מסע מוזיקלי עם שופנהאואר

מסע מוזיקלי עם שופנהאואר — על שום מה?

מיום שהתוודעתי למוזיקה והתאהבתי בה — ואני אז ילדה תמימה וצעירה לימים — לא פסקה תמיהתי נוכח מופלאותה: מה יש בה, תהיתי, שכה ממכר אותנו? מה עושה אותה מרטיטה ומרגשת עד כדי כך?
ומרגע שהתחלתי לעיין במשמעותה ותשומת לבי הופנתה להשקפת עולמו של שופנהאואר (1860-1788) בדבר ייחודה של המוזיקה באמנויות, לא פסקה דעתו להעסיק את מחשבותי ואת דמיוני, ולא חדלתי מלתהות אחר כוונתו.
וכך כתב: "המוזיקה איננה בשום פנים כמו האמנויות האחרות. שכן אלה מהוות את דימוין של האידיאות, ואילו זו מהווה את דימויו של הרצון עצמו, שהאובייקטיביות שלו היא אותן האידיאות. לשון אחר: בניגוד לכל יתר האמנויות, הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, נמצאת המוזיקה האחת והיחידה, המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו. המוזיקה מעמידה את המטאפיזי אל מול כל הפיזי שבעולם ואת העניין כשלעצמו (Das Ding an sich) אל מול כל מה שרק נדמה כאותו עניין. מכאן שהעולם כמוהו כהגשמת המוזיקה או כהתגשמותו של הרצון".1
1    Arthur Schopenhauer, "Die Welt als Wille und Vorstellung", Tillgner, Berlin-Wien 1924, חלק ראשון, עמוד 309, סעיף 52. כל הקטעים המתורגמים בספר זה מובאים בתרגומה של המחברת, אלא אם כן מצוין אחרת.

ובהמשך כתב:
"על כן המוזיקה נחשבת ביטויו של העולם, ולכן היא, במידה הגבוהה ביותר, שפה אוניברסלית. המוזיקה נבדלת מיתר האמנויות בעובדה שאין היא מהווה חיקוי של התופעות או, ליתר דיוק, של האובייקטיביות של הרצון, אלא היא החיקוי הישיר של הרצון עצמו; ולכן היא משלימה [ולא מחקה, כמעשה האמנויות האחרות]2 את כל הדברים הקיימים בעולם ואת כל התופעות הקיימות בו. זאת על ידי שהיא מייצגת את מה שהוא מטאפיזי, היינו את הדבר עצמו. ניתן אפוא לראות את העולם כהתגלמותה של המוזיקה או כרצון בהתגלמות זו. וזאת הסיבה שבעטייה הופכת המוזיקה, [בניגוד] לכל ציור או לכל תמונה של החיים הריאליסטיים של העולם, לבעלת משמעות גבוהה יותר; ולא כל שכן ...[משום] שהמלודיה דומה, או מקבילה, לרוחן הפנימית של תופעות [החיים] ".
2    המילים בסוגריים המרובעים הן תוספות של המחברת המיועדות להבהרת הכתוב.

דברים מסובכים וכלל לא מובנים מאליהם אלה, אשר נכתבו ברבע השני של המאה התשע־עשרה על ידי הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, ריתקו אותי ולא הניחו לי.
אף על פי שעלי להודות שלא הצלחתי לרדת לעומקה של דעתו זו של שופנהאואר, אשר העמיד את המוזיקה על בסיס שונה ואחר מיתר האמנויות, דיברו דעותיו אלה אל לבי, קלעו למחשבותי והלמו את הדימוי שלי את המוזיקה ואת האמת, ולו גם הסובייקטיבית, שבה אני רואה אותה. היה בדבריו אלה של שופנהאואר משהו שריתק אותי. הם הגבירו בי את תהייתי באשר למשמעותה של היות המוזיקה "עולם שבפני עצמו", כטענת שופנהאואר, ועוררו בי את הצורך לחפש, בתוך תהליכי המוזיקה עצמה ומהלכיה, את התשובה האפשרית לשאלות, כגון: מה יש בה, במלודיה, המעניק לה דמיון קולע כל כך לרוחן הפנימית של תופעות החיים? או, מה יש בה, במוזיקה, שהיא לא מחקה את הדברים, אלא משלימה אותם? מה מהותו של הקשר ההדוק כל כך בינה לבין תופעות החיים הסובבות אותה? והאם אכן ניתן לראות באופיים המיוחד של הֶקשרים אלה את מקור היות העולם התגלמות המוזיקה?
תרתי אחרי מחשבות אלה מאז עמדתי על דעתי. והיום — בערוב ימַי, ולאחר שלמדתי והשכלתי ולימדתי — החלטתי להעלות על הכתב מקצת מהרהורי ומחשבותי בנושא זה.
ראשית חוכמה, כך אמרתי לעצמי, עלי לרדת אל תוככי המוזיקה ולחשוף את ליבתה, ובד בבד לנסות לעמוד על קשריה עם תופעות העולם הנמצאות מעבר לה, אותן תופעות, שלדברי שופנהאואר, מייחדות את המוזיקה מיתר האמנויות, בכך שהמוזיקה משלימה אותן, ולא מחקה אותן, ובכך מהווה עולם בפני עצמו.
דומני שעניין זה חייב לאתגר את כל מי שמבקש לרדת לעומקה של מתת זו ששמה מוזיקה.
***

בין הרבים והטובים שאני חייבת להם את תודתי על שסייעו בידי להוציא לאור ספר זה אציין חמישה: גלית גינסברג־גולדרייך, עורכת הספר ומפיקתו, על אורך רוחה וטיב עצותיה; ד"ר ליה לאור, יושבת ראש ועדת המוזיקה, ורעיה זימרן, מנהלת מחלקת המוזיקה במשרד החינוך והספורט, על טיב הבנתן וידידותן; אסתרית בלצן, על שסייעה לי בתרגום שירו של רילקה המסיים את הספר; וידידתי עליזה אולמרט על שהציעה את כותרתו. תעמודנה כולן על הברכה והתודה הרבה.