הצעיף האדום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצעיף האדום
מכר
מאות
עותקים
הצעיף האדום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הצעיף האדום

3.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: קשת
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
 

תקציר

המפקד הרומאי לא האמין למשמע אוזניו. בלהט הקרב בין חייליו לבין המורדים היהודים, הדהדו פקודות נמרצות מפיה של אישה. מעולם לא שיער שנשים מסוגלות תפקידי פיקוד צבאיים.הרומאי החל לדלוק אחריה,אבל היא נעלמה בחשיכה.
 
הוא סיפר לקיסר על התקפת הדמים של לוחמי בר כוכבא ועל האישה שפקדה עליהם. "מי זאת הייתה?" שאל הקיסר בסקרנות. "לא הצלחתי לברר, אבל אעשה הכול כדי לתפוס אותה."
 
היא הייתה זריזה כשד וחמקמקה כנחש, שלטה בחרב ובפגיון, רכבה על סוסים כפרש ותיק, הסתתרה במחילות צרות, והתאהבה בגבר שביקש לבגוד בעמו. הרומאים היו אויביה, המלחמה, כמו הנקמה, זרמו בעורקיה.
 
שמה היה רחל.

פרק ראשון

א. לידה
 
1.


לפתע, למרות שהקיץ עמד בעיצומו וימיו היו חמים מהרגיל, כיסתה חשרת עבים את השמיים וגשם דק החל לרדת. בבתי המדרש של ביתר הציצו התלמידים בחשש אל מעבר לחלונות. גשם בקיץ לא אמור היה לבשר טובות.
מיוזע ומתנשף דהר סוס בשביל העפר לעבר השוליים המרוחקים של העיר וקצף לבן זב משפתיו. בין דקלי התמר העתיקים, מאחורי סלעי ענק שכוסו במעטה של אזוב ירוק, צמחו בתי אבן קטנים, שהגשם שטף מעליהם את האבק. ניחוח עז של שיחי נענע ומרווה עמד באוויר.
הסוס עצר בשערו של בית חד־קומתי, מוקף גינה. שמעון בר כוכבא, ראש העיר, צנח מעל גב הבהמה ונקש בחוזקה על הדלת. אישה גדולה הזדרזה להופיע בפתח.
"חיכיתי שתבוא," אמרה, "יש לה כבר צירים?"
"יש."
"איך היא מרגישה?"
"לא טוב."
המיילדת נשאה עיניה אל השמיים ומחתה בכף ידה את טיפות הגשם שנשרו על פניה. היא קיוותה שאין זה סימן רע.
 
בחיפזון צררה כמה כלים בשק־בד ובלי לבזבז זמן על מילים נוספות, רתמה חמור לעגלת עץ ישנה, מיהרה לביתו של ראש העיר וכרעה ליד מיטת אשתו שצירי לידה אחזו בה. מבט אחד בפניה הנעווים מייסורים של שרה בר כוכבא הספיק למיילדת. היא ידעה שהאישה הזאת לא תזכה לראות בלידת ילדה הראשון. שרה רצתה כל כך ללדת, אבל כוחה לא עמד לה להתמודד עם הלידה הקשה והיא נפטרה על סף צאתה של בתה לאוויר העולם.
 
הנשים שהקיפו את מיטת היולדת התייפחו מרה, תלשו את שערותיהן וקרעו את בגדיהן. שרה הייתה שרועה על המיטה, אותות כאב חרוטים על פניה. לפני שעצמה לנצח את עיניה ביקשה שאם תיוולד לה בת, ייקרא שמה רחל.
בתוך קולות בכיין של הנשים נמהל לפתע קול אחר, דק וצווחני, קולה של התינוקת שהגיחה מרחם אמה. היא פלטה יללה אחת ולא יספה.
המיילדת, לבה כבד על מות האם, ניתקה את חבל הטבור, רחצה את התינוקת במי קערה פושרים, ועד מהרה לבשו פניה מבע קודר עוד יותר. התינוקת שהגיחה זה עתה לאוויר העולם הייתה קטנה מהרגיל, עורה הלבן שקוף ואיבריה רופסים. המיילדת ניגשה לבעלה של היולדת, שלא מש ממיטת אשתו המתה. פניה הנפולים עוררו בו דאגה.
"לצערי," אמרה המיילדת, "אין בפי בשורות טובות. התינוקת שלך קטנה וחלשה מדי, אין לה כוח להתמודד. נראה לי שהיא לא תשרוד זמן רב."
האב הביט באהבה בתינוקת הזעירה וכפה על עצמו להתעשת.
"אל תדאגי," אמר למיילדת בקול חרישי ובוטח, "היא תחיה."
ללא אומר עטף האיש את בתו בצעיף המשי האדום שהותירה אחריה האם ולקח אותה בזרועותיו. היא הייתה קלה כנוצה, חסרת אונים וחיוורת כמתה.
הוא השכיב אותה בעריסת עץ שהתקין לפני הלידה וחש אל ההרים המקיפים את ביתר, קטף צמחי רוזמרין, אזוב מצוי ואכילאה, חלט אותם והשקה את התינוקת בתמצית השיקוי שרקח, בדיוק כמו השיקויים שסבו, כהן בית המקדש בירושלים, נהג לשתות כל אימת שנפל למשכב.
הימים הראשונים לחייה של רחל נעו בין ייאוש לתקווה. לעיתים היא קדחה מחום, לעיתים הייתה קרה כקרח. דדיה של המינקת שהוזעקה למלא את מקום אמה נותרו מלאים בחלב. התינוקת מיעטה לינוק ונותרה ערה רוב שעות היום והלילה, נאבקת על חייה, מתנשמת בכבדות, מפנימה את ייסוריה בשפתיים חשוקות. מאז לידתה לא בכתה אפילו פעם אחת.
ראש העיר התפנה ממרבית עיסוקיו כדי לטפל בבתו. היא הייתה בתו היחידה והוא היה נחוש להיות לה אב ואם כאחד. הוא התפלל יום־יום לבריאותה, לקח אותה לטיולים ארוכים באוויר הצח, חשף אותה לקרני השמש, השקה אותה בשיקויי המרפא ובחלבה של המינקת טיפה אחר טיפה, בסבלנות אין קץ.
בכל בוקר, מעט אחרי עלות השחר, היה יורד עם בתו אל המעיין בפאתי העיר ויחד היו טובלים במים הצוננים. בהיותה בת שלושה חודשים הוא הרפה לראשונה את אחיזתו בגופה. התינוקת צללה במי המעיין אבל מייד צפה ועלתה על פני המים, חובטת בעוז בזרועותיה הזעירות. בגיל חמישה חודשים כבר ידעה לשחות, גופה התמלא, ריאותיה התרחבו, תיאבונה גבר.
בר כוכבא היה שחיין מעולה. הוא פיתח בהתמדה את כושרו הגופני והצטיין בקרב חרבות ובריצה למרחקים. השמועה אמרה שהוא חזק כל כך עד שבכוחו לקרוע לגזרים אריה טורף. כשעקב אחרי התפתחותה של בתו התמלא לבו בתחושת ניצחון.
 
בביתר הסמוכה לירושלים, כמו ביישובים רבים אחרים, חינכו ההורים את בניהם הזכרים ללכת בעקבותיהם ולאמץ את עיסוקיהם. הבנות הלכו תמיד בעקבות אמותיהן וראו את עתידן בעבודות הבית. בר כוכבא ובתו היו יוצאי דופן. למן הרגע שבו נחלצה רחל מהמשבר שאיים על חייה, היו כל מעייניה נתונים לפיתוח כושרה הגופני. בגיל שמונה כבר יכלה להתחרות בהצלחה באביה בעת ששחו במעיין. בעוד שנערות אחרות בנות גילה הקדישו את כל זמנן לכביסה ולבישול למדה רחל לרכוב על סוסים, לרוץ למרחקים, להרים משקולות כבדות, לירות חץ מקשת. תושבי ביתר עקבו בהתפעלות אחרי תהליך התבגרותה יוצא הדופן. ילדיהם חששו להיקלע לעימותים עם הנערה שנשאה על צווארה בדרך קבע את צעיף המשי האדום שירשה מאמה.
 
במרוצת הימים הפכה רחל ליד ימינו של אביה, מילאה שליחויות קטנות למענו, בישלה את מזונו, כיבסה את בגדיו והתלוותה אליו במסעותיו ברחבי יהודה. הוא נסע ממקום ישוב למשנהו על פי הזמנתם של תושבים רבים, השכין שלום, השליט סדר, תיווך בין בני זוג שהתקשו לחיות יחד, אילץ בעלי חוב לפרוע את חובותיהם. בכל מקום שאליו הגיע נשא עמו מוניטין של דמות נערצת, סמכות שאין עוררין עליה. שמו נודע בכל רחבי יהודה ומחוצה לה, בעיקר במקומות שבהם התגוררו יהודים. מעריצו הגדול, רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של העם היהודי, הצמיד לו את התואר "משיח".
 
שמעון בר כוכבא לא מילא רק את תפקיד ראש העיר. בעת ובעונה אחת הוא היה גם השוטר ונציב התלונות, טיפח את ביתר ושיפר את איכות החיים של תושביה. לא פעם ראו אותו התושבים נוטע בעצמו עצי נוי בחוצות העיר, או עובד עם פועלים על פיגומי בית שנתעורר הצורך לשפצו. הוא התפלל בבית הכנסת המרכזי של העיר, נתן צדקה ועקב בגאווה אחרי התפתחותה של בתו מילדה לנערה מתבגרת. הוא ציפה שחייהם יוסיפו לזרום באפיק שכולו שלווה, אבל הגורל החליט אחרת.

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
 

עוד על הספר

  • הוצאה: קשת
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים
הצעיף האדום רם אורן

א. לידה
 
1.


לפתע, למרות שהקיץ עמד בעיצומו וימיו היו חמים מהרגיל, כיסתה חשרת עבים את השמיים וגשם דק החל לרדת. בבתי המדרש של ביתר הציצו התלמידים בחשש אל מעבר לחלונות. גשם בקיץ לא אמור היה לבשר טובות.
מיוזע ומתנשף דהר סוס בשביל העפר לעבר השוליים המרוחקים של העיר וקצף לבן זב משפתיו. בין דקלי התמר העתיקים, מאחורי סלעי ענק שכוסו במעטה של אזוב ירוק, צמחו בתי אבן קטנים, שהגשם שטף מעליהם את האבק. ניחוח עז של שיחי נענע ומרווה עמד באוויר.
הסוס עצר בשערו של בית חד־קומתי, מוקף גינה. שמעון בר כוכבא, ראש העיר, צנח מעל גב הבהמה ונקש בחוזקה על הדלת. אישה גדולה הזדרזה להופיע בפתח.
"חיכיתי שתבוא," אמרה, "יש לה כבר צירים?"
"יש."
"איך היא מרגישה?"
"לא טוב."
המיילדת נשאה עיניה אל השמיים ומחתה בכף ידה את טיפות הגשם שנשרו על פניה. היא קיוותה שאין זה סימן רע.
 
בחיפזון צררה כמה כלים בשק־בד ובלי לבזבז זמן על מילים נוספות, רתמה חמור לעגלת עץ ישנה, מיהרה לביתו של ראש העיר וכרעה ליד מיטת אשתו שצירי לידה אחזו בה. מבט אחד בפניה הנעווים מייסורים של שרה בר כוכבא הספיק למיילדת. היא ידעה שהאישה הזאת לא תזכה לראות בלידת ילדה הראשון. שרה רצתה כל כך ללדת, אבל כוחה לא עמד לה להתמודד עם הלידה הקשה והיא נפטרה על סף צאתה של בתה לאוויר העולם.
 
הנשים שהקיפו את מיטת היולדת התייפחו מרה, תלשו את שערותיהן וקרעו את בגדיהן. שרה הייתה שרועה על המיטה, אותות כאב חרוטים על פניה. לפני שעצמה לנצח את עיניה ביקשה שאם תיוולד לה בת, ייקרא שמה רחל.
בתוך קולות בכיין של הנשים נמהל לפתע קול אחר, דק וצווחני, קולה של התינוקת שהגיחה מרחם אמה. היא פלטה יללה אחת ולא יספה.
המיילדת, לבה כבד על מות האם, ניתקה את חבל הטבור, רחצה את התינוקת במי קערה פושרים, ועד מהרה לבשו פניה מבע קודר עוד יותר. התינוקת שהגיחה זה עתה לאוויר העולם הייתה קטנה מהרגיל, עורה הלבן שקוף ואיבריה רופסים. המיילדת ניגשה לבעלה של היולדת, שלא מש ממיטת אשתו המתה. פניה הנפולים עוררו בו דאגה.
"לצערי," אמרה המיילדת, "אין בפי בשורות טובות. התינוקת שלך קטנה וחלשה מדי, אין לה כוח להתמודד. נראה לי שהיא לא תשרוד זמן רב."
האב הביט באהבה בתינוקת הזעירה וכפה על עצמו להתעשת.
"אל תדאגי," אמר למיילדת בקול חרישי ובוטח, "היא תחיה."
ללא אומר עטף האיש את בתו בצעיף המשי האדום שהותירה אחריה האם ולקח אותה בזרועותיו. היא הייתה קלה כנוצה, חסרת אונים וחיוורת כמתה.
הוא השכיב אותה בעריסת עץ שהתקין לפני הלידה וחש אל ההרים המקיפים את ביתר, קטף צמחי רוזמרין, אזוב מצוי ואכילאה, חלט אותם והשקה את התינוקת בתמצית השיקוי שרקח, בדיוק כמו השיקויים שסבו, כהן בית המקדש בירושלים, נהג לשתות כל אימת שנפל למשכב.
הימים הראשונים לחייה של רחל נעו בין ייאוש לתקווה. לעיתים היא קדחה מחום, לעיתים הייתה קרה כקרח. דדיה של המינקת שהוזעקה למלא את מקום אמה נותרו מלאים בחלב. התינוקת מיעטה לינוק ונותרה ערה רוב שעות היום והלילה, נאבקת על חייה, מתנשמת בכבדות, מפנימה את ייסוריה בשפתיים חשוקות. מאז לידתה לא בכתה אפילו פעם אחת.
ראש העיר התפנה ממרבית עיסוקיו כדי לטפל בבתו. היא הייתה בתו היחידה והוא היה נחוש להיות לה אב ואם כאחד. הוא התפלל יום־יום לבריאותה, לקח אותה לטיולים ארוכים באוויר הצח, חשף אותה לקרני השמש, השקה אותה בשיקויי המרפא ובחלבה של המינקת טיפה אחר טיפה, בסבלנות אין קץ.
בכל בוקר, מעט אחרי עלות השחר, היה יורד עם בתו אל המעיין בפאתי העיר ויחד היו טובלים במים הצוננים. בהיותה בת שלושה חודשים הוא הרפה לראשונה את אחיזתו בגופה. התינוקת צללה במי המעיין אבל מייד צפה ועלתה על פני המים, חובטת בעוז בזרועותיה הזעירות. בגיל חמישה חודשים כבר ידעה לשחות, גופה התמלא, ריאותיה התרחבו, תיאבונה גבר.
בר כוכבא היה שחיין מעולה. הוא פיתח בהתמדה את כושרו הגופני והצטיין בקרב חרבות ובריצה למרחקים. השמועה אמרה שהוא חזק כל כך עד שבכוחו לקרוע לגזרים אריה טורף. כשעקב אחרי התפתחותה של בתו התמלא לבו בתחושת ניצחון.
 
בביתר הסמוכה לירושלים, כמו ביישובים רבים אחרים, חינכו ההורים את בניהם הזכרים ללכת בעקבותיהם ולאמץ את עיסוקיהם. הבנות הלכו תמיד בעקבות אמותיהן וראו את עתידן בעבודות הבית. בר כוכבא ובתו היו יוצאי דופן. למן הרגע שבו נחלצה רחל מהמשבר שאיים על חייה, היו כל מעייניה נתונים לפיתוח כושרה הגופני. בגיל שמונה כבר יכלה להתחרות בהצלחה באביה בעת ששחו במעיין. בעוד שנערות אחרות בנות גילה הקדישו את כל זמנן לכביסה ולבישול למדה רחל לרכוב על סוסים, לרוץ למרחקים, להרים משקולות כבדות, לירות חץ מקשת. תושבי ביתר עקבו בהתפעלות אחרי תהליך התבגרותה יוצא הדופן. ילדיהם חששו להיקלע לעימותים עם הנערה שנשאה על צווארה בדרך קבע את צעיף המשי האדום שירשה מאמה.
 
במרוצת הימים הפכה רחל ליד ימינו של אביה, מילאה שליחויות קטנות למענו, בישלה את מזונו, כיבסה את בגדיו והתלוותה אליו במסעותיו ברחבי יהודה. הוא נסע ממקום ישוב למשנהו על פי הזמנתם של תושבים רבים, השכין שלום, השליט סדר, תיווך בין בני זוג שהתקשו לחיות יחד, אילץ בעלי חוב לפרוע את חובותיהם. בכל מקום שאליו הגיע נשא עמו מוניטין של דמות נערצת, סמכות שאין עוררין עליה. שמו נודע בכל רחבי יהודה ומחוצה לה, בעיקר במקומות שבהם התגוררו יהודים. מעריצו הגדול, רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של העם היהודי, הצמיד לו את התואר "משיח".
 
שמעון בר כוכבא לא מילא רק את תפקיד ראש העיר. בעת ובעונה אחת הוא היה גם השוטר ונציב התלונות, טיפח את ביתר ושיפר את איכות החיים של תושביה. לא פעם ראו אותו התושבים נוטע בעצמו עצי נוי בחוצות העיר, או עובד עם פועלים על פיגומי בית שנתעורר הצורך לשפצו. הוא התפלל בבית הכנסת המרכזי של העיר, נתן צדקה ועקב בגאווה אחרי התפתחותה של בתו מילדה לנערה מתבגרת. הוא ציפה שחייהם יוסיפו לזרום באפיק שכולו שלווה, אבל הגורל החליט אחרת.