סודו של הבעל

פרק 1

הכול קרה בגלל חומת ברלין.
לולא חומת ברלין, ססיליה לעולם לא היתה מוצאת את המכתב, ואז היא לא היתה יושבת כאן, ליד שולחן המטבח, מכריחה את עצמה לא לפתוח אותו במשיכה אחת.
המעטפה היתה אפורה ומכוסה בשכבה דקה של אבק. המילים שבחזית נחרתו בעט כדורי כחול, בכתב יד המוכר לה כאילו היה שלה. היא הפכה אותה. המעטפה נחתמה בפיסת נייר דבק צהוב. מתי זה נכתב? נראה שמדובר במשהו ישן שנכתב לפני שנים רבות, אבל לא היתה כל דרך לדעת זאת בוודאות.
היא בכלל לא התכוונה לפתוח אותה. היה לה ברור לגמרי שאסור לה לפתוח אותה. היא היתה האדם ההחלטי ביותר שהכירה, וכבר גמלה בלבה ההחלטה שלא לפתוח את המכתב, כך שלא היה טעם להמשיך ולהרהר בכך.
אם כי, בכל הכנות, מה כבר יכול לקרות אם תפתח אותה? כל אישה אחרת היתה פותחת אותה בן רגע. היא סרקה בראשה את כל חברותיה ואת תגובותיהן הצפויות לו היתה מתקשרת אליהן ברגע זה ושואלת לדעתן.
מרים אופנהיימר: ברור. לפתוח.
אריקה אדג'קליף: את עושה צחוק? תפתחי מיד.
לורה מרקס: כן, את צריכה לפתוח ואחרי זה להקריא לי בקול רם.
שרה זקס: לא היה טעם לשאול את שרה כי היא לא היתה מסוגלת לקבל החלטה בשום עניין. אם ססיליה היתה שואלת אותה אם היא מעדיפה לשתות תה או קפה, היא היתה יושבת במקומה דקה תמימה במצח מקומט ומתייסרת ביתרונות ובחסרונות של כל משקה עד שלבסוף היתה אומרת, "קפה! לא, רגע, תה!" החלטה כזאת עלולה לגרום לה לשבץ מוחי.
מהאליה רמחנדראן: בהחלט לא. זה מעשה שמגלה חוסר כבוד כלפי בעלך. אסור לך לפתוח אותה.
מהאליה, בעלת העיניים החומות, הענקיות והמוסרניות שלה, היתה לפעמים קצת יותר מדי בטוחה בעצמה.
ססיליה השאירה את המכתב על שולחן המטבח ופנתה להדליק את הקומקום.
לעזאזל עם חומת ברלין הזאת ועם המלחמה הקרה הזאת ועם זה שישב שם בשנת ארבעים־ומה־שזה־לא־היה, וחכך בסוגיה מה לעשות עם הגרמנים כפויי הטובה האלה; זה שלפתע נקש באצבעותיו ואמר, "בחיי כל הקדושים, מצאתי! נבנה חומה ענקית מחורבנת שתסגור על הממזרים האלה!"
יש להניח שהוא לא נשמע כמו רס"ר בריטי.
אסתר בוודאי תדע מי הגה לראשונה את הרעיון של חומת ברלין. אסתר בוודאי תדע לנקוב בתאריך הלידה שלו. זה היה גבר, ברור. רק גבר יכול להגות משהו חסר רחמים כל כך: מטופש כל כך מהיסוד ובכל זאת יעיל כל כך באכזריותו.
האם סקסיסטי מצדה לחשוב כך?
היא מילאה את הקומקום, הדליקה אותו וניגבה בנייר סופג את טיפות המים שבכיור עד שהבריק.
אחת האימהות בבית הספר, אם לשלושה בנים בגילים דומים לאלה של בנותיה, אמרה שאחת ההערות של ססיליה היתה "טיפ־טיפונת סקסיסטית", ממש לפני שפתחו את אספת גיוס הכספים לקראת החג בשבוע שעבר. ססיליה לא הצליחה להיזכר מה אמרה, אבל היא סתם התבדחה. ובכל מקרה, מותר לנשים להיות סקסיסטיות באלפיים השנים הבאות, עד שיצליחו להשוות את המאזן, לא?
אולי היא באמת סקסיסטית.
הקומקום רתח. היא עירבלה את תיון הארל־גריי וצפתה בגלים השחורים שהתפשטו במים כמו דיו. יש דברים גרועים יותר מאשר להיות סקסיסטית. למשל, להיות מהטיפוסים האלה שמצמידים את אצבעותיהם בשעה שהם משתמשים במילים "טיפ־טיפונת".
היא הביטה בתה ונאנחה. כוסית יין היתה מתאימה לה עכשיו, אבל היא הפסיקה לשתות אלכוהול בגלל התענית שלפני חג הפסחא. עוד שישה ימים ודי. היה לה בקבוק יקר של שירז מוכן לפתיחה ביום ראשון של חג הפסחא, כששלושים וחמישה מבוגרים ועשרים ושלושה ילדים יבואו לארוחת הצהריים, כך שבטוח תזדקק לו. היא כמובן היתה מארחת מנוסה. היא אירחה בחג הפסחא, ביום האם, ביום האב ובחג המולד. לג'ון־פול יש חמישה אחים צעירים ממנו, כולם נשואים ואבות לילדים, כך שמדובר בכמות לא מבוטלת של אורחים. תכנון מוקדם הוא המפתח להצלחה. תכנון קפדני.
היא הרימה את ספל התה ונשאה אותו אל השולחן. למה ויתרה על יין בשביל התענית הזאת? פולי היתה שקולה יותר. היא ויתרה על ריבת תות. ססיליה מעולם לא ראתה את פולי נותנת את דעתה לריבת תות יותר מאשר לרגע אחד חולף, אף שכעת, כמובן, היא עומדת כל הזמן מול דלת המקרר הפתוחה ובוהה בה בערגה. קסמו של האסור.
"אסתר!" היא קראה.
בחדר הסמוך צפתה אסתר בתוכנית "יורדים בגדול" בלוויית אחיותיה. הן חלקו שקית צ'יפס ענקית בטעם מלח וחומץ, שאריות מהברביקיו שנערך ביום אוסטרליה. לססיליה לא היה מושג מדוע שלוש הבנות דקות הגזרה שלה נהנו לצפות באנשים בעלי עודף משקל מזיעים, בוכים וגוועים ברעב. לא נראה שזה סייע להן בהקניית הרגלי אכילה בריאים. עליה להיכנס ולהחרים את שקית הצ'יפס, אלא שכולן אכלו, בלי שום תלונות, דג סלמון וברוקולי מאודה לארוחת הערב, ולא היה לה כוח לפתוח איתן במריבה.
קול ממקלט הטלוויזיה הכריז: "אין תוצאות בלי מאמץ!"
תובנה לא רעה בכלל עבור הבנות שלה. ססיליה ידעה זאת טוב מכולם! ובכל זאת, לא מצאו חן בעיניה הבעות המיאוס הקל שריפרפו על פניהן החלקות והצעירות. היא תמיד עמדה על המשמר בעניין הערות שליליות שנאמרו בפני בנותיה על תפיסת הגוף, מה שאי־אפשר לומר על החברות שלה. ממש לאחרונה אמרה מרים אופנהיימר, בקול רם דיו כדי שבנותיהן הנתונות להשפעה ישמעו, "אלוהים, תסתכלי על הבטן שלי!" ומעכה את הבשר בין אצבעותיה כאילו היה דבר־מה מתועב. יופי, מרים, כאילו לא הספיקו מיליון המסרים שהבנות שלנו קולטות מדי יום, מסרים שמלמדים אותן לשנוא את הגוף שלהן.
הבטן של מרים באמת תפחה קצת לאחרונה.
"אסתר!" היא שבה וקראה.
"מה?" קראה אליה אסתר בנימה של סבלנות מעושה, שססיליה חשדה שהיתה חיקוי בלתי מודע לקולה שלה.
"של מי היה הרעיון לבנות את חומת ברלין?"
"די בטוח שזה היה ניקיטה חרושצ'וב!" ענתה אסתר מיד. היא ביטאה את השם האקזוטי בעונג רב, בפרשנות אישית לגמרי למבטא רוסי. "הוא היה, כאילו, ראש הממשלה של רוסיה, רק שהוא היה מזכיר המפלגה. אבל זה יכול היה גם להיות —"
האחיות שלה הגיבו מיד במלוא האדיבות.
"תסתמי, אסתר!"
"אסתר! אני לא יכולה לשמוע את הטלוויזיה!"
"תודה, יקירה!" ססיליה לגמה מהתה ובעיני רוחה ראתה את עצמה חוזרת בזמן כדי להעמיד את החרושצ'וב הזה במקומו.
לא, מר חרושצ'וב, לא נרשה לך לבנות חומה. היא לא תהיה הוכחה לזה שהקומוניזם הצליח, זה לא ילך בכלל. תראה, אני מסכימה איתך שהקפיטליזם הוא לא כליל השלמות! הרשה לי להציג בפניך את חשבון כרטיס האשראי האחרון שקיבלתי. אבל באמת, עליך לחזור ולחשוב על הכול מההתחלה.
ואז, חמישים שנה אחרי זה, ססיליה לא היתה מגלה את המכתב הזה, שגרם לה להרגיש כל כך... מה היתה המילה?
לא ממוקדת. זה היה העניין.
היא אהבה להרגיש ממוקדת. היא התגאתה ביכולתה להתמקד. חיי היומיום שלה היו מורכבים מאלפי חתיכות קטנטנות — "צריך כוסברה", "תספורת לאיזבל", "מי יצפה בפולי בחוג הבלט ביום שלישי בזמן שאני עם אסתר אצל קלינאית התקשורת?" — כמו אחד הפאזלים הענקיים האלה שאיזבל שקדה עליהם במשך שעות. ועדיין, ססיליה, שלא ניחנה בסבלנות לפאזלים, ידעה בדיוק מה מקומו של כל חלק שמרכיב את חייה והיכן יש להתאים את החלק הבא בתור.
אז נכון, יכול להיות שהחיים של ססיליה לא היו מיוחדים או מרשימים. היא היתה אמא במשרה מלאה ויועצת מכירות של כלי טאפרוור במשרה חלקית, לא שחקנית או סוכנת ביטוח או... משוררת המתגוררת בוורמונט. (לאחרונה גילתה ססיליה שליז ברוגן, שלמדה איתה בתיכון, היתה למשוררת עטורת פרסים המתגוררת בוורמונט. ליז, שנהגה לאכול כריכי גבינה וממרח צמחי, ואיבדה לא אחת את כרטיס האוטובוס שלה. ססיליה נדרשה ללא מעט חוסן נפשי כדי לא להתעצבן מזה. לא שהיו לה כוונות לכתוב שירה. ובכל זאת. אם מישהי היתה אמורה לחיות חיים של שגרה אנונימית זו היתה ליז ברוגן.) כמובן, ססיליה מעולם לא שאפה ליותר משגרה. הנה אני, אמא טיפוסית מהפרברים, מצאה את עצמה מהרהרת לעתים, כאילו מישהו טען כלפיה שהיא מתיימרת להיות מישהי אחרת, נעלה יותר.
אימהות אחרות דיברו על תחושות של הצפה, על הקושי להתמקד בדבר אחד. הן תמיד אמרו, "איך את עושה את זה, ססיליה?" והיא לא ידעה כיצד להשיב להן. למעשה, היא לא הבינה מה כל כך מסובך בעבורן.
אבל עכשיו, מסיבה כלשהי, היא הרגישה שהכול בסכנה. זה לא היה הגיוני.
ואולי זה לא קשור בכלל למכתב. אולי הכול נבע מעניין הורמונלי. היא "בהיתכנות לקדם גיל המעבר", לדבריו של ד"ר מק'ארתור. ("לא, אני ממש לא!" השיבה ססיליה מיד, כאילו בתגובה לניסיון התבדחות מעליב.)
אולי זה היה מקרה של חרדה עמומה, מהסוג שנשים מסוימות חוות. נשים אחרות. היא תמיד סברה שאנשים חרדתיים הם חמודים. אנשים חרדתיים ומתוקים כמו שרה זקס. היא רצתה לטפוח על הראשים הקטנים וגדושי הדאגות שלהם.
אולי אם היתה פותחת את המכתב ומגלה שמדובר בלא כלום, הכול היה שב ומתבהר. היה לה מה לעשות. שתי סלסילות מלאות בכביסה לקפל. שלוש שיחות טלפון דחופות לבצע. לאפות מאפה נטול גלוטן לחברי קבוצת פרויקט אתר האינטרנט הבית ספרי הרגישים לגלוטן (דהיינו, לג'נין דייווידסון), שאמורים היו להיפגש למחרת היום.
היו גם דברים אחרים, חוץ מהמכתב, שאולי גרמו לה לחוש חרדה.
עניין הסקס, למשל. זה תמיד נותר בפאתי תודעתה.
היא קימטה את מצחה והחליקה את כפות ידיה במורד המותניים. "השרירים האלכסוניים", כפי שכינתה אותם המורה שלה לפילאטיס. נו, באמת, העניין הזה עם הסקס היה לא כלום. הוא לא העסיק אותה באמת. היא סירבה לפנות לו מקום במחשבותיה, עניין כל כך חסר חשיבות.
וייתכן גם שמאז אותו בוקר בשנה שעברה היא חשה מעין תחושה שברירית הנמתחת מתחת לפני השטח, תובנה חדשה שחיי הכוסברה והכביסה עלולים להיחטף בן רגע, שהשגרה שאת מנהלת עלולה להיעלם ושפתאום תמצאי את עצמך אישה כורעת על ברכיה, פניה אל השמים, חלק מהנשים אצות־רצות להגיש עזרה אבל אחרות כבר מפנות את ראשיהן, ומילותיהן לא נאמרות במפורש אבל מורגשות היטב: רק שזה לא ייגע בי.
בפעם האלף ססיליה שבה וראתה אותו: ספיידרמן הקטן עף. היא היתה בין הנשים שמיהרו לרוץ. מובן שפתחה את דלת מכוניתה, אף שידעה שדבר מכל מה שתעשה לא יועיל במאום. הוא לא השתייך לבית הספר, לשכונה או לקהילה שלה. אף אחת מבנותיה מעולם לא שיחקה עם ספיידרמן הקטן. היא מעולם לא ישבה לשתות קפה עם האישה הכורעת על ברכיה. היא לגמרי במקרה עמדה ברמזור בצדו השני של הצומת כשזה קרה. ילד קטן, ככל הנראה כבן חמש, לבוש מכף רגל עד ראש בחליפת ספיידרמן אדומה וכחולה, המתין בצדו השני של הכביש ואחז בידה של אמו. זה קרה בשבוע הספר, ומשום כך הילד היה מחופש. ססיליה הביטה בו והירהרה המממ, בעצם ספיידרמן אינו דמות שלקוחה מספר, כשאז, מסיבה בלתי נראית לעין, הילד הקטן שמט את ידו מאחיזת אמו וירד מהמדרכה היישר אל התנועה. ססיליה צווחה. מאוחר יותר נזכרה שגם הכתה באגרופה על הצופר.
לו היתה ססיליה עוברת במקום רגעים ספורים לאחר מכן, היא היתה מחמיצה את הרגע. עשר דקות מאוחר יותר מותו של הילד היה בעיניה לא יותר מאשר עוד עיכוב בתנועה. כעת הוא הפך לזיכרון, שככל הנראה יגרום לנכדיה לומר ביום מן הימים, "אל תחזיקי לי את היד חזק כל כך, סבתא."
ברור שלא היה שום קשר בין ספיידרמן הקטן לבין המכתב הזה.
הוא פשוט עלה במחשבותיה מפעם לפעם.
ססיליה הדפה את המכתב בקצה אצבעה לצדו השני של השולחן והרימה את ספר הספרייה של אסתר: "עלייתה ונפילתה של חומת ברלין".
נו, נו, חומת ברלין. נפלא.
הפעם הראשונה שבה נודע לה שחומת ברלין עומדת למלא תפקיד משמעותי בחייה היתה באותו בוקר, בעת הארוחה.
ססיליה ואסתר ישבו שתיהן אל שולחן האוכל. ג'ון־פול שהה בחו"ל, בשיקגו, עד יום ראשון, ואיזבל ופולי עדיין היו במיטה.
בדרך כלל ססיליה לא התיישבה אל השולחן בבקרים. על פי רוב היא אכלה את ארוחת הבוקר בעמידה ליד הדלפק בשעה שהכינה את הכריכים, בדקה את הזמנות כלי הטאפרוור במכשיר האייפד שלה, רוקנה את המדיח, שלחה מסרונים בעניין מסיבות הטאפרוור ללקוחותיה, או כל דבר אחר, אבל הנה נקרתה בפניה הזדמנות נדירה לזמן איכות עם בתה האמצעית היקרה והתימהונית במקצת, והיא התיישבה כשבידיה קערת מוזלי שיבולת שועל, שעה שאסתר היתה שקועה באכילת קערת פצפוצי אורז, והמתינה לבאות.
היא למדה שזאת הדרך לנהוג עם הבנות שלה. לא להגיד מילה. לא לשאול שאלות. תני להן את הזמן ובסוף הן יספרו לך מה מעסיק אותן. כמו דיג. זה תבע דממה וסבלנות. (או כך שמעה. ססיליה היתה מעדיפה לדפוק לעצמה מסמרים במצח מאשר לצאת לדיג.)
השתיקה לא היתה קלה לססיליה. ססיליה היתה מהדברניות. "בכל הרצינות, אי־פעם קורה שאת סותמת?" אמר לה פעם חבר לשעבר. היא נהגה לפטפט בשעת לחץ. החבר הזה הלחיץ אותה, כנראה. ועם זאת, היא נהגה לדבר ללא הרף גם כשהיתה שמחה.
אבל באותו בוקר היא שתקה. היא פשוט אכלה והמתינה, ואכן, אסתר התחילה לדבר.
"אמא," היא שיפתתה קלות בקולה הצרוד, הקטן והמדויק, "ידעת שהיו אנשים שברחו מעל חומת ברלין בבלון פורח שהם הכינו בעצמם?"
"לא ידעתי את זה," אמרה ססיליה, אף שהיה ביכולתה לדעת.
היי שלום, טיטניק, ברוכה הבאה, חומת ברלין, הירהרה בינה לבינה.
היא העדיפה שאסתר תשתף אותה במשהו שקשור לרגשותיה, בדאגות הקשורות לבית הספר, לחבריה, בשאלות על מין, אבל לא, היא רצתה לדבר על חומת ברלין.
אסתר התחילה לגלות עניין, או ליתר דיוק, לפתח אובססיות, מאז היותה פעוטה בת שלוש. בתחילה הופיעו הדינוזאורים. נכון, ילדים רבים מגלים עניין בדינוזאורים, אבל העניין שגילתה אסתר היה, איך לומר, מתיש, ולמען האמת, מעט משונה. דבר חוץ מזה לא עניין את הילדה. היא ציירה דינוזאורים, היא שיחקה עם דינוזאורים, היא הלבישה דינוזאורים. "אני לא אסתר," נהגה לומר, "אני טי־רקס." כל סיפור לפני השינה חייב היה להיות על דינוזאורים. התמזל מזלה וג'ון־פול גילה בהם עניין, כי ססיליה השתעממה כעבור כחמש דקות. (הם נכחדו! לא היה להם מה לומר!) ג'ון־פול לקח את אסתר לסיורים מיוחדים במוזיאון. הוא הביא לה ספרים. הוא נהג לשבת עמה במשך שעות ולשוחח איתה על צמחונים וטורפים.
מאז תחומי העניין של אסתר נעו בין רכבות שדים לקרפדות קנים, ובעת האחרונה ה"טיטניק". עכשיו, כשמלאו לה עשר, כבר היה ביכולתה לחקור בעצמה בספרייה או ברשת, וססיליה הופתעה מכמות הידע שצברה. איזו ילדה בת עשר שוכבת במיטה וקוראת ספרי היסטוריה עבי כרס וכבדים כל כך עד שהיא בקושי מצליחה להחזיק אותם?
"תעודדי אותה!" אמרו לה המורים, אבל לפעמים ססיליה דאגה. נדמה היה לה שאולי אסתר לוקה באוטיזם קל, או לכל הפחות נמצאת איפשהו על הספקטרום האוטיסטי. אמה של ססיליה פרצה בצחוק כשהיא העלתה את הנושא. "אבל אסתר דומה לילדה שאת היית כמו שתי טיפת מים!" היא אמרה. זה לא היה נכון.
"בעצם, יש לי חתיכה מחומת ברלין," אמרה ססיליה באותו בוקר לאסתר, כשלפתע נזכרה בזה, והתמלאה עונג כשראתה את עיניה של אסתר בורקות. "הייתי שם, בגרמניה, כשהחומה נפלה."
"אפשר לראות אותה?" שאלה אסתר.
"היא שלך, יקירה."
תכשיטים ובגדים עבור איזבל ופולי. חתיכה מחומת ברלין לאסתר.
ססיליה בת העשרים יצאה לטיול בן שישה שבועות ברחבי אירופה עם חברתה, שרה זקס, בשנת 1990, כמה חודשים לאחר שהוכרזה נפילת החומה. (חוסר ההחלטיות הנודע של שרה בצירוף ההחלטיות המפורסמת של ססיליה הפכו אותן לצמד המושלם לטיולים. לא נתגלע ביניהן חיכוך מכל סוג שהוא.)
כשהגיעו שתיהן לברלין, גילו שורה של תיירים לאורך החומה, כולם מנסים לפרק חתיכה ממנה למזכרת, בעזרת מפתחות, אבנים או כל דבר שהיה בנמצא. החומה נראתה כמו פגר ענק של דרקון, שבעבר הטיל את אימתו על העיר, והתיירים היו לעורבים שניקרו את מה שנשאר ממנו.
בלי הכלים המתאימים היה כמעט בלתי אפשרי לפרק חתיכה ראויה לשמה, ולכן ססיליה ושרה החליטו (כלומר, ססיליה החליטה) לרכוש את החתיכות מהמקומיים בעלי היוזמה, שפרשו את שטיחיהם ומכרו מעליהם מגוון מזכרות. הקפיטליזם ניצח. אפשר היה לקנות כל דבר, החל משברים אפורים בגודל גולות וכלה בשברים ענקיים בגודל סלעים שרוססו לגמרי בכתובות גרפיטי.
ססיליה לא הצליחה להיזכר כמה שילמה עבור האבן הקטנטנה שבאותה המידה ייתכן שמקורה היה בחצר הקדמית של מישהו. "היא כנראה באמת משם," אמרה שרה כשעלו על הרכבת שיצאה מברלין באותו הלילה, והן צחקו על שהיו פתיות שמאמינות לכל דבר, אבל לפחות חשו שנטלו חלק בהיסטוריה. ססיליה הטמינה את החתיכה שלה בשקית נייר ורשמה עליה החתיכה שלי מחומת ברלין, וכאשר חזרה לאוסטרליה השליכה אותה לתוך קופסה בין יתר המזכרות שאספה: תחתיות לכוסות, כרטיסי רכבת, תפריטים, מטבעות זרים, מפתחות לחדרי מלון.
ססיליה הצטערה שלא הקדישה תשומת לב רבה יותר לחומה, שלא צילמה אותה או ליקטה אנקדוטות נוספות שעכשיו אפשר היה לשתף בהן את אסתר. למעשה, מה שנטמע בזיכרונה מאותו טיול לברלין יותר מכול היה נשיקה עם בחור גרמני חתיך, חום שיער, במועדון לילה. הוא שב ונטל קוביות קרח מהמשקה שלו והחליק אותן לאורך עצמות הבריח שלה, דבר שבזמנו היה בעיניה כל כך סקסי, אבל עכשיו נראה לה מעשה לא היגייני ודביק.
לו רק היתה מסוג הבחורות הסקרניות ובעלות המודעות הפוליטית, אלה שנהגו ליזום שיחות עם המקומיים על החיים בצל החומה. תחת זאת, כל שהיה בידיה לחלוק עם הבת שלה היו סיפורים על התנשקויות וקוביות קרח. ברור שאיזבל ופולי היו מתות לשמוע על התנשקויות וקוביות קרח. פולי בוודאות; איזבל אולי כבר הגיעה לגיל שבו עצם המחשבה על אמה המתנשקת עם מישהו עלולה לגרום לה תחושת דחייה.
ססיליה רשמה למצוא חתיכה מחומת ברלין עבור א' ברשימת המטלות שלה לאותו היום (היו בה עשרים וחמישה פריטים — היא השתמשה ברשימה שהורידה מאחת האפליקציות באייפון), ובסביבות השעה שתיים בצהריים נכנסה לעליית הגג כדי לחפש אותה.
"עליית גג" הוא ככל הנראה שם מליצי מדי עבור האזור ששימש לאחסון מתחת לגג. ניתן היה להגיע אליו באמצעות משיכת סולם מדלת חבויה שהיתה קבועה בתקרה.
מרגע שעלתה לשם היה עליה להקפיד לשמור על ברכיים כפופות כדי שראשה לא יפגע בתקרה. ג'ון־פול סירב נחרצות לעלות לשם. הוא סבל מקלסטרופוביה נוראית ונהג לטפס ברגל שש קומות בכל יום כדי להימנע מהמעלית. המסכן סבל מסיוטים שבהם נלכד בחדר שקירותיו הלכו וסגרו עליו. "הקירות!" היה זועק, רגע לפני שהתעורר, שטוף זיעה ופעור עיניים. "יכול להיות שנעלו אותך בארון כשהיית ילד?" ססיליה שאלה אותו פעם (היא לא העזה להעלות את העניין בפני אמו), אבל הוא השיב שהוא כמעט בטוח שלא. "האמת היא שלג'ון־פול מעולם לא היו סיוטים כשהוא היה ילד," אמרה אמא שלו לססיליה כשזו שאלה אותה. "הוא ישן לתפארת. אולי את מגישה לו מאכלים עתירי שומן מאוחר בלילה?" ססיליה התרגלה לסיוטים.
עליית הגג היתה צרה וצפופה, אבל מסודרת ומאורגנת בקפידה, כמובן. במהלך השנים האחרונות "מאורגנת" היתה לתכונת האופי שהגדירה אותה יותר מכול. כאילו היתה אושיית תרבות סוג ג' שתבעה לעצמה תהילה בזכותה. קצת משונה איך ברגע שבני המשפחה והחברים החלו להעיר לה על כך, הדחף לארגן רק התחזק, כך שהחיים שלה עכשיו היו מאורגנים ללא דופי, כאילו אימהוּת היא סוג של ספורט, והיא — ספורטאית־על. זה היה כאילו שמאחורי הכול עמדה המחשבה כמה אוכל להתקדם עם העניין הזה? כמה אוכל להמשיך ולדחוס אל תוך חיי עוד ועוד בלי לאבד שליטה?
ולכן אנשים אחרים, אחותה בריג'יט למשל, חיו בחדרים מלאים בגרוטאות מאובקות, ואילו בעליית הגג של ססיליה נערמו מכלי אחסון לבנים מפלסטיק, שהיו מסומנים בבירור בתגיות. הדבר היחיד שלא נראה לגמרי ססיליאני היה מגדל קופסאות הנעליים שבפינה. הן היו של ג'ון־פול. הוא אהב לתייק את כל החשבוניות על פי שנותיהן בקופסאות נפרדות. הוא נהג כך במשך שנים, עוד בטרם הכיר את ססיליה. הוא התגאה בקופסאות הנעליים שלו, והיא הצליחה לרסן את עצמה ולא להעיר לו שתיקייה תהיה דרך יעילה יותר לניצול החלל.
הודות למכלי האחסון המתויגים היא מצאה את החתיכה מחומת ברלין כמעט מיד. היא פתחה בתנועה ארוכה את מכסה המכל שתויג ססיליה: טיולים/מזכרות. 1990-1985 והנה היא היתה, מונחת שם בשקית הנייר החומה והדהויה. חתיכת ההיסטוריה הקטנה שלה. היא הוציאה את שביב הבטון ואחזה בו בכף ידה. הוא היה קטן יותר משזכרה; לא מרשים במיוחד, אבל יש לקוות שיהיה בו די כדי לזכות אותה באחד מחיוכיה הקטנים, הנדירים והעקומים של אסתר.
ססיליה הרשתה לעצמה רגע של הסחת דעת (אמנם עלה בידה לעשות דברים רבים בכל יום, אבל היא לא היתה מכונה, מדי פעם הרשתה לעצמה לבזבז רגע), פישפשה בקופסה וצחקה כשהביטה בתצלום שלה בחברת הנער הגרמני, זה מקוביות הקרח. גם הוא, בדומה לחתיכה מחומת ברלין, לא היה מרשים כפי שזכרה. צלצול טלפון הקפיץ אותה אל ההווה, והיא התרוממה מהר מדי וראשה פגע בעוצמה בתקרה. הקירות, הקירות! היא קיללה, התגלגלה לאחור, והמרפק שלה הדף את מגדל קופסאות הנעליים של ג'ון־פול.
משלוש מהן לפחות נפלו המכסים ותכולתן התפזרה, מה שגרר אחריו מפולת ניירות קטנה. מסיבה זו בדיוק קופסאות הנעליים לא היו רעיון טוב.
ססיליה גידפה שוב ושיפשפה את ראשה, שכאב באמת. היא הביטה בקופסאות הנעליים והבחינה שבכולן היו דיווחים פיננסיים משנות השמונים. היא החלה לדחוס את ערמת החשבוניות לאחת הקופסאות, כשקלטה בזווית העין את שמה, שהיה רשום על מעטפה עסקית לבנה.
היא הרימה אותה והבחינה בכתב ידו של ג'ון־פול.
נכתב עליה כך:
לאשתי, ססיליה פיצפטריק
יש לפתוח רק במקרה של מותי
היא פרצה בצחוק רם, ואז השתתקה פתאום, כאילו צחקה ממשהו שמישהו אמר במסיבה ואז הבינה שזאת בכלל לא היתה בדיחה, אלא שהעניין דווקא רציני למדי.
היא שבה וקראה את הכתוב — לאשתי, ססיליה פיצפטריק — ולמרבה התמיהה, לרגע אחד, הרגישה שלחייה מאדימות, כאילו הובכה פתאום. בגללו או בגללה? לא היה לה ברור. היא הרגישה כאילו נתקלה בדבר־מה מביש, כאילו תפסה אותו מאונן במקלחת. (מרים אופנהיימר תפסה את דאג מאונן במקלחת פעם. זה היה פשוט נורא שכולם ידעו על זה, אבל כשמרים עברה לכוסית השמפניה השנייה הסודות פשוט ביעבעו ועלו ממנה, ומרגע שזה הפך לנחלת הכלל, לא היתה כל אפשרות להשיב את הגלגל לאחור.) מה כל זה אומר? היא שקלה אם כדאי לקרוע את המעטפה מיד, לפני שיהיה לה די זמן להרהר בעניין, כמו שלעתים (לא קרובות מדי) דחסה לפיה את עוגיית השוקולד האחרונה, לפני שהתודעה שלה תדביק את הגרגרנות שלה.
הטלפון צילצל שוב. היא לא ענדה את שעון היד שלה, ופתאום הרגישה כאילו אבדה לה כל תחושת זמן.
היא השליכה את יתר הניירות חזרה לאחת הקופסאות ולקחה עמה את החתיכה של חומת ברלין ואת המכתב כשעשתה את דרכה במורד המדרגות.
מרגע שעזבה את עליית הגג, היא נסחפה באירועי החיים שהתרגשו ובאו עליה בזה אחר זה. הזמנה גדולה של כלי טאפרוור שיש לשלוח; הבנות, שיש לאסוף מבית הספר; הדג שיש לקנות לארוחת הערב (הן הרבו לאכול דגים כשג'ון־פול נעדר עקב עבודתו, הוא שנא דגים), החזרת שיחות טלפון. הכומר של הקהילה, האב ג'ו, צילצל כדי להזכיר לה את הלווייתה של האחות אורסולה למחרת היום. הובעה דאגה מסוימת מכמות המשתתפים הצפויה. היא תגיע, כמובן. היא הותירה את המכתב המסתורי של ג'ון־פול על המקרר והגישה לאסתר את החתיכה מחומת ברלין רגע לפני שהן התיישבו לאכול את ארוחת הערב.
"תודה," אסתר טיפלה בשבב הסלע ביראת כבוד נוגעת ללב. "איפה היא היתה בדיוק בחומה?"
"נדמה לי שקרוב ל'צ'ק פוינט צ'רלי'," אמרה ססיליה בביטחון עולץ. לא היה לה מושג.
אבל אני יכולה להגיד לך שהבחור עם קוביות הקרח לבש חולצת טריקו אדומה ומכנסי ג'ינס לבנים, שהוא הרים את זנב הסוס שלי והחזיק בו בין קצות אצבעותיו ואמר, "כמה שזה יפה."
"היא שווה משהו?" שאלה פולי.
"לא נראה לי. איך אפשר להוכיח שהיא באמת מהחומה?" שאלה איזבל. "זה נראה כמו סתם חתיכת סלע."
"בדיקת די־אם־איי," אמרה פולי. הילדה צפתה בטלוויזיה הרבה מדי.
"די־אן־איי, לא די־אם־איי, וזה של בני אדם," אמרה אסתר.
"אני יודעת!" פולי הגיעה לעולם נזעמת רק כדי לגלות שאחיותיה הקדימו אותה.
"אז למה —"
"אז מי נראה לך הולך להיות מודח הערב מ'יורדים בגדול'?" שאלה ססיליה, ובה בעת חשבה, נכון, אתה שצופה בחיי, מי שלא תהיה, אני אכן משנה את נושא השיחה מתקופה מרתקת בהיסטוריה בת ימינו, שייתכן שהיא בעלת ערך לימודי עבור הילדות שלי, לתוכנית טלוויזיה סוג ז' שלא תלמד אותן דבר, אבל בוודאי תשמור על השקט ותמנע ממני כאב ראש. קרוב לוודאי שאם ג'ון־פול היה בבית, לא היתה בוחרת להחליף את הנושא. היא היתה אמא טובה בהרבה אל מול קהל.
הבנות שוחחו ביניהן על "יורדים בגדול" בזמן שנותר עד סוף הארוחה, וססיליה העמידה פני מתעניינת והירהרה במכתב שעל המקרר. לאחר שהשולחן פונה והבנות צפו בטלוויזיה, הורידה אותו משם ובהתה בו.
היא הניחה את ספל התה שלה, קירבה את המעטפה אל האור וגיחכה. הוא נראה כמו מכתב שנכתב בכתב יד על נייר ממחברת שורות. היא לא הצליחה לפענח ולו מילה אחת.
יכול להיות שג'ון־פול ראה משהו בטלוויזיה על החיילים באפגניסטן שכתבו מכתבים למשפחותיהם כדי שיישלחו במקרה של מוות, כמו מסרים מהקבר, וסבר שיהיה נחמד לעשות דבר דומה?
היא לא הצליחה לדמיין אותו מושיב את עצמו כדי לעשות מין דבר שכזה. כמה רגשני.
אף שמקסים. הוא רצה שהן ידעו עד כמה אהב אותן במקרה שימות.
...במקרה של מותי. מדוע שהמוות יעסיק אותו? הוא היה חולה? נראה שהמכתב נכתב מזמן, והוא עדיין היה בחיים. וחוץ מזה, הוא עבר בדיקה תקופתית רק לפני כמה שבועות וד"ר קלוגר אמר שהוא "בריא כמו שור". במהלך הימים הבאים נהג להשליך את ראשו לאחור, לנחור ולחרחר בכל רחבי הבית, שעה שפולי רכבה על גבו וניפנפה במגבת מטבח סביב ראשה.
חיוך עלה על שפתיה של ססיליה כשנזכרה בכך, והחרדה שבה התפוגגה.
אם כן, לפני כמה שנים ג'ון־פול עשה משהו רגשני שאינו אופייני לו וכתב את המכתב הזה. לא היתה שום סיבה לעשות מזה עניין, וברור שאסור לה לפתוח אותו מסקרנות גרידא.
היא הביטה בשעון. עוד מעט שמונה. הוא אמור להתקשר. בדרך כלל הוא התקשר בסביבות השעה הזאת בערבים שבהם נעדר מהבית.
היא לא תיכננה להעלות את עניין המכתב. זה יביך אותו, וזה לא היה נושא שראוי להעלות בשיחת טלפון.
אבל עניין אחד הטריד אותה: איך היתה אמורה למצוא את המכתב הזה אם הוא היה מת באמת? סביר להניח שלעולם לא היתה מוצאת אותו! מדוע לא נתן אותו לעורך הדין שלה, בעלה של מרים, דאג אופנהיימר? לא היה פשוט כלל להימנע מלהעלות את דמותו במקלחת בכל פעם שנזכרה בו. מובן שלא היה בכך כדי להשליך על כישוריו המשפטיים, אולי היה בזה כדי להעיד על כישוריה של מרים במיטה. (במערכת היחסים בין ססיליה לבין מרים היה ממד תחרותי.)
כמובן, בשל הנסיבות, עכשיו זה לא הזמן המתאים לזחיחות הדעת ביחס לסקס. די. אל תחשבי על עניין הסקס ההוא.
מכל מקום, טיפשי מצדו של ג'ון־פול שלא לתת את המכתב לדאג. לו היה מת, היתה בוודאי זורקת את כל קופסאות הנעליים שלו באחד מהתקפי הסדר שלה, בלי לעבור עליהן כלל. לו באמת רצה שהיא תמצא את המכתב, מטורף מצדו לתחוב אותו באקראי לאחת מקופסאות הנעליים.
למה לא הוכנס לתיקייה של העתקי הצוואות שלהם, ביטוח החיים וכיוצא באלה?
ג'ון־פול היה אחד האנשים החכמים ביותר שהיא הכירה, חוץ מאשר בעניינים הלוגיסטיים של החיים.
"אני לגמרי לא מבינה איך קרה שגברים שולטים בעולם," היא אמרה לאחותה בריג'יט הבוקר, לאחר שסיפרה לה כיצד ג'ון־פול איבד את המפתחות למכונית השכורה בשיקגו. ססיליה התחרפנה לגמרי כשראתה את המסרון ששלח לה. היא לא יכלה לעשות דבר בעניין!
דברים כאלה קרו לג'ון־פול כל הזמן. בפעם שעברה שבה נסע לחו"ל הוא שכח את המחשב הנייד במונית. הבן אדם איבד דברים בלי סוף. ארנקים, מכשירי טלפון ניידים, מפתחות, טבעת נישואים. החפצים שלו פשוט נשרו ממנו.
"הם לא רעים בלבנות דברים," אמרה אחותה. "כמו גשרים וכבישים. זאת אומרת, היית בכלל מסוגלת לבנות בקתה? בקתת חֵמר בסיסית?"
"הייתי יכולה לבנות בקתה," אמרה ססיליה.
"אני מניחה שבאמת היית מסוגלת," גנחה בריג'יט, כאילו שמדובר באיזה פגם. "חוץ מזה, גברים בכלל לא שולטים בעולם. יש לנו ראש ממשלה שהיא אישה. ואת שולטת בעולם. את שולטת בבית משפחת פיצפטריק. את שולטת בסנט אנג'לה. את שולטת בעולם הטאפרוור."
ססיליה היתה נשיאת אגודת ההורים והחברים של בית הספר היסודי סנט אנג'לה. היא גם דורגה במקום האחד־עשר בדירוג היועצות למכירת כלי טאפרוור באוסטרליה. אחותה סברה ששני התפקידים האלה משעשעים עד מאוד.
"אני לא שולטת בבית משפחת פיצפטריק," אמרה ססיליה.
"ברור שלא," צחקה בריג'יט בקול רם.
האמת היתה שאם ססיליה היתה מתה, בית משפחת פיצפטריק היה פשוט, נו, בלתי נסבל להעלות על הדעת מה היה קורה. ג'ון־פול היה נזקק ליותר ממכתב ממנה. הוא היה זקוק לספר הדרכה, כולל תוכנית אדריכלית של הבית, שבה יצוין מקום הכביסה וארון המצעים.
הטלפון צילצל והיא הרימה את השפופרת בחטף.
"תני לי לנחש. הבנות שלנו צופות באנשים השמנמנים האלה, נכון?" אמר ג'ון־פול. מאז ומתמיד אהבה לשמוע את קולו בטלפון: עמוק, חם ומרגיע. אמנם בעלה היה חסר תקווה בכל הנוגע לאיבוד חפצים ולאיחורים, אבל הוא טיפל באשתו ובבנותיו באופן האחראי והמיושן ביותר, בסגנון אני־הגבר־וזה־התפקיד־שלי. בריג'יט צדקה, ססיליה אמנם שלטה בעולם, אבל היא תמיד ידעה שברגע של משבר — איזה מטורף הנושא נשק חם, שיטפון, שרפה — ג'ון־פול יציל אותן ממוות. הוא ישליך את עצמו אל מול הכדור, יבנה רפסודה, יסיע אותן בבטחה דרך הכבשן הלוהט, וברגע שתפקידו יסתיים, יעביר את השליטה לידי ססיליה, יטפח על כיסיו וישאל, "מישהו ראה את הארנק שלי?"
לאחר שחזתה במותו של הספיידרמן הקטן, הדבר הראשון שעשתה היה לחייג לג'ון־פול באצבעות רועדות.
"מצאתי איזה מכתב," אמרה ססיליה. אצבעותיה החליקו על כתב היד שלו שעל המעטפה. ברגע ששמעה את קולו היה ברור לה שהיא עומדת לברר איתו את העניין מיד. הם היו נשואים כבר חמש־עשרה שנה. מעולם לא היו ביניהם סודות.
"איזה מכתב?"
"מכתב ממך," אמרה ססיליה. היא עשתה כמיטב יכולתה להישמע קלילה ומשועשעת, כך שכל המצב לא יֵצא מפרופורציה, כך שכל מה שנכתב במכתב יהיה חסר משמעות ולא ישנה דבר. "מכתב עבורי, שיש לפתוח רק במקרה שתמות." בלתי אפשרי לומר את המילים "במקרה שתמות" כשאת מדברת עם בעלך בלי שקולך יישמע מוזר.
דממה השתררה על הקו. לרגע אחד טעתה לחשוב שהשיחה התנתקה, אבל היא עדיין שמעה המהום קלוש של פטפוטים והמולה ברקע. נשמע כאילו הוא התקשר אליה ממסעדה.
בטנה התכווצה.
"ג'ון־פול?"