא. אבל בישיבה קוראים לנו "שיעור ה'". כך זה עובד בישיבות ההסדר.
בשנה הראשונה בישיבה היה לי קשה מאוד ללמוד במשך כל היום. אין הפסקות, אין ארוחות עשר, אין טלוויזיה. באים בבוקר, פותחים את הספרים ולומדים עד הלילה. אחרי שעתיים של לימוד, האותיות בכתב רש"י היו רוקדות מולי. אבל עכשיו זה בדרך כלל הולך חלק.
פעם אחת במשך הבוקר הטלפון הנייד של אמיר זמזם. אמיר העיף מבט חטוף בצג וכיבה מיד את המכשיר, לפני שאחד התלמידים הוותיקים ישמע את ההפרעה וינזוף בו. ה"אלטרים" היו ממש קפדנים בנוגע לטלפונים ניידים בבית המדרש. "זו אמא שלי," לחש אמיר. "אם זו מיכל, שווה לענות ולחטוף את הנזיפה מהאלטרים. אבל אמא יכולה לחכות."
השארתי את ההערה הזו ללא תגובה. "יאללה, לגמרא," אמרתי, וחזרנו ושקענו בסוגיה.
אחרי ארוחת הצהריים, כשכולם הלכו לנוח שעה עד לתפילת מנחה, הלכתי כהרגלי לספריית הישיבה, להמשיך בעבודה על הפרויקט. האמת היא שגם נהניתי סתם כך להיות מוקף בכל כך הרבה ספרים. היה בזה משהו מרגיע. התהלכתי בין המדפים, ופתאום הרגשתי יד טופחת על כתפי. לא היה אפשר לטעות ביד הזו. צנומה וגרומה, ועם זאת מלאת עוצמה. הנה, כתבתי שיר ספונטני בחרוזים על היד של הרב אוחנה.
"אלחנן," הוא אמר, "יש כאן משהו מעניין מאוד. הראיתי את הספר שלכם לראש הישיבה. הוא חושב שהוא מזהה את הספר. זה 'קרן הצבי' של הרב צבי פומרנץ. הוא נפטר רק לפני חמש עשרה שנה. הרב וייס אמר שהוא מופתע למצוא סברה כזו ב'קרן הצבי' - בדרך כלל פומרנץ לא כזה מבריק." הרב אוחנה עצר לרגע את שטף דיבורו. נראה שלפתע עלה בדעתו שהרב וייס לא התכוון שהמשפט הזה יצוטט באוזני. הוא כחכח בגרונו. "בכל אופן, הרב פומרנץ מביא כאן סברה של מישהו אחר. חבל שנמחק שמו של הספר שממנו הוא מצטט." הרב אוחנה טפח שוב על שכמי וחזר להפליג בין המדפים, דמותו הגבוהה והכחושה מתנדנדת קלות בין טורי הספרים.
הספרן של הישיבה נודע בשפמו ובסבלנותו. מיכל של אמיר, שלומדת באוניברסיטה העברית, אמרה פעם שהספרניות הן הנשים הכי עצבניות בקמפוס, וקשה להבין למה, כי העבודה שלהן אינה העבודה הכי מלחיצה שאפשר לדמיין. גם אמי, שעבדה כספרנית בבית אריאלה, נאלצה להודות שחברותיה לעבודה מפגינות מתח נפשי מפתיע. הספרן של הישיבה - איש לא ידע מה שמו - חרג מכלל הברזל הזה. רוב הזמן הוא ישב ליד שולחנו - קטן קומה, שמנמן ושקט - ורק שפמו האדיר כמו הכריז: אני כאן!
"'קרן הצבי'," הוא מלמל, "של פומרנץ, נכון?" בלי להמתין לתשובה, ידיו הזריזות כבר שוטטו על מקשי המחשב. "מעולם לא הצלחתי להשיג עותק. מאוד נדיר. גם הרב פומרנץ עצמו היה איש נדיר. אומרים שגידל שלושה נחשים בבית. נדמה לי שיש עותק של הספר בספרייה הלאומית. כן, הנה." הוא סובב לעברי את מסך המחשב.
"רק בספרייה הלאומית?" שאלתי. לא בכל יום אני מזדמן לירושלים.
"רק," קיצר הספרן וחזר לעיסוקיו. החלטתי לוותר כרגע על העיון בספר "קרן הצבי".
חצי שעה אחרי כן כבר הייתי על טרמפ בדרך לירושלים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
