חמש נפשות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חמש נפשות

חמש נפשות

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 372 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 12 דק'

יותם טולוב

יותם טולוב נולד בצרפת לאב צרפתי ואם ברזילאית. גדל ברמת השרון. בילדותו נסעה המשפחה לארצות-הברית ושהו שם 4 שנים. טולוב למד בישיבה תיכונית ולאחר מכן למד משפטים וספרות בתוכנית הבין-תחומית באוניברסיטה העברית, ושנה אחת תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. כמו כן בעל תואר שני בגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. עובד כעורך דין בארגון "בזכות", המקדם זכויות של אנשים עם מוגבלויות, וממשיך לכתוב. טולוב מתגורר בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

ערב גשום אחד בתחילת 1996 דרכיהן של חמש נפשות מצטלבות.
אישה שאיבדה את האדם היקר לה מכול,
נהג מונית שאיבד את דרכו,
נער שהולך ומאבד את מאור עיניו,
צעירה שאיבדה את מקומה בעולם,
ורב שחושש לאבד את אלוהיו.
בחודשים הקרובים הם ישובו וייפגשו. הם יתאהבו זה בזה, יכעסו זה על זה, יספרו את סודותיהם הכמוסים ביותר, יבקשו ניחומים והצלה, יתאכזבו ויופתעו זה מזה. בתום אותה שנה, כשייפגשו בפעם האחרונה, יסתבר שהם מצאו, כולם ביחד וכל אחד לחוד, דבר אחר לגמרי ממה שיצאו לחפש.
"חמש נפשות" הוא רומן העשוי כמלאכת מחשבת ספרותית. יותם טולוב מדלג בווירטואוזיות בין זמנים ונקודות מבט בלי לאבד לרגע את קוראיו. בעלילה רבת תפניות ונוגעת ללב הוא משרטט את החיפוש של חמישה אנשים בודדים אחר אהבה, אמונה וזהות, ושואל אם ועד כמה בני אדם מסוגלים להשתנות. סיפוריהם של הגיבורים משתרגים זה בזה ונקשרים ביניהם בקשרים מורכבים והדוקים, עד שהם מתגבשים לסיפור אחד, יפהפה ומסעיר.
יותם טולוב, בן 35, מתגורר בירושלים. חמש נפשות הוא ספרו השני. קדם לו "זה שמחכה" עטור השבחים.

פרק ראשון

יקירה

כשיורד גשם העיר נחלקת לשניים. אלה שנרטבים ואלה שמרטיבים. יקירה ירדה מהאוטובוס אל תוך שלולית. לא היתה לה ברירה, רחוב אחוזה היה מוצף. כיסויי הנעליים העשויים גומי, מעיל הגשם הארוך, השיער הלא מוקפד, אפילו המטרייה האימתנית - כולם שיוו לה מראה של מי שיוצאת לרחוב עם מעט מאוד דרישות. עם עוד פחות ציפיות. היא עלתה למדרכה ונכנסה לתפוס מחסה ב'כיפה אדומה'. עשר בבוקר ביום חמישי, השווארמייה היתה ריקה ורועשת מטיפות מוטחות על יריעת הניילון. היא התיישבה בקצה אחד השולחנות.
"מזמינים בקופה."
"אני רק רוצה דיאט קולה," המשיכה לבהות בדופנות הניילון.
"יש שם מקרר, סֶלְף סֶרְוִויס," השיב המוכר, וכשלא הגיבה הוציא את הפחית עבורה.
ממול ראתה סולם תחת פרגולה. איש גדול מכדי לעמוד עליו עמד בראשו וניסה לקשור שלט בד ארוך. מקום חדש נפתח, חשבה, לוגמת מהפחית.
השִׁכחה היתה כישרון מולד שלה. היא יכלה לעבור ברחוב מסוים מאות פעמים עד שיום אחד היתה מגלה מולה חורבות של בית. עוד שטח שנמכר ונהרס לטובת בניין מצופה שיש. וכמה שהתאמצה היא לא היתה מצליחה להיזכר איזה מבנה עמד שם קודם. בית ותיק? צריף? אולי לול. השכחה וההסתגלות, שני גורים שנגררו אחריה לכל מקום. ואולי מתוך ניסיון להרתיע את שניהם, ואחרי שפזלה לצדדים, החליקה בזהירות את יד ימין אל מחוץ לשרוול מעיל הגשם. ועם המעיל כפרגוד בין היד שלה לבין מוכרי השווארמה היא החלה להתקדם - מתחת לסוודר, מתחת לחולצה, השתחלה ללא קושי תחת בד החזייה, חפנה את השד השמאלי. והרגישה. שָם.
"שמעתְ? אומרים שבית אבות ברעננה הוצף." המוֹכר התיישב לידה.
"מה?" קפאה.
"בית ציפרברג, על קלאוזנר, אומרים שהוא הוצף, העלו את כל הזקנים לקומה השנייה."
"כן, זה באמת גשם חזק," השיבה בזהירות, משחקת במילותיה משחק הסחה מגושם, היד שלה שָם.
"את כל העיר הזו בנו נמוך מדי," המשיך.
היא הניעה את האצבע לאט ואז החלה לעסות במתינות, כמו ממששת סחורה בדוכן.
"סבא שלי גמר את החיים בבית אבות," אמר, "זה לא חיים מה שהולך שם. אגס אחד לא תמצאי שלם בבית אבות. הכול טחון."
היא הנהנה ולחצה שם, בתעלת למאנש שלה, דופן דקה ומעבר לה - אוקיינוס.
"הוא היה צלול עד הסוף. זה הקללה שלו. כל השַלטרים שלו נפלו, שַלטר אחרי שַלטר, חוץ מהראש. הראש נשאר צלול לראות איך טוחנים לו את הלחם בבלנדר."
היא הסיטה את ישיבתה ימינה, עם הגב למסעדה, התקרבה למרכז השד, לחצה שוב, אך לא הצליחה. מיומנות זה דורש, מיומנות של אחרות. לפתע ניעורה בה בהלה. היא היתה תתרנית ומי יודע אם לא מריחים עליה. היא מיהרה לשלוף את היד מהחזייה אל תוך מעיל הגשם, הניחה על השולחן כמה מטבעות וחמקה החוצה לפני שהשווארמה תתמלא בריח החלב שלה.
יומיים לאחר הלידה אמרו לה שהיא יכולה להשתחרר. למעשה, זו ההמלצה שלהם. מניסיון, זה לא עושה טוב ליולדות כמוה להישאר שם. מוטב להן לחזור הביתה לסביבה התומכת. אבל היא ידעה שחזרתה תשים קץ לא רק להרפתקה הזו, כן, בפירוש גם הרפתקה, אלא גם למשהו גדול בהרבה. הזוהַר שנגעה בו, זוהר בלוני ההליום, המשפחות המתקבצות, עגלות התינוקות הגבוהות - גם הוא ייגמר כשתחזור הביתה. ואילו שם, במחלקת יולדות, על אף שהרגישה כמסיגת גבול, הזוהר נגע בכול. הצוות של יולדות ב' ידע על האירוע שלה אז היא שוטטה ביולדות א'.
וכעבור יומיים היא חזרה הביתה. הן לא חיכו לה - השכנות עם עצות על גזים. אמא עם עלי הכרוב. היא חזרה כאילו הסתיים יום נוסף בעבודה מוקדם מהרגיל. מלבד המשאבה שהביאה מ'יד שרה' לא היתה כל עדות לכך שהיתה אמורה לחזור עם תינוקת - לא עריסה, לא בקבוק, לא 'מאה שירים ראשונים'. אמרו לה מראש לא להכין דבר. שזה נגד עין הרע. ובכך, אולי דווקא בכך, הביאה על עצמה את המזל שלה. כי מי מפקיד תינוק בידי אמא שלא נערכת? ואולי עדיף ככה וטוב שקרה מה שקרה. חמש דקות חלפו מהרגע שנכנסה הביתה, והיא כבר החלה להצדיק עליה את הדין.
"אני שומעת יותר מדי שקט."
אמא שלה, בקולה הצרוד.
"התינוקת שלך לא בוכה?"
מתוך החדר הסגור, היא דיברה איתה.
"שששש אמא, אין לי כוח," לחשה. אמה נשתתקה.
מיקמו אותה בקצה של גינקולוגיה, עם שירותים בחדר ובלי שותפה. אחות מהמחלקה אימצה אותה. ביום הראשון היא נתנה לה את המרשם לדוֹסטינֶקס, הציעה לרדת לרכוש אותו עבורה וליטפה את ראשה ברחמים. יקירה רק רצתה עוד. האחות סיפרה לה משהו ששמעה מרב, זה שעובר בין הקומות בשבתות. לפעמים, כך אמר פעם לאחת כמוךְ, יש צדיקים שצריכים לתקן משהו בעולם כדי שיוכלו להגיע לגן עדן. הם נולדים, עושים את התיקון שלהם ומיד הם מתים. הוא היה כנראה צדיק, הקטן. יקירה חייכה ותיקנה - צדיקה. הקטנה. ושקעה אל תוך שנתה. כעבור שעה התעוררה. אפילו האף הטיפש שלה ספג את הריח החמצמץ. היא גיששה בידיה, ונבהלה לרגע. החולצה שלה היתה רטובה. היא נגעה בעדינות, מוקסמת, וליקקה לוודא. הצדיקה שלה.
למחרת הלכה לחדר ההנקה ביולדות א', מבקשת לממש את הירושה. האחות הסבירה לה בסבלנות - יוצרים ואקום בין השד למשאבה, לוחצים עד הסוף ושוב לוחצים. יש למטה בחנות שלושה סוגים ואפשר גם ב'יד שרה'. ועם משאבה בתיק, שָלל מקְרָב שבו נחלה תבוסה, חזרה עוד באותו היום הביתה. המקרר היה ריק קצת פחות מהרגיל. במקפיא היו עוגיות כעכה שאפתה לשבועות הקרובים. על השיש בין צנצנות התבלינים היתה צנצנת מלאה בחילבה ובשקית סגורה באחת המגירות, עלי קמומיל. כך בצבצו מפינות המסתור (שני בקבוקי בירה שחורה), עדויות צנועות (שקית זרעי שומר), עדויות לכך שבכל זאת היא האמינה בשתיהן. ולא טוב שקרה מה שקרה. הן הרי היו מסתדרות יופי, היא והיא. לבדן.
כשיצאה מ'כיפה אדומה' הגשם גבר. לא רק מרטיב, מכאיב. היא הלכה בראש כפוף, נצמדת למטרייה הענקית שענת קנתה לה. הגשם התחלף בברד. היא תפסה מחסה תחת פרגולה והמתינה שיירגע. צמוד אליה היה הסולם שראתה קודם לכן. הגבר הגדול והמזוקן ישב כעת בתוך החנות. הוא הבחין בה. היו לו בעיקר נחיריים על פניו ונחילי עשן סיגריה יצאו מתוכם. היא הסיטה מבט בחזרה לרחוב. אבל האיש דפק על חלון הראווה והצביע למעלה, לכיוון השלט.
 
תושבי רעננה היקרים מוזמנים לערב הפתיחה
של קהילת "כל הנפש".
אור לכ"ז טבת (18.1.96) יום חמישי בשעה 19:30
הוא הנהן בראשו, מבקש לדעת - תבואי? היא חייכה. החיוך שלה - שפתיים מהודקות נעולות בין שני סוגרי לחייה - היה נכון תמיד להודות בטעות. הברד פסק. מבלי להשיב היא יצאה לרחוב, חצתה את הכביש ונכנסה לרחוב עקיבא. מכנסיה שבצבצו מתחת למעיל הגשם נספגו במים ונצמדו לרגליה. היא המשיכה, עוקבת אחר המספרים הזוגיים, ונעצרה לבסוף מול בניין שקירותיו מחוספסים. בניין ישן, חשבה. היא ניגשה לאינטרקום וחיפשה בלי לדעת באמת איך קוראים למה שהיא מחפשת. וצלצלה לבסוף בפעמון של דירה מספר אחת, משפחת נאור. לא היתה תשובה. היא המשיכה לשתיים, גולדשטיין.
"שלום," פנתה בהיסוס לקול הגבר שענה לה, "אני מחפשת גמ"ח. אולי אתה יודע אם זה פה איפשהו?"
"משפחת יהושע. מספר ארבע," נענתה ונותקה.
היא לחצה על ארבע.
"כן," השיב לה קול עייף וענייני.
"שלום, זה הגמ"ח?" שאלה בהיסוס, כמו תיירת שיודעת שהיא שוגה במילה פשוטה.
"כן, אבל זו לא השעה," היא שמעה בכי תינוקת ברקע, "בערב, בין שבע לשמונה תבואי."
"אה, אוקיי," השיבה.
האינטרקום נדם. היא נותרה מחוץ לבניין. אם תלך עכשיו היא לא תשוב. היא הזדקפה במקצת, צלצלה פעם נוספת ונענתה שוב ב'כן' העייף.
"אני רוצה רק לוודא, אני באתי לתרום, לא לקחת."
"מאה אחוז," השיבה האישה, "אבל בעלי לא בבית עכשיו והוא המנהל של הגמ"ח. את יכולה להשאיר את הדברים בשקית מול המחסן. מה זה, בגדים?"
"לא."
"מכשירי חשמל?"
"לא, לא, זה... זה חלב."
עד לפני שבוע היא לא ידעה בכלל שיש דברים כאלה, גמ"ח לחלב אם. אבל כששאלה ב'יד שרה' (כלומר, במידה שהיא שואבת יותר ממה שהיא צריכה, אולי יש מה לעשות עם העודף?), הם הסבירו לה שיש גמ"חים רבים, שתחפש בספר טלפונים.
"חלב אם?" שאלה האישה.
"כן."
"את השואבת?"
"כן."
"תעלי."
הן ישבו בסלון. יקירה ואשתו של מנהל הגמ"ח, דבורה. התינוקת שבידיה ניסתה להסיט את המטפחת מעל ראשה, ודבורה פעם אחר פעם סידרה מחדש. מסביבם היו בעיקר ספרים ועל הקיר תמונות של רבנים, פרחים ופסוקים. דבורה דיברה בשלווה קרה.
"איך הגעת אלינו?" שאלה, "כדאי שאגיד כבר עכשיו, אנחנו לא אוספים חלב אם."
"אה, לא?"
"חבל שלא התקשרת," ציינה, "היית חוסכת לך את ההגעה, ועוד בגשם הזה."
יקירה הנהנה וחיכתה. אם הן שותות תה יחדיו, אשתו של מנהל הגמ"ח והשואבת, זה כנראה לא הכול.
"כל הכבוד לך שבגיל הזה את עדיין..." המשיכה דבורה, "איזה מספר זה שלך?"
יקירה לא התכוננה לשאלות. מה זה משנה. אם היתה תורמת בגדים, היו שואלים אם פתחה לאחרונה בדיאטה?
"ראשון," לחשה.
"ראשון?" התפלאה דבורה. "בת כמה את, אם אפשר לשאול?"
"ארבעים," שיקרה במעט.
"בטח עברתם שנים לא פשוטות, ברוך השם, איזו שמחה."
יקירה הנהנה, מקפידה שלא לנדנד את רגלה.
"ויש לך עודף?" שאלה דבורה.
"כן," השיבה, מתעשתת, יש לה, "הסבירו לי בבית חולים שזה לא מפתיע. ליולדות מבוגרות יותר קשה עם ההנקה, אבל הן משקיעות בזה יותר מאמץ."
"את מקסימה," העירה דבורה, העייפות שלה שככה במקצת, "אבל אצלנו זה לא רלוונטי."
"בסדר," ענתה יקירה באיטיות, "אז איפה כן?"
"'אני לא חושבת שיש מקום שתוכלי לתרום בו."
יקירה לא הבינה. היא ניסתה שוב, "זה לא חייב להיות ברעננה, אם צריך לנסוע, אני מאוד רוצה שהחלב הזה לא יתבזבז."
דבורה חייכה אליה, "איזו חמודה... תביני, הגמ"חים שאני מכירה הם כולם של הציבור הדתי. והם כולם לא יקבלו חלב אֵם, ממי שלא... כלומר, כל מי שאני מכירה יקבל רק מנשים דתיות."
יקירה לא התבלבלה, "אני דתית." הבגדים של יקירה, שפת הגוף, המילים - כולם הורו אחרת אבל היא התעקשה:
"אולי אני לא אדוקה כמוך," הצביעה על כיסוי הראש של דבורה, "אבל ודאי שאני דתית. הבית שלנו מאז ומעולם היה, ההורים שלי וגם אני."
דבורה שתקה. יקירה המשיכה:
"סבא שלי היה איש חשוב בקהילה באלכסנדריה. וגם עכשיו אצלי... אצלנו, כשר. ושומרים שבת. והולכים לבית כנסת. ואם היו לי ילדים בגיל המתאים הייתי שולחת אותם לחינוך דתי."
דבורה ניסתה פעם נוספת, "אני לא משגיחת כשרות של אף אחת. כל אחד עושה מה שהוא יכול ובאמת שזה לא ענייני, אבל יש לי אחריות כלפי אמהות אחרות. אמא שלוקחת חלב מהגמ"ח שלי רוצה להיות רגועה שאין בעיות כשרות."
"אני מבינה, ואני מבטיחה לך." ובאותו רגע היא התכוונה לכך באמת, אם זה מה שיידרש, היא תקפיד. קלה כחמוּרה.
"באיזו קהילה אתם מתפללים?" שאלה אותה לפתע.
"בעלי איש חולה," אמרה, "הוא כמעט ולא יוצא מהבית. אבל אני, כשאני יכולה אני הולכת," וכשניסתה להיזכר בשם של בית כנסת כלשהו, של אבא שלה אפילו, היא לא הצליחה. הזיכרון הפגום שלה בתפארתו. ולבסוף נחלצה ואמרה "קהילת 'כל הנפש', את מכירה?" דבורה לא הכירה. "זו קהילה חדשה, ממש קרוב לפה, ליד 'כיפה אדומה'."
"אורתודוקסי?"
"בטח. אנחנו ספרדים, לא רפורמים."
ובעוד דבורה בוחנת אותה, מתלבטת, יקירה בחנה אף היא את עצמה. מתפלאת על כל השקרים. היא ידעה, הנועזות הזו גם היא ירושה של הצדיקה. ענת הזהירה אותה שזה יקרה. אחרי הלידה את תגלי שיש אפילו בך נמרה. וכעת, משנתגלו בה הטלפיים של השקר, חסְרה עוד יותר אותה, שתצדיק את כל זה.
"אני אגיד לך מה נעשה," אמרה דבורה, "יש מישהי מהאזור שמחפשת חלב לתינוק שלה. ולמרות שבעיקרון אנחנו לא אוספים את זה, את מבינה, זה לא משהו שנשים ברעננה נוהגות לתרום, יותר בבני ברק זה מקובל או בירושלים או בהתנחלויות, אבל בעצם אם יש לנו אותך ויש לנו מישהי שזקוקה לתרומה... את גרה באזור, נכון?"
"בערך."
"תוכלי להביא לכאן את החלב בשקיות עם תאריך השאיבה?"
יקירה הנהנה, היו לה כבר עשר שקיות במקפיא.
"ורק אם אפשר עוד משהו אחד," סיימה דבורה, "תביאי לי מכתב המלצה מהרב של הקהילה שלכם שני משפטים, שהוא מכיר אתכם באופן אישי כשומרי מצוות, ונוכל לצאת לדרך. את תשאבי ואנחנו נעביר לאמא השנייה."
ובין תמונות רבנים, פרחים ופסוקים היא היתה לפתע מי שהיא. האמא הראשונה.
 

יותם טולוב

יותם טולוב נולד בצרפת לאב צרפתי ואם ברזילאית. גדל ברמת השרון. בילדותו נסעה המשפחה לארצות-הברית ושהו שם 4 שנים. טולוב למד בישיבה תיכונית ולאחר מכן למד משפטים וספרות בתוכנית הבין-תחומית באוניברסיטה העברית, ושנה אחת תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. כמו כן בעל תואר שני בגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. עובד כעורך דין בארגון "בזכות", המקדם זכויות של אנשים עם מוגבלויות, וממשיך לכתוב. טולוב מתגורר בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

קריאה בטוחה יותם שווימר ynet 27/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
כותבים עברית עם יותם טולוב רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 09/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 372 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 12 דק'

סקירות וביקורות

קריאה בטוחה יותם שווימר ynet 27/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
כותבים עברית עם יותם טולוב רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 09/06/2022 להאזנה להסכת >
חמש נפשות יותם טולוב

יקירה

כשיורד גשם העיר נחלקת לשניים. אלה שנרטבים ואלה שמרטיבים. יקירה ירדה מהאוטובוס אל תוך שלולית. לא היתה לה ברירה, רחוב אחוזה היה מוצף. כיסויי הנעליים העשויים גומי, מעיל הגשם הארוך, השיער הלא מוקפד, אפילו המטרייה האימתנית - כולם שיוו לה מראה של מי שיוצאת לרחוב עם מעט מאוד דרישות. עם עוד פחות ציפיות. היא עלתה למדרכה ונכנסה לתפוס מחסה ב'כיפה אדומה'. עשר בבוקר ביום חמישי, השווארמייה היתה ריקה ורועשת מטיפות מוטחות על יריעת הניילון. היא התיישבה בקצה אחד השולחנות.
"מזמינים בקופה."
"אני רק רוצה דיאט קולה," המשיכה לבהות בדופנות הניילון.
"יש שם מקרר, סֶלְף סֶרְוִויס," השיב המוכר, וכשלא הגיבה הוציא את הפחית עבורה.
ממול ראתה סולם תחת פרגולה. איש גדול מכדי לעמוד עליו עמד בראשו וניסה לקשור שלט בד ארוך. מקום חדש נפתח, חשבה, לוגמת מהפחית.
השִׁכחה היתה כישרון מולד שלה. היא יכלה לעבור ברחוב מסוים מאות פעמים עד שיום אחד היתה מגלה מולה חורבות של בית. עוד שטח שנמכר ונהרס לטובת בניין מצופה שיש. וכמה שהתאמצה היא לא היתה מצליחה להיזכר איזה מבנה עמד שם קודם. בית ותיק? צריף? אולי לול. השכחה וההסתגלות, שני גורים שנגררו אחריה לכל מקום. ואולי מתוך ניסיון להרתיע את שניהם, ואחרי שפזלה לצדדים, החליקה בזהירות את יד ימין אל מחוץ לשרוול מעיל הגשם. ועם המעיל כפרגוד בין היד שלה לבין מוכרי השווארמה היא החלה להתקדם - מתחת לסוודר, מתחת לחולצה, השתחלה ללא קושי תחת בד החזייה, חפנה את השד השמאלי. והרגישה. שָם.
"שמעתְ? אומרים שבית אבות ברעננה הוצף." המוֹכר התיישב לידה.
"מה?" קפאה.
"בית ציפרברג, על קלאוזנר, אומרים שהוא הוצף, העלו את כל הזקנים לקומה השנייה."
"כן, זה באמת גשם חזק," השיבה בזהירות, משחקת במילותיה משחק הסחה מגושם, היד שלה שָם.
"את כל העיר הזו בנו נמוך מדי," המשיך.
היא הניעה את האצבע לאט ואז החלה לעסות במתינות, כמו ממששת סחורה בדוכן.
"סבא שלי גמר את החיים בבית אבות," אמר, "זה לא חיים מה שהולך שם. אגס אחד לא תמצאי שלם בבית אבות. הכול טחון."
היא הנהנה ולחצה שם, בתעלת למאנש שלה, דופן דקה ומעבר לה - אוקיינוס.
"הוא היה צלול עד הסוף. זה הקללה שלו. כל השַלטרים שלו נפלו, שַלטר אחרי שַלטר, חוץ מהראש. הראש נשאר צלול לראות איך טוחנים לו את הלחם בבלנדר."
היא הסיטה את ישיבתה ימינה, עם הגב למסעדה, התקרבה למרכז השד, לחצה שוב, אך לא הצליחה. מיומנות זה דורש, מיומנות של אחרות. לפתע ניעורה בה בהלה. היא היתה תתרנית ומי יודע אם לא מריחים עליה. היא מיהרה לשלוף את היד מהחזייה אל תוך מעיל הגשם, הניחה על השולחן כמה מטבעות וחמקה החוצה לפני שהשווארמה תתמלא בריח החלב שלה.
יומיים לאחר הלידה אמרו לה שהיא יכולה להשתחרר. למעשה, זו ההמלצה שלהם. מניסיון, זה לא עושה טוב ליולדות כמוה להישאר שם. מוטב להן לחזור הביתה לסביבה התומכת. אבל היא ידעה שחזרתה תשים קץ לא רק להרפתקה הזו, כן, בפירוש גם הרפתקה, אלא גם למשהו גדול בהרבה. הזוהַר שנגעה בו, זוהר בלוני ההליום, המשפחות המתקבצות, עגלות התינוקות הגבוהות - גם הוא ייגמר כשתחזור הביתה. ואילו שם, במחלקת יולדות, על אף שהרגישה כמסיגת גבול, הזוהר נגע בכול. הצוות של יולדות ב' ידע על האירוע שלה אז היא שוטטה ביולדות א'.
וכעבור יומיים היא חזרה הביתה. הן לא חיכו לה - השכנות עם עצות על גזים. אמא עם עלי הכרוב. היא חזרה כאילו הסתיים יום נוסף בעבודה מוקדם מהרגיל. מלבד המשאבה שהביאה מ'יד שרה' לא היתה כל עדות לכך שהיתה אמורה לחזור עם תינוקת - לא עריסה, לא בקבוק, לא 'מאה שירים ראשונים'. אמרו לה מראש לא להכין דבר. שזה נגד עין הרע. ובכך, אולי דווקא בכך, הביאה על עצמה את המזל שלה. כי מי מפקיד תינוק בידי אמא שלא נערכת? ואולי עדיף ככה וטוב שקרה מה שקרה. חמש דקות חלפו מהרגע שנכנסה הביתה, והיא כבר החלה להצדיק עליה את הדין.
"אני שומעת יותר מדי שקט."
אמא שלה, בקולה הצרוד.
"התינוקת שלך לא בוכה?"
מתוך החדר הסגור, היא דיברה איתה.
"שששש אמא, אין לי כוח," לחשה. אמה נשתתקה.
מיקמו אותה בקצה של גינקולוגיה, עם שירותים בחדר ובלי שותפה. אחות מהמחלקה אימצה אותה. ביום הראשון היא נתנה לה את המרשם לדוֹסטינֶקס, הציעה לרדת לרכוש אותו עבורה וליטפה את ראשה ברחמים. יקירה רק רצתה עוד. האחות סיפרה לה משהו ששמעה מרב, זה שעובר בין הקומות בשבתות. לפעמים, כך אמר פעם לאחת כמוךְ, יש צדיקים שצריכים לתקן משהו בעולם כדי שיוכלו להגיע לגן עדן. הם נולדים, עושים את התיקון שלהם ומיד הם מתים. הוא היה כנראה צדיק, הקטן. יקירה חייכה ותיקנה - צדיקה. הקטנה. ושקעה אל תוך שנתה. כעבור שעה התעוררה. אפילו האף הטיפש שלה ספג את הריח החמצמץ. היא גיששה בידיה, ונבהלה לרגע. החולצה שלה היתה רטובה. היא נגעה בעדינות, מוקסמת, וליקקה לוודא. הצדיקה שלה.
למחרת הלכה לחדר ההנקה ביולדות א', מבקשת לממש את הירושה. האחות הסבירה לה בסבלנות - יוצרים ואקום בין השד למשאבה, לוחצים עד הסוף ושוב לוחצים. יש למטה בחנות שלושה סוגים ואפשר גם ב'יד שרה'. ועם משאבה בתיק, שָלל מקְרָב שבו נחלה תבוסה, חזרה עוד באותו היום הביתה. המקרר היה ריק קצת פחות מהרגיל. במקפיא היו עוגיות כעכה שאפתה לשבועות הקרובים. על השיש בין צנצנות התבלינים היתה צנצנת מלאה בחילבה ובשקית סגורה באחת המגירות, עלי קמומיל. כך בצבצו מפינות המסתור (שני בקבוקי בירה שחורה), עדויות צנועות (שקית זרעי שומר), עדויות לכך שבכל זאת היא האמינה בשתיהן. ולא טוב שקרה מה שקרה. הן הרי היו מסתדרות יופי, היא והיא. לבדן.
כשיצאה מ'כיפה אדומה' הגשם גבר. לא רק מרטיב, מכאיב. היא הלכה בראש כפוף, נצמדת למטרייה הענקית שענת קנתה לה. הגשם התחלף בברד. היא תפסה מחסה תחת פרגולה והמתינה שיירגע. צמוד אליה היה הסולם שראתה קודם לכן. הגבר הגדול והמזוקן ישב כעת בתוך החנות. הוא הבחין בה. היו לו בעיקר נחיריים על פניו ונחילי עשן סיגריה יצאו מתוכם. היא הסיטה מבט בחזרה לרחוב. אבל האיש דפק על חלון הראווה והצביע למעלה, לכיוון השלט.
 
תושבי רעננה היקרים מוזמנים לערב הפתיחה
של קהילת "כל הנפש".
אור לכ"ז טבת (18.1.96) יום חמישי בשעה 19:30
הוא הנהן בראשו, מבקש לדעת - תבואי? היא חייכה. החיוך שלה - שפתיים מהודקות נעולות בין שני סוגרי לחייה - היה נכון תמיד להודות בטעות. הברד פסק. מבלי להשיב היא יצאה לרחוב, חצתה את הכביש ונכנסה לרחוב עקיבא. מכנסיה שבצבצו מתחת למעיל הגשם נספגו במים ונצמדו לרגליה. היא המשיכה, עוקבת אחר המספרים הזוגיים, ונעצרה לבסוף מול בניין שקירותיו מחוספסים. בניין ישן, חשבה. היא ניגשה לאינטרקום וחיפשה בלי לדעת באמת איך קוראים למה שהיא מחפשת. וצלצלה לבסוף בפעמון של דירה מספר אחת, משפחת נאור. לא היתה תשובה. היא המשיכה לשתיים, גולדשטיין.
"שלום," פנתה בהיסוס לקול הגבר שענה לה, "אני מחפשת גמ"ח. אולי אתה יודע אם זה פה איפשהו?"
"משפחת יהושע. מספר ארבע," נענתה ונותקה.
היא לחצה על ארבע.
"כן," השיב לה קול עייף וענייני.
"שלום, זה הגמ"ח?" שאלה בהיסוס, כמו תיירת שיודעת שהיא שוגה במילה פשוטה.
"כן, אבל זו לא השעה," היא שמעה בכי תינוקת ברקע, "בערב, בין שבע לשמונה תבואי."
"אה, אוקיי," השיבה.
האינטרקום נדם. היא נותרה מחוץ לבניין. אם תלך עכשיו היא לא תשוב. היא הזדקפה במקצת, צלצלה פעם נוספת ונענתה שוב ב'כן' העייף.
"אני רוצה רק לוודא, אני באתי לתרום, לא לקחת."
"מאה אחוז," השיבה האישה, "אבל בעלי לא בבית עכשיו והוא המנהל של הגמ"ח. את יכולה להשאיר את הדברים בשקית מול המחסן. מה זה, בגדים?"
"לא."
"מכשירי חשמל?"
"לא, לא, זה... זה חלב."
עד לפני שבוע היא לא ידעה בכלל שיש דברים כאלה, גמ"ח לחלב אם. אבל כששאלה ב'יד שרה' (כלומר, במידה שהיא שואבת יותר ממה שהיא צריכה, אולי יש מה לעשות עם העודף?), הם הסבירו לה שיש גמ"חים רבים, שתחפש בספר טלפונים.
"חלב אם?" שאלה האישה.
"כן."
"את השואבת?"
"כן."
"תעלי."
הן ישבו בסלון. יקירה ואשתו של מנהל הגמ"ח, דבורה. התינוקת שבידיה ניסתה להסיט את המטפחת מעל ראשה, ודבורה פעם אחר פעם סידרה מחדש. מסביבם היו בעיקר ספרים ועל הקיר תמונות של רבנים, פרחים ופסוקים. דבורה דיברה בשלווה קרה.
"איך הגעת אלינו?" שאלה, "כדאי שאגיד כבר עכשיו, אנחנו לא אוספים חלב אם."
"אה, לא?"
"חבל שלא התקשרת," ציינה, "היית חוסכת לך את ההגעה, ועוד בגשם הזה."
יקירה הנהנה וחיכתה. אם הן שותות תה יחדיו, אשתו של מנהל הגמ"ח והשואבת, זה כנראה לא הכול.
"כל הכבוד לך שבגיל הזה את עדיין..." המשיכה דבורה, "איזה מספר זה שלך?"
יקירה לא התכוננה לשאלות. מה זה משנה. אם היתה תורמת בגדים, היו שואלים אם פתחה לאחרונה בדיאטה?
"ראשון," לחשה.
"ראשון?" התפלאה דבורה. "בת כמה את, אם אפשר לשאול?"
"ארבעים," שיקרה במעט.
"בטח עברתם שנים לא פשוטות, ברוך השם, איזו שמחה."
יקירה הנהנה, מקפידה שלא לנדנד את רגלה.
"ויש לך עודף?" שאלה דבורה.
"כן," השיבה, מתעשתת, יש לה, "הסבירו לי בבית חולים שזה לא מפתיע. ליולדות מבוגרות יותר קשה עם ההנקה, אבל הן משקיעות בזה יותר מאמץ."
"את מקסימה," העירה דבורה, העייפות שלה שככה במקצת, "אבל אצלנו זה לא רלוונטי."
"בסדר," ענתה יקירה באיטיות, "אז איפה כן?"
"'אני לא חושבת שיש מקום שתוכלי לתרום בו."
יקירה לא הבינה. היא ניסתה שוב, "זה לא חייב להיות ברעננה, אם צריך לנסוע, אני מאוד רוצה שהחלב הזה לא יתבזבז."
דבורה חייכה אליה, "איזו חמודה... תביני, הגמ"חים שאני מכירה הם כולם של הציבור הדתי. והם כולם לא יקבלו חלב אֵם, ממי שלא... כלומר, כל מי שאני מכירה יקבל רק מנשים דתיות."
יקירה לא התבלבלה, "אני דתית." הבגדים של יקירה, שפת הגוף, המילים - כולם הורו אחרת אבל היא התעקשה:
"אולי אני לא אדוקה כמוך," הצביעה על כיסוי הראש של דבורה, "אבל ודאי שאני דתית. הבית שלנו מאז ומעולם היה, ההורים שלי וגם אני."
דבורה שתקה. יקירה המשיכה:
"סבא שלי היה איש חשוב בקהילה באלכסנדריה. וגם עכשיו אצלי... אצלנו, כשר. ושומרים שבת. והולכים לבית כנסת. ואם היו לי ילדים בגיל המתאים הייתי שולחת אותם לחינוך דתי."
דבורה ניסתה פעם נוספת, "אני לא משגיחת כשרות של אף אחת. כל אחד עושה מה שהוא יכול ובאמת שזה לא ענייני, אבל יש לי אחריות כלפי אמהות אחרות. אמא שלוקחת חלב מהגמ"ח שלי רוצה להיות רגועה שאין בעיות כשרות."
"אני מבינה, ואני מבטיחה לך." ובאותו רגע היא התכוונה לכך באמת, אם זה מה שיידרש, היא תקפיד. קלה כחמוּרה.
"באיזו קהילה אתם מתפללים?" שאלה אותה לפתע.
"בעלי איש חולה," אמרה, "הוא כמעט ולא יוצא מהבית. אבל אני, כשאני יכולה אני הולכת," וכשניסתה להיזכר בשם של בית כנסת כלשהו, של אבא שלה אפילו, היא לא הצליחה. הזיכרון הפגום שלה בתפארתו. ולבסוף נחלצה ואמרה "קהילת 'כל הנפש', את מכירה?" דבורה לא הכירה. "זו קהילה חדשה, ממש קרוב לפה, ליד 'כיפה אדומה'."
"אורתודוקסי?"
"בטח. אנחנו ספרדים, לא רפורמים."
ובעוד דבורה בוחנת אותה, מתלבטת, יקירה בחנה אף היא את עצמה. מתפלאת על כל השקרים. היא ידעה, הנועזות הזו גם היא ירושה של הצדיקה. ענת הזהירה אותה שזה יקרה. אחרי הלידה את תגלי שיש אפילו בך נמרה. וכעת, משנתגלו בה הטלפיים של השקר, חסְרה עוד יותר אותה, שתצדיק את כל זה.
"אני אגיד לך מה נעשה," אמרה דבורה, "יש מישהי מהאזור שמחפשת חלב לתינוק שלה. ולמרות שבעיקרון אנחנו לא אוספים את זה, את מבינה, זה לא משהו שנשים ברעננה נוהגות לתרום, יותר בבני ברק זה מקובל או בירושלים או בהתנחלויות, אבל בעצם אם יש לנו אותך ויש לנו מישהי שזקוקה לתרומה... את גרה באזור, נכון?"
"בערך."
"תוכלי להביא לכאן את החלב בשקיות עם תאריך השאיבה?"
יקירה הנהנה, היו לה כבר עשר שקיות במקפיא.
"ורק אם אפשר עוד משהו אחד," סיימה דבורה, "תביאי לי מכתב המלצה מהרב של הקהילה שלכם שני משפטים, שהוא מכיר אתכם באופן אישי כשומרי מצוות, ונוכל לצאת לדרך. את תשאבי ואנחנו נעביר לאמא השנייה."
ובין תמונות רבנים, פרחים ופסוקים היא היתה לפתע מי שהיא. האמא הראשונה.