בליץ

על קירות משרדו של הפסיכיאטר של משטרת דרום־מזרח לונדון היו תלויים שלטים שהודו לך באדיבות על זה שלא עישנת במקום.
הוא לבש ז'קט טוויד עם טלאים על המרפקים והשיער הבהיר שלו גלש לתוך עיניו, מה שגרם לו להעיף אותו אחורה מדי כמה שניות. הפסיכיאטר הזה היה משוכנע שהוא קלט את ברנט.
הוא טעה.
"ובכן, סרג'נט, אני רוצה שתספר לי שוב על הדחפים האלימים שלך", ביקש.
לצורך הראיון, ברנט התלבש פשוט מאשר בדרך כלל. ז'קט צבאי ישן, ג'ינס כחולים שימיהם ספורים ונעלי עבודה שקנה בניו יורק. הוא לא התגלח, מה שהעניק לפני השיש שלו תחושה של משהו שכבר נבל. הוא דחף יד לכיס ושלף חפיסת סיגריות ומצית זיפו, שהיה מהוה כמו ברנט, אבל בכל זאת אפשר היה להבחין בחריטה, '1968'. ברנט, שנזכר איך המצית התגלגל לידיו, חייך, הדליק אותו והצית את הסיגריה. ענן של עשן התערפל בחדר.
"סרג'נט", הפסיכיאטר גייס קול נוקשה, "אני חייב להתעקש על כך שתכבה את זה מיד".
ברנט שאף שאיפה עמוקה במיוחד, מסוג השאיפות שגורמות ללחיים להישאב פנימה, עד שאתה הופך דומה לגולגולת. הוא נשף, ותוך כדי אמר, "ומה בדיוק תעשה אם אסרב, תעצור אותי?".
הפסיכיאטר נאנח, ורשם משהו בדוח הרפואי של ברנט. הוא השתמש בעט זהב כבד של שיפר, ונראה היה שהוא גאה בהוד של כלי הכתיבה הזה.
"זה לא עוזר למקרה שלך, סרג'נט".
"עט נחמד".
"אתה באמת חושב ככה?".
"בהחלט, הוא אומר עליך המון".
בניגוד לנטיות הטבעיות שלו הוא ביקש, "אנא, ספר לי על כך".
"אתה אדם שאוהב סמלים פאליים מוצקים בין האצבעות שלו".
הפסיכיאטר כמעט בלע את הפיתיון, אבל עצר את עצמו בזמן. "סרג'נט, אני לא בטוח שאתה מבין את חומרת מצבך. לדוח שלי יהיה תפקיד משמעותי בהחלטה האם להשאיר אותך במשטרה או לא".
ברנט נעמד במהירות, מעשה שהבהיל את הפסיכיאטר, נשען לעבר השולחן ואמר, "אתה קצת עצבני, דוק".
"אני חייב להתעקש על כך שתחזור לשבת".
ברנט לא התרשם. הוא המשיך להתקרב אליו, הניח ברך אחת על השולחן ואמר, "העניין הוא, דוק, שאם יפטרו אותי, אני די נדפק, כי זאת העבודה היחידה שאני יכול לעשות. אם מעיפים אותי, די בטוח שאני אתחרפן לגמרי ואעשה משהו נמהר באמת".
"אתה... אתה... מאיים עלי...?", הוא גמגם.
כחלק מההתמחות שלו, הוא עבד שלושה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי לעבריינים משוגעים. בזמנו, יצא לו להסתכל, ממש מקרוב, בלבן של העיניים של חלק מהאנשים המסוכנים ביותר על כדור הארץ. אף אחד מהם לא הצליח להפחיד אותו. המבט ששיגר לעברו ברנט בהחלט עשה את העבודה.
"מה שאלת?", ברנט בהחלט נהנה מהרגע.
"אני בטוח ששמעת אותי", הוא הצליח, בקושי רב, לחזור לעצמו.
נדמה היה שברנט שוקל את זה לרגע. הוא נסוג אחורה, ונראה כמעט תמים.
כמעט.
הפסיכיאטר, שחש בניצחון, כמעט צעק, "אני חושב שמוטב שלא".
ברנט לא חיכה הרבה. הוא שעט קדימה עד שהמצח שלו התנגש בעוצמה בגשר האף של האיש שמולו. הפסיכיאטר עף אחורה, עם הכיסא והכול, וברנט החליק קדימה מהשולחן, שלף החוצה את המגירה התחתונה ואמר, "ידעתי!".
הוא שלף בקבוק גלנפידיך ושתי כוסות, משך את הפסיכיאטר בדש הז'קט שלו, הרים אותו מהרצפה, יישר את הכיס ואמר, "תתאפס על עצמך, בשם אלוהים". אחר כך הוא מזג בנדיבות שתי מנות ויסקי, דחף אחת לידו של הרופא ופקד עליו, "קדימה, תוריד את זה".
הרופא ציית.
האלכוהול הלם בו כמו מכה בביצים וברנט מיהר למזוג מנה שנייה, נדיבה עוד יותר, לפני שאמר, "עכשיו אתה מתחיל לזרום איתי".
הרופא, בנה של משפחה לונדונית מהמעמד הבינוני־גבוה, זכה לחינוך בבתי הספר הטובים ביותר. איש מעולם לא הכה אותו לפני כן והדבר שהיה הכי קרוב לאלימות ברזומה שלו, התרחש בזמן ששימש נשיא אגודת הדיונים של אוניברסיטת קיימברידג'. זאת הייתה הפעם האחרונה שיצא לו לפלרטט עם אלימות מילולית.
הוא נתקל גם בזעם כבישים מאופק בזמן שנהג בבנטלי שלו, ואישה אחת - מוגנת מאחורי חלון המכונית שלה - הספיקה לצעוק לעברו, "מזדיין". עבורו זה היה ריגוש מתוק.
בבתי המשוגעים שבהם עבר כחלק מהכשרתו הוא זכה לשמירה הדוקה מצד אחים גברתניים, שלשלאות וכותנות משוגעים.
וכמובן, המייצב המושלם - תורזין. תרופה פסיכיאטרית נהדרת.
עכשיו הוא היה בהלם נפשי של ממש ורוקן את הכוס השנייה כמו מכונה. ברנט התמתח לעברו, סידר לו את העניבה, יישר את החפתים שלו ואמר, "נו בטח, תראה אותך. אתה גבר חדש".
הפסיכיאטר לא הגיב וברנט יצא מהמשרד בלי להעיף מבט אחד לאחור, משאיר את בקבוק הוויסקי על השולחן, עם הכוס לצידו. פקידת הקבלה חייכה לעברו, אז הוא אמר לה, "הרופא ביקש לא להפריע לו בשעה הקרובה".
"מסכן שכמותו", היא הנהנה בהבנה. "הוא עובד קשה מדי".
ברנט שקל אם לבקש ממנה טרמפ הביתה, אבל היא נראתה לו טיפוס עמוק מדי, רצינית כזאת. היה לו ברור שיהיו דברים שהיא תרצה לדבר עליהם אחר כך.
הוא שנא דברים כאלה.
 
ברנט יצא מהקליניקה, ניגש לתא טלפון ציבורי וחייג ליחידה לחקירת שוטרים, החוליה האחרונה בשרשרת המזון.
"אפשר לדבר עם החוקר קרסט?", שאל.
"מדבר".
"אדוני, אני שונא להלשין על חבר למדים...", אמר מתוך ידיעה ברורה לגבי השלב הבא.
"זה לא נקרא להלשין, כי כולנו באותו צד. היחידה לחקירת שוטרים היא לא האויב, כך שלמעשה אתה רק ממלא את חובתך".
"כך אני רואה את זה, אדוני", ברנט אמר ואחרי שתיקה מכוונת, בניסיון לגרום לחוקר קרסט להאמין שהוא עדיין מתלבט אם לספר לו את מה שגילה, הוסיף, "דוקטור הייזל, הפסיכיאטר שלנו, שותה בזמן העבודה. אפילו עכשיו, כשאנחנו מדברים, הוא גומע מאלט כמו איזה שיכור ברחוב".
"מה שמך, שוטר?".
"השוטר מקדונלד", ברנט אמר וניתק.
השוטר מקדנולד ניסה לפגוע בברנט יותר מפעם אחת ורגע הנקמה שלו הגיע. עכשיו, ברגע שכולם ישמעו שהוא זה שהלשין על הפסיכיאטר הייזל - וברנט ידע שזה יקרה במוקדם או במאוחר, כי כולם תמיד שומעים - הם יחרימו את מקדונלד.
הוא לא מיהר לצאת מתא הטלפון, אלא הביט סביבו. התא היה מוצף, כצפוי, במודעות שהציעו שירותי זנות, כל שירות המוכר לאדם או לחיה. אחת מהן צדה את עיניו.
 
'מאדאם עם מומחיות בשוט
דורשת זכר חזק לשיעורי משמעת'
 
הוא אהב את הצליל של המודעה הזו. מוזיקה של מערבונים התנגנה בראשו בזמן שקרא אותה שוב ושוב, אז הוא הוציא מהכיס פנקס קטן והעתיק לתוכו את הפרטים באמצעות עט השיפר החדש שלו, מוזהב וכבד.
ברנט הכניס את העט לכיס הז'קט שלו ואמר בקול רם, "תסדר את זה".