אבדות

תחילה הוא מציץ מבין שיני המסרק העבות של ענפי הדקל שבחצר. אחר-כך, כשהעץ כבר מאחורי, מסתירה אותו חומת האבנים המחוספסת, ורק כשאני יוצא אל הרחוב המשופע, רק אז הוא ניצב מולי, זקוף וחזק. צווארו הארוך עשוי חוליות עיגולי בטון גליליים, מונחות זו על זו, מהודקות בכובד משקלן, חוצות ומחלקות את גובהו בחריצי רוחב אפורים. ראשו העצום דמוי משפך והוא פעור לרווחה כפֶה צמא למים, מבקש קִרבת עננים. תמיד הוא היה גדול בעיני, מגדל המים, יותר מגובהו, מצטרף אל אותם רשמי ילדות שאינם נמחים גם כשגדלים, ועתה מבקשת המציאות שנאמץ את ממדיה שלה. אך לשווא. לעולם יהיה אחר בעינַי, שונה משיהיה בעיני זר, ולו בגלל שנקשרו התחלותינו במקום ובזמן. ואם בשני אלה זהים אנחנו, הרי לא תימלט הצלע השלישית, ויתברר כי גם בנפש אנו תאומים.
בעמוד הראשון של אלבום-התמונות, אמא עומדת על המדרכה בחזית הבית. בידיה מעורסל תינוק, שכבות לבנות של שמיכות וחיתולים מסתירות כמעט את כולו, רק פניו מבצבצות כמחפשות אוויר. עיניו עצומות בקמטי מאמץ, אולי משינה, אולי מסִנוור השמש. תווי שפתיו דקים וברורים, כמעט ואפשר לדמיין בהם חיוך. חיוך דק על גבול הבכי.
ליד אמי אחותי הגדולה, אז בגילו של בנה הגדול היום. קצה רגלה האחת נוגע במדרכה בנגיעת רקדנית בלט, משיק לאדמה בנקודה מהססת, ורגלה השנייה משולחת באוויר, ידיה בתנוחת תנופה והיא כולה קופצנית ורועשת, עד שאפילו התמונה לא מצליחה לכלוא את תנועתה ולהקפיא את קולה הדק הצווחני. היא מקפצת סביב אמי, מושכת בקצה שמלתה - שמלת היריון פרחונית שהתרוקנה פתאום - כמו מבקשת למקד בה עצמה את תשומת הלב ולא ביְצור הקטן, שכבר אז נראָה לה חשוד וזומם. ומאותו בוקר - יבחין מי שיביט היטב באלפי הנקודות הקטנטנות המתגבשות לעיניה של רונית - מאותה שעה, היה אפשר לקרוא בה ספק, ספק שנמשך עד היום - עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר. וכל אימת שאבקש לשתוק, לחלות או לאהוב, תחפש היא את המניע שמאחורי שתיקתי, מחלתי או אהבתי.
אבי חסר בתמונה. לפי חיוכה של אמי והתעלמותה של אחותי, אני משער שהוא זה שצילם. וטוב שכך. אילו ניצב גם הוא בתמונה לצידה של אמי, היה גובהו מסתיר את ערימת החול השופעת, את לוחות המתכת הגליים המקיפים את המתחם ומשרטטים גבולו, את קרשי העץ הראשונים - יסודות מגדל המים - שקבעו הניצבים באופק התמונה, בנאים כהים ומזיעים, אלו שיצקו את מלוא קומתו בחודשים שבהם למדתי גם אני לעמוד בכוחות עצמי.
אני הולך ברחוב ומחשבותי במגדל המים. גם שנים אחרי אותה תמונה ראשונה אני זוכר את עצמי בלילות גשומים פותח את החלון הפונה אליו, מביט איך יורד הגשם אל גרונו הרחב. כך התבוננתי, יושב על שולחן הכתיבה, מרפקי שעונים על דופן החלון, ראשי נח בכפות ידי, מצחי ואפי נצמדים לשמשה. עיני ילד גמעו מראֶה, אוזניים רגישות כרויות היו לשמוע תו חדש, יד רכה הסיעה את קצה החלון במסילתו, פוערת חריץ שדרכו יבוא הריח, תבוא הרוח, יבואו רסיסי מטר. שעות ארוכות הייתי מסתכל בטיפות נופלות אל תוכו וניתזות בעוצמה, מדמיין לעצמי את המגדל מתמלא עד סופו. גם היום, לעיתים, ברגעי פחד, אני נזכר בהבזקי חיצי הברק, בשיעולי הרעמים הצרודים של אותם לילות שבהם הגשם האדיר ניתך בחוזקה, וחששתי שמא יעלו המים על גדותיו של המגדל, ירחיבו את סדקיו ויבקשו להתפרץ ולנפץ את כוחו.
מוזר, אני חושב לעצמי, מוזר שבהרבה רגעים חשובים לי הוא היה שם - ניצב בשתיקה, תמיד מאחור, מלהק שחקנים מאחורי הקלעים. תמיד אחוז בדממה, לא מתערב, ובכל זאת, נדמה שאם לא היה שם במקומו הקבוע - מול חלוני, בפתח הבית, בגובה הרחוב - הכול היה אחר. משונה עוד יותר, שעכשיו, רגע לפני שעולמי משתנה בפָני ודבר לא נשאר במקומו, דווקא עתה ניצב המגדל כהרגלו ומחריש. אולי מבקש לומר שלא משתנים הדברים כפי שנדמה, הכול נשאר כשהיה, רק לובש לבוש אחר. מים נעשים אדים נעשים עננים נעשים מטר נעשה מים. אולי אינו מבקש לומר דבר.
אני יורד במורד הרחוב. קרירות חדשה אוחזת בו. לרגע נדמה כי המדרכות קשובות לקול העצים הנעים ברוח, כמו קוראות את חילופי המשמרות ונסדקות, מכינות מקום לעלי שלכת טרופים המחפשים בכל שנה מחדש מקום להיאחז בו, המומים אחרי ניתוק פתאומי, צפוי ככל שיהיה. השבוע מתחילים הלימודים. עוד יומיים אהיה כבר בהרצאה ראשונה באוניברסיטה. גם עבודה אתחיל לחפש כבר מחר, וצריך עוד לארגן את המגורים במעונות ולהסדיר תשלומים אחרונים.
אני חושב על השיחה עם ההורים. מה פתאום לוותר על המעונות ולגור אצל דודה זקנה שהם נזכרו בה פתאום? שנים שלא עלה שְמה בבית, ועכשיו הם רוצים שאגור אצלה, שאהיה במשך שנה שלמה לבד, בדירה ריקה ועייפה, עם זקנה קרובה-רחוקה. אני שוב רואה את פניו המאוכזבות של אבא. מה יש שהדבר לא מניח לו והוא מנסה שוב ושוב לשכנע אותי לגור אצלה?
הרחוב קרוב אל קצה שיפועו, עוד מעט יתעקל, ובמרחק מאה צעדים אגיע אל הפארק הגדול. רונית נמצאת שם עם הילדים. אני כבר מכיר את הדרך על-פה. שקית מסתכסכת בענפי שיח. הבניין שמולי גבוה, בולע את מגדל המים. אני מדמה לשמוע קול קורא לי ומסובב את ראשי. כלום. אין איש ברחוב, תמונה ריקה. משונה, אני חושב לעצמי, זו לא הפעם הראשונה. לא פעם אני שומע קול קורא לי, מסתובב לבדוק מי יכול היה לקרוא בשמי, ולא רואה דבר.
"מה זה אומר?" שאלתי את יובל לפני זמן, אולי יידע הוא לפרש כראוי את הקריאה. "גם כשאני במקלחת או בסלון, לפעמים אני שומע את הפלאפון," הרחבתי את גבולות המקרה, "אני רץ לחדר ורואה שסתם דמיינתי אותו מצלצל," תיארתי בפניו. "מה אתה חושב שזה אומר?" שלחתי לעברו מבט אדיש, לא מסגיר דאגה. אולי הוא, החבר היחיד שמכיר אותי מילדוּת, עוד בטרם הכרתי אני את עצמי, יידע להסביר.
"זה אומר שאתה קצת מתוסבך," יובל מביט בי, לרגע מרצין ואז צוחק, ואני, פנַי נעלבות, והוא ממהר להרגיע: "סתם צחקתי, יואב, מה אתה לוקח אותי ברצינות? זה לא אומר כלום. אתה יודע כמה פעמים אני שומע אנשים קוראים לי וזה סתם?" מצרף עצמו אלי, ולפי קולו ועל-פי הבעת פניו אני יודע שהדבר לא קרה לו מעולם.
אני חולף על פני ספסל מיותם, משתקף בשרידי שלולית של תחילת הסתיו, צופה בעלים שעדיין לא הצהיבו נושרים בלי שדבר יתאם בין רגע ניתוקם לזמן שבו סיימו את תפקידם, ומבקש לקנא בחירותם, בשמחה הסמויה שבאי-הוודאות. אנשי הרחוב נמים כעת בבתיהם, נחים מהשבוע הארוך שעבר עליהם וצוברים כוחות לקראת השבוע שיבוא, אוגרים מנוחה. רק אותי טרדת המחר מעירה.
הפארק הגדול כמעט ריק מאדם. רק כמה ילדים משחקים במתקני העץ, מתנדנדים בנדנדות, מטפסים בשלבי סולם. על ספסל סמוך יושבים כמה אנשים, משגיחים מרחוק, שקועים בעיתון או בשיחה קלה. רק אם ייפול הילד או יקרא לעברם, יעקרו ממקומם וירוצו לעברו.
אני נעצר ליד הספסל. רונית לא משגיחה בי, מתבוננת בילדים משחקים.
"יואב!" היא פתאום מסיטה מבטה לעברי, "לא ראיתי אותך מתקרב."
אני מתיישב לידה.
"מה הפנים האלו?" היא שואלת.
"לא יודע," אני ממלמל, "אני מבולבל."
רונית מחייכת. "עוזבים את הבית והכול מסתבך?"
"אולי."
אנחנו ישובים על ספסל, קרובים זה לזה. רוח עוברת, מַשירה עלים מהעץ המצל עלינו. הרבה זמן לא שוחחנו שיחה קרובה, ולרגע מוזר.
"מוטרד בגלל האוניברסיטה?" היא מנסה.
"לא רק," אני אומר לא אומר.
רונית נועצת בי מבט שואל, מוציאה בקבוק קולה מהתיק התלוי על עגלת הילדים.
"אתמול היה לי ויכוח עם אבא ואמא," אני אומר, מסיט פני ממנה, מבטי נעצר על שני ילדים רבים בתור לנדנדה האדומה. "הם רוצים שאגור השנה אצל דודה חנה."
"מה?!"
אני שמח בליבי לשמוע אותה מופתעת.
"מה פתאום דודה חנה? מאיפה היא הגיעה פתאום? לא תכננת לשכור חדר במעונות?" היא עוצרת לרגע מלמזוג ומרימה ראשה אלי.
"בטח שכן! לא יודע מה קרה להם. שנים הם לא הזכירו את השם שלה, פתאום הם רוצים שאני אגור אצלה. את קולטת מה זה, לגור שנה לבד עם זקנה קרובה-רחוקה?"
"מוזר." פניה אחרות. "מה אמרת להם?" היא מעבירה לי את הכוס שֶבּוּעות נולדות ומתות בה במהירות לא סבירה.
"מה זאת אומרת מה אמרתי להם? שישכחו מזה."
רונית מביטה בי, ואני מנסה לבחון אם היא מופתעת מהתשובה או שניחשה את תגובתי.
"את חושבת שאני טועה? גם ככה מחכָה לי שנה עמוסה, אני רוצה שקט. אין לי עודף זמן עם הלימודים והעבודה."
"איזו עבודה?"
אני לוגם לגימה קצרה. "אני עוד לא יודע במה אני אעבוד, אבל אני אמצא, באבטחה או משהו כזה. אני חייב. השבוע אני מוצא, סמכי עלי."
רונית מהנהנת בראשה בהסכמה. "איך הם קיבלו את זה?"
"האמת שלא היתה להם הרבה ברירה," אני מניח את הכוס על הספסל, "אבל אני לא יודע, משום מה אני מרגיש שזה מטריד אותם יותר מדי. משהו מפריע להם."
"עוד לא הבנתי מה פתאום הם רוצים שתגור אצלה?"
"גם אני לא. הם אומרים שככה אחסוך את הכסף של המעונות," קולי מביע תמיהה.
רונית מעקמת פרצוף.
"אין לי מושג מה עובר להם בראש. כל העסק נשמע לי מיותר. אני חושב שפשוט בא להם לחדש קשרים. אולי התעוררו בהם ייסורי-מצפון מאוחרים על שזנחו דודה יקרה, ועכשיו הם מתעוררים לפני שתמות להם."
"וזו הדרך לחדש קשרים?! לשלוח אותך לגור איתה?"
"אני לא יודע..." משחרר אנחה.
אני עוקב אחרי הילדים המשחקים בארגז החול. רונית לוכדת מבטי. "איך פעם הכול היה פשוט, אה?" אני נאנח. "בלי החלטות, בלי מורכבות. רק לשחק בארגז החול ולהיות בטוח שהעולם בכף ידך. אין טרדות, אין דאגות על הראש."
"יואב, אל תגזים. אתה קצת מוטרד בגלל השינוי בחיים, זה הכול. תראה בעצמך איך מהר מאוד הכול יסתדר." היא מביטה בי מחייכת. "עוד שבוע תרגיש אחרת, אני בטוחה."
"ומה עם ההורים? מה אני אמור לעשות עם הסיפור של דודה חנה?"
היא מביטה בי שותקת.

תמיד הם הלכו יחד לים כשהמצב הסתבך. כמו נשענים על נסיונו, מבקשים ללמוד ממנו כיצד לתקן, איך לאחות, מה לעשות כדי להתקרב מחדש. הם רגילים היו להביט בו וללמוד כיצד משקיטים סערות, איך משלחים את הקצף מלב הים אל החוף, מהי הדרך להישאר אינסופיים גם כשמערבולות תוקפות בלי הרף. איך נשארים יחד בגאות ובשפל. יחד הם הביטו בו, רוגש, שובר גלים של זעם, מתנפץ אל סלע, כועס, שותק בידיעתו, ואז משתהה, נרגע בפכפוך גלים, מאריך-אף, רב-חסד. כך היו רגילים להתחקות מולו. לעיתים בעודם ישובים בחול הרך, היא היתה מסיטה מבטה לשמים. קליפת ירח חייכה אליה ולרגע נדמה היה לה כי הלבנה מחווירה מבושה, כמו מתנצלת על שפלשה לעולמם ללא רשות, וכמו רומזת שכשהיא תיעלם, עת יעלו לילות בלי ירח, תחלוף הסערה. כאילו גם היא אשמה בקשיים וגם לה חלק בסערה.
ועכשיו. עכשיו היא נוסעת אל הים לבדה. אולי הוא בכל זאת יחכה לה שם? אולי זה לא באמת קורה? המחשבות נעות קצובות ורודפות לקול שקשוק הפסים.
"עיתונים, שתייה, חטיפים, משהו בשבילך? ילדים, לא להפריע, לשבת במקומות. שתייה, ממתקים, סיגריות..."
דרך חלונות הרכבת מתחלפות התמונות. רצועות שדה צבעוניות, מטעי גפנים מפותלים, שדה חמניות מתפללות, עשבי בר ואבני נגף, מבנה זנוח, עיר רחוקה ומאוחרת מוסווית בשיפולי גלימת הדרך, גגות אדומים מרוֹעפים. ופניו בחלון, ורגע של יחד, מלה שפגעה, ואז שותק ונעלם. מה הוא חושב? שככה אפשר להיעלם אחרי שנתיים?
ידה מתפתלת אל כיסה, שם תחבה את השרשרת שקנה לה. פשוטה, עדינה, "כמוךְ". אצבעותיה מגששות, כמו נדקרות. נשימתה משתנה, ושוב מתקרבות הדמעות. כבר אמצע הסתיו, והיא לא יודעת אם לעצור או לזרום.
"סליחה, כן, מה בשבילך? בבקשה, חמישה שקלים. הנה, בבקשה. אדון, סליחה, להזיז את התיקים בבקשה. הנה לך עיתון, תודה, נסיעה טובה. כן, ומה לך?"
אני נוסעת להיפרד, היא משננת לשווא. שוב ושוב נכשלת בהכתבה. היא מכירה את האיות, את קצב ההברות, את זרימת התנועות, את משקל המילים, ובכל זאת מתבלבלת. אולי מוקדם מדי לנסוע לשם לבד? אולי הייתי צריכה עוד קצת זמן לחשוב, לעכל, להקל? הברושים בחלון מנידים ראשם לשלילה, שיבולי החיטים מהנהנות לחיוב, עלים מתבלבלים ברוח. אוהבת, לא אוהבת. עלי כותרת מתפזרים בשדה ספקות. זה קשה יותר משחשבה.
הוא אפילו לא הסביר, לא אמר מלה שתעזור להבין מה השתנה. השאיר הכול פתוח, חלון של אפשרויות, מניפת קלפים. ממטיר גשם של ספק ומצמיח יער של אשמה. והיא מסתבכת בין העצים שרגילה היתה לחרוט עליהם לבבות כמו בסופי המחברות שלמדו את שמו על-פה.
אסור לה. היא חייבת להפסיק. די. חייבת להתנתק. לא לשקוע באשמה ובכאב. להמשיך, לעלות אל פני המים, לנשום. להיפרד ולהמשיך. קל להגיד, אה? נראה אותךְ, נראה אם את מסוגלת.
ועכשיו אני נוסעת אל הים, לבד, לאסוף שברי חלום, לאחות סדקי חומה בצורה ומשוכנעת, לפזר פסיפס של ימים. למחוק. לשכוח.
"סליחה, גברת, את חולמת? ביקשתי שתזיזי את התיק. תודה. מה בשבילך? שתייה? סנדביץ'? משהו? את נראית רע. אולי סיגריות?"
נראה אם יהיה בי האומץ. נראה אם אמצא בי כוחות.
שמש אדומה חולפת מחלונה לחלון הסמוך. וחלונה ריק, מתכהה כל-כך.
נראה אם יהיה בי הכוח. אני אדע רק כשאגיע לשם. פניה משתקפות בחלון, והיא רואה דרכן שביל רחוק מואר מסתעף אל תוך עובי הלילה.