החיים החדשים שלי ספר שלישי: הסיפור האמיתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים החדשים שלי ספר שלישי: הסיפור האמיתי

החיים החדשים שלי ספר שלישי: הסיפור האמיתי

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נועה רום

נועה רום (נולדה ב-26 בדצמבר 1975) היא סופרת נוער ומורה ישראלית, עיתונאית בעברה.

היא בוגרת מכון אבני במגמת עיצוב גרפי. בוגרת תואר ראשון בתקשורת בהצטיינות יתרה במכללה האקדמית נתניה (2003) ובעלת תעודה הוראה מטעם סמינר הקיבוצים (2010).
רום עובדת כמורה בבתי ספר יסודיים ומרצה בבתי ספר ובספריות על ספריה ועל תהליך הכתיבה.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

"הסיפור האמיתי" הוא הספר השלישי והאחרון בסדרה הסוחפת "החיים החדשים שלי", על הכוח להשתנות ולמצוא מקום.

עמית מתחילה ללמוד בתיכון במגמת קולנוע.
הראל נשאר הרחק מאחור, ונראה שהוא ממשיך בחייו בלעדיה. אאוץ', כואב.
רז לומד יחד איתה במגמת תסריטאות, ונראה שהוא אוהב אותה.
אבל מה באשר לעמית? מה היא מרגישה?
היא לא יודעת ולא בטוחה.
ואז בא הזמן ליצור סרט גמר. ובסרט הגמר התלמידים מתבקשים להפנות את המצלמה אל עצמם ואל המשפחות שלהם.
עמית מפחדת וכמעט מוותרת. אבל עמוק בלב היא יודעת שהגיע הזמן לצאת ולברר מאין היא באה.
רק כך תדע לאן היא הולכת.

נועה רום ("עד הבת-מצווה זה יעבור", "כמה שאת נהדרת"), שוב כובשת את קהל בני הנעורים בסדרה הסוחפת "החיים החדשים שלי" - על התבגרות, מעברים ושינויים, על הכוח לסלוח והכוח לאהוב, ועל היכולת לשנות ולהשתנות. קולה המצחיק, החד, החכם והאנושי של עמית ידבר אל כל מי שיש לו לב.

פרק ראשון

פרק 1
 
עמדתי מאחורי דלת הבית. נשענתי עליה. עדיין שמרתי את הרגעים האחרונים של הערב לעצמי.
הנפנוף לשלום. האפטרשייב העדין שבקושי הורגש. הריח שלו.
והבטן שלי התהפכה.
הלחיים שלי היו חמות, בוערות. המסקרה שמרחתי הכבידה על עיני. היא בטח נמרחה. מהחום שבחוץ, מההתרגשות. שִחזרתי את שלוש השעות האחרונות בראשי. תיכנסי הביתה, אמרתי לעצמי, תתקלחי, תשכבי במיטה ואז תחשבי, תנתחי כל מילה שנאמרה, כל מחווה, חיוך, גמגום, שתיקות ארוכות.
ארוכות.
שעתיים לפני הפגישה עם רז, ליקוש כמעט נרדמה על המיטה שלי. היא ניסתה לייעץ לי מה ללבוש, מה להגיד, איך להתאפר. בשלב כלשהו מדדתי בגדים כשעיניה היו עצומות והיא קראה בהתרגשות שאני נראית נהדר.
"להתעורר," קראתי לעברה.
"עמיתוש, את חייבת לבחור, לשחרר אותי הביתה ולצאת לפגישה עם רז."
"כשאת יצאת לפגישה הראשונה עם רועי הטרפת אותי."
"זה לא אותו דבר," היא ביטלה את דברי בנפנוף יד, "אנחנו בקושי הכרנו זה את זה, אתם מחכים לפגישה הזאת כבר שנים, את צריכה רק לחייך והוא יתעלף מהתרגשות. גם אם תלבשי טרנינג, הוא יחשוב שאת היצור המושלם בעולם."
"הג'ינס עם החולצה הפרחונית או השמלה התכלת? אני חייבת לנעול את הסנדלים בצבע אפרסק והשאלה אם -"
"זוזי," היא קמה מהמיטה בזריזות, הדפה אותי קלות, לקחה מידי את הבגדים, וקבעה, "שמלה בצבע תכלת, הסנדלים, איפור עדין בגוונים של ורוד-אפרסק. שיער פזור. וצאי. צאי כבר."
בית קפה יסמין. עמדתי מול רז. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו כחולה שהבליטה את עיניו האפורות, נקודות תכולות ריצדו בעיניו. הוא חייך. נבוך.
אמר שאני יפה.
חייכתי.
נכנסנו. המסעדה הייתה מלאה. התיישבנו בשולחן צדדי, רז אמר שחבל שלא הזמנו מקומות כי אנחנו קרובים מדי לשירותים, עניתי שלא נורא, ששקט בפינה. בהינו דקות ארוכות בתפריטים. החלטתי מה אני רוצה להזמין. רז התלבט, ושינה את בחירתו שלוש פעמים. התחלתי לנוע באי נוחות. המלצרית הגיעה פעמיים ופעמיים נשלחה ללא הזמנה. לאחר רבע שעה החליט.
מנת רביולי ברוטב שמנת לי, לחם הבית לשנינו, פסטה עם רוטב עגבניות בשבילו, שתייה קרה. הוא החזיק את ידי. צמרמורת חלפה בגווי.
"הרבה זמן, עמיתוש," מלמל.
"נכון."
"קשה לי להאמין שאני יושב מולך, אני, אני -"
"אני יודעת, זה מוזר. פגישה ראשונה ואני מרגישה שלא צריך לדבר."
ובאמת לא היו דיבורים. כלומר, אני ניסיתי, דיברתי על סיום הלימודים בחטיבה ועל הלחץ לקראת המעבר לתיכון, סיפרתי לו שקראתי שוב ושוב באינטרנט על התיכון שלנו. הוא שתק. מדי פעם השחיל מילה, כמו יופי, בדיוק, ברור.
האוכל היה טעים. אכלתי לאט כדי להעביר את הזמן. אני חושבת שכרסמתי לבדי את כל סלסילת הלחם.
לקראת סוף הערב הוא שוב אחז בידי. שוב התרגשתי. רז אמר שהוא לא מאמין שאנחנו יחד וקולו היה מלטף ועיניו חמות ונוצצות. לא היה לי אכפת שלא דיברנו.
יצאנו מהמסעדה. הוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי וחיכה איתי עד שיגיע. הוא חיבק אותי ולא אמר מילה. דמיינתי אותו אומר לי את המילים שכתב בפייסבוק.
האוטובוס הגיע. הוא הנהן לעברי כשעליתי עליו.
נכנסתי הביתה. רציתי להתקשר לליקוש ולספר על הפגישה הנהדרת ודחיתי את השיחה. התקלחתי והתיישבתי על המיטה. היא סימסה לי בווטסאפ. נו? והוסיפה סמיילים בשלל צורות.
היה מוזר, עניתי לה.
הגיוני, כתבה. חיכיתם לפגישה הזאת יותר משנה.
את צודקת, עניתי, וחשבתי לעצמי שאני סתם מסתבכת במחשבות שלי.
לא הצלחתי להירדם, השעון הראה חצות, קמתי מהמיטה, פתחתי את הלפטופ, ישבתי מול הפייסבוק כשהודעה הגיעה מרז.
רז:
הייתה פגישה מושלמת
AMIT NAIM
נכון
רז:
אני לא מפסיק לחשוב עלייך
AMIT NAIM
גם אתה לא יוצא לי מהמחשבות
רז:
אני מסתובב בבית עם חיוך טיפשי על הפנים
AMIT NAIM
אני מסמיקה
רז:
סוף סוף אנחנו יחד. לילה טוב
AMIT NAIM
לילה מקסים
סגרתי את המחשב. חיבקתי את עצמי וחשבתי עליו, על פניו, על החולצה שהחמיאה לגופו, על הליטופים שלו. אצבעות ארוכות. עדינות. והשתיקות, לאן נעלמו מילותיו החכמות, היצירתיות? שפשפתי את עיני, זאת רק פגישה ראשונה.
היום הראשון בתיכון. אני בכיתה י'2, ישבתי ליד רז, ושנינו החוורנו אל מול התלמידים החדשים, שנדמה שמרגישים בנוח. לחשתי לו שאנחנו מוכשרים לא פחות מהם, הוא הנהן. נרגעתי מעט, עד שזיהיתי את שירז טלמור, הבת של הבמאי המפורסם עמוס טלמור. הוא ביים כמה וכמה סרטים שזכו להצלחה כמו "האדם בטנק" ו"לצעוד בעיניים עצומות". והנה אדם אבירם, שהסרטונים שהעלה ליוטיוב זוכים לעשרות צפיות. רגע, זאת לא מירב לוין, הבת של מיכאלה לוין, שחקנית התיאטרון המוכשרת?
המורה נכנסה לכיתה. היא הציגה את עצמה כמחנכת שלנו, איריס. את שם משפחתה לא שמעתי. איריס החלה לספר על עצמה, על המגמה שאליה נכנסנו. ידיים הורמו.
היום רק התחיל.
בהפסקה הראשונה ליקוש, אביגיל ואני ישבנו על הדשא. ליקוש לעסה את הכריך בנמרצות, תוך כדי דיבור. "תלמידי מגמת פסיכולוגיה הם אנשים לחוצים, שצריכים להיפגש בדחיפות עם פסיכולוג," סיכמה את התרשמותה מהשעתיים הראשונות. "אתן יודעות כמה שאלות הם שאלו את המחנך שלנו, שאול?"
"אצלנו כתבו בהיסטריה," שיתפה אביגיל. "זאת שישבה לידי הספיקה לכתוב את כל קורות חייו של בר, המחנך. היא מילאה שני דפים בכתב יד עגול ומתוקתק. אפילו לא התפנתה לשאול לשמי. אתן לפחות ישבתן ליד החברים שלכן."
"איך היה להיות עם רועי בכיתה?" שאלתי את ליקוש.
"מוזר, נדמה שהוא יהיה איתי בכל מקום עכשיו. אנחנו יוצאים לפגישות, מתראים בבתים שלנו, ועכשיו בלימודים."
"כיף לכן," חזרה ואמרה אביגיל בפנים מכורכמות, ואני מלמלתי, "נכון."
"רז לא נדבק לעמיתוש כמו שרועי נדבק אלי," קבלה ליקוש, "הם לא יוצאים להרבה פגישות, הוא יודע לתת לה את המרחב שלה." ואני חשבתי שדווקא הייתי רוצה לראות אותו יותר ושחבל ש - לא הספקתי לסיים את המחשבה ומרחוק הבחנתי בהראל ורועי שהלכו ודיברו. הרגשתי צביטה בלבי. נזכרתי בחברוּת שלנו, בפגישות, בשיחות העמוקות, בצחוק המתפרץ, ביכולת שלו להקשיב. אויש תפסיקי, ניסיתי לנער את הרעשים בראש כמו זבובים טורדניים. הרי את זאת שעזבת אותו. רצית את רז יותר. את רז המיוחד.
עמית?
מה?
"איפה את?" שאלה אביגיל. "אני וליקוש משוות בין התלמידים בכיתה שלנו. אצלי יש רוב של בנים והבנות נראות לי משעממות. ליקוש טוענת שאני שופטת מהר מדי ואחר כך היא קובעת שאצלה תשעים אחוז מהטיפוסים בכיתה צריכים אבחון. ואני זאת שנוטה לשפוט מהר?"
"בכיתה שלי התלמידים הם בנים ובנות של, אחים של. מקושרים. הדור הבא של הסלבים."
"כולם? בדקת את כולם?" שאלה ליקוש.
"זאת ההרגשה הכללית," הסברתי ונגסתי מהעוגיות בטעם קינמון ודבש שהכינה אביגיל.
צלצול.
"להלן המסקנות," קבעה הפסיכולוגית ליקוש, "אנחנו התלמידות השפויות היחידות בתיכון. מטריד. בהחלט מטריד." צחקנו וחזרנו לכיתות.
באוטובוס בחזרה הביתה מבית הספר.
אימא בטח יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב את התכנית האסטרטגית לבניית עסק התכשיטים שלה. נזכרתי ביום שבו החליטה שהיא הולכת על הקמת עסק. באחד הימים הלוהטים של חודש יולי היא חזרה מתוסכלת מעוד ראיון עבודה, עיניה היו עייפות, שערה סתור. היא זרקה את נעלי העקב על הרצפה, נאנחה, ותוך כדי ליטוף השרשרת שענדה - אחד התכשיטים המיוחדים שעיצבה - אמרה, "לעזאזל, עוד מראיינת בת עשרים, לעוד משרה עלובה, ואת יודעת מה?" היא שאלה אותי ולא חיכתה לתשובה. "לא רציתי להתקבל לעבודה בכלל, אני לא רוצה לחזור למשרד, לארבעה קירות חונקים, לבוסים שהשתחררו לפני שנה מהצבא."
ישבתי בסלון והבטתי בה. לפני שהספקתי לענות, היא אמרה, "מה אני חושבת לעצמי, שבגילי אני יכולה לעשות הסבה מקצועית למעצבת תכשיטים? אני רואה את הפנים של אבא שלך ושל סבתא תמרה," הוסיפה, "הם יחשבו שהשתגעתי." אמרה ונכנסה לחדר שלה. כעבור מספר דקות נשמע ממנו רשרוש של חרוזים ואבנים. מאז היא הלכה לראיונות עבודה, ושוב חזרה עצבנית, ויצרה תכשיטים, נכנסה לאתרי אינטרנט של מעצבי תכשיטים, ושוחחה בטלפון ללא הפסקה עם מומחים שונים שחברותיה המליצו עליהם. לפני שבועיים היא החליטה שהיא מתחילה להכין תכנית עסקית. "אני צריכה לראות איפה אני עומדת מבחינת קהל היעד שלי, לבחון את הנושא הכספי, יעדים," הסבירה לי על רגל אחת כשניסיתי לברר אם היא מתחילה לבנות את העסק שלה.
ירדתי בתחנה והלכתי לעבר הבית. נזכרתי בשיחה שלי אתמול עם אבא בטלפון. הוא שוב שאל מתי אפגש עם רותי. הוא ניסה לשדל אותי עם בית קפה, ועוגה, ואם ארגיש לא בנוח, נלך. הבטחתי שאחזיר לו תשובה עד סוף השבוע. הוא היה נרגש. "יופי עמיתי, יופי," אמר.
פתחתי את הדלת. אימא יצאה מהחדר שלה, שבו ניצבו עכשיו שולחן עבודה ועליו לפטופ, כיסא מרופד ניירת ובלגן צבעוני של תכשיטים, צדפים, חוטים, אבנים ומגזינים מפוזרים על המיטה. היא פנתה לעברי ושאלה איך היה. עניתי בקצרה שהיה סביר, והבטחתי שאספר לה יותר בערב.
"אני חייבת לדבר עם ליקוש," אמרתי. מאז ההפסקה הגדולה לא יצא לי להתראות איתה והיא הספיקה לשלוח לי כמה וכמה הודעות בווטסאפ עם הרבה סימני קריאה, על כך שהלימודים משעממים ונראה לה שהיא טעתה כשבחרה במגמת פסיכולוגיה. היא הייתה צריכה להיות איתי במגמת קולנוע, שבה בטח מעניין יותר.
הלכתי לעבר חדרי ונעצרתי מול חדרה של אלה. רציתי לשאול אותה מה שלומה ואיך עבר עליה היום הראשון בכיתה ו'. הדלת הייתה פתוחה. היא הביטה במראה הגדולה שבארון הבגדים שלה, ובחנה את התספורת החדשה שעשתה השבוע. היא דירגה את השיער שלה, קיצרה אותו. פניה היפים והעדינים התגלו. היא בחנה את גופה, שעוד שלושה קילוגרמים נשרו ממנו. לאחר מכן מרחה גלוס בצבע דובדבן. נדמה היה לי שהוא שלי. היא ראתה אותי.
"לא אכפת לך שלקחתי לך את השפתון?" שאלה.
"מה פתאום."
"הוא היה בחדר האמבטיה, לא נכנסתי לחדר שלך."
"זה בסדר."
"יופי."
"את נראית נהדר," אמרתי.
"תודה," היא חייכה וסגרה את הדלת.

נועה רום

נועה רום (נולדה ב-26 בדצמבר 1975) היא סופרת נוער ומורה ישראלית, עיתונאית בעברה.

היא בוגרת מכון אבני במגמת עיצוב גרפי. בוגרת תואר ראשון בתקשורת בהצטיינות יתרה במכללה האקדמית נתניה (2003) ובעלת תעודה הוראה מטעם סמינר הקיבוצים (2010).
רום עובדת כמורה בבתי ספר יסודיים ומרצה בבתי ספר ובספריות על ספריה ועל תהליך הכתיבה.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

החיים החדשים שלי ספר שלישי: הסיפור האמיתי נועה רום

פרק 1
 
עמדתי מאחורי דלת הבית. נשענתי עליה. עדיין שמרתי את הרגעים האחרונים של הערב לעצמי.
הנפנוף לשלום. האפטרשייב העדין שבקושי הורגש. הריח שלו.
והבטן שלי התהפכה.
הלחיים שלי היו חמות, בוערות. המסקרה שמרחתי הכבידה על עיני. היא בטח נמרחה. מהחום שבחוץ, מההתרגשות. שִחזרתי את שלוש השעות האחרונות בראשי. תיכנסי הביתה, אמרתי לעצמי, תתקלחי, תשכבי במיטה ואז תחשבי, תנתחי כל מילה שנאמרה, כל מחווה, חיוך, גמגום, שתיקות ארוכות.
ארוכות.
שעתיים לפני הפגישה עם רז, ליקוש כמעט נרדמה על המיטה שלי. היא ניסתה לייעץ לי מה ללבוש, מה להגיד, איך להתאפר. בשלב כלשהו מדדתי בגדים כשעיניה היו עצומות והיא קראה בהתרגשות שאני נראית נהדר.
"להתעורר," קראתי לעברה.
"עמיתוש, את חייבת לבחור, לשחרר אותי הביתה ולצאת לפגישה עם רז."
"כשאת יצאת לפגישה הראשונה עם רועי הטרפת אותי."
"זה לא אותו דבר," היא ביטלה את דברי בנפנוף יד, "אנחנו בקושי הכרנו זה את זה, אתם מחכים לפגישה הזאת כבר שנים, את צריכה רק לחייך והוא יתעלף מהתרגשות. גם אם תלבשי טרנינג, הוא יחשוב שאת היצור המושלם בעולם."
"הג'ינס עם החולצה הפרחונית או השמלה התכלת? אני חייבת לנעול את הסנדלים בצבע אפרסק והשאלה אם -"
"זוזי," היא קמה מהמיטה בזריזות, הדפה אותי קלות, לקחה מידי את הבגדים, וקבעה, "שמלה בצבע תכלת, הסנדלים, איפור עדין בגוונים של ורוד-אפרסק. שיער פזור. וצאי. צאי כבר."
בית קפה יסמין. עמדתי מול רז. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו כחולה שהבליטה את עיניו האפורות, נקודות תכולות ריצדו בעיניו. הוא חייך. נבוך.
אמר שאני יפה.
חייכתי.
נכנסנו. המסעדה הייתה מלאה. התיישבנו בשולחן צדדי, רז אמר שחבל שלא הזמנו מקומות כי אנחנו קרובים מדי לשירותים, עניתי שלא נורא, ששקט בפינה. בהינו דקות ארוכות בתפריטים. החלטתי מה אני רוצה להזמין. רז התלבט, ושינה את בחירתו שלוש פעמים. התחלתי לנוע באי נוחות. המלצרית הגיעה פעמיים ופעמיים נשלחה ללא הזמנה. לאחר רבע שעה החליט.
מנת רביולי ברוטב שמנת לי, לחם הבית לשנינו, פסטה עם רוטב עגבניות בשבילו, שתייה קרה. הוא החזיק את ידי. צמרמורת חלפה בגווי.
"הרבה זמן, עמיתוש," מלמל.
"נכון."
"קשה לי להאמין שאני יושב מולך, אני, אני -"
"אני יודעת, זה מוזר. פגישה ראשונה ואני מרגישה שלא צריך לדבר."
ובאמת לא היו דיבורים. כלומר, אני ניסיתי, דיברתי על סיום הלימודים בחטיבה ועל הלחץ לקראת המעבר לתיכון, סיפרתי לו שקראתי שוב ושוב באינטרנט על התיכון שלנו. הוא שתק. מדי פעם השחיל מילה, כמו יופי, בדיוק, ברור.
האוכל היה טעים. אכלתי לאט כדי להעביר את הזמן. אני חושבת שכרסמתי לבדי את כל סלסילת הלחם.
לקראת סוף הערב הוא שוב אחז בידי. שוב התרגשתי. רז אמר שהוא לא מאמין שאנחנו יחד וקולו היה מלטף ועיניו חמות ונוצצות. לא היה לי אכפת שלא דיברנו.
יצאנו מהמסעדה. הוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי וחיכה איתי עד שיגיע. הוא חיבק אותי ולא אמר מילה. דמיינתי אותו אומר לי את המילים שכתב בפייסבוק.
האוטובוס הגיע. הוא הנהן לעברי כשעליתי עליו.
נכנסתי הביתה. רציתי להתקשר לליקוש ולספר על הפגישה הנהדרת ודחיתי את השיחה. התקלחתי והתיישבתי על המיטה. היא סימסה לי בווטסאפ. נו? והוסיפה סמיילים בשלל צורות.
היה מוזר, עניתי לה.
הגיוני, כתבה. חיכיתם לפגישה הזאת יותר משנה.
את צודקת, עניתי, וחשבתי לעצמי שאני סתם מסתבכת במחשבות שלי.
לא הצלחתי להירדם, השעון הראה חצות, קמתי מהמיטה, פתחתי את הלפטופ, ישבתי מול הפייסבוק כשהודעה הגיעה מרז.
רז:
הייתה פגישה מושלמת
AMIT NAIM
נכון
רז:
אני לא מפסיק לחשוב עלייך
AMIT NAIM
גם אתה לא יוצא לי מהמחשבות
רז:
אני מסתובב בבית עם חיוך טיפשי על הפנים
AMIT NAIM
אני מסמיקה
רז:
סוף סוף אנחנו יחד. לילה טוב
AMIT NAIM
לילה מקסים
סגרתי את המחשב. חיבקתי את עצמי וחשבתי עליו, על פניו, על החולצה שהחמיאה לגופו, על הליטופים שלו. אצבעות ארוכות. עדינות. והשתיקות, לאן נעלמו מילותיו החכמות, היצירתיות? שפשפתי את עיני, זאת רק פגישה ראשונה.
היום הראשון בתיכון. אני בכיתה י'2, ישבתי ליד רז, ושנינו החוורנו אל מול התלמידים החדשים, שנדמה שמרגישים בנוח. לחשתי לו שאנחנו מוכשרים לא פחות מהם, הוא הנהן. נרגעתי מעט, עד שזיהיתי את שירז טלמור, הבת של הבמאי המפורסם עמוס טלמור. הוא ביים כמה וכמה סרטים שזכו להצלחה כמו "האדם בטנק" ו"לצעוד בעיניים עצומות". והנה אדם אבירם, שהסרטונים שהעלה ליוטיוב זוכים לעשרות צפיות. רגע, זאת לא מירב לוין, הבת של מיכאלה לוין, שחקנית התיאטרון המוכשרת?
המורה נכנסה לכיתה. היא הציגה את עצמה כמחנכת שלנו, איריס. את שם משפחתה לא שמעתי. איריס החלה לספר על עצמה, על המגמה שאליה נכנסנו. ידיים הורמו.
היום רק התחיל.
בהפסקה הראשונה ליקוש, אביגיל ואני ישבנו על הדשא. ליקוש לעסה את הכריך בנמרצות, תוך כדי דיבור. "תלמידי מגמת פסיכולוגיה הם אנשים לחוצים, שצריכים להיפגש בדחיפות עם פסיכולוג," סיכמה את התרשמותה מהשעתיים הראשונות. "אתן יודעות כמה שאלות הם שאלו את המחנך שלנו, שאול?"
"אצלנו כתבו בהיסטריה," שיתפה אביגיל. "זאת שישבה לידי הספיקה לכתוב את כל קורות חייו של בר, המחנך. היא מילאה שני דפים בכתב יד עגול ומתוקתק. אפילו לא התפנתה לשאול לשמי. אתן לפחות ישבתן ליד החברים שלכן."
"איך היה להיות עם רועי בכיתה?" שאלתי את ליקוש.
"מוזר, נדמה שהוא יהיה איתי בכל מקום עכשיו. אנחנו יוצאים לפגישות, מתראים בבתים שלנו, ועכשיו בלימודים."
"כיף לכן," חזרה ואמרה אביגיל בפנים מכורכמות, ואני מלמלתי, "נכון."
"רז לא נדבק לעמיתוש כמו שרועי נדבק אלי," קבלה ליקוש, "הם לא יוצאים להרבה פגישות, הוא יודע לתת לה את המרחב שלה." ואני חשבתי שדווקא הייתי רוצה לראות אותו יותר ושחבל ש - לא הספקתי לסיים את המחשבה ומרחוק הבחנתי בהראל ורועי שהלכו ודיברו. הרגשתי צביטה בלבי. נזכרתי בחברוּת שלנו, בפגישות, בשיחות העמוקות, בצחוק המתפרץ, ביכולת שלו להקשיב. אויש תפסיקי, ניסיתי לנער את הרעשים בראש כמו זבובים טורדניים. הרי את זאת שעזבת אותו. רצית את רז יותר. את רז המיוחד.
עמית?
מה?
"איפה את?" שאלה אביגיל. "אני וליקוש משוות בין התלמידים בכיתה שלנו. אצלי יש רוב של בנים והבנות נראות לי משעממות. ליקוש טוענת שאני שופטת מהר מדי ואחר כך היא קובעת שאצלה תשעים אחוז מהטיפוסים בכיתה צריכים אבחון. ואני זאת שנוטה לשפוט מהר?"
"בכיתה שלי התלמידים הם בנים ובנות של, אחים של. מקושרים. הדור הבא של הסלבים."
"כולם? בדקת את כולם?" שאלה ליקוש.
"זאת ההרגשה הכללית," הסברתי ונגסתי מהעוגיות בטעם קינמון ודבש שהכינה אביגיל.
צלצול.
"להלן המסקנות," קבעה הפסיכולוגית ליקוש, "אנחנו התלמידות השפויות היחידות בתיכון. מטריד. בהחלט מטריד." צחקנו וחזרנו לכיתות.
באוטובוס בחזרה הביתה מבית הספר.
אימא בטח יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב את התכנית האסטרטגית לבניית עסק התכשיטים שלה. נזכרתי ביום שבו החליטה שהיא הולכת על הקמת עסק. באחד הימים הלוהטים של חודש יולי היא חזרה מתוסכלת מעוד ראיון עבודה, עיניה היו עייפות, שערה סתור. היא זרקה את נעלי העקב על הרצפה, נאנחה, ותוך כדי ליטוף השרשרת שענדה - אחד התכשיטים המיוחדים שעיצבה - אמרה, "לעזאזל, עוד מראיינת בת עשרים, לעוד משרה עלובה, ואת יודעת מה?" היא שאלה אותי ולא חיכתה לתשובה. "לא רציתי להתקבל לעבודה בכלל, אני לא רוצה לחזור למשרד, לארבעה קירות חונקים, לבוסים שהשתחררו לפני שנה מהצבא."
ישבתי בסלון והבטתי בה. לפני שהספקתי לענות, היא אמרה, "מה אני חושבת לעצמי, שבגילי אני יכולה לעשות הסבה מקצועית למעצבת תכשיטים? אני רואה את הפנים של אבא שלך ושל סבתא תמרה," הוסיפה, "הם יחשבו שהשתגעתי." אמרה ונכנסה לחדר שלה. כעבור מספר דקות נשמע ממנו רשרוש של חרוזים ואבנים. מאז היא הלכה לראיונות עבודה, ושוב חזרה עצבנית, ויצרה תכשיטים, נכנסה לאתרי אינטרנט של מעצבי תכשיטים, ושוחחה בטלפון ללא הפסקה עם מומחים שונים שחברותיה המליצו עליהם. לפני שבועיים היא החליטה שהיא מתחילה להכין תכנית עסקית. "אני צריכה לראות איפה אני עומדת מבחינת קהל היעד שלי, לבחון את הנושא הכספי, יעדים," הסבירה לי על רגל אחת כשניסיתי לברר אם היא מתחילה לבנות את העסק שלה.
ירדתי בתחנה והלכתי לעבר הבית. נזכרתי בשיחה שלי אתמול עם אבא בטלפון. הוא שוב שאל מתי אפגש עם רותי. הוא ניסה לשדל אותי עם בית קפה, ועוגה, ואם ארגיש לא בנוח, נלך. הבטחתי שאחזיר לו תשובה עד סוף השבוע. הוא היה נרגש. "יופי עמיתי, יופי," אמר.
פתחתי את הדלת. אימא יצאה מהחדר שלה, שבו ניצבו עכשיו שולחן עבודה ועליו לפטופ, כיסא מרופד ניירת ובלגן צבעוני של תכשיטים, צדפים, חוטים, אבנים ומגזינים מפוזרים על המיטה. היא פנתה לעברי ושאלה איך היה. עניתי בקצרה שהיה סביר, והבטחתי שאספר לה יותר בערב.
"אני חייבת לדבר עם ליקוש," אמרתי. מאז ההפסקה הגדולה לא יצא לי להתראות איתה והיא הספיקה לשלוח לי כמה וכמה הודעות בווטסאפ עם הרבה סימני קריאה, על כך שהלימודים משעממים ונראה לה שהיא טעתה כשבחרה במגמת פסיכולוגיה. היא הייתה צריכה להיות איתי במגמת קולנוע, שבה בטח מעניין יותר.
הלכתי לעבר חדרי ונעצרתי מול חדרה של אלה. רציתי לשאול אותה מה שלומה ואיך עבר עליה היום הראשון בכיתה ו'. הדלת הייתה פתוחה. היא הביטה במראה הגדולה שבארון הבגדים שלה, ובחנה את התספורת החדשה שעשתה השבוע. היא דירגה את השיער שלה, קיצרה אותו. פניה היפים והעדינים התגלו. היא בחנה את גופה, שעוד שלושה קילוגרמים נשרו ממנו. לאחר מכן מרחה גלוס בצבע דובדבן. נדמה היה לי שהוא שלי. היא ראתה אותי.
"לא אכפת לך שלקחתי לך את השפתון?" שאלה.
"מה פתאום."
"הוא היה בחדר האמבטיה, לא נכנסתי לחדר שלך."
"זה בסדר."
"יופי."
"את נראית נהדר," אמרתי.
"תודה," היא חייכה וסגרה את הדלת.