לב חדש

פרק א
האינטליגנציה הרוחנית
 
סוד המוח היהודי - "לב טוב"
ערן כץ מגדיר את עצמו כיהודי חילוני, מחזיק בשיא גינס לתרגול זיכרון וכותב על שיטות לפיתוח הזיכרון והאינטליגנציה. בספרו "סוד המוח היהודי", מתפעל כץ מהישגיהם המיוחדים של היהודים בתחומים הדורשים אינטליגנציה גבוהה.* הוא מביא סטטיסטיקות מרשימות, המעידות על האחוזים הגבוהים ביותר של אנשי המדע היהודים ביחס לחלקם באוכלוסייה לאורך הדורות. 40% מחכמי המדע בספרד בתקופת "תור הזהב" היו יהודים, וחלקם היחסי באוכלוסייה עמד על 2.7%. בימינו, יותר מ-20% מהסטודנטים באוניברסיטאות הגדולות בארצות הברית הם יהודים, ובכ-40% ממשרדי עורכי הדין שותפים יהודים. אחד מן המדגמים החשובים ביותר לדומיננטיות האינטליגנציה היהודית הוא אחוז מקבלי פרס הנובל, הפרס "המחולק פעם בשנה לאנשים שהם ללא ספק יוצאי דופן מבחינת כישרונם ויכולתם בהשוואה לאוכלוסייה הכללית".** כשכתב כץ את ספרו, מאתיים ושבעים זוכים קיבלו את הפרס, מתוכם מאה עשרים ושניים יהודים, שהם 45%. מדובר בסטטיסטיקה מדהימה, בהתחשב בעובדה שהיהודים מהווים פחות מ-0.25% מאוכלוסיית העולם וכ-1.8% מאוכלוסיית ארצות הברית.
[*. ערן כץ, סוד המוח היהודי: טכניקות לפיתוח אינטליגנציה וזיכרון מצוין, מודן, 2002.]
[**. שם, עמ' 33.]
מעבר למספרים, מנסה כץ להתחקות אחר הגורמים לכישרון היהודי המיוחד ואף מציע שלושה מאפיינים שהיוו, לדעתו, תשתית תרבותית להתפתחות כישרון זה: ראשית, האמונה המופשטת שהיהודים החזיקו בה מאז התקופה העתיקה: "[...] בימים ההם היו עובדי אלילים שהתפללו לפסלים ולפרעונים. אבל לא היהודים! להם היה ראש אחר [...] הם הראשונים שהאמינו בדבר מופשט [...]". שנית, המוטיבציה הגבוהה של היהודים, שהניעה אותם להתקדם ולהצליח. לבסוף, העמדה הנפשית המיוחדת להם, שהתאפיינה בחדוות לימוד, בענווה עמוקה וביציבות נפשית.
שלושת הגורמים שמציע כץ משלבים בתוכם היבטים שכליים (חשיבה מופשטת) והיבטים רגשיים (מוטיבציה גבוהה וחדוות לימוד) גם יחד. בפרק זה נעסוק במזיגה בין התבונה השכלית לתבונה הרגשית המאפיינת את עם ישראל, ונבדוק באיזו מידה משקפת מזיגה זו את הייחוד של העם ושל מחשבתו. האם קיימת דרך חשיבה יהודית מיוחדת ומה הם שורשיה? האם ניתן להסיק מדרך החשיבה הזו דבר מה על מהותו של עם ישראל ועל אופיו הרוחני? כדי לעמוד על אופיו המיוחד של עם ישראל, נדבוק בעקרונות ההידברות והבירור הדיאלוגי של תפיסות העולם השונות בעם ובמדינה.
 
החוכמה כאידיאולוגיה
 
וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד, ו).
 
פסוק זה מבטא את השאיפה הקולקטיבית של האומה הישראלית: במשך כל הדורות התייחסו בני ישראל לתבונה כאל אחד מהערכים החשובים ביותר. שלמה, המלך הגדול, לא זכה לתהילה בזכות כיבושיו כמו שאר מנהיגי התקופה, ואף לא בזכות עושרו המופלג, למרות הצלחתו הכלכלית האדירה. הוא קנה את תהילתו בזכות חוכמתו והתפרסם בתור ה"חכם מכל אדם". כך כתב שלמה המלך:
 
בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ.
לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה.
כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ.
אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה (משלי ב, א-ד).
 
לאורך הדורות התייחסה המסורת ללימוד התורה כאחת המצוות העיקריות: "[...] ולא עם הארץ חסיד", אמרו חכמי המשנה.* בעבור חכמי ישראל, ובוודאי מאז חורבן הבית השני, מהווה לימוד התורה את הערך הפולחני העליון, אפילו יותר מן התפילה וגמילות החסדים: "ותלמוד תורה כנגד כולם".** גם החסידות מדגישה את הערך העליון שבעיון, לצד המצווה הגדולה להיות בשמחה. רבי נחמן מברסלב אומר: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ".***
[*. משנה, אבות ב, ה.]
[**. משנה, פאה א, א.]
[***. ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא, סימן סב.]
במערב מכונה עם ישראל בשם "עם הספר". עוד בעת העתיקה, כשרוב בני האדם היו אנאלפביתים, ידע כמעט כל גבר יהודי קרוא וכתוב. טֶאופרסוס, תלמידו המובהק של אריסטו, כינה את היהודים בשם "עם של פילוסופים".* גם במהלך ימי הביניים, למרות תנאי המחיה הקשים, המשיכו יהודי הגולה להדגיש את חשיבות הלימוד והחוכמה. ברוב המדינות אסרו על היהודים לעסוק בחקלאות ולעתים קרובות גם בתעשייה. איסור זה אילץ את היהודים לנצל את יכולתם השכלית כמשאב כלכלי עיקרי, בעיקר במסחר או בבנקאות.** יהודים רבים התפרסמו בתקופה זו כרופאים או כיועצים.
[*. Bilhah Wardy, Jewish Religion in Pagan Literature during the Late Republic and Early Empire (Boston: Boston University Press, 1979), p. 637.]
[**. קבוצת אנתרופולוגים מאוניברסיטת יוטה טוענת כי המגבלות שמהן סבלו היהודים בימי הביניים, גרמו לשינוי המטען הגנטי של יהודים אשכנזים, ומסבירים על ידי כך את יתרונות היהודים במבחנים פסיכומטריים. ר'Cochran G., Hardy J., Harpending J., "Natural history of Ashkenazi intelligence", Biosoc Sci, 2006 Sep;38(5):659-93.]
החוכמה נותרה ערך מרכזי בעבור היהודים גם בתקופה המודרנית. הם הובילו במדע ובפילוסופיה, והצמיחו אנשי רוח ומדע כמו שפינוזה, פרויד, מארקס, איינשטיין ודרידה, שהשפיעו עמוקות על המהלך הרוחני של האנושות. גם כאשר התרחקו היהודים משורשיהם, המשיכו כנראה לשאוב השראה מן ההערכה היהודית כלפי למידה ותבונה. אווירה זו נספגה בקהל ישראל במשך דורות רבים, תוך שהיהודים שונים בכל בוקר: "ותלמוד תורה כנגד כולם".*
[*. משנה, פאה א, א.]
גם השקפות דתיות ופילוסופיות מחוץ ליהדות מייחסות לחוכמה ערך עילאי. החוכמה ניצבת בראש סולם הערכים של הפילוסופיה היוונית, למשל, ונחשבת לדרגת השלמות והאושר האולטימטיבית. עם זאת, מסורת ישראל מיוחדת ביחסה לחוכמה, משום שהיא מדגישה את עצם הלמידה כמטרה בפני עצמה. המנהיגים הרוחניים מכונים תלמידי חכמים, וה"תלמוד", ה"משנה" או ה"גמרא" - הטקסטים המרכזיים ביותר של היהדות - מכונים בשמות נרדפים ללמידה. פסגת הלימוד אינה נעוצה בעוצם ההשגה השכלית, אלא בטוהר הלימוד. כלומר, לימוד התורה צריך להיות תכלית בפני עצמה ולא אמצעי להשגת מטרה אחרת, כגון כבוד או משרה. נראה כי ערך לימוד התורה "לשמה" אינו נעוץ רק ברכישת ידע, אלא בהשפעת מאמץ הלימוד על האדם ומידותיו.* הלימוד התורני ביהדות מהווה מצווה דתית מרכזית, ורבים סבורים כי זוהי המצווה החשובה ביותר.
[*. בבלי, ברכות ו ע"ב: "אמר רבא אגרא דשמעתא סברא" [רש"י: "שכר הסוגיא סברא. שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר"].]
 
השאיפה ל"דעת אלוקים"
פסוקי התנ"ך מקשרים בין חוכמה ליראת ה'. כפי שכתוב בתהלים: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעד" (קיא, י). נבקש עתה לעמוד על הקשר שבין התבונה האנושית לעמדה הנפשית של יראת ה'.
לפי רוח מסורת ישראל, דעת אלוקים אינה מנותקת מן החוכמה. אדרבה, התנ"ך וחכמי ישראל ראו בתבונה האנושית אמצעי עיקרי להתקרב לאלוקים:
 
אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה.
אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא (משלי ב, ד-ה).
 
היהודי המסורתי אינו מייחל לגן עדן מענג חושים ובו שבעים ושתיים בתולות. הוא אף לא נכסף לעונג שבביטול הטוטלי של הנירוונה הבודהיסטית. מושא תשוקתו הוא דווקא החוכמה האולטימטיבית, כלומר דעת האלוקים. כך מסכם הרמב"ם את דברי התלמוד:
 
כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך: [...] עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה? שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל".*
[*. רמב"ם, היד החזקה, הלכות תשובה, ח. בתנועת החסידות, שהתעוררה במזרח אירופה לפני כמאתיים וחמישים שנה, הודגש ערך הדבקות ברצון ה', גם כאשר הדבקות אינה נשאבת דווקא מלימוד התורה. החסידות הציעה ליהודים שחיו בעוני כבד ולא יכלו לעמוד בדרישות הלמדנות, נתיב חלופי להתפתחות רוחנית. נראה שהתפתחות זאת אינה מצמצמת את הערך המרכזי של לימוד התורה השכלי ביהדות המסורתית, אך היא מקדמת את התחדשות הפן הרגשי, שהוזנח אחרי חורבן בית המקדש השני.]
 
אפילו ערכו של הגילוי הנבואי נפגם אם אינו מלווה בחוכמת השכל:
 
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחוכמה גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד.*
[*. שם, הלכות יסודי התורה, ז, א.]
 
רעיון הקרבה לאלוקים מתוך עיון שכלי וחשיבה התפתח מאוד בתקופת הגלות. מאז חורבן הבית השני התמקדה המחשבה הדתית בכיוונים רציונליים יותר. גם אם כללי העיון התלמודי שונים באופיים מהגדרות הלוגיקה היוונית, עיקר המאמץ הלימודי-הדתי בגלות הופנה לשכלול החוכמות השכליות. גדולי התורה, כמו הרמב"ם או האבן עזרא, העמיקו בפילוסופיה כאמצעי לבירור רציונלי של יסודות האמונה.
ואולם החוכמה אינה מיוסדת אך ורק על אדני השכל. תבונת האדם בנויה מנדבכים שונים. המרכזיים שבהם הם הנדבך הרציונלי, הפועל על פי חוקי הלוגיקה, והנדבך האינטואיטיבי, המושפע מן הרגשות ומכוחות הנפש. כפי שנתאר בהמשך, מתוך החלוקה הזאת עולה נדבך נוסף - התבונה הרוחנית. גם ב"בתי הספר לנבואה" המתוארים בתנ"ך, השתמשו באמצעים רגשיים כמו נגינה ולא הסתפקו בעיון השכלי לבדו. לדברי חז"ל, הנבואה אינה שורה אלא בארץ ישראל, ומתוך שמחה. אולם הממדים הרגשיים של התבונה הלכו ונדחקו אל השוליים לאורך תקופת הגלות. במידה רבה, ניתן לראות בהתפשטות התנועה החסידית ניסיון להחזיר עטרה ליושנה ולבטא את כמיהתה העמוקה של המסורת אל הרגש ואל הקול הנבואי.
 
החשיבה הרגשית
החשיבה הרציונלית התפתחה מאוד במערב. מימי יוון העתיקה ועד התקופה האחרונה היתה היא לבדה הבסיס למדע ולרוב הגישות הפילוסופיות. לשיטת אריסטו, העיקרון הבסיסי של המחשבה הרציונלית-לוגית הוא עקרון אי-הסתירה. לפי עיקרון זה, דבר אינו יכול להתקיים ולא להתקיים בעת ובעונה אחת. על גבי החוק הזה נבנו המדעים והטכנולוגיה. ואולם, בקיצוניותם, מנכרים החשיבה הלוגית וחוק אי-הסתירה את האדם מתחושותיו הפנימיות, מלבו וממצפונו. רודנותו של השכל הופכת את האדם למעין מכונה, החושבת במונחים מתמטיים נוקשים.
לאמיתו של דבר, התבונה האנושית מכילה בתוכה גם את העולם הרגשי, האִַ-רציונלי. הביטוי "חשיבה רגשית" מתייחס לדרך קוגניטיבית סובייקטיבית, המאפשרת לאדם לחשוב ולהכיר את העולם ואת עצמו היכרות רגשית.* אי-הרציונליות שבחשיבה הרגשית אינה הופכת אותה למגונה. זהו פשוט אופק אחר של חשיבה, שונה מזה של החשיבה הרציונלית.
[*. John D. Mayer, Richard D. Roberts, Sigal G. Barsade, "Human Abilities: Emotional Intelligence", Annual Review of Psychology, Vol. 59, No. 1. (2008), pp. 507-536.]
החשיבה הרגשית יוצרת חלומות ושאיפות. היא מאפשרת לאדם להרגיש את זולתו, ולמעשה לחוש את ההוויה כולה. תחושות הוודאות או האהבה עולות מפנים הנפש, ואינן מבוססות על אומדן קר ומחושב של המציאות החיצונית. צורת החשיבה הרגשית מצויה בתשתית התורות הרוחניות המזרחיות ורוב האמונות הדתיות בעולם. פיתוח המחשבה הפנימית-רגשית יכול להשפיע על תכונות הנפש, על המוסר ועל ההתנהגות. מצד אחד, הוא יכול להעניק לאדם שלווה ושמחה. מן הצד האחר, התמקדות במחשבה הפנימית, ללא ביקורת רציונלית וללא עימות עם המציאות האובייקטיבית, עלולה לנתק את האדם מן המציאות ולהשאירו נטול כושר שיפוט והבחנה, חשוף לפנאטיות, לאמונות טפלות ולאינדוקטרינציה של מטיפים.
בשנים האחרונות מגלה המדע הרציונלי את מקומה המרכזי של החשיבה הרגשית והרוחנית לצד ההיגיון והחשיבה הלוגית. החשיבה המתבססת על הרגש בדרכה לחיפוש האמת ולקבלת ההחלטות, נתפסת כיום כצורה קוגניטיבית בסיסית, בדומה לאינסטינקט של בעלי חיים. הנוירולוגיה המודרנית מבחינה בין אזורים שונים במוח האחראים להיבטים שונים של החשיבה. ישנן פגיעות מוחיות שאינן משפיעות כלל על התפקוד הלוגי-מתמטי, אך גורמות להפרעות באינטואיציה ובכושר קבלת ההחלטות.* הפגיעות הללו מופיעות בתחתית החלק הקדמי של המוח, ומשפיעות הן על הרגשות הן על כושר ההחלטה ושיקול הדעת. רואה חשבון מבריק שעבר אירוע מוחי נקודתי (באזור המערכת הלימבית), המשיך לזכור פעילויות מתמטיות מסובכות ולהתמצא בהן, אך איבד כל כושר לקבל את ההחלטות הפשוטות ביותר, כגון מתי לעבור את הכביש.
[*. ראהGeorg Northoff et al., "Affective judgment and beneficial decision making: Ventromedial prefrontal activity correlates with performance in the Iowa Gambling Task", Human Brain Mapping, Volume 27, Issue 7, Pp. 572-587.]
אחד מן החוקרים הראשונים שהתייחסו לחלוקה בין סוגי אינטליגנציה שונים, היה הווארד גרדנר, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. גרדנר מחלק את החוכמה האנושית לשמונה סוגי אינטליגנציה: לשונית, לוגית-מתמטית, מוזיקלית, מרחבית, תנועתית, בינאישית, אישית ונטורליסטית. הוא טוען כי ישנה גם אינטליגנציה תשיעית, קיומית, אשר עוסקת בשאלות רוחניות הגדולות.
בספרו "אינטליגנציה רגשית", טוען הפסיכולוג והעיתונאי דניאל גולמן שתבונה רגשית מפותחת היא תנאי עיקרי להצלחה בחיים.* ניתן להגדיר אותה כיכולת של האדם "להבחין בין רגשות שונים של עצמו ושל אחרים ולעשות שימוש במידע זה להכוונת חשיבתו ופעולותיו".**
[*. דניאל גולמן, אינטליגנציה רגשית, מטר, 1997.]
[**. Salovey, P. & Mayer, J.D., "Emotional intelligence", Imagination, Cognition, and Personality, 1990, 9, 185-211.]
בימינו, מגלה העולם המודרני את התבונה הרגשית מחדש. לאורך שנים, התפיסה המקובלת במערב היתה כי אינטליגנציה ורגש מוציאים זה את זה. קאנט התייחס לרגשות כאל הפרעות בדרך להשגת האמת, והמדע העיוני והשימושי הגיע להישגים מרשימים על בסיס החשיבה הרציונלית. מן הצד האחר, נראה שבני האדם הזניחו את הרוח הפנימית, המעורבות הרגשית והאינטואיציה. אדם המוצף במסרי המדיה ונתון למתח החיים המודרניים, מתקשה להקשיב לקולו הפנימי. עוצמת המחשבה הפנימית, השמחה והשלווה העמוקה נדחקו הצדה על ידי הסיפוק הרגעי שברכישת מוצרי צריכה. הם הפכו נחלתם של עמים עתיקים, נוודי מדבר ורועי צאן בלבד. ואולם כיום עוברת התודעה המערבית מהפך של ממש. ספרים כזה של גולמן משפיעים על הציבור בעוצמה רבה, ולאט לאט חודרת ההכרה שבתנאים מסוימים, עשויים הרגשות להוות כלי רב ערך לשכלול החשיבה ולבירור הצדק והאמת; מומחים מכל תחום מבינים כי היכולת להבין את "שפת הרגש" ולאזן בין רגשות שונים, היא חיונית לקיום קשרים חברתיים: כתבות בנושא התבונה הרגשית מציפות את העיתונות הכלכלית; חיל האוויר האמריקני עושה שימוש נרחב במבחנים של אינטליגנציה רגשית כדי להעריך את המתגייסים ולשפר את איכות הצוותים, ועוד. לבסוף, אנו זקוקים לאינטליגנציה רגשית אם ברצוננו לזהות את תהליכי ההתפתחות הפנימיים בעולם ולהתחבר למהות הרוחנית של האדם וההוויה.
 
רגש, אינטואיציה וקבלת החלטות
כאשר נדרש האדם לקבל החלטות במהלך היומיום, ברוב המקרים הוא אינו עובר תהליך מודע ומבוקר של שיקול דעת וניתוח אנליטי לפני שהוא בוחר מה לעשות. דבר זה נכון במיוחד במצבי לחץ וקוצר זמן, וכאשר חסרים נתונים לשם קבלת ההחלטה. במצבים אלה מתקבלות ההחלטות מתוך "תחושת בטן", או במילים אחרות, מתוך שיפוט רגשי. פסיכולוגים משערים שתהליך קבלת ההחלטות מבוסס בדרך כלל על זיכרונות, מבלי שנהיה מודעים להשפעתם עלינו. הזיכרונות הללו אינם מילוליים, וכוללים רשמים של תמונות, רגשות ותחושות גופניות.
הקשר בין הרגשות והאינטואיציה לבין היכולת לקבל החלטות נכונות במהירות, נחקר יותר ויותר. בעלי חיים כמו כלבים או ציפורים מסוגלים לחזות מראש מפגעי טבע וסכנות. באותו האופן, התבונה הרגשית מאפשרת לאדם להכריע ברגע אחד האם ניתן לסמוך על האיש העומד מולו, האם מדובר באויב או בידיד, והאם הוא דובר אמת או שמא הוא שקרן.
חוקרים מדרום קליפורניה פיתחו משחק הימורים, שבו נדרשים הנבדקים לבחור בין חפיסת קלפים המניבה רווח מיידי גדול והפסד העולה בהרבה על הרווח המיידי בהמשך, לבין חפיסה אחרת המניבה פחות רווח מיידי אך הפסד עתידי קטן יותר. קבוצת הנבדקים הראשונה היתה מורכבת מאנשים שעברו פגיעה מוחית באזורים מוחיים הקשורים לרגשות. הקבוצה השנייה כללה אנשים בריאים ואנשים שנפגעו באזורים אחרים של המוח. תוצאות הבדיקות הראו שחברי הקבוצה הראשונה לא היו מסוגלים לדחות את הרווח המיידי ולקבל את ההחלטה הכדאית יותר לטווח הארוך.* ניסוי זה הוא אחד מני רבים המצביעים על כך שלמוח הרגשי יש חשיבות מכרעת בקבלת החלטות.
[*. Bechara, A, Tranel, D. and Damasio, H., "Characterization of the decision-making impairment of patients with bilateral lesions of the ventromedial prefrontal cortex", Brain, 123, 2000.]
 
הרגש והמוסר
בכתב העת היוקרתי Nature פורסם מחקר, שבו התבקשו הנשאלים להתמודד עם דילמה מוסרית, דמיונית אך מזעזעת: רכבת הרים דוהרת במסלול לאבדון, בסופו ימותו חמישה מהנוסעים. הנבדקים יכולים ללחוץ על כפתור "כן" ולגרום לכך שהרכבת תחליף מסלול. במסלול החלופי ייהרג נוסע אחד בלבד, כך שארבעה נוסעים יינצלו. כל הנבדקים לחצו על הכפתור "כן". בגרסה אחרת של הניסוי הוצג בפני הנשאלים מקרה דומה, אלא שהפעם לחיצה על כפתור שינוי המסלול גררה את הפלתו והריגתו של אדם מוכר. הפעם לחצו רוב הנשאלים על כפתור "לא", כיוון שחשו שאסור להרוג באופן אקטיבי אדם ספציפי כדי להציל קבוצה. שתי הדילמות הוצגו בפני קבוצת נבדקים נוספת, שכללה פגועי מוח באזור הלימבי, האחראי לרגשות (לפי בדיקות הדמיה בתהודה מגנטית). רוב הנבדקים פגועי ה"מוח הרגשי" המליצו להפיל את האיש המוכר מן הדילמה השנייה ולהמיתו למען הכלל.*
[*. Michael Koenigs et al., "Damage to the prefrontal cortex increases utilitarian moral judgments", Nature, 21 March, 2007.]
תוצאות כגון אלו מאפשרות להצביע על השפעתם המכרעת של הרגשות על ההחלטה המוסרית. ללא מעורבות רגשית שוקל האדם את התועלת מול הנזק. רגשות האמפתיה הם שמונעים את הפגיעה באדם אחד, גם אם יש בכך תועלת לקבוצה.
סטנלי מילגרם, מרצה לפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת הארוורד, הורה לקבוצת סטודנטים לדרוש מנוסע מזדמן באוטובוס לפנות את מושבו ולהתיישב במקומו. הסטודנטים סירבו להשתתף בניסוי ומילגרם החליט לעשות זאת בעצמו. הוא פנה בנימוס לנוסע וביקש ממנו לפנות את מושבו. תוך שהוא מדבר עם הנוסע, נתקף מילגרם תחושת פאניקה קשה. כאשר הנוסע קם, המרצה החוויר כסיד והרגיש שהוא עומד להתעלף.*
[*. Jesse Prinz, "The Emotional Basis of Moral Judgments", Philosophical Explorations, Vol. 9, No. 1, March 2006.]
מחקרים אלה מהווים שתי דוגמאות מני רבות לקשר בין המערכת הרגשית לחשיבה המוסרית. פסיכופתים ובעלי התנהגות אנטי-סוציאלית ואנטי-מוסרית סובלים לעתים גם מהפרעות כלליות במערכת הרגשית. הם נוטים לחוות פחות רגשות כמו עצב או פחד ומתקשים לזהות אותם אצל אחרים. סולם הערכים של הפסיכופתים אינו מבוסס על רגשות. ניתן לדמות אותם לעיוורי צבעים מבחינה רגשית, כלומר, כפי שעיוור הצבעים יודע שבננה היא פרי שצבעו צהוב, כך יודע הפסיכופת שאסור להזיק לזולת. הוא יכול ללמוד עובדה זו, אך אינו מרגיש זאת בעצמו.
 
רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים
הסטטיסטיקה המרשימה של יהודים מקבלי פרס נובל עשויה אולי להצביע על כישרון במדע ובחשיבה רציונלית, אך קשה בהרבה להעריך האם קיים יתרון דומה בתחום האינטליגנציה הרגשית. המסורת התלמודית רואה בכושר האמפתיה סימן היכר של עם ישראל: "שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים".* ישנן דוגמאות רבות לרחמנות היהודים ביחס לעמים אחרים: בשונה מן הרומאים, למשל, היו היהודים מתייחסים בכבוד לעבדיהם, ואף שחררו אותם בסופו של דבר; בניגוד לגיבורים הלאומיים של עמים אחרים, המתוארים על פי רוב כלוחמים דגולים ועטורי ניצחון, התורה מתארת את מייסדי האומה כאנשים אוהבים ורגישים במיוחד; התורה מדגישה את יחסי האהבה ששררו בין אברהם, יצחק ויעקב; וגם כיום, אם תערוך התקשורת העולמית מסע תעמולה להשמצת הצבא הישראלי, יתאפיין הצבא בערכים מוסריים ורגישות גדולה יותר מכל צבא אחר בעולם.
[*. בבלי, יבמות עט ע"א.]
מורשת ישראל מחשיבה את ערך ההתפתחות הרגשית כבסיס לתבונה. אחד הפרקים המפורסמים במשנה מדגיש זאת במיוחד:
 
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.*
[*. משנה, אבות ב, ט.]
 
פיתוח התבונה הרגשית
האם ניתן לשכלל את האינטליגנציה הרגשית? האם ניתן להקנות לאנשים תכונות נפש שיאפשרו להם להשתלב בחברה, להזדהות עם הכאב או השמחה של הזולת, ופשוט "לאהוב"? לכאורה, הפן הרגשי של התבונה הוא תכונת אופי מובנית, אך בשנים האחרונות מבינים מדענים כי המוח יכול להשתנות.
רוב התאים בגוף מתחדשים ללא הרף. תאי דופן המעיים מתחלפים כל שבועיים, וכ-10% מן השלד מתחלפים בכל שנה. עד העת האחרונה סברו מדענים כי המוח יוצא מכלל זה, ובשונה משאר הגוף, הוא מפסיק להתחדש בגיל הרך. אולם מחקרים חדשים מפריכים את הסברה הזאת מכול וכול. בדיקות הדמיה בתהודה מגנטית מצביעות על שינויים במבנה המוח החלים לאחר טיפולים פסיכולוגיים ותרגול מדיטציה, ממש כמו שרירים של אנשים המתמידים באימונים בחדר כושר.
ניתן, למשל, לזהות שינויים אופייניים במבנה המוח בקרב מתבגרים שעברו התעללות מינית או גופנית בגיל הרך. מתבגרים אלו סובלים מהפרעות משמעותיות בתחום הרגשי ומיכולת פחותה לחוש אמפתיה כלפי הזולת. אותן הבדיקות מראות שלטיפולים מיוחדים יש השפעה חיובית הן על התפקוד הרגשי הן על צורת המוח.* עובדות אלו מעוררות תקוות גדולות.
[*. Davidson R.J., McEwen B.S., "Social influences on neuroplasticity: stress and interventions to promote well-being", Nat Neurosci, 2012 Apr 15;15(5):689-95.]
בעבר התייחסו אנשי מדע ופילוסופיה רבים לפולחן ולפרקטיקה הדתית בזלזול ובהתנשאות, אך הגילויים של השנים האחרונות מאפשרים להבין את חשיבותם להתפתחות האדם. לאחרונה מגלים חוקרים שונים כי פרקטיקות ומנהגים דתיים עשויים להשפיע גם הם על התכונות הרגשיות של המוח. בתרבויות רבות כולל הנוהג הדתי תרגול מדיטציה והתבוננות, תפילות ומזמורים. כיהודים, אנחנו מתעניינים במיוחד בהשלכותיהם של אורח חיים מסורתי, קיום מצוות, לימוד תורה ותפילה על תכונותיו הנפשיות של האדם.
יהודי דתי מתפלל שלוש פעמים ביום. תפילת שחרית אורכת בין חצי שעה לשעה. אם הוא מרוכז בתפילתו, הדבר דומה מאוד לסדנת מדיטציה, ובפרט שהתפילה המסורתית מכוונת למקור הכול ולטובת הקולקטיב. אכן, אנו רואים חשיבות עצומה ביחסי גומלין בין המסורת לבין המדע הפסיכו-נוירולוגי המתקדם. אנו קוראים לתלמידי חכמים ואנשי אמונה להתעדכן במחקרים החדשים, היכולים גם הם לתרום לאיכות העבודה הדתית. על המתפלל לדעת שכאשר הוא מתפלל בריכוז ובאהבה, הוא משפר את תכונותיו הרגשיות.
 
האינטליגנציה הרוחנית
בעקבות ההתלהבות שעוררו הספרים החדשים והמחקרים על האינטליגנציה הרגשית, החלו ניסיונות להגדיר גם את ה"אינטליגנציה הרוחנית". החוקרים אינם מזהים את המושג רוחניות עם עיסוק בנסתרות או אזוטריקה, אלא רואים באינטליגנציה הרוחנית מעין אינטליגנציית-על, המורכבת מן המערכות הרציונליות והרגשיות גם יחד. האינטליגנציה הרוחנית מאפשרת לאדם לגבש תפיסת עולם כוללת, שתעניק לחייו כיוון.
החוקרת דנה זוהר, העוסקת בפילוסופיה ובניהול, טבעה את המושג "אינטליגנציה רוחנית". היא מחלקת בין האינטליגנציה הרציונלית, המסייעת "לדעת מה אני חושב", האינטליגנציה הרגשית, המסייעת "לדעת מה אני מרגיש", והאינטליגנציה הרוחנית, המסייעת "לדעת מי אני".* בספרה "אינטליגנציה רוחנית",** מנסה זוהר להגדיר את ה-SQ - Spiritual Quotient (רמת המשכל הרוחני), המקבילה ל-IQ - Intellectual Quotient (רמת המשכל הלוגי) ול-EQ - Emotional Quotient (רמת המשכל הרגשי). גם הפסיכולוגית פרנסס ווגהן מגדירה את האינטליגנציה הרוחנית ככזו העוסקת בנפש וברוח ובחיבורן עם ה"היות בעולם".***
[*. Danah Zohar, "Spiritually Intelligent Leadership", Leader To Leader Journal, No.38, Fall 2005.]
[**. Dana Zohar and Ian Marshall, SQ - Spiritual Intelligence, The Ultimate Intelligence (2000, Bloomsbury).]
[***. Vaughan, F., "What is Spiritual Intelligence?", Journal of Humanistic Psychology, Vol 42, No. 2. Spring 2002, 16-33.]
במה שנוגע לאינטליגנציה הרוחנית, אנשים שונים ותרבויות שונות נוקטים צורות חשיבה שונות לביסוס השקפת עולמם. נתיב החשיבה הרגשית מאפשר לאדם להשתית את ערכיו, כגון מסירות למשפחה, לחברה ולאידיאלים, על רגשותיו העמוקים ביותר. צורת החשיבה הרציונלית, לעומת זאת, חיונית לחוש הביקורת ולהסתמכות על השקפת עולם פילוסופית. ישנם גם אנשים הפונים לפעילויות קוגניטיביות מיוחדות כדי להגיע לתובנות, כגון מדיטציה, חלומות ונבואה.
אינטליגנציה רוחנית מפותחת מתאפיינת בגמישות נפשית, מודעות עצמית, יכולת להתמודד עם סבל, חזון, יכולת לזהות קשרים בין דברים (ראייה הוליסטית), שאיפה להיטיב עם האחר והימנעות מגרימת נזקים. כמו כן, לאנשים בעלי אינטליגנציה רוחנית מפותחת יש נטייה לברר שאלות עמוקות ובסיסיות ויכולת לפעול נגד הזרם במקרי הצורך.
לפי אננד טנדולקר (Tendolkar), מטפל הודי, האינטליגנציה הרוחנית אמונה בעיקר על ארגון משמעות חיי האדם. עצם העיסוק בשאלות של משמעות, נותן לאדם תחושת סיפוק, הגוברת ככל שהוא נוגע בשכבות עמוקות יותר בנפשו. כאשר היכולת הרוחנית מפותחת, היא מקנה יציבות לנפש ומאפשרת לאדם להתמודד עם מצבי לחץ קשים. אחד הפיגועים הקשים באינתיפאדה, שאירע באוטובוס שהיה בדרכו מן הכותל המערבי, פגע בעיקר באוכלוסייה החרדית של ירושלים ובני ברק. העיתונאים, שראיינו את הנפגעים ואת קרוביהם, התפעלו מיכולתה של הקהילה לעמוד בלחץ הרגשי שהביא עמו האסון, מתוך קבלת הדין.* סביר להניח שהיכולת הזו של הציבור החרדי אינה תוצאה של השקפת עולם תיאורטית, אלא פרי חינוך רוחני ממושך ואורח חיים מיוחד, שמקנה להם חוסן ויכולת עמידה בלחצים. נראה בהמשך כי השפעת האמונה הדתית על תכונות הנפש נחקרת יותר ויותר במדע המערבי.**
[*. http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2731841,00.html.]
[**. C. Daniel Batson, Patricia Schoenrade and W. Larry Ventis, Religion and the Individual: A Social-Psychological Perspective, Oxford University Press N.Y. 1993.]
ההתייחסות לנושא זה מעלה שאלות מהותיות אצל יהודי שמתייחס ברצינות הן למסורת הן להתפתחות המדעית: האם ניתן להשתמש בשיטות ובחשיבה מדעיות בתחום הרוח והדת? האם הרוחניות של דת ישראל משתלבת עם מושגים כלליים של רוחניות, ובמה היא מיוחדת?
 
המדיטציה והתפילה
המדיטציה מובילה למצב נפשי מיוחד: המוח מתכנס לריכוז גבוה, מתנתק מן הגירויים החיצוניים ומתבונן פנימה. מבחינה פיזיולוגית, המדיטציה מחוללת שינויים בגלי המוח, בזרימת הדם ובתהליכים הביוכימיים שבמוח. מחקרים רבים מוכיחים את היתרון הבריאותי של המדיטציה. ארתור דייקמן בדק באיזו מידה מפריעים צלילים ודיבורים לריכוז של מודטים.* דייקמן הגיע למסקנה שהתרגול מפתח חסינות כלפי הפרעות חיצוניות בקרב העוסקים במדיטציה. המדיטציה מסייעת במניעת מחלות ובריפוי, מאטה את קצב ההזדקנות ומקלה את ההתמודדות עם מצבי לחץ נפשיים.
[*. Deikman A., "Implication of experimentally induced contemplative meditation", J Nerv Ment Dis. 1966 Feb;142(2):101-16.]
המצב המדיטטיבי של המוח אינו נחלתן הבלעדית של המסורות המזרחיות. הוא קיים אצל יהודים המתפללים בכוונת הלב, וייתכן שאף אצל לומדי התורה. המתפללים והלומדים מסוגלים להתרכז ולנתק את עצמם מכל הפרעה, למרות הרעש וההמולה שבבית המדרש. זהו הפירוש שנתנו בעלי התוספות למימרה התלמודית: "יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף".*
[*. בבלי, סוכה כח ע"א.]
בספרו החלוצי, "מדיטציה יהודית", ביקש הרב אריה קפלן להסביר את כללי המדיטציה היהודית לציבור הרחב.* לדבריו, "הפנומנולוגיה והפסיכולוגיה של מדיטציה יהודית אינה שונה משיטות אחרות - אך נבדלת במטרות ובתוצאות".** קפלן מגדיר מדיטציה בתור חשיבה מכוונת, בעזרתה "ניתן לשלוט בתהליך החשיבה ולאמץ דפוסי חשיבה חדשים", להרחיב את המודעות, להתכנס לריכוז עמוק ולהגיע ל"מוחין דגדלות".***
[*. הרב קפלן הוסמך לרבנות בישיבת מיר החרדית. במקביל, רכש השכלה כללית ותואר שני בפיזיקה.]
[**. אריה קפלן, מדיטציה יהודית: מדריך מעשי, הוצאת פראג תשנ"ח, עמ' 40.]
[***. שם, עמ' 8: לטענת הרב קפלן, הקבלה מכנה את החשיבה הרגילה בשם "מוחין דקטנות", ואילו דפוסי חשיבה מתקדמים יותר ומצבי תודעה גבוהים מכונים "מוחין דגדלות".]
הרב ק' ליפמן גדל בחברה חילונית. בצעירותו נסע להודו ולהרי ההימלאיה והיה לנזיר בודהיסטי. מאוחר יותר בחייו חזר לשורשיו היהודיים, התחבר למסורת והתעמק בהבדלים בין מדיטציה יהודית לשיטות הרוחניות הנהוגות במזרח הרחוק. ליפמן טוען כי מדיטציה עמוקה מוכרחה להיות מחוברת לתפיסת עולם כוללת.* לפי התפיסה הבודהיסטית, העולם הזה הוא עולם שקרי, והאדם מגיע לעונג רוחני כשהוא משתחרר מעולו. תורת ישראל, לעומת זאת, מתייחסת לעולם הזה בחיוב. מאלפים דברי הרב קוק בהקשר זה, לפיהם השאיפה היהודית אינה להינתק מן הגשמיות, אלא:
[*. Rabbi Kennard Lipman, in What is Jewish Meditation?, home.vtown.com.au/~ftropp/what%20is%20jr%20meditation.htm]
 
להציל את הכול, את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההוויה כמו פנימיותה, להפוך את הרע לטוב גמור ולעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים ואת העולם החברתי בכל סדריו, להעמיד את הכול על בסיס הטוב.*
[*. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, כרך ב, מאמר רביעי, פרק יט.]
 
תורות המזרח הרחוק חותרות לביטול האני. הרוחניות היהודית, לעומת זאת, מבקשת לאחד בין ניגודים - בין תחושת האפסות של האדם מצד אחד, לבין חיזוק האני מצד שני, כדברי המשנה: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני? ואם לא עכשיו אימתי?"*
[*. משנה, אבות א, יד.]
השקפות העולם השונות מובילות לטכניקות מדיטציה שונות. בתרגול מדיטציה מזרחית, העיקר אינו מיקוד בתוכן רעיוני מסוים, אלא החוויה הנפשית של המתרגל, הריכוז והיכולת להרפות ולהתנתק מהפרעות הסביבה. המדיטציה היהודית, לעומת זאת, חותרת לרכז את המחשבה והרגש במשמעות רוחנית: התפילה היהודית מדגישה בעיקר את מובן הפסוקים, את רצף הרעיונות ואת תהליך הגיבוש של רצון המתפלל. ואולם היכולת להיות מרוכז בתפילה לחלוטין ולהימנע באופן מוחלט מכל מחשבה אחרת, חשובה ביותר, כדברי הרמב"ם: "מכאן ואילך אחל להדריכך אל צורת התרגול, כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת. הדבר הראשון שתשתדל לעשותו הוא שתרוקן את מחשבתך מכל דבר בשעה שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל".*
[*. רמב"ם, מורה נבוכים, ג, נא.]
בעוד הטכניקות המזרחיות אמורות, על פי רוב, להביא לשקט נפשי ורגשי, התפילה היהודית מרגשת; היא מלווה לעתים בנענוע של הגוף, ובחלק מבתי הכנסת החסידיים נשמעת כקקופוניה. אמונת ישראל אינה חותרת לשקט נפשי כמטרה בפני עצמה, אלא ככלי לאיזון רגשי, המאפשר פעילות למען תיקון העולם. הגישה הרוחנית של היהדות היא דינאמית, ומאפשרת לאדם ללוות את התפתחות ההוויה כולה, לסייע בתיקונה ולהפוך רע לטוב. על פי המסורת, התיקון מתאפשר תודות לשילוב בין ההשגחה האלוקית לבחירה הרצונית של האדם. המדיטציה היהודית אינה מבקשת אפוא להתעלם מסבל העולם. מטרתה לפתח את הרגש ולעדן הרצון, כדי לרתום אותם לתהליך התיקון. תחושת ההשתייכות לתהליך האלוקי היא מקור לשלוות נפש ולשמחה עצומה.
בשנים האחרונות מתרחבת מאוד ההתעניינות בטכניקות של "מדיטציה יהודית" שתרגלו תלמידי חכמים בסוף ימי הביניים. הרב אברהם אבולעפיה תיאר בספריו טכניקות של התבודדות בקדושה, שאמורות להוביל לנבואה. גישתו של אבולעפיה כוללת טכניקת נשימה הדומה לזו של המדיטציה המזרחית, כמו גם צירופי אותיות והגיית שמות קדושים. דבריו של אבולעפיה עוררו התנגדות גדולה בתקופתו, ורוב כתבי היד שלו מעולם לא הודפסו, ומאוחסנים במיקרופילמים בספרייה הלאומית בירושלים. אקדמאים ותלמידי חכמים חרדים גם יחד עוסקים במסירות בפענוח הכתבים ובפרסומם.* יש יהודים הרואים במצווה להתבונן בחוט התכלת שבציציות הבגד טכניקת מדיטציה. רבותינו דרשו את הפסוק: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"** והסבירו כי: "התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד".*** המצווה להטיל בציצית פתיל תכלת, נגנזה במשך תקופת הגלות, בשל היעדר האפשרות להשיג צבע העונה לדרישות ההלכה. בעת האחרונה גילו מדענים שניתן להפיק את הצבע מזן מיוחד של חילזון המצוי בים התיכון. בהתאם, הלך הרוח המֶדִיטָטִיבִי של המתבונן בפתיל התכלת עולה אף הוא מהערגה לה', ממצולות הים, אל השמים, ולבסוף אל שורש האחדות של גילוי האלוקות.
[*. ביניהם הפרופסור משה אידל והרב אמנון גרוס.]
[**. במדבר טו, לט.]
[***. בבלי, סוטה יז ע"א.]
בשונה מן הגישה המזרחית, שניזונה לעתים מאמונות אליליות, פונה המדיטציה היהודית אל מקור הכול, שמעבר ליכולת הבנה. בעוד העוסק במדיטציה בהרי ההימלאיה מתרכז בפרח, ברעיון או בכוחות רוחניים מסוימים, נדרש המתפלל היהודי להתייחס אך ורק לשורש השורשים שמעבר לתפיסה חושית או מחשבתית, הקדוש ברוך הוא. אף התפילות לבריאות ולשפע אינן בקשות פרטיות, אלא נאמרות בלשון רבים, לטובת כלל האומה. מדובר אפוא בגישה אחדותית, החותרת לאיחוד כל כוחות הרצון של הפרט והחברה והזרמתם בכיוון אחד, כיוונה של ההוויה כולה.
גילויי המדע המודרני בחקר המוח אינם מחלישים את עוצמת העבודה הרוחנית המסורתית, אלא פותחים ליהודי המאמין אופקים חדשים בתוך המסורת. יתרה מזאת, החידושים במדעי המוח יכולים להוות בסיס לשפה משותפת ולתקשורת בין התפיסה החילונית והדתית. השילוב בין הבנת הפיזיולוגיה של המדיטציה לבין השקפת עולם יהודית אופטימית ואחדותית עשוי להתגלות כבעל עוצמה מיוחדת.
 
רוחניות בריאה
רוחניות יכולה להיות דתית, פוליטית, אידיאולוגית, או פשוט רצון לשלמות, לאמת, לטוב. קשה מאוד להגדיר בריאות רוחנית. על פי פרויד, הבריאות הנפשית קשורה ליכולת לתפקד ולאהוב. התפקוד מחייב מידת מה של יציבות, דבקות במטרה, רוגע רגשי וחיבור עם המציאות. היכולת לאהוב מתחילה במסוגלות להתייחס אל הזולת, לתת בו אמון, לכבד את מחשבותיו ורגשותיו. כמו כן, היא קשורה ביכולתו של האדם להעניק יחס חיובי לעצמו. הפסיכיאטר ארתור דייקמן משתמש באותם הקריטריונים כדי להבחין בין רוחניות בריאה, המאפשרת לאדם להרחיב את הבנתו את העולם ואת עצמו, לבין רוחניות חולנית הנובעת מתסביכים נפשיים ומשמרת אותם.* לדברי דייקמן, מעריצים של מנהיגים רוחניים כריזמטיים נוטים לפתח תלות במנהיג, ולדכא את העוצמה הרוחנית שלהם עצמם. במקום לשאוף לאמת ולאידיאלים רוחניים, עלול האדם לחפש בסביבה הדתית או הפוליטית תמיכה רגשית ילדותית, שתמלא את צרכיו האישיים שייכות, אהבה והערכה, אך לא תוסיף דבר להתפתחותו הרוחנית. הסביבה הדתית והאידיאולוגית עלולה להיות קרקע פורייה להקצנה של קווים לא בריאים באישיות, כמו נרקיסיזם או נטייה לפנאטיות.
[*. "Evaluating Spiritual and Utopian Groups", http://www.deikman.com/eval.html.]
 
נרקיסיזם ופנאטיות
החברה המערבית העכשווית, המתרחקת מן האידיאליזם, הולכת ומנציחה את הנטייה הנרקיסיסטית. בספרו על הפסיכולוגיה של החברה הקפיטליסטית, טוען ריצ'ארד סנט כי האדם המערבי הפך להיות אדיש, בודד ומפונק. כדי להוציא אותו מתרדמתו הרגשית, מחנכת אותו תרבות הצריכה לחפש עוד ועוד גירויים.*
[*. Richard Sennett, The Fall of Public Man: On the Social Psychology of Capitalism, Knopf, New York 1977.]
הביטוי נרקיסיזם שאוב מן המיתולוגיה היוונית, המספרת על אציל צעיר ויפה בשם נרקיס שהתאהב בבבואתו המשתקפת ממימי הנהר. נרקיס התמכר להתבוננות בדמותו וסירב לעסוק בכל דבר אחר, עד שגווע ומת.
הנטייה הנרקיסיסטית טבועה בבני האדם מילדות. היא חיונית בעבור הפעוט, שרואה בעצמו את מרכז העולם, כיוון שהיא מאפשרת לו להשיג מן הסביבה את תשומת הלב הדרושה להתפתחותו. הילדות מבוססת בעיקר על הרצון לקבל, ואילו המבוגר לומד לתת ולהשפיע. הופעת הרצון להיטיב עם הזולת ולצמצם את האגואיזם הילדותי, חיונית להתפתחות האדם החברתי. עיוות הנטייה הטבעית הזו עלול לגרום לאי-נחת ואף לדיכאון. האדם הנרקיסיסטי מתקשה לחוש הנאה אמיתית ונוטה יותר לדיכאון ולחרדה.
הנטייה הנרקיסיסטית קיימת במידת מה אצל כל אחד. כאשר ביטוייה מוגבלים ומתונים, האהבה העצמית היא קו אופי חיובי, כיוון שהיא מאפשרת לאדם לדאוג לעצמו מבלי לדחוק את האחֵר ולוותר על הדאגה לו. פסיכולוגים מרבים לצטט את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" כדי להדגיש שאהבה עצמית היא תנאי לאהבת הזולת. עם זאת, במקרים של אהבה עצמית קיצונית מאבד האדם את היכולת לחוש את האחר. במקרים אלו הופך קו האופי הטבעי להפרעת אישיות של ממש, המלווה בדיכאון ובאלימות ופוגעת בתפקוד האדם והחברה.*
[*. על פי ההגדרות של ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders), הפרעת אישיות זאת קיימת אצל כ-1% מהאוכלוסייה המערבית.]
האיזון בין הרצון לתת לבין הרצון לקבל הוא הבסיס לקיום החברה. לפיכך, עלולה הנטייה הנרקיסיסטית המוגזמת, הקיימת בתרבות המערבית העכשווית, להוות סכנה קיומית למדינות ולעמים. חוסר היכולת להתאחד מאחורי אידיאל משותף, מחליש את הקבוצה באופן ניכר. הסכנה חמורה במיוחד בעבור מדינות הנתונות בעימות עם ציוויליזציות דתיות פונדמנטליסטיות, שחבריהן מוכנים למות למען האידיאל הקבוצתי.
אחת הדרכים להתמודד עם נרקיסיזם היא לדבוק באידיאלים. ההתקשרות לאידיאולוגיה כוללת, החורגת מצרכיו של הפרט, מאפשרת לאדם להיות פחות מרוכז בעצמו. ואולם מחירה של דבקות כזו עלול להיות איבוד העצמי ופנאטיות; ככל שגוברת התלהבותו מהאידיאל כן עלול האדם להתנתק מעצמיותו, עד כדי אובדן כושר השיפוט. פנאטיות אינה נעוצה רק בהתלהבות קיצונית מדבר מה, אלא בעיקר בהפרעות בתכונות נפש. פסיכולוגים טוענים שהנטייה הפנאטית נובעת מתגובה נפשית הגנתית לחרדות פסיכוטיות. על פי וילפרד ר' בּיוֹן, קיצוניות פנאטית מסייעת לאנשים בעלי אופי פרנואידי או דיכאוני להצדיק את קיומם.*
[*. Bion, W.R., "Group dynamics: A re-view", In: M. Klein, P. Heimann & R.E. Money-Kyrle (Eds.), New Directions in Psycho-Analysis (pp. 440-477), New York: Basic Books, 1954.]
סכנת הפנאטיות גדלה כאשר מערכת האמונות שעמה מזדהה האדם, קוראת לביטול טוטלי של אישיותו. דו-שיח דתי-חילוני עשוי להבהיר את הערך הרב הנעוץ בדברי הלל, "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?",* ולהביא את האדם לאיזון רוחני - בלי להיבלע בתוך ריק הבדידות החילונית מן הצד האחד, אך גם בלי אובדנו המוחלט של האני בטוטליות הדתית, מן הצד האחר.
[*. משנה, אבות א, יד.]
 
שאלת הגמול
הדת עלולה להיות כלי משחית ולאו דווקא כלי להתפתחות נפשית או רוחנית. חכמי התלמוד הדגישו שאפילו לימוד התורה עלול להפוך לסם מוות בעבור מי שעוסק בו בדרך מעוותת. כדברי התלמוד: "ר' בנאה אומר כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים [...] וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות".* הרוחניות ה"בריאה" מוצגת בדברי חז"ל כמצב נפשי של לימוד תורה ועבודת ה' ללא ציפייה לשכר כגון פרנסה, תמיכה חברתית או אפילו גמול בעולם הבא. הרמב"ם שולל בחריפות תפיסות דתיות עממיות המעמידות במרכזן את הפחד מגיהינום ואת השאיפה לשכר בעולם הזה ובעולם הבא. אלו שאיפות אינטרסנטיות, והן עלולות להפוך את האידיאל הערכי של הדת לאמצעי בלבד, ועל ידי כך למנוע את ההתפתחות הרוחנית הבריאה. היהדות המסורתית מאמינה בשאיפה לעולם הבא, אך יש לעשות את הטוב לשם הטוב, ולא כדי להשיג גמול. כדברי בן עזאי במשנה: "שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה".**
[*. בבלי, תענית ז ע"א.]
[**. משנה, אבות ד, ב.]
ואולם התורה מלאה הבטחות לתגמול, למשל:
 
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (דברים יא, יג-טו).
 
כיצד ניתן ליישב בין הדברים? יתרה מזאת, מחקרים חדשים מראים יתרון בריאותי ונפשי ברור לאנשים המקיימים את הדת. כלומר, ה"כדאיות" שבתפילה ובקיום המצוות מוכחת מדעית. האם המאמינים צריכים להתעלם מכל זאת כדי לקיים "תורה לשמה"?*
[*. ראהSchjødt U., Stødkilde-Jørgensen H., Geertz A.W., Roepstorff A., "Rewarding prayers", Neurosci Lett, 2008 Oct 10;44.]
כשמתבוננים על הדברים מן הזווית המדגישה חיבור בין הפן הרציונלי לפן הרגשי של התודעה, לא נבהלים מהסתירה. החשיבה התלמודית שמה דגש על התבונה השכלית המופשטת, ואילו בתנ"ך אנו מזהים הקשבה רגשית ונבואית, המאפשרת לאדם להתחבר עם החיים. לשתי הגישות יש מקום באוהלה של תורה, והן משלימות זו את זו.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מדגיש מאוד את פן הרציונלי של קיום המצוות "לִשְׁמָהּ", דהיינו כתכלית בפני עצמה ולא כאמצעי למטרה נעלה יותר:
 
כל הנמקה של המצוות בצרכים אנושיים וכל ביסוסן על צרכים אנושיים - מכל בחינה של מושג הצורך: הכרתית, מוסרית, סוציאלית, לאומית - מרוקנים את המצוות מכל משמעות דתית. כי אם המצוות הן ביטוי להכרה פילוסופית, או אם יש להן תוכן מוסרי, או אם הן תיקון החברה או אם הן משמרות את האומה הישראלית - הרי המקיים אותן אינו עובד את ה' אלא עובד את עצמו, או את החברה, או את עמו, ועושה שירות טוב לעצמו. עכ"פ אין הוא עובד את ה', אלא משתמש בתורת ה' להנאתו וכאמצעי לסיפוק צרכיו".*
[*. ישעיהו ליבוביץ', "מצוות מעשיות (משמעות של הלכה)", פורסם בהרצאה בסמינריון ללימודי היהדות, חיפה, 1953.]
 
גישה מסורתית ועמוקה אחרת מובאת בכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. גישתו של הראי"ה מתייחסת לחיים (הפרטיים והקולקטיביים גם יחד) כמגמה טרנסצנדנטית, דהיינו כ"ציווי אלוקי". כאשר איש האמונה רוצה לחיות, להתפתח ולהחכים, הוא מרגיש שהוא מתחבר למגמה האלוקית. לפי גישה זו, הבטחות הגמול שבתנ"ך אינן פוגמות בטוהר עבודת ה': "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור".*
[*. בבלי, ראש השנה ד ע"א.]
המחלוקת בנושא זה יסודית מאוד, וקשורה לגישות שונות כלפי עולם הרגש והאינטואיציה. הגישה הליבוביצ'יאנית אינה מביאה בחשבון את התבונה הרגשית. מנקודת המבט הרציונלית בלבד, עלול הרצון הרגשי להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו להיראות כשאיפה נרקיסיסטית. ואולם כאשר מביאים בחשבון את המוח הרגשי, הרי שהאמונה שלפיה קיום המצוות מיטיב עם האדם ועם הקולקטיב, אינה מוזילה את האמונה כי אם להיפך, היא מאפשרת התפתחות מוסרית חכמה ושמחה, ורוחניות בריאה ובוגרת. האדם הבוגר נושא באחריות החברתית ובקיום המצוות במגמה להוסיף חיים, חוכמה ומוסר. מגמה זו אינה הופכת אותו לאגואיסט אלא להיפך, למי שרצונו להיטיב עם המציאות כולה.
יתרה מזאת, הגמול והעונש המופיעים בתנ"ך נוגעים בדרך כלל לאומה בכללותה, לאריכות חיים או להתיישבות בארץ ישראל. תחומים אלו מוציאים את הגמול מדל"ת האמות של קבלת שכר אישי ואגוצנטרי, ומשתמשים בו לחיזוק ערך החיים והחיבור אל הקולקטיב. תפיסה רוחנית מפותחת משלבת אפוא בין גישה מוסרית-רגשית לבין גישה מוסרית-רציונלית, בין הרצון לעשות את הטוב למען הטוב לבין השאיפה ששמירת המצוות תאפשר חיים ארוכים ומפותחים יותר. במבט ראשון, קשה לתפוס כיצד יכולות גישות כה מנוגדות להתחבר זו לזו. ההבנה כי צורות חשיבה שונות וסוגי אינטליגנציה שונים יכולים להתקיים במקביל, מסייעת לאחד את ההפכים. כפי שנראה בהמשך, אחדות ההפכים והחיבור בין ניגודים שונים הם ערכים עמוקים ומהותיים ליהדות. הנפש המפותחת מאפשרת לחיות את הניגודים, להתפלל תפילה זכה שאינה מותנית בקבלת פרס, ובאותה העת גם לרצות בכל מאודנו שישפיע הבורא שפע גשמי ורוחני על עמו.
 
האינטליגנציה הרוחנית הקולקטיבית
אחת התכונות המיוחדות ביותר לאדם היא יכולתו ליצור קשרים חברתיים. מורשת ישראל מכנה את האדם "מְדַבֵּר". הדיבור מאפשר לאנשים להעביר ביניהם מידע מדויק ועשיר ולהפוך את החברה האנושית, באמצעות התקשורת, ל"אורגניזם-על", בעל יכולת משוכללת בהרבה מזו של כל פרט בנפרד. בפרק זה דנו באינטליגנציות השונות (רציונלית, רגשית ורוחנית) הטמונות בנו. אותם תחומי אינטליגנציה קיימים גם ברמה הקולקטיבית. קרל גוסטב יונג הביא את חשיבותו של תת-המודע הקולקטיבי אל התודעה המערבית. לפי התיאוריה היונגיאנית, האנושות מאופיינת במערכות רגשיות וסימבוליות משותפות, בעלות חשיבות מכרעת לבניין האישיות הפרטית.
החברה כמכלול אינטליגנטית בהרבה מן הפרטים החברים בה. היא "חושבת יחד" באמצעות דיבור, קריאה וכתיבה, וערוצים אחרים להעברת מידע. ג' סמיס מגדיר את האינטליגנציה הקולקטיבית בתור יכולתה של קבוצה לבצע תפקיד כאילו מדובר ביצור חכם קוהרנטי אחד ולא באוסף של אנשים.* האינטליגנציה הקולקטיבית אינה רק אוסף של תבונות פרטיות; הישגיו של הכלל גדולים מסך ההישגים הפרטיים. אנתרופולוגים מהשורה הראשונה בדקו תפקוד של צוות נושאת מטוסים גדולה של הצי האמריקני: "תפקוד צוות נושאת המטוסים חייב להיות ללא שום תקלה כדי למנוע אסונות של ממש [...] מיליון תקלות אורבות בפתח וכמעט אף אחת מהן אינה מתרחשת".** ימאים צעירים חסרי ניסיון מסוגלים לעמוד בעומס עבודה אדיר ולבצע בהצלחה ובמהירות פעולות מסובכות מאוד. החוקרים מסבירים שאין לראות את הצוות כאוסף של מוחות, אלא כמעין מוח-על אחד, המתפקד בצורה יעילה מאוד.
[*. John B. Smith, Collective Intelligence in Computer-Based Collaboration, Hillsdale, New Jersey Hove, UK: Lawrence Erlbaum Associates, Publishers, 1994.]
[**. Karl E. Weick and Karlene H. Roberts, "Collective Mind in Organizations: Heedful Interrelating on Flight Decks", Administrative Science Quarterly, Vol. 38, No. 3 (Sep., 1993), pp. 38-357.]
הממד הרגשי במהלך ביצוע משימות בקבוצה הוא מרכזי ביותר. מריבות או תככים פנימיים אינם מאפשרים עבודה קבוצתית. לעומת זאת, כשאנשים שאינם ניחנים בכישרון מיוחד פועלים בשיתוף פעולה הדוק, באווירה של אחווה ודבקות במטרה, עשויה הצלחתם המשותפת להיות מרשימה ביותר. הקשר הרגשי ביניהם מאפשר להם להוציא אל הפועל איכויות חדשות.
לכל קבוצה תבונה קולקטיבית משלה, המתגבשת בשל תנאים שונים, כמו אקלים, ניסיון משותף ועוד. מסורת ישראל מחזיקה בגישה יוצאת דופן, המתייחסת לכלל האומה הישראלית כישות בעלת תבונה רוחנית-רגשית גבוהה המחוברת עם הממד הטרנסצנדנטי, כלומר עם גילוי הרצון האלוקי. דתות ותנועות אידיאולוגיות שונות נותנות ביטוי לחוויה קולקטיבית באמצעות תפילה, טכסים צבורים, חוקים, מנהגים משותפים ועוד. בהמשך הספר נראה כי במורשת היהודית מהווה הקולקטיב הלאומי הרוחני הישראלי בסיס לגילוי הרצון האלוקי בהתפתחות האנושות. נדון במסורת המיוחדת של קבלת התורה על ידי הקולקטיב הלאומי בהר סיני, ובגישה הקולקטיבית הדיאלוגית בתלמוד.
הקולקטיביות הלאומית ביהדות עומדת בסתירה לעקרונות התפיסה הפילוסופית הרציונלית, הדוגלת בהפרדה מוחלטת בין המדינה, שצריכה להיות מנוהלת על ידי השכל, לבין הדת, השייכת לתחום הפרטי ומנוהלת על ידי הרגש.* מן הצד האחר, היא נוגדת גם את הפונדמנטליזם הדתי הכופה את חזונם הרוחני של יחידים על כלל האזרחים. אך הגישה הרוחנית הקולקטיבית של היהדות אינה מדכאת את האינדיבידואל. אדרבה, האיכות הקולקטיבית תלויה ביכולתם של היחידים להביע את עצמם ולהוסיף לכלל את גוניהם המיוחדים.
[*. במיוחד השקפתו של הגל בספרו "הפילוסופיה של המשפט"Elements of the Philosophy of Right, tr. T. M. Knox, 1942; tr. H. B. Nisbet, ed. Allen W. Wood, 1991 §270. (פילוסופיה של המשפט, בתרגום גדי גולדברג ובלוויית מבוא מאת פיני איפרגן, הוצאת שלם 2011).]
הרוחניות הישראלית בימינו מורכבת משני זרמים עיקריים: הזרם החילוני הפלורליסטי, המדגיש את ערך האינדיבידואל החופשי, והזרם הדתי והמסורתי, הנוטה יותר למסורת הקולקטיבית של האומה. הפוטנציאל הרוחני האדיר הנעוץ במיזוג שני הזרמים, עומד במרכז ספר זה.