בן–גוריון של שמעון פרס

פרק 1: התחלות
 

פעם סיפר לי בן־גוריון שהוא החליט ללמוד עברית כשהיה בן שלוש. שאלתי אותו, "למה בזבזת שלוש שנים?"

 

דוד גרין נולד ב־1886 בפלונסק. הוא גדל והתחנך במסגרת אותה תופעה קצרת־ימים אך מזהירה בתולדות עמנו, שאפשר לכנותה "ציונות השטעטל". הוא היה ילד מחונן בעל ראש גדול במיוחד. כשהיה נער כתב אביו, אביגדור גרין, לתיאודור הרצל וביקש את עצתו באשר לחינוכו של בנו הצעיר. הרצל הטרוד בענייני התנועה הציונית, לא מצא ככל הנראה פנאי להשיב. כיצד היה יכול לדעת שבתוך פחות מחמישים שנה יהיה הצעיר המבטיח הזה למנהיג שרצון הברזל שלו יגשים את חלומותיו שלו?
כמו בעיירות ובכפרים רבים ב"תחום המושב",[6] היו רוב תושבי פלונסק, ששכנה במרחק כשבעים קילומטרים מוורשה, יהודים. לקראת תום המאה ה־19 הושפעו רבים מהם מרוחות המודרנה, האמנציפציה וה"השכלה" שנשבו ברחבי אירופה ממערב למזרח ושינו את דפוסי החיים שעמדו בעינם בקהילות היהודיות מאות בשנים. אחדים מהם, מיעוט, תיעלו את האנרגיות האינטלקטואליות שהתעוררו זה מקרוב לחידוש השפה העברית וספרותה. אחד מהם היה צבי אריה גרין, סבו של דוד, שהיתה לו השפעה מעצבת על חייו הרכים. הוא היה מראשוני המצטרפים במחוזו לתנועת "חובבי ציון", תנועה חדשה שקמה בראשית שנות השמונים של המאה ה־19 ועודדה התיישבות חקלאית בארץ ישראל.
אביגדור גרין היה מעין משפטן לא מוסמך - דמות מוכרת בתחום המושב באותם ימים - שסייע לאנשים לפתור בעיות משפטיות. הוא נמנה עם ראשוני התושבים בפלונסק שהחליפו את הלבוש היהודי המסורתי במעיל פראק וצווארון כנפות, כיאה למשלח ידו. בני משפחת גרין לא היו עשירים, אך חיו ברווחה. ואולם כאשר מלאו לדוד, הילד המופנם, 11 שנה בלבד, הכתה בהם טרגדיה: אמו האהובה, שיינדל, מתה בלידה. זו היתה הלידה ה־11 שלה; חמישה מהילדים שרדו - שלושה בנים, שדוד היה הצעיר שבהם, ושתי בנות. עתה התקרב דוד לאביו עוד יותר. רק פעם אחת השתרר ביניהם מתח - כפי שאירע במשפחות יהודיות רבות - כשסירב דוד הצעיר להמשיך להניח תפילין לאחר הבר מצווה שלו. אך המתח לא נמשך זמן רב.
כשמלאו לדוד 14, ייסד את המפלגה הראשונה שלו, לא מפלגה פוליטית אלא מעין אגודה אידיאולוגית של רעים לדעה בפלונסק. הוא קרא לה "עזרא", על שם הסופר התנ"כי שעמד בראש השיבה מגלות בבל. יחד למדו עברית ודנו בענייני דיומא כבדי משקל בחיי העם היהודי. בראש הסוגיות הללו היה מה שכונה בתנועה הציונית "טריטוריאליזם" - הצעה, שזכתה בתחילה אפילו לתמיכת הרצל, שהיהודים יסתפקו בכברת ארץ משלהם מחוץ לארץ ישראל, אולי באוגנדה שבשליטת בריטניה, לפחות כפתרון ביניים, "מקלט לילה", כדי לסייע לאנשים להימלט מסכנת האנטישמיות המחריפה והולכת. חברי "עזרא" הצעירים הזדעזעו וזעמו על הרעיון. על שפת נהר פלונקה שחצה את פלונסק ישבו דוד וחבריו וניסחו תגובה לתוכנית אוגנדה, וזו הוגשה לקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל ב־1903. "הגענו לידי הסכמה," הצהירו, "שהדרך היעילה ביותר להילחם באוגנדיזם היא בעלייה לארץ." הם עדיין לא הגיעו לבגרות, אך החשיבה שלהם באותם ימים עיצבה את כל חייהם הבוגרים. הדחייה הנמרצת של הרטוריקה הציונית לטובת המעשה הציוני היתה נושא שעתיד לחזור פעמים רבות מספור בנאומיו ובכתביו של בן־גוריון. לגבי דידו, הציונות היתה מה שהיהודים עושים בארץ ישראל, ולא מה שאומרים או עושים יהודים או אחרים בחוץ לארץ.
כעבור זמן קצר החל דוד להיות מעורב בפוליטיקה הציונית עצמה. למרות תחושת השכול האישי כמעט שחשו הוא וחבריו בעקבות מותו של הרצל ב־1904, והוא בן 44 בלבד, הוא השקיע את מרצו בייסוד ובניהול סניף פלונסק של מפלגת "פועלי ציון" הציונית־הסוציאליסטית שקמה זה מקרוב. הוא היה אמור להקדיש את עתותיו ללימודי הנדסה בוורשה. אך המגבלות והמכסות שהטיל משטר הצאר על הסטודנטים היהודים הקשו עליו להתקבל לאוניברסיטה ראויה לשמה. כשחזר לפלונסק עמד בראש המאבק ב"בונד"[7] בפלונסק ובסביבותיה, ושכנע את הנערים והנערות בני דורו להתמסר לרעיון הציוני. הוא עצמו התמסר לו בכל לבו, אף כי מצא בלבו גם מקום לאהבה לרחל נלקין הדקיקה, בתו החורגת של איש משכיל ופעיל ציוני אחר בפלונסק, ר' שמחה אייזיק. השניים גדלו יחד, אך רק עתה, בשובו מוורשה, קלט דוד פתאום ובמלוא העוצמה את יופייה של רחל השחרחרה. "בפלונסק היו מאוד שמרנים," נזכר לימים. "בחור ובחורה לא הלכו יחד ברחוב. אז הלכתי אתה יחד. היה רעש עצום בפלונסק!"
יחד הצטרפו השניים ב־1906 לחבורה גדולה של צעירים מפלונסק שעלו לארץ ישראל. אמה של רחל הצטרפה אליהם והשגיחה היטב על בתה במהלך המסע, כדי לגונן על כבודה מפני הלהט של דוד. ב-7 בספטמבר עגנו בחוף יפו. "יקירי," כתב דוד בגלוית הדואר הראשונה למשפחתו. "הידד! היום בשעה התשיעית עליתי על חוף יפו... אנחנו הולכים לפתח תקווה. משם אכתוב מכתב מפורט. בדרך לא חליתי אף פעם! אני בריא, אמיץ ומלא אמונה!"
אף על פי שנולדתי יותר משנות דור אחרי בן־גוריון, גם אני חוויתי בילדותי הן את חיי השטעטל והן את "ציונות השטעטל". בעיירה הקטנה שלנו, וישנֶבה, לא היו גויים. אותם ראינו רק ביום רביעי, יום השוק, כאשר באו למכור את התוצרת החקלאית שלהם. כמוני כבן־גוריון, גם אני הייתי אהוב מאוד על סבי, ר' צבי מלצר, והושפעתי ממנו עמוקות. ממנו למדתי לראשונה את סיפורי התנ"ך. הוא היה בוגר ישיבת וולוז'ין הנודעת, ולאחר זמן גם פתח לפנַי את שערי התלמוד.
כמעט מחצית מכאלף המשפחות היהודיות בווישנבה עלו לארץ ישראל לפני השואה. אני זוכר שלפעמים הייתי הולך עם רבים מתושבי העיירה לתחנת הרכבת להיפרד מחבורות שעלו לארץ ישראל. ממשפחת אמי, כל ארבע האחיות הגיעו לארץ עם בעליהן וילדיהן, אך סבי האהוב והנערץ נשאר שם ונשרף חיים בבית־הכנסת בידי קלגסי האיינזצגרופן הנאצים. מעולם לא שכחתי ולעולם לא אשכח את דבריו אלי ברציף הרכבת, כאשר יצאנו אמי, אחי ואני לארץ (אבי, יצחק פרסקי, עלה לפני כן והתבסס בתל אביב קודם שהביא אותנו). הפעם ליווה אותנו גם הזיידע שלי, שחיבק אותי ואמר, "ילדי, מעל לכול: תמיד הֱיה יהודי."
* * *
כאשר אני נזכר באותה תקופה של תסיסה עמוקה ואתגרים דרמטיים בהיסטוריה היהודית, התקופה שהוציאה מתוכה את בן־גוריון ודור שלם של חלוצים, אני אומר, ראשית, שהעם היהודי הוא עם לוחם, נאבק, שאינו משלים עם המציאות.
בוא נתחיל מזה. היהודים תרמו להיסטוריה תרומה אחת עצומה: dissatisfaction. אי שביעות רצון. עם שנולד לא להיות שבע רצון. לא משלים עם שום דבר שקיים, ולא משלים עם עצמו, מפני שלא עשה די. העם היהודי זו מהפכה פרמננטית בעולם. ככל שהוא קטן, הוא נושא את דגל המהפכה הגדולה, לא את נס שביעות הרצון.
מדינת ישראל היא חלק מאותה מהפכה, חלק מהאתוס עתיק היומין התובע מאתנו להיות "עם סגולה" ו"אור לגויים". בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 היו לפני יהודי אירופה שתי אופציות עיקריות: התבוללות או ציונות. במערב אירופה, בצרפת, באיטליה ובגרמניה, נטו יהודים רבים להתבוללות. במזרח אירופה נטו רבים לציונות. הבחירה בין שתי הדרכים התחדדה בעקבות פרשת דרייפוס.[8] לימים ניטש ברחוב היהודי מאבק בין קומוניסטים לסוציאל־דמוקרטים. ואולם השאלה שעמדה לנגד עיני כולם היתה: מדוע היהודים שנואים כל כך? כל צד השיב תשובה שונה. הקומוניסטים והסוציאליסטים אמרו שצריך לשנות את העולם, והציונים אמרו שצריך לשנות את היהודים. האסכולה הראשונה ראתה את העולם כמחולק על פי מעמדות, גזעים ודתות; ובכל קטגוריה היהודים מופלים לרעה. הרצל אמר שאי אפשר לשנות את דרכו של העולם, וכי צריך לשנות את דרכם של היהודים. היהודים שנואים לא מפני שזה טבעו של עולם, אלא משום שאין ליהודים מדינה משלהם, לא קרקע, לא חקלאות ולא צבא. הם מוזרים. הם שונים. וכדי לשים קץ לאנטישמיות, עליהם להשתנות.
גם בן־גוריון העלה על נס את עניין הייחוד היהודי. כפי שאמר, אנחנו העם היחיד שאין לו אח בשפה, אין לו אחות בדת ואין לו שָכֵן בהיסטוריה. כדי להתמודד עם האנטישמיות, האמין, עלינו לחולל תמורה בתוכנו.
אלה היו שתי המגמות העיקריות. מלבד זה, הצעירים התקוממו נגד דור ההורים ונגד הוריהם עצמם. רבים ראו בדור הישן דור של פרובינציאלים צרי דעת, הכבולים בידי מסורת שאבד עליה כלח.
* * *
דוד וחבריו עשו דרכם ברגל מיפו למושבה פתח תקווה, במרחק כעשרה קילומטרים. שם הצטרפו לחלוצים צעירים אחרים מאנשי העלייה השנייה,[9] שהתחרו מדי יום עם הפועלים הערבים על עבודת כפיים ששכר דל בצדה בשדות ובפרדסים של האיכרים היהודים.
כבר באותן שנים, בראשית ההתיישבות הציונית המאורגנת בארץ ישראל, עסקו התנועה הציונית והחלוצים עצמם בשתי סוגיות עקרוניות. האחת היתה "עבודה עברית", דהיינו, הצו החברתי המורה ליהודים לעבוד את אדמתם במו ידיהם או לשכור יהודים אחרים לעבוד אותה. החשש היה, שההתיישבות הציונית תהיה דומה לזו של הבריטים בהודו, שבה הילידים (במקרה זה, הערבים) עושים את עבודת הכפיים. התביעה ל"עבודה עברית" היתה מחסום אידיאולוגי נגד הקולוניאליזם ונגד ניצול ה"נייטיבס" (הילידים). העיקרון האחר היה "גאולת הקרקע", הצו הפוליטי לרכוש חלקות אדמה תמורת תשלום, ולא לכבוש אותן בכוח.
רבים שואלים אותי, מה היה בן־גוריון חושב על "עבודה עברית" היום, בייחוד לנוכח העובדה שעובדים זרים רבים מקצווי העולם מועסקים בישראל בחקלאות, בבניין ובטיפול סיעודי. אני משיב להם שהעבודה הפיזית כשהיא לעצמה אינה עוד עניין עקרוני, מפני שהשרירים אינם עוד הדבר הקובע; מה שקובע הוא היכולת השכלית. למעשה, הודות למיכון החקלאות, וחשוב מכך, הודות לשינויים הטכנולוגיים האדירים שהתחוללו בשימוש בקרקע בישראל, המרכיב של עבודת כפיים בחקלאות הצטמצם מאוד. למשל, בעבר עיבדנו רבע מיליון דונם פרדסים באזורים הסמוכים לנס ציונה ורחובות. בשנות המדינה הראשונות הניבו השטחים הללו תפוזים ליצוא במאה מיליון דולר בשנה ונחשבו, בצדק, לענף יצוא חשוב. עתה רוב עצי ההדר הללו נעקרו ובחלקה אחת של פרדס ישן שכזה, ששטחה כארבע מאות דונם, מצוי היום פארק מדע וטכנולוגיה המייצא בארבעה מיליארד דולר בשנה.
מדינת ישראל עשתה מאמץ עצום כבר בשנותיה הראשונות לייצא את תוצרתה, שכללה תפוזים, שיניים תותבות ותנורי נפט. סיפר לי יצחק נבון, שעבד אז בשגרירות ישראל בארגנטינה, שהשגרירות קיבלה מברק דחוף ובו נאמר ששני אנשי כלכלה ממשרד החוץ יגיעו לארגנטינה כדי לשווק את התוצרת הישראלית, וכי על השגרירות לסדר להם פגישה דחופה עם חואן פֶּרוֹן למטרה זו.
לשווא ניסתה השגרירות להסביר שפֶּרוֹן אינו עוסק אישית בנושאים הללו, ההוראות מהארץ היו תקיפות. לבסוף נאלץ פֶּרוֹן לקבל את פני המשלחת כשהוא כולו משועשע. לפגישה הצטרפה אשתו אֶוויטה, שהיתה ידידה טובה של ישראל. כשהתחילו שליחי ישראל לדבר על התוצרת הישראלית וקודם כול על התפוזים הנפלאים של ישראל, השיב פֶּרוֹן: תפוזים? אנו מייצאים בעצמנו.
אוויטה התערבה: אהובי - הם ידידינו.
פֶּרוֹן: טוב, נזמין 20,000 ארגזים.
כשעברו לתנורי הנפט אמר פֶּרוֹן שיש לארגנטינה חשמל, וכשהגיעו לשיניים התותבות נראה פֶּרוֹן נבוך לגמרי.
ושוב התערבה אוויטה: הם ידידים שלנו.
פֶּרוֹן פנה לעוזרו ואמר לו: תראה מה ניתן לעשות כדי להגביר את צריכת השיניים התותבות.
* * *
לדוד גרין לא היו כל הכשרה או ניסיון בחקלאות, ובתחילה התקשה בעבודה. לאחר שבועיים בלבד חלה במלריה, שגרמה סבל רב לחלוצים רבים. הרופא שבדק אותו רמז לו בשקט שכדאי לו לשקול את האפשרות לחזור הביתה. היה ברור שהוא לא עמד כראוי על אופיו של החולה."שבועות אחדים התפללו כל תושבי הארץ לגשם," כתב דוד לאביו, אביגדור, בדצמבר 1906. "בחשוון מתחילים הפורטוגלים - כך קוראים הערבים לתפוחי הזהב - להתבכר, אבל אין בוצרים לפני הגשם, והמטר אינו רק מביא אתו עבודה, אלא גם שלום הוא 'נשא בכנפיו' - כי עם רדת הגשם, פוסקת הקדחת. בסוף חשוון נתכסו השמים בפאת ים בעבים אשר הלכו הלוך והתפשט... האדמה הצמאה החרבה בלעה, או, יותר נכון, ספגה את אוצרות המים שהריק עליה גשם הנדבות במשך שני שבועות... ובבוקר בבוקר יצאו חבורות פועלים עברים. חבורות בנות עֲשָׂרה-שישה־עשר צעירים וצעירות לעבודה בפרדס לקטוף תפוחי זהב. העבודה בפרדס היא מן היותר קלות ונעימות..." (רחל, לעומתו, לא הסתגלה לעבודת האדמה, למגינת לבו של דוד, ונשרה בינתיים מן הקבוצה. היא גם התאהבה בגבר אחר.)
דוד הוסיף ותיאר בפרוטרוט, בעברית קולחת המתובלת פה ושם בביטויים ביידיש, את שיטות קטיף התפוזים ואת מיומנותו ועלייתו במעלות הקוטפים. ארוחת הצהריים, כתב, מכילה לחם, ביצים, חלווה ותפוזים. לפעמים יש גם סרדינים. "אחרים אוכלים גם זיתים ועגבניות," והוסיף בסוגריים פומאדארען, למקרה שאביו אינו מכיר את המילה העברית עגבניות. "אך אני עוד לא נתרגלתי לאכול את המאכלים האלה." וחתם, "בברכת ציון."
דוד לא נשאר בפתח תקווה זמן רב. הוא עבר למושבה הסמוכה כפר סבא, ומשם ליקב הידוע של ראשון לציון. כשנה לאחר שהגיע ארצה עלה דוד לגליל, ושם מצא עבודה ושלווה במושבה סג'רה שעל יד הר התבור. כל הפועלים החקלאיים במושבה הקטנה הזאת היו יהודים. בפברואר 1908 הוא מדווח לאביו אביגדור:
בארבע וחצי אני קם, נכנס לרפת ומאכיל את הבהמות "שלי"... אחר־כך אני מבשל לעצמי תה, סועד, וכשנראים דמדומי חמה, אני מוליך את עדרי, שני צמדי בקר, שתי פרות, שני עגלים וחמור, להשקות בשוקת שבחצר הפקידוּת.
 השמש עוד לא הופיע - ואני כבר אוסר את שוורַי בעול, מניח את הזרע על החמור, מזדיין במרצע (מוט ארוך, שבקצהו האחד דרבון לדקור את השוורים שימהרו ללכת, ובקצהו השני חרחור, מעדר קטן להסיר מעל המחרשה את העפר המתדבק בה) והולך לי לשדה, וחורש כל היום.
 כמה נעימה וקלה היא החרישה!... השוורים הולכים לאט־לאט, בנחת ובמתינות, כבעלי בתים חשובים, ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום - וכלום אפשר לבלי לחשוב בשעה שהולך אתה וחורש את אדמת ארץ ישראל ורואה סביבך יהודים חורשים אדמתם בארצם, אדמה זו שאתה דורך עליה, ארץ זו המתגלית לעיניך בכל קסמיה והוד גווניה... כלום אין זה עצמו חלום?... בארבע שב אני הביתה, משקה ומאכיל השוורים, מוציא הזבל מן הרפת ומנקה אותה, ואז חופשי אני לנפשי!... את הערב אני מבלה בקריאה, כתיבה, במסיבת חברים (יש פה עשרים פועלים עבריים) או בעבודה ציבורית.

למרות גאוותו של דוד והביטחון העצמי שלו, חבריו בסג'רה לא התפעלו יתר על המידה מכישוריו החקלאיים. אחדים מהם זכרו איך פעם אחת היה שקוע כל כך בעיתונו בשעת החריש, עד שלא הבחין שהשוורים שלו חרשו ויצאו מהשדה ושמו פעמיהם לכר מרעה סמוך. בן־גוריון עצמו נתן במכתביו לחבריו ביטוי לבדידות שתקפה אותו מעת לעת בסג'רה, יישוב קטן מוקף כפרים ערביים, בהם כפרים עוינים. לימים עבר צפונה, לכינרת ולמנחמיה, אחר־כך חזר לסג'רה, ושם היה עֵד לרצח שומרים יהודים בידי פורעים ערבים.
באחד המאמרים הראשונים שכתב לעיתון של "פועלי ציון", האחדות, בספטמבר 1910, הוא צלל לסוגיה שעתידה להעסיק אותו רבות כמנהיג האומה: הביטחון. הוא השווה את יחסם האדיש של השלטונות הטורקיים לרצח עובדי אדמה יהודים בידי ערבים ליעילותם המחמירה בלכידת רוצחיו של גרמני תושב חיפה ובהענשתם. אך הביקורת הזאת לא כוונה אל הטורקים דווקא, אלא אל היישוב הצעיר עצמו.
ומי אשם בזה, אם לא הציבור העברי גופא העומד על דם בניו בשוויון נפש גמור! נרצח גרמני, ותכף פנו כל הגרמנים בדרישות אנרגיות לממשלה הטורקית, לצירם הגרמני ולקיסר בעצמו, שיאחזו באמצעים נמרצים להגן על חייהם ורכושם ולענוש קשה את הפושעים; והם, הגרמנים, לא ישקטו ולא ינוחו עד שישיגו ערובות בטוחות שמקרה כזה לא יישנה עוד פעם; ובמושבותינו אירעו כמה וכמה התנפלויות, תגרות, התנקשויות, ונהרגו שישה אנשים - ומה עשינו אנו כדי להגן על חיינו ורכושנו? לא כלום!

וממשיך דוד וכותב:
לנו, היהודים, אין ממשלת חוץ שנוכל לסמוך עליה ושהיא מגן בעדנו... אך דווקא משום שאין לנו לקוות לעזרה חיצונית, דווקא משום שקיומנו ועתידנו תלויים רק בנו בעצמנו - הרי אנו צריכים ומחויבים להיות עוד יותר אקטיבים במובן המדיני, לעמוד תמיד על המשמר של עניינינו הלאומיים והמדיניים ולדרוש במרץ את משפטנו מאת הממשלה המרכזית בקושטא!