חבר לא חבר

תלמיד חדש בא לכיתה
 
לא הועיל לרועי שהשתדל לשמור מרחק מקישי. הבן הזה שנא אותו, ואיש לא ידע מדוע. גם לא רועי עצמו. כשנשאל פעם, "מה עשית לקישי שהוא נטפל אליך?" ענה, "אין לי מושג," ועיניו הכחולות, הגדולות, התמלאו דמעות. הוא ניגב אותן מהר בידו וניסה להעלות על פניו חיוך. זה לא הצליח לו. קשה לחייך כשמישהו דוחף אותך וצוחק כשאתה נופל ונחבט באדמה. אך יותר משפגעו בו הדחיפות שהיה קישי דוחף אותו, העליב אותו הכינוי שהמציא לו - 'דרדסון', וזה התחיל עוד כשנחשבו חברים טובים.
 
עד שהגיע קישי לבית הספר, באמצע שנת הלימודים של כיתה ה', נחשב רועי לאחד הבנים המקובלים בחברה. אהבו אותו בגלל שהיה ילד חברותי שלא נהג להתקוטט, ותמיד היה מוכן לשחק עם חבריו במשחקי כדור שהיו משחקים בחצר. למרות קומתו הנמוכה הצטיין רועי במשחקים האלה. הוא היה מנתר למעלה בכל הכוח, ומצליח לתפוס כדורים שהועפו גבוה מעליו.
הוא גם אהב ריצות. בכל הזדמנות היה רץ, ובמרוצים היה לרוב מגיע ראשון.
בהפסקות שבין השיעורים, כשהיו הילדים מסתדרים בחצר בשתי קבוצות למשחקי כדור, היו ראשי הקבוצות משתדלים שרועי יהיה בקבוצה שלהם.
 
באחד מימי אדר, באמצע שיעור שפה, נפתחה פתאום דלת הכיתה ובפתח עמדו איש וילד. הילד הזר, שנראה מבוגר מילדי הכיתה, והאיש השרירי והמוצק שלידו, משכו אליהם את מבטי התלמידים.
"הוא רשום," ביטא האיש בקול עבה, והדף את הילד פנימה. הילד פסע פסיעה קטנה ונעצר. עמד על מקומו, איתן כסלע ולא זז.
"נו, תיכנס!" דחק האיש בילד.
הילד המגודל עמד דומם בפתח כאילו לא שמע.
"אני הולך!" הודיע הגבר בקולו הגס והסתלק.
המורה עליזה, מחנכת הכיתה, סימנה בידה לילד להתקרב.
הוא פסע שתי פסיעות לעברה ונעצר שוב.
"ברוך הבא," הקבילה המורה את פניו בחביבות.
הילד לא ענה. הוא עמד בפנים אטומים סמוך לדלת, דומם כפסל.
"תכירו את התלמיד החדש שלנו," אמרה עליזה ופנתה אליו, "אתה מוכן להציג את עצמך?"
הוא שתק.
 "איך קוראים לך?" שאלה וחייכה אליו, לעודדו.
התלמידים הביטו בסקרנות בילד בעל הגוף המפותח וחיכו שיענה. אבל הוא לא יצא משתיקתו, ושאלתה של עליזה נשארה תלויה באוויר.
"איפה הפתק?" מלמלה המורה לעצמה ופשפשה בתיק הניירות שהיה מונח על שולחנה. כשמצאה את הנייר שחיפשה, עיינה בו רגע ופנתה לתלמיד החדש, "שלום קישי, ברוך בואך לכיתה שלנו."
הילד לא הגיב.
בשקט שהשתרר בכיתה נשמעו לחישות: "הי, ענק, תשמיע קול."
"נתפסה לגוליבר הזה הלשון..."
"מספיק! אני מבקשת שיהיה כאן שקט!" הרעימה עליהם עליזה בקולה, אך דבריה נבלעו בגל הצחוק ששטף את הכיתה.
כשהחל הצחוק לדעוך, חידשה אותו קריאתה המשועשעת של אחת הבנות, "גוליבר עם שפיצים על הראש, כמו של קיפוד."
"קיפוד בלונדיני!" צחק דן והצביע בידו על קווצוֹת השיער הבהירות, שהזדקרו מגולגולתו של התלמיד החדש.
"ביקשתי שיהיה כאן שקט!" צעקה עליזה ופניה האדימו מכעס.
לא רק פניה של המורה העלו סומק. גם פניו של קישי הסמיקו מאוד. המבט המאיים שנורה מעיניו הירוקות כצבע האצות הצומחות בים, חלף במהירות על פני התלמידים. זרועו הימנית התרוממה בתנועת איום, כמי שמתכוון להרביץ, ונחתה על תסרוקת הקוצים הזקופים שעל ראשו. הוא העביר עליהם את ידו הגדולה, ועיניו ירו זיקים.
"מה קרה לכם?!" נזפה מחנכת הכיתה בתלמידיה, "ככה אתם מקבלים חבר חדש?! תתביישו!"
הס הושלך בכיתה. עיניה של עליזה שוטטו בחלל החדר, מחפשות את מי להאשים. היה מקום להניח שלא תעבור על ההתנהגות הקלוקלת של תלמידיה לסדר היום. איזה עונש תטיל עליהם? הילדים השפילו את ראשיהם בחשש. עליזה שאפה אוויר והחלה לנאום, "אני מתביישת בכם. איזו התנהגות זאת?! אתם כבר בכיתה ה' ומתנהגים כמו ילדים בכיתה א'! מה התלמיד החדש יחשוב עליכם?!"
עננת אשמה עטפה את התלמידים שישבו במקומותיהם, מכונסים בעצמם, ממתינים בחשש לתגובתה.
המחנכת המשיכה בנאומה המאשים והכיתה, הנתונה בכוננות ספיגה, הקשיבה חרש.
אחרי שפרקה את זעמה התרכך קולה, "אני יודעת שלא התכוונתם להעליב," אמרה, "ועכשיו שימו לב..."
התלמידים נזדקפו ונדרכו בהקשבה.
עליזה הרימה את הפתק שהיה מונח על שולחנה, עיינה בו ואמרה, "לקישי יש דברים מעניינים לספר לנו. לא תצליחו לנחש איפה הוא היה בשנתיים האחרונות."
העיניים הופנו לתלמיד החדש, שעמד עדיין נטוע במקומו כפסל.
"קישי, ספר לנו מאיפה באת," שידלה אותו עליזה לענות. כולם הביטו בו בציפייה, אך הוא הידק את שפתיו ולא הוציא מפיו הגה.
"הגעת אלינו מאפריקה, נכון?"
אף על פי שהנהן, ניכרו בפניו עדיין סימני הרוגז שהתעורר בו קודם.
"אתה מוכן לספר לנו קצת על אפריקה?" שאלה עליזה וקרצה לו בעיניה האפורות, "אני בטוחה שהיו לך שם חוויות מעניינות!"
תנועת ראש סרבנית הייתה התשובה שקיבלה.
עליזה התקרבה לתלמיד החדש, "אנחנו רוצים לשמוע... אל תחשוש מפני הילדים," הוסיפה בלחש, "הם..."
"אני לא פוחד מאף אחד," התפרץ קישי לדבריה בקול רם וצרוד.
לא אלה היו הדברים שעליזה ותלמידיה ציפו לשמוע מפיו.
בדומייה שהשתררה שוב בכיתה נשמע קולו של רון שלחש, "תראו, הם כמעט באותו גובה."
זה היה נכון. מחנכת הכיתה הייתה גבוהה רק במעט מן התלמיד החדש.
צלצול ההפסקה קטע את הצחוק שהחל שוב מתגלגל בכיתה.
את רועי לא הצחיקו דבריו של דן. הרי גם הוא, כמו המורה עליזה, היה נמוך קומה.