אם אשמע קול אחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אם אשמע קול אחר
מכר
מאות
עותקים
אם אשמע קול אחר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אם אשמע קול אחר

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חיותה דויטש

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

תקציר

באמצע חייה, לאחר שניסתה שוב ושוב להגשים את חלומה ולהקים משפחה, מחליטה עוזיה לנטוש את העיר שבה נולדה וגדלה, ולבנות לעצמה חיים חדשים במושבה בצפון הארץ. היא משאירה הכול מאחוריה: את הזיכרונות מחייה בתל אביב כבת יחידה להורים מהמחנה הדתי־לאומי; את הגבר שאהבה כל חייה; את חברי הילדות הקרובים שנפוצו לכל עבר; ואת עבודתה כעיתונאית מוערכת. כשבידה מזוודה אחת עם כמה בגדים וספרים, היא קמה ועוזבת כדי להתחיל הכול מחדש.

בהתחלה נדמה שהיא מצליחה. בית קפה קטן וידידותי במושבה משמש לה מפלט ומקור פרנסה. היא מוצאת לעצמה בית יפה לגור בו, עם שלושה עצים בחצר, וכן כמה חברים חדשים וברכה מקומית נעימה. בבית הקפה היא פותחת סדנת כתיבה שבה משתתפים, בין היתר, מלצר שמכור למשחקי מילים, זקנה טובת לב, צעירה אנטיפתית שעורכת טבלאות סודיות – וגם שחיין נאה ומסתורי. אלא ששֵדים מן העבר לא מרפים ממנה, וכשמפגשי הסדנה הופכים לזירת וידויים רוחשת של סודות וקשרים סמויים, מתברר כי המפלט של עוזיה אינו מקום בטוח כלל וכלל, וכי חלק מהסובבים אותה אינם מי שהם מציגים את עצמם.

ובאותו הזמן, גרפיטי מאיים שמופיע ברחבי הארץ מוביל קבוצה של אנשי שב"כ, בהם גבר בודד ושבור בשם מיכאל, לצאת למרדף אחר החשודים במעשה – חברי תא משיחי המאיימים לזרוע אלימות והרס. בראש התא עומדת דמות כריזמטית הסוחפת אחריה צעירים ומבקשת לחולל מהפכה לא רק בסדרי השלטון בישראל, אלא גם בעולם ההלכה היהודי. כשמעשיהם המסוכנים של חברי התא מביאים את המדינה אל ספּהּ של מלחמת אחים, מיכאל וחבריו מבינים כי עליהם למהר ולחשוף את זהותם, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"אם אשמע קול אחר" הוא רומן רחב היקף, סוחף ומותח. באמצעות תיאורו של משבר קיומי־אידיאולוגי בחייה של אישה אחת, משרטטת חיותה דויטש את קורות השבר והפיצול שבין מתונים לקיצונים בחברה הישראלית. סיפורה של הגיבורה – מילדותה בתל אביב התמימה ועד בגרותה בישראל השסועה – שזור ברגעים מכוננים (מלחמת יום הכיפורים, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות) ומלא בדמויות ססגוניות, בהן רב אידיאליסט, פסנתרנית דיכאונית, צייר מרדן ונערת גבעות פרועה. זהו הרומן הראשון של חיותה דויטש, מחברת רב המכר "נחמה" (ידיעות ספרים, 2008 ) וספרים נוספים.

פרק ראשון

פרולוג
 
משני צדיו של המסדרון שלאורכו היא מובלת, ישנן דלתות ברזל, במרכזן פעוּר ריבוע קטן של סורגים צפופים. דלתות אפורות, ומנעולי בריח - כמו אלה שיש בתאי שירותים ישנים, אבל פה הם בצד הלא נכון של הדלת, מבחוץ.
צפוף ומחניק פה, אימה ואפלה. הדימוי הפסטורלי והקסום של כלא כמקום של מפלט ושֶקט, מתפורר בכל דקה נוספת שבה היא עומדת במסדרון הצר של אגף ה"ימים". כמו באגדה שהיא יודעת בעל פה, על בת הקיסר שחשקה בפלך (נאה, זקופת ראש, מכשיר טווייה עתיק בידה, שַלווה של בד נארג). גם היא, כמו הקיסרית העצובה והמצורעת, לא העלתה על דעתה שכך תזכה בפלך שלה. באמצע השוק, עם כל העניים והמצורעים.
מה עשתה לעצמה ואיך הגיעה לכאן?
האם היתה עושה את זה שוב?
התא שמיועד לה ריק, לעת עתה. אולי בהמשך יתמלא באסירוֹת חדשות. הוא מאוורר יותר מהתאים שראתה קודם במסדרון. יש בו שידה שיכולה לשמש שולחן, וקצת יותר אור. בעוד כמה ימים תועבר לאגף אחר, אומרת לה סוהרת בספירה הבאה. שם, בהמשך, זה האגף של ה"לא נקיות". סמים, היא מסבירה לנוכח מבטהּ התמה, בוחנת בסקרנות את האסירה החדשה, אישה בת ארבעים ושש שלצדי עיניה קמטים עדינים. בין שערותיה החומות־מתולתלות מבצבצים חוטי כסף בודדים. תישאר או תשוחרר מחוסר ראיות? היא נראית כמו אחת שבסוף תשתחרר.
 
העונש המרבי שהם יכולים לתת לך הוא שבע שנים, אומרת עורכת הדין שלה. הם אף פעם לא נותנים את המקסימום. ובכל מקרה, שליש יורד על התנהגות טובה, אֶת זה אַת הרי יודעת, מהטלוויזיה. וגם אֶת זמן המעצר מנכִּים. חיוך אוטומטי. את המשפט הזה, עם הטלוויזיה, היא אומרת מן הסתם לכל העצורים שהיא מייצגת.
 
רגישות למזון?
אין.
רגישות לתרופות?
אין.
מחלות? אשפוזים?
שְׂערה של הפקידה הממלאת את השאלון קצר ובהיר. עיניה עגולות וטובות. היא לובשת מדי סוהרת ועונדת תג שעליו מופיעים שמה ותפקידה: דפנה - עובדת סוציאלית. הצירוף של עובדת סוציאלית וסוהרת משעשע את עוּזִיָה.
משהו מצחיק אותך, גברת רוזנבאום?
סֶגַל, כבר לא רוזנבאום.
סגל הוא שם נעורייך?
כן.
רוזנבאום הוא שמו של בעלך לשעבר?
כן.
פניה של הסוהרת הסוציאלית חתומות כשהיא מתקנת את הטפסים.
מחלות?
לא.
אשפוזים?
טיפולי פוריות. זה נחשב?
 
לבד בתא, עם ארבע מיטות ריקות, היא לא יודעת את נפשה. בלילה היא שומעת את האסירות באגף הצמוד. צוחקות, בוכות, צועקות. ולא יכולה לעצום עין. בבוקר היא מתעוררת מחלום, רועדת מקור ומצער. בחלומה היא מערסלת בזרועותיה תינוק יפהפה. החברים שלה מצטופפים סביבה. הם בוחנים את התינוק, שדומה קצת לשניאור וקצת לאברהם, קצת לגבריאל וקצת למשה, קצת להדסה וקצת למרתה. זה לא יכול להיות שתינוק אחד דומה לכל כך הרבה אנשים, היא חושבת, של מי התינוק הזה בכלל? שומעת את החברים שלה מתלחשים מאחוריה: סוף־סוף. תינוק שיוּלד לה, שהצליח. תינוק שעובד. בבוקר מעיר אותה צלצול השכמה צורם ומחריש אוזניים. התינוקות של האסירות־האמהוֹת נמצאים באגף אחר, מרוחק. אז לָמה היא שומעת אותם בוכים?

חיותה דויטש

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

סקירות וביקורות

המדינה ואני 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש נופל לבורות המוכרים של רומנים ישראליים שמתעקשים לכרוך סיפור אישי בסיפור הלאומי הגדול הכריכה של סיפור אישי בסיפור לאומי היא פרקטיקה ותיקה ומקובלת בספרות העברית, שבעשורים האחרונים הניבה יצירות מוצלחות ‭ סיפור'(‬ על אהבה ‭ )'וחושך‬ בצד יצירות חלשות ‭ בשבילה'(‬ גיבורים ‭ .)'עפים‬ אבל יותר ויותר אני תוהה אם משימתן החשובה של החברה ושל התרבות הישראלית אינה דווקא להפריד מבחינה נפשית בין חיי היחיד לחיי השבט )לא רק מהלאום - גם מהעדה שמיהרה לתפוס את מקומו, מהמשפחה המורחבת או מ"החבר'ה‭.)"‬ האם לא הגיע הזמן למהפכה ליברלית-אינדיבידואליסטית אמיתית )נרקיסיזם, אגב, הוא לא אינדיבידואליזם, כמו שאינני מדבר גם על אינדיבידואליזם כלכלי, שבו דווקא הרחקנו לכת‭.)‬ במידה רבה, עצם הכריכה הכפייתית הזו של הסיפור האישי בלאומי - גם זו שנובעת מכוונות טהורות ולא משאפתנות ריקה של הסופר "להלך בגדולות" )או לפחות למכור בגדולות( - היא כשלעצמה סימפטום של המצב הישראלי. באחד הרומנים המעניינים שיצאו כאן בשנים האחרונות, 'חזרה' של יואב בר-חיים, מנסה הסופר למקם את התרבות הישראלית על הרצף שבין החברות האפריקאיות השבטיות לבין האינדיבידואליזם האנגלוסקסי. אולי כדאי לנו להיות קצת פחות שבטיים.

'אם אשמע קול ‭ ,'אחר‬ ספרה החדש של חיותה דויטש, הוא רומן בעל כוונות טובות, אבל הוא מציג את מלוא הבעייתיות של הז'אנר. מרוב רצון לכרוך בין סיפור אישי "קטן" בסיפור לאומי "גדול" - לא הסיפור הקטן ולא הסיפור הגדול מטופלים כיאות. ההווה של הרומן מתרחש ‭ 2007-ב‬ ומספר על עוזיה, עיתונאית באמצע שנות ‭ 40-ה‬ שלה, שנפרדה זה עתה מאברהם, בעלה הרב, שבנישואיהם לא הצליחו להביא ילד לעולם. עוזיה מסתלקת לקצה הארץ, לצפון הרחוק, כדי לערוך חשבון נפש. עברה עוד ירדוף אותה צפונה. היא ואברהם הכירו מאז נעוריהם בקהילה דתית לאומית בתל-אביב. אברהם הנער היה מאוהב בהדסה, ואילו אחיה של הדסה, שניאור, היה מאוהב בעוזיה, שמצידה הייתה מאוהבת באברהם. יחסיהם של הארבעה נפרשים ברומן לאורך עשרות שנים, משנות ‭ 70-ה‬ עד שנות האלפיים.

אבל דויטש, כאמור, אינה מסתפקת בסיפור הפרטי ‭ "(‬עוזיה פירסמה עוד ועוד מאמרים על חירשות, על אטימות ועל היעדר הקשבה. היא כתבה על החברה הישראלית, אבל לכל המילים שכתבה היה רובד נוסף, פרטי מאוד, שנגע ליחסים בינה ובין אברהם בעלה‭.)"‬ בסיפורם של הארבעה היא כורכת תחנות רבות משמעות בהיסטוריה הישראלית בכלל ובהיסטוריה של הציונות הדתית בפרט: ראשית ההתנחלויות, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות. היא מבקשת לשרטט את הקרע בין הקיצונים למתונים בציונות הדתית באמצעות ארבעת גיבוריה )אברהם ועוזיה שייכים למתונים; שניאור והדסה חוברים לקיצונים( ובאמצעות קליעתם של הארבעה בתוך עלילה בדויה על מחתרת קיצונית שקמה בישראל ומבקשת למחות על השחיתות שפשתה בארץ.

אלא שהרצון לתפוס מרובה הוא בעוכריה של הסופרת. הדמויות הראשיות אינן מפותחות דיין או אינן מתפתחות באופן טבעי, כזה שאינו מואץ או מאולץ. התזה ההיסטורית הגדולה גם היא אינה מקבלת פיתוח משלה ואינה חורגת לפרשנות מקורית או מעמיקה של ההיסטוריה הישראלית. יש חלקים יפים ומסקרנים הן בחלק הפרטי )למשל, תיאור הילדות הדתית-לאומית בתל-אביב של שנות ‭ 60-ה‬‭)70-וה‬ והן בחלק הלאומי )המחתרת הקיצונית שדויטש בדתה, מחתרת ניהיליסטית במסווה של מתקנת עולם, מאחדת ביקורת מתנחלית על הישראליות עם ביקורת שנשמעת דווקא מצד שמאל של המפה על הריקבון ועל האדישות של האליטות‭.)‬ אבל הרצון להגדיל את קנה המידה של מפת הרומן מקטין את הרזולוציה שלה. אם זה לא מספיק, דויטש מוסיפה לרומן הגדוש עוד נושא דשן בפני עצמו: דיון על הכתיבה, שעולה כאן באמצעות קבוצת כתיבה שמייסדת עוזיה במושבה הצפונית שהגיעה אליה. כך שהרומן הולך ומתפזר עוד יותר.

יש בספר ייצוג חשוב ומעורר הזדהות של כאב )עקרות, אהבה נכזבת, מכאובים אותנטיים של הציונות הדתית ובראשם טראומת ההתנתקות‭;)‬ יש אפילו הנצה של פתרון אפשרי למצב הישראלי הסוער )צפון הארץ כמקום מפלט הן מהימניות-דתיות הירושלמית והן מהחילוניות שמאלנות התל-אביבית‭;)‬ אבל בניגוד לקובץ הסיפורים של דויטש, 'ככה נראית ‭ ,'גאולה‬ שהיו בו כמה גילויים ספרותיים מרשימים - כאן החומרים הראויים, העזים, שבהם עוסקת הסופרת כמו הדיחו את הקברניט-הסופר מגשר הפיקוד, וסירת הרומן מיטלטלת על פני מים סוערים אנה ואנה.

עוד 3 רומנים על השבר בציונות הדתית:
הדברים עצמם > יאיר אסולין
עוד חמש דקות > יונתן ברג
חמש נפשות > יותם טולוב
אריק גלסנר 7 לילות 06/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

המדינה ואני 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש נופל לבורות המוכרים של רומנים ישראליים שמתעקשים לכרוך סיפור אישי בסיפור הלאומי הגדול הכריכה של סיפור אישי בסיפור לאומי היא פרקטיקה ותיקה ומקובלת בספרות העברית, שבעשורים האחרונים הניבה יצירות מוצלחות ‭ סיפור'(‬ על אהבה ‭ )'וחושך‬ בצד יצירות חלשות ‭ בשבילה'(‬ גיבורים ‭ .)'עפים‬ אבל יותר ויותר אני תוהה אם משימתן החשובה של החברה ושל התרבות הישראלית אינה דווקא להפריד מבחינה נפשית בין חיי היחיד לחיי השבט )לא רק מהלאום - גם מהעדה שמיהרה לתפוס את מקומו, מהמשפחה המורחבת או מ"החבר'ה‭.)"‬ האם לא הגיע הזמן למהפכה ליברלית-אינדיבידואליסטית אמיתית )נרקיסיזם, אגב, הוא לא אינדיבידואליזם, כמו שאינני מדבר גם על אינדיבידואליזם כלכלי, שבו דווקא הרחקנו לכת‭.)‬ במידה רבה, עצם הכריכה הכפייתית הזו של הסיפור האישי בלאומי - גם זו שנובעת מכוונות טהורות ולא משאפתנות ריקה של הסופר "להלך בגדולות" )או לפחות למכור בגדולות( - היא כשלעצמה סימפטום של המצב הישראלי. באחד הרומנים המעניינים שיצאו כאן בשנים האחרונות, 'חזרה' של יואב בר-חיים, מנסה הסופר למקם את התרבות הישראלית על הרצף שבין החברות האפריקאיות השבטיות לבין האינדיבידואליזם האנגלוסקסי. אולי כדאי לנו להיות קצת פחות שבטיים.

'אם אשמע קול ‭ ,'אחר‬ ספרה החדש של חיותה דויטש, הוא רומן בעל כוונות טובות, אבל הוא מציג את מלוא הבעייתיות של הז'אנר. מרוב רצון לכרוך בין סיפור אישי "קטן" בסיפור לאומי "גדול" - לא הסיפור הקטן ולא הסיפור הגדול מטופלים כיאות. ההווה של הרומן מתרחש ‭ 2007-ב‬ ומספר על עוזיה, עיתונאית באמצע שנות ‭ 40-ה‬ שלה, שנפרדה זה עתה מאברהם, בעלה הרב, שבנישואיהם לא הצליחו להביא ילד לעולם. עוזיה מסתלקת לקצה הארץ, לצפון הרחוק, כדי לערוך חשבון נפש. עברה עוד ירדוף אותה צפונה. היא ואברהם הכירו מאז נעוריהם בקהילה דתית לאומית בתל-אביב. אברהם הנער היה מאוהב בהדסה, ואילו אחיה של הדסה, שניאור, היה מאוהב בעוזיה, שמצידה הייתה מאוהבת באברהם. יחסיהם של הארבעה נפרשים ברומן לאורך עשרות שנים, משנות ‭ 70-ה‬ עד שנות האלפיים.

אבל דויטש, כאמור, אינה מסתפקת בסיפור הפרטי ‭ "(‬עוזיה פירסמה עוד ועוד מאמרים על חירשות, על אטימות ועל היעדר הקשבה. היא כתבה על החברה הישראלית, אבל לכל המילים שכתבה היה רובד נוסף, פרטי מאוד, שנגע ליחסים בינה ובין אברהם בעלה‭.)"‬ בסיפורם של הארבעה היא כורכת תחנות רבות משמעות בהיסטוריה הישראלית בכלל ובהיסטוריה של הציונות הדתית בפרט: ראשית ההתנחלויות, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות. היא מבקשת לשרטט את הקרע בין הקיצונים למתונים בציונות הדתית באמצעות ארבעת גיבוריה )אברהם ועוזיה שייכים למתונים; שניאור והדסה חוברים לקיצונים( ובאמצעות קליעתם של הארבעה בתוך עלילה בדויה על מחתרת קיצונית שקמה בישראל ומבקשת למחות על השחיתות שפשתה בארץ.

אלא שהרצון לתפוס מרובה הוא בעוכריה של הסופרת. הדמויות הראשיות אינן מפותחות דיין או אינן מתפתחות באופן טבעי, כזה שאינו מואץ או מאולץ. התזה ההיסטורית הגדולה גם היא אינה מקבלת פיתוח משלה ואינה חורגת לפרשנות מקורית או מעמיקה של ההיסטוריה הישראלית. יש חלקים יפים ומסקרנים הן בחלק הפרטי )למשל, תיאור הילדות הדתית-לאומית בתל-אביב של שנות ‭ 60-ה‬‭)70-וה‬ והן בחלק הלאומי )המחתרת הקיצונית שדויטש בדתה, מחתרת ניהיליסטית במסווה של מתקנת עולם, מאחדת ביקורת מתנחלית על הישראליות עם ביקורת שנשמעת דווקא מצד שמאל של המפה על הריקבון ועל האדישות של האליטות‭.)‬ אבל הרצון להגדיל את קנה המידה של מפת הרומן מקטין את הרזולוציה שלה. אם זה לא מספיק, דויטש מוסיפה לרומן הגדוש עוד נושא דשן בפני עצמו: דיון על הכתיבה, שעולה כאן באמצעות קבוצת כתיבה שמייסדת עוזיה במושבה הצפונית שהגיעה אליה. כך שהרומן הולך ומתפזר עוד יותר.

יש בספר ייצוג חשוב ומעורר הזדהות של כאב )עקרות, אהבה נכזבת, מכאובים אותנטיים של הציונות הדתית ובראשם טראומת ההתנתקות‭;)‬ יש אפילו הנצה של פתרון אפשרי למצב הישראלי הסוער )צפון הארץ כמקום מפלט הן מהימניות-דתיות הירושלמית והן מהחילוניות שמאלנות התל-אביבית‭;)‬ אבל בניגוד לקובץ הסיפורים של דויטש, 'ככה נראית ‭ ,'גאולה‬ שהיו בו כמה גילויים ספרותיים מרשימים - כאן החומרים הראויים, העזים, שבהם עוסקת הסופרת כמו הדיחו את הקברניט-הסופר מגשר הפיקוד, וסירת הרומן מיטלטלת על פני מים סוערים אנה ואנה.

עוד 3 רומנים על השבר בציונות הדתית:
הדברים עצמם > יאיר אסולין
עוד חמש דקות > יונתן ברג
חמש נפשות > יותם טולוב
אריק גלסנר 7 לילות 06/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אם אשמע קול אחר חיותה דויטש

פרולוג
 
משני צדיו של המסדרון שלאורכו היא מובלת, ישנן דלתות ברזל, במרכזן פעוּר ריבוע קטן של סורגים צפופים. דלתות אפורות, ומנעולי בריח - כמו אלה שיש בתאי שירותים ישנים, אבל פה הם בצד הלא נכון של הדלת, מבחוץ.
צפוף ומחניק פה, אימה ואפלה. הדימוי הפסטורלי והקסום של כלא כמקום של מפלט ושֶקט, מתפורר בכל דקה נוספת שבה היא עומדת במסדרון הצר של אגף ה"ימים". כמו באגדה שהיא יודעת בעל פה, על בת הקיסר שחשקה בפלך (נאה, זקופת ראש, מכשיר טווייה עתיק בידה, שַלווה של בד נארג). גם היא, כמו הקיסרית העצובה והמצורעת, לא העלתה על דעתה שכך תזכה בפלך שלה. באמצע השוק, עם כל העניים והמצורעים.
מה עשתה לעצמה ואיך הגיעה לכאן?
האם היתה עושה את זה שוב?
התא שמיועד לה ריק, לעת עתה. אולי בהמשך יתמלא באסירוֹת חדשות. הוא מאוורר יותר מהתאים שראתה קודם במסדרון. יש בו שידה שיכולה לשמש שולחן, וקצת יותר אור. בעוד כמה ימים תועבר לאגף אחר, אומרת לה סוהרת בספירה הבאה. שם, בהמשך, זה האגף של ה"לא נקיות". סמים, היא מסבירה לנוכח מבטהּ התמה, בוחנת בסקרנות את האסירה החדשה, אישה בת ארבעים ושש שלצדי עיניה קמטים עדינים. בין שערותיה החומות־מתולתלות מבצבצים חוטי כסף בודדים. תישאר או תשוחרר מחוסר ראיות? היא נראית כמו אחת שבסוף תשתחרר.
 
העונש המרבי שהם יכולים לתת לך הוא שבע שנים, אומרת עורכת הדין שלה. הם אף פעם לא נותנים את המקסימום. ובכל מקרה, שליש יורד על התנהגות טובה, אֶת זה אַת הרי יודעת, מהטלוויזיה. וגם אֶת זמן המעצר מנכִּים. חיוך אוטומטי. את המשפט הזה, עם הטלוויזיה, היא אומרת מן הסתם לכל העצורים שהיא מייצגת.
 
רגישות למזון?
אין.
רגישות לתרופות?
אין.
מחלות? אשפוזים?
שְׂערה של הפקידה הממלאת את השאלון קצר ובהיר. עיניה עגולות וטובות. היא לובשת מדי סוהרת ועונדת תג שעליו מופיעים שמה ותפקידה: דפנה - עובדת סוציאלית. הצירוף של עובדת סוציאלית וסוהרת משעשע את עוּזִיָה.
משהו מצחיק אותך, גברת רוזנבאום?
סֶגַל, כבר לא רוזנבאום.
סגל הוא שם נעורייך?
כן.
רוזנבאום הוא שמו של בעלך לשעבר?
כן.
פניה של הסוהרת הסוציאלית חתומות כשהיא מתקנת את הטפסים.
מחלות?
לא.
אשפוזים?
טיפולי פוריות. זה נחשב?
 
לבד בתא, עם ארבע מיטות ריקות, היא לא יודעת את נפשה. בלילה היא שומעת את האסירות באגף הצמוד. צוחקות, בוכות, צועקות. ולא יכולה לעצום עין. בבוקר היא מתעוררת מחלום, רועדת מקור ומצער. בחלומה היא מערסלת בזרועותיה תינוק יפהפה. החברים שלה מצטופפים סביבה. הם בוחנים את התינוק, שדומה קצת לשניאור וקצת לאברהם, קצת לגבריאל וקצת למשה, קצת להדסה וקצת למרתה. זה לא יכול להיות שתינוק אחד דומה לכל כך הרבה אנשים, היא חושבת, של מי התינוק הזה בכלל? שומעת את החברים שלה מתלחשים מאחוריה: סוף־סוף. תינוק שיוּלד לה, שהצליח. תינוק שעובד. בבוקר מעיר אותה צלצול השכמה צורם ומחריש אוזניים. התינוקות של האסירות־האמהוֹת נמצאים באגף אחר, מרוחק. אז לָמה היא שומעת אותם בוכים?