מסע מוזיקלי עם שופנהאואר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע מוזיקלי עם שופנהאואר
הוספה למועדפים

מסע מוזיקלי עם שופנהאואר

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל זמורה-כהן

מיכל זְמוֹרָה-כהן (1926 - 19 בינואר 2015) הייתה פסנתרנית ומוזיקולוגית ישראלית.

מיכל זמורה נולדה בשנת 1926 בירושלים, בתם של אסתר (אֶמָה) זמורה לבית הורביץ, מראשי הסתדרות נשים עבריות, וד"ר משה זמורה, משפטן, לימים ראשון נשיאי בית המשפט העליון של מדינת ישראל.

זמורה למדה בבית הספר היסודי של דבורה קָלֶן, ובשנת 1942 סיימה את לימודיה בתיכון ליד האוניברסיטה. לאחר מכן למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים פסנתר ותולדות המוזיקה. בהמשך למדה בסמינריון הגבוה למוזיקה באוניברסיטת אופסלה בשבדיה וקיבלה תואר דוקטור למוזיקולוגיה.

מיכל זמורה נישאה ארבע פעמים: בעלה הראשון היה הכנר אלי גורן, השני היה הוויולן גדעון רהר (אבי בתה תמי), השלישי היה יצחק רול, מייסד המרכז לתערוכות וירידים (אבי בנה, במאי התיאטרון, גדי רול). בשנת 1966 נישאה ברביעית בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק לחיים כהן, והייתה נשואה לו עד למותו בשנת 2002. נישואים אלה עוררו סערה, משום שהיו נישואי כהן וגרושה, האסורים על פי ההלכה. את ספרו "המשפט", שיצא לאור בשנת 1991, הקדיש לה כהן במילים: "למיכל עטרת ביתי, שתורת המשפט לא תהא לה עוד כתורת הנסתר". זמורה-כהן ייסדה וערכה את כתב העת למוזיקה "בת קול". היא ניהלה את התזמורת הסימפונית חיפה והייתה ממקימי החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1968 התמנתה למנהלת חטיבת המוזיקה בקול ישראל ובתפקיד זה כיהנה 23 שנים. עמדה בראש מדור המוזיקה במועצה לתרבות ואמנות במשרד החינוך ובראש האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, וכן כיהנה כראש חבר השופטים בתחרות הפסנתר הבינלאומית על שם רובינשטיין.

בנוסף לפעילותה זו, הייתה זמורה-כהן פעילה בארגוני ציבור שונים, בהם ויצו, מועצת ארגוני הנשים ותנועת "סובלנות", שהייתה בין מקימיה.

ב-2006 העניקה לה האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד "בהוקרה עמוקה על עשייתה המקיפה ורבת השנים להאדרת המוזיקה האמנותית בישראל ובהערכה רבה על הישגיה המקצועיים ותרומתה לחיים הציבוריים".‏

תקציר

"המוזיקה היא המנגינה שהעולם מהווה לה את מילותיה!"
למה התכוון ארתור שופנהאואר כשכתב זאת?

מסע מוזיקלי עם שופנהאואר מבקש להתחקות אחר כוונתה המפתיעה של קביעה זו, לרדת אל תוככי  המוזיקה, לנסות להבין את משמעותה, לחשוף את ליבתה ולעמוד על קשריה עם תופעות העולם הנמצאות  מעבר לה.


מיכל זמורה–כהן, מוזיקולוגית, נולדה בתל אביב בשנת 1926. בוגרת האקדמיה הארץ ישראלית למוזיקה בירושלים והחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת אופסאלה בשוודיה. כיהנה כראש מחלקת המוזיקה ברשות השידור בישראל, עמדה בראש האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובראש מדור המוזיקה במשרד התרבות ושימשה מבקרת המוזיקה ב"הארץ". מומחיותה בתחום מחשבת המוזיקה. בין ספריה: המוסיקה - מבוא היסטורי, משמעויות במוסיקה: שיחות שביני לביני, רפרטואר אישי
והמוזיקה - שליחות ובשורה: אבני בנייה לאסתטיקה של המוזיקה.

פרק ראשון

מסע מוזיקלי עם שופנהאואר — על שום מה?

מיום שהתוודעתי למוזיקה והתאהבתי בה — ואני אז ילדה תמימה וצעירה לימים — לא פסקה תמיהתי נוכח מופלאותה: מה יש בה, תהיתי, שכה ממכר אותנו? מה עושה אותה מרטיטה ומרגשת עד כדי כך?
ומרגע שהתחלתי לעיין במשמעותה ותשומת לבי הופנתה להשקפת עולמו של שופנהאואר (1860-1788) בדבר ייחודה של המוזיקה באמנויות, לא פסקה דעתו להעסיק את מחשבותי ואת דמיוני, ולא חדלתי מלתהות אחר כוונתו.
וכך כתב: "המוזיקה איננה בשום פנים כמו האמנויות האחרות. שכן אלה מהוות את דימוין של האידיאות, ואילו זו מהווה את דימויו של הרצון עצמו, שהאובייקטיביות שלו היא אותן האידיאות. לשון אחר: בניגוד לכל יתר האמנויות, הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, נמצאת המוזיקה האחת והיחידה, המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו. המוזיקה מעמידה את המטאפיזי אל מול כל הפיזי שבעולם ואת העניין כשלעצמו (Das Ding an sich) אל מול כל מה שרק נדמה כאותו עניין. מכאן שהעולם כמוהו כהגשמת המוזיקה או כהתגשמותו של הרצון".1
1    Arthur Schopenhauer, "Die Welt als Wille und Vorstellung", Tillgner, Berlin-Wien 1924, חלק ראשון, עמוד 309, סעיף 52. כל הקטעים המתורגמים בספר זה מובאים בתרגומה של המחברת, אלא אם כן מצוין אחרת.

ובהמשך כתב:
"על כן המוזיקה נחשבת ביטויו של העולם, ולכן היא, במידה הגבוהה ביותר, שפה אוניברסלית. המוזיקה נבדלת מיתר האמנויות בעובדה שאין היא מהווה חיקוי של התופעות או, ליתר דיוק, של האובייקטיביות של הרצון, אלא היא החיקוי הישיר של הרצון עצמו; ולכן היא משלימה [ולא מחקה, כמעשה האמנויות האחרות]2 את כל הדברים הקיימים בעולם ואת כל התופעות הקיימות בו. זאת על ידי שהיא מייצגת את מה שהוא מטאפיזי, היינו את הדבר עצמו. ניתן אפוא לראות את העולם כהתגלמותה של המוזיקה או כרצון בהתגלמות זו. וזאת הסיבה שבעטייה הופכת המוזיקה, [בניגוד] לכל ציור או לכל תמונה של החיים הריאליסטיים של העולם, לבעלת משמעות גבוהה יותר; ולא כל שכן ...[משום] שהמלודיה דומה, או מקבילה, לרוחן הפנימית של תופעות [החיים] ".
2    המילים בסוגריים המרובעים הן תוספות של המחברת המיועדות להבהרת הכתוב.

דברים מסובכים וכלל לא מובנים מאליהם אלה, אשר נכתבו ברבע השני של המאה התשע־עשרה על ידי הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, ריתקו אותי ולא הניחו לי.
אף על פי שעלי להודות שלא הצלחתי לרדת לעומקה של דעתו זו של שופנהאואר, אשר העמיד את המוזיקה על בסיס שונה ואחר מיתר האמנויות, דיברו דעותיו אלה אל לבי, קלעו למחשבותי והלמו את הדימוי שלי את המוזיקה ואת האמת, ולו גם הסובייקטיבית, שבה אני רואה אותה. היה בדבריו אלה של שופנהאואר משהו שריתק אותי. הם הגבירו בי את תהייתי באשר למשמעותה של היות המוזיקה "עולם שבפני עצמו", כטענת שופנהאואר, ועוררו בי את הצורך לחפש, בתוך תהליכי המוזיקה עצמה ומהלכיה, את התשובה האפשרית לשאלות, כגון: מה יש בה, במלודיה, המעניק לה דמיון קולע כל כך לרוחן הפנימית של תופעות החיים? או, מה יש בה, במוזיקה, שהיא לא מחקה את הדברים, אלא משלימה אותם? מה מהותו של הקשר ההדוק כל כך בינה לבין תופעות החיים הסובבות אותה? והאם אכן ניתן לראות באופיים המיוחד של הֶקשרים אלה את מקור היות העולם התגלמות המוזיקה?
תרתי אחרי מחשבות אלה מאז עמדתי על דעתי. והיום — בערוב ימַי, ולאחר שלמדתי והשכלתי ולימדתי — החלטתי להעלות על הכתב מקצת מהרהורי ומחשבותי בנושא זה.
ראשית חוכמה, כך אמרתי לעצמי, עלי לרדת אל תוככי המוזיקה ולחשוף את ליבתה, ובד בבד לנסות לעמוד על קשריה עם תופעות העולם הנמצאות מעבר לה, אותן תופעות, שלדברי שופנהאואר, מייחדות את המוזיקה מיתר האמנויות, בכך שהמוזיקה משלימה אותן, ולא מחקה אותן, ובכך מהווה עולם בפני עצמו.
דומני שעניין זה חייב לאתגר את כל מי שמבקש לרדת לעומקה של מתת זו ששמה מוזיקה.
***

בין הרבים והטובים שאני חייבת להם את תודתי על שסייעו בידי להוציא לאור ספר זה אציין חמישה: גלית גינסברג־גולדרייך, עורכת הספר ומפיקתו, על אורך רוחה וטיב עצותיה; ד"ר ליה לאור, יושבת ראש ועדת המוזיקה, ורעיה זימרן, מנהלת מחלקת המוזיקה במשרד החינוך והספורט, על טיב הבנתן וידידותן; אסתרית בלצן, על שסייעה לי בתרגום שירו של רילקה המסיים את הספר; וידידתי עליזה אולמרט על שהציעה את כותרתו. תעמודנה כולן על הברכה והתודה הרבה.

מיכל זמורה-כהן

מיכל זְמוֹרָה-כהן (1926 - 19 בינואר 2015) הייתה פסנתרנית ומוזיקולוגית ישראלית.

מיכל זמורה נולדה בשנת 1926 בירושלים, בתם של אסתר (אֶמָה) זמורה לבית הורביץ, מראשי הסתדרות נשים עבריות, וד"ר משה זמורה, משפטן, לימים ראשון נשיאי בית המשפט העליון של מדינת ישראל.

זמורה למדה בבית הספר היסודי של דבורה קָלֶן, ובשנת 1942 סיימה את לימודיה בתיכון ליד האוניברסיטה. לאחר מכן למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים פסנתר ותולדות המוזיקה. בהמשך למדה בסמינריון הגבוה למוזיקה באוניברסיטת אופסלה בשבדיה וקיבלה תואר דוקטור למוזיקולוגיה.

מיכל זמורה נישאה ארבע פעמים: בעלה הראשון היה הכנר אלי גורן, השני היה הוויולן גדעון רהר (אבי בתה תמי), השלישי היה יצחק רול, מייסד המרכז לתערוכות וירידים (אבי בנה, במאי התיאטרון, גדי רול). בשנת 1966 נישאה ברביעית בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק לחיים כהן, והייתה נשואה לו עד למותו בשנת 2002. נישואים אלה עוררו סערה, משום שהיו נישואי כהן וגרושה, האסורים על פי ההלכה. את ספרו "המשפט", שיצא לאור בשנת 1991, הקדיש לה כהן במילים: "למיכל עטרת ביתי, שתורת המשפט לא תהא לה עוד כתורת הנסתר". זמורה-כהן ייסדה וערכה את כתב העת למוזיקה "בת קול". היא ניהלה את התזמורת הסימפונית חיפה והייתה ממקימי החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1968 התמנתה למנהלת חטיבת המוזיקה בקול ישראל ובתפקיד זה כיהנה 23 שנים. עמדה בראש מדור המוזיקה במועצה לתרבות ואמנות במשרד החינוך ובראש האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, וכן כיהנה כראש חבר השופטים בתחרות הפסנתר הבינלאומית על שם רובינשטיין.

בנוסף לפעילותה זו, הייתה זמורה-כהן פעילה בארגוני ציבור שונים, בהם ויצו, מועצת ארגוני הנשים ותנועת "סובלנות", שהייתה בין מקימיה.

ב-2006 העניקה לה האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד "בהוקרה עמוקה על עשייתה המקיפה ורבת השנים להאדרת המוזיקה האמנותית בישראל ובהערכה רבה על הישגיה המקצועיים ותרומתה לחיים הציבוריים".‏

עוד על הספר

מסע מוזיקלי עם שופנהאואר מיכל זמורה-כהן

מסע מוזיקלי עם שופנהאואר — על שום מה?

מיום שהתוודעתי למוזיקה והתאהבתי בה — ואני אז ילדה תמימה וצעירה לימים — לא פסקה תמיהתי נוכח מופלאותה: מה יש בה, תהיתי, שכה ממכר אותנו? מה עושה אותה מרטיטה ומרגשת עד כדי כך?
ומרגע שהתחלתי לעיין במשמעותה ותשומת לבי הופנתה להשקפת עולמו של שופנהאואר (1860-1788) בדבר ייחודה של המוזיקה באמנויות, לא פסקה דעתו להעסיק את מחשבותי ואת דמיוני, ולא חדלתי מלתהות אחר כוונתו.
וכך כתב: "המוזיקה איננה בשום פנים כמו האמנויות האחרות. שכן אלה מהוות את דימוין של האידיאות, ואילו זו מהווה את דימויו של הרצון עצמו, שהאובייקטיביות שלו היא אותן האידיאות. לשון אחר: בניגוד לכל יתר האמנויות, הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, נמצאת המוזיקה האחת והיחידה, המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו. המוזיקה מעמידה את המטאפיזי אל מול כל הפיזי שבעולם ואת העניין כשלעצמו (Das Ding an sich) אל מול כל מה שרק נדמה כאותו עניין. מכאן שהעולם כמוהו כהגשמת המוזיקה או כהתגשמותו של הרצון".1
1    Arthur Schopenhauer, "Die Welt als Wille und Vorstellung", Tillgner, Berlin-Wien 1924, חלק ראשון, עמוד 309, סעיף 52. כל הקטעים המתורגמים בספר זה מובאים בתרגומה של המחברת, אלא אם כן מצוין אחרת.

ובהמשך כתב:
"על כן המוזיקה נחשבת ביטויו של העולם, ולכן היא, במידה הגבוהה ביותר, שפה אוניברסלית. המוזיקה נבדלת מיתר האמנויות בעובדה שאין היא מהווה חיקוי של התופעות או, ליתר דיוק, של האובייקטיביות של הרצון, אלא היא החיקוי הישיר של הרצון עצמו; ולכן היא משלימה [ולא מחקה, כמעשה האמנויות האחרות]2 את כל הדברים הקיימים בעולם ואת כל התופעות הקיימות בו. זאת על ידי שהיא מייצגת את מה שהוא מטאפיזי, היינו את הדבר עצמו. ניתן אפוא לראות את העולם כהתגלמותה של המוזיקה או כרצון בהתגלמות זו. וזאת הסיבה שבעטייה הופכת המוזיקה, [בניגוד] לכל ציור או לכל תמונה של החיים הריאליסטיים של העולם, לבעלת משמעות גבוהה יותר; ולא כל שכן ...[משום] שהמלודיה דומה, או מקבילה, לרוחן הפנימית של תופעות [החיים] ".
2    המילים בסוגריים המרובעים הן תוספות של המחברת המיועדות להבהרת הכתוב.

דברים מסובכים וכלל לא מובנים מאליהם אלה, אשר נכתבו ברבע השני של המאה התשע־עשרה על ידי הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, ריתקו אותי ולא הניחו לי.
אף על פי שעלי להודות שלא הצלחתי לרדת לעומקה של דעתו זו של שופנהאואר, אשר העמיד את המוזיקה על בסיס שונה ואחר מיתר האמנויות, דיברו דעותיו אלה אל לבי, קלעו למחשבותי והלמו את הדימוי שלי את המוזיקה ואת האמת, ולו גם הסובייקטיבית, שבה אני רואה אותה. היה בדבריו אלה של שופנהאואר משהו שריתק אותי. הם הגבירו בי את תהייתי באשר למשמעותה של היות המוזיקה "עולם שבפני עצמו", כטענת שופנהאואר, ועוררו בי את הצורך לחפש, בתוך תהליכי המוזיקה עצמה ומהלכיה, את התשובה האפשרית לשאלות, כגון: מה יש בה, במלודיה, המעניק לה דמיון קולע כל כך לרוחן הפנימית של תופעות החיים? או, מה יש בה, במוזיקה, שהיא לא מחקה את הדברים, אלא משלימה אותם? מה מהותו של הקשר ההדוק כל כך בינה לבין תופעות החיים הסובבות אותה? והאם אכן ניתן לראות באופיים המיוחד של הֶקשרים אלה את מקור היות העולם התגלמות המוזיקה?
תרתי אחרי מחשבות אלה מאז עמדתי על דעתי. והיום — בערוב ימַי, ולאחר שלמדתי והשכלתי ולימדתי — החלטתי להעלות על הכתב מקצת מהרהורי ומחשבותי בנושא זה.
ראשית חוכמה, כך אמרתי לעצמי, עלי לרדת אל תוככי המוזיקה ולחשוף את ליבתה, ובד בבד לנסות לעמוד על קשריה עם תופעות העולם הנמצאות מעבר לה, אותן תופעות, שלדברי שופנהאואר, מייחדות את המוזיקה מיתר האמנויות, בכך שהמוזיקה משלימה אותן, ולא מחקה אותן, ובכך מהווה עולם בפני עצמו.
דומני שעניין זה חייב לאתגר את כל מי שמבקש לרדת לעומקה של מתת זו ששמה מוזיקה.
***

בין הרבים והטובים שאני חייבת להם את תודתי על שסייעו בידי להוציא לאור ספר זה אציין חמישה: גלית גינסברג־גולדרייך, עורכת הספר ומפיקתו, על אורך רוחה וטיב עצותיה; ד"ר ליה לאור, יושבת ראש ועדת המוזיקה, ורעיה זימרן, מנהלת מחלקת המוזיקה במשרד החינוך והספורט, על טיב הבנתן וידידותן; אסתרית בלצן, על שסייעה לי בתרגום שירו של רילקה המסיים את הספר; וידידתי עליזה אולמרט על שהציעה את כותרתו. תעמודנה כולן על הברכה והתודה הרבה.