אדם הנצחי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדם הנצחי
מכר
מאות
עותקים
אדם הנצחי
מכר
מאות
עותקים

אדם הנצחי

4.8 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 109 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 49 דק'

ז'ול ורן

ז'וּל וֶרְן (בצרפתית: Jules Verne‏; 8 בפברואר 1828 - 24 במרץ 1905) היה סופר צרפתי הנחשב לאחד מחלוצי סוגת המדע הבדיוני בספרות. אחדים מספריו תורגמו ל-148 שפות.

כמו סופרים רבים מתקופתו שהתחנכו בחברה הקתולית הבורגנית, ורן נקט לעתים בטון אנטישמי בספריו. סיווגו כאנטישמי נובע בעיקר מתיאור דמותו של היהודי יצחק החבוט מהספר "הארץ שנתלשה", אולם ראוי לציין כי בזמנו מדובר היה באנטישמיות מסורתית, ולא באנטישמיות מודרנית והמשמעות שקיבל המושג לאחר השואה.
 ז'ול ורן נפטר באמיין, אליה עבר ב-1872, ב-24 במרץ 1905 והוא בן 77.

נושאים

תקציר

אחרי אלפי שנים של סכסוכים עקובים מדם ומלחמות הרסניות הגיע סוף העולם. האנושות נכחדת.
כל הערים, העיירות, הכפרים, הארצות והיבשות היו לעיי חורבות. הציוויליזציה נעלמה והייתה לזיכרון עמום. קבוצה קטנה של ניצולים מוצאת מִקלט על אי קטן ומבודד, משם הם מפליגים על סיפונה של ספינה שנדונה להיטלטל על פני הגלים בדרכה לשום-מקום עד שהיא עולה על שרטון לחוף יבשה חדשה שמגיחה ממעמקים...
האם ישרדו? ואם כן, באיזה מחיר?
תשובתו של ז'ול וֶרְן (1905-1828) ברורה: יצר ההישרדות ושימור הגזע האנושי אפשריים – אך רק במחיר חזרה לעידן הפראי של הברבריות הפרימיטיבית.
זה סיפור פנטסטי שראה אור לפני כמאה שנה אך שומר על אקטואליות.
הנובלה רואה אור לראשונה בתרגום לעברית, פרי עבודתה המופתית של אביבה ברק.

פרק ראשון

פרק ראשון: אדם הנצחי

 


הזַרְטוֹג סוֹפְר־אַי־סְר — כלומר "הדוקטור, נציג זָכָר שלישי של הדור המאה ואחת של שושלת סוֹפְר" — פסע בצעדים איטיים ברחוב הראשי של בָּזִידְרָה, בירת הַארְס־אִיטֶן־שׁוּ, או במילים אחרות "קיסרות ארבעת הימים". ובאמת, ארבעה ימים — הטוּבֵּלוֹן או הצפוני, הַאֵהוֹן או הדרומי, הסְפּוֹן או המזרחי, והמֵרוֹן או המערבי — תחמו אזור רחב ידיים זה, שצורתו מאוד לא סימטרית, וקצותיו (בחישוב לפי המידות הידועות לקורא) הגיעו לאורכו אל המעלה הרביעית מזרח והשישים ושתיים במערב, ולרוחבו — אל המעלה החמישים וארבע צפון, והחמישים וחמש דרום. באשר לשטחם של הימים הללו בהתאמה — איך לאמוד אותו, ולו גם בקירוב, כיוון שהם כולם נפגשו זה עם זה, ויורד־ים העוזב את אחד מחופיהם ומפליג כל העת הישר לפניו יגיע בהכרח לחוף הנגדי בתכלית? שכן על כל שטח פני הגלובוס לא הייתה קיימת אדמה אחרת מלבד זו של הארס־איטן־שו.
סוֹפְר פסע בצעדים איטיים, ראשית מפני שהיה חם מאוד: הייתה זו תחילתה של העונה הבוערת, ועל בזידרה, השוכנת על גדת הסְפּוֹן־שׁוּ, או הים המזרחי, פחות מעשרים מעלות מצפון לקו המשווה, נשפך אשד נורא של קרניים מן השמש, הקרובה באותה שעה לזֵנית.
אך יותר מן העייפות ומן החום, כובד מחשבותיו האט את צעדיו של סוֹפְר, הזַרטוג המלומד. בעודו מוחה את מצחו בידו בפיזור דעת, נזכר בישיבה שזה עתה הסתיימה, שנואמים רבים צחי לשון, שעִמם ראה לו לכבוד להימנות, חגגו בה בפאר רב את השנה המאה ותשעים לייסודה של הקיסרות.
אחדים שִׁחזרו את ההיסטוריה של מַהַארְט, כלומר זו של האנושות כולה. הם הראו את מהארט־איטן־שו, אדמת ארבעה הימים, מחולקת, בראשיתה, בין מספר עצום של עממים פראיים, שלא ידעו זה על קיומו של זה. אל עממים אלה נקשרו המסורות העתיקות ביותר. באשר לעובדות קודמות, איש לא הכירן, ומדעי הטבע הצליחו אך בקושי להבחין באור קלוש בין מחשכי העבר הבלתי חדירים. מכל מקום, זמנים רחוקים אלה חמקו מן הביקורת ההיסטורית, שעיקריה הראשונים היו מורכבים מן המושגים המעורפלים הקשורים לעממים עתיקים ומפוזרים אלה.
במשך למעלה משמונת אלפים שנה, ההיסטוריה של מהארט־איטן־שו, שבהדרגה נעשתה שלמה ומדויקת יותר, לא סיפרה אלא על מאבקים ומלחמות, תחילה בין יחיד ליחיד, אחר כך בין משפחה למשפחה ולבסוף בין שבט לשבט; לכל יצור חי, לכל קבוצה, קטנה או גדולה, לא הייתה במרוצת הדורות כל מטרה אחרת מלבד להבטיח את עליונותה על יריביה, והיא התאמצה, בדרגות שונות של הצלחה, לפעמים מנוגדות, לשעבד אותם לחוקיה.
לאחר שמונת אלפי השנה הללו, זיכרונותיהם של בני האדם הלכו והתבהרו. בתחילת התקופה השנייה מבין ארבע התקופות שתולדותיה של מהארט נחלקו ביניהן בדרך כלל, הפכה האגדה להיות ראויה יותר להיקרא היסטוריה. אבל, היסטוריה או אגדה, מהותם של הסיפורים לא השתנתה כלל: היו אלה תמיד מעשי טבח וקטל — אמנם לא עוד בין שבט לשבט, אלא מעתה בין עם לעם — כך שהתקופה השנייה לא הייתה בסיכומו של דבר שונה מאוד מן הראשונה.
וכך היה גם בתקופה השלישית שהסתיימה לפני מאתיים שנה בקושי, לאחר שנמשכה קרוב לשש מאות שנה. אכזרית אולי יותר, תקופה שלישית זו, שבמהלכה מקובצים בצבאות גדולים לאין שיעור, הִרוו בני האדם את האדמה בדמם בזעם שאינו יודע שובעה.
ובאמת, מעט פחות משמונה מאות שנה לפני היום שזַרטוג סוֹפְר פסע ברחוב הראשי של בזידרה, מצאה האנושות את עצמה מוכנה לזעזועים נרחבים. ברגע ההוא, משהשלימו כלי הנשק, האש והאלימות חלק ממלאכתם ההכרחית, שעה שהחלשים נכנעו מפני החזקים, יצרו בני האדם, שאִכלסו את מהארט־איטן־שו, שלוש אומות הומוגניות, שבכל אחת מהן צמצם הזמן את ההבדלים בין מי שהיו בעבר מנצחים ומנוצחים. באותו זמן ביקשה אחת האומות הללו לשעבד את שכנותיה. שוכנים במרכז מהארט־איטן־בְּרונְז בקירוב, אנשי האַנְדַרְטי־הַה־סַמְגוֹר, או אנשים בעלי פני הברונזה, נלחמו בלי רחם מתוך כוונה להרחיב את גבולותיהם, שגזעם הסוער והפורה נשנק ביניהם. בזה אחר זה, במחיר מלחמות בנות מאות בשנים, הם הביסו את האנדרטי־מָהָארַט־הוריס, אנשי ארץ השלג, ששכנו במחוזות הדרומיים, ואת האנדרטי־מיטְרָה־פְּסוּל, אנשי הכוכב הנייח, שמדינתם שכנה בצפון ובמערב.
חלפו מאתיים שנה בקירוב מיום שההתקוממות המכריעה של שני עמים אחרונים אלה טבעה בנהרות של דם והאדמה ידעה סופסוף עידן של שלום. הייתה זו התקופה הרביעית של ההיסטוריה. ממלכה אחת החליפה את שלושת העמים משכבר, מעתה צייתו כולם לחוק של בזידרה, והאחדות הפוליטית נטתה לבולל את הגזעים. איש לא דיבר עוד על האנשים־בעלי־פני־הברונזה, על אנשי ארץ השלג, על אנשי הכוכב הנייח, ולא היה עוד על פני האדמה אלא עם אחד ויחיד, האנדרטי־איטן־שו, אנשי ארבעה הימים, שגילם בו את כל האחרים.
והנה, כעבור מאתיים שנה של שלום, דומה היה שתקופה חמישית עומדת בפתח. ידיעות מטרידות שבקעו אין לדעת מאין, נפוצו זה זמן מה. קמו הוגי דעות שהעירו בַּלבבות זיכרונות קדומים שנדמה כי נמחקו. תחושת הגזע העתיקה שבה לתחייה בצורה חדשה, מאופיינת במילים חדשות. דיברו על "מורשת קדומים", על "קרבת משפחה", על "לאומיות" וכיוצא באלה מילים — כולן מונחים שנוצרו לאחרונה ואשר ענו על איזה צורך, וקנו להן במהרה זכות קיום. לפי קהילות המוצא, לפי חזות פיזית, לפי נטיות מוסריות, לפי כדאיות או פשוט לפי אזורים ואקלים, הופיעו התקבצויות שהלכו וגדלו אט אט והתחילו לחולל מהומות. לאן תתגלגל התפתחות חדשה זו? האם תתפרק הממלכה שאך זה נוצרה? האם תתחלק מהראט־איטן־שו, כמו בעבר, בין מספר גדול של אומות, או שמא, כדי לקיים את האחדות צריך יהיה למצער להסתייע שוב במעשי הקטל המבעיתים אשר במשך אלפי שנים הפכו את האדמה לבית מטבחיים?...
סוֹפְר, בהינד ראש, דחה מלפניו את המחשבות הללו. לא הוא ולא שום אדם לא ידע מה יֵלד יום. מדוע אם כן להתעצב מראש בשל מאורעות לא ודאיים? מלבד זאת, לא היה זה יום להגות בו בהשערות עגומות. היום, הכול מוקדש לשמחה, ואין צורך לחשוב אלא על גדולתו הנשגבה של מוֹגָאר־סִי, הקיסר השנים־עשר של הַארְס־איטן־שו, ששרביטו מוביל את היקום אל גורלות רבי הוד.
יתרה מזאת, לזַרטוג לא חסרו סיבות לשמוח. מלבד ההיסטוריון ששחזר את תולדותיה של מהראט־איטן־שו, סיכמה חבורה של מלומדים, לרגל יום השנה המפואר, איש איש בתחום מומחיותו, את מצב הידע האנושי וציינו את המקום שמאמציהם רבי השנים הובילו אליו את האנושות. ואם הראשון הביע, במידה מסוימת, מחשבות עגומות, בספרו באיזו דרך איטית ונפתלת נחלצה מבהמיותה הראשונית, אזי סיפקו האחרים עילות לגאווה המוצדקת של קהל שומעיהם.
אכן כן, ההשוואה בין מה שהיה האדם כאשר בא לעולם עירום ומשולל כול לבין מה שהוא היום, עוררה התפעלות. במשך מאות בשנים, חרף חילוקי הדעות שלו וחרף שנאותיו הרצחניות כלפי אחָיו, הוא לא חדל אף לא לרגע ממאבקו בטבע, מגביר בלי הרף את היקף הישגיו. תחילה איטי, מצעדו המנצח הואץ באורח מפתיע זה מאתיים שנה, יציבותם של המוסדות הפוליטיים והשלום הכלל עולמי שנבעו מכך הביאו לידי פיתוח מופלא של המדע. האנושות חיה באמצעות השכל ולא עוד באמצעות אבריה בלבד; היא חשבה, במקום לכלות את עצמה במלחמות נואלות — ועל כן, במשך מאתיים השנה האחרונות, היא התקדמה בצעד מהיר יותר ויותר לקראת הידיעה ולקראת בִּיות החומר...
בעודו פוסע תחת השמש הקופחת לאורך רחוב בזידרה, צייר סוֹפְר בדמיונו, בקווים כלליים, את תמונת כיבושיו של האדם.
תחילה — ודבר זה היה נעוץ בחשכת הזמנים — הוא המציא את הכתב כדי למקד את מחשבתו; לאחר מכן — דבר זה הומצא לפני למעלה מחמש מאות שנה — הוא גילה דרך להפיץ את המילה הכתובה במספר אינסופי של עותקים, בעזרת מַטְבַּעַת אותיות שהונחה אחת ולתמיד. מהמצאה זו נבעו למעשה כל האחרות. בזכותה הופעלו המוחות, תבונתו של כל אדם ואדם הורחבה בזאת של שכנו, והגילויים, ברמה התיאורטית והמעשית, התרבו להפליא. עתה כבר לא נספרו.
האדם חדר אל בטן האדמה וחילץ משם את הפחם, מפיץ חום שופע; הוא שִחרר את כוחם הכמוס של המים, והקיטור משך מעתה על פסים של ברזל שיירות כבדות או הפעיל אינספור מכונות אדירות־כוח, עדינות ומדויקות; הודות למכונות אלה, הוא ארג סיבים צמחיים ויכול היה לעבד לרצונו את המתכות, את השיש ואת האבן. בתחום מעשי פחות, או למצער בעל תועלת ישירה פחות, ופחות מִיָדית, הוא חדר בהדרגה אל מסתורי המספרים וחקר יותר ויותר לעומק את אינספור האמיתות המתמטיות. באמצעות אמיתות אלה סרקה מחשבתו את השמים. הוא ידע כי השמש אינו אלא כוכב הסובב בחלל לפי חוקים מדוקדקים, גורר בגלגלו הלוהט את שבעת כוכבי הלכת שבפמלייתו. הוא הכיר את האמנות, אם של שילוב גופים גולמיים מסוימים באופן שיוכל ליצור מהם גופים חדשים שאין להם ולא כלום עם הראשונים, ואם של חלוקת גופים מסוימים אחרים ליסודות המקוריים המרכיבים אותם. הוא העמיד לניתוח את הקול, את החום, את האור, והחל להגדיר את טבעם ואת חוקיהם. חמישים שנה קודם לכן הוא למד להפיק את הכוח שהרעם והברקים הם גילוייו המפחידים, ומיד שיעבד אותם לו; כבר עתה, מסיע גורם מסתורי זה את מחשבתו הכתובה למרחקים בל ישוערו; מחר הוא יסיע את הקול; מחרתיים מן הסתם הוא יסיע את האור... אכן כן, האדם היה גדול, גדול יותר מן היקום האינסופי שאותו הוא ינהיג כאדון ביום מן הימים...
אזי, כדי להכיר את האמת המוחלטת, תיוותר בעיה אחרונה זו לפותרה: "אדם זה, אדון העולם, מי הוא? מאין בא? לאילו מטרות לא מוּכּרות שואפים מאמציו הבלתי נלאים?"
בנושא רחב זה בדיוק דן זַרטוג סוֹפְר במהלך הטקס שזה עתה יצא ממנו. אמנם הוא רק נגע קלות בנושא, כיוון שבעיה מסוג זה הייתה עדיין בלתי פתורה ותישאר כך מן הסתם עוד זמן רב. שביבי אור מעורפלים החלו עם זאת להאיר את המסתורין. ומן האורות הקלושים הללו, כלום לא זַרטוג סוֹפְר הוא שהפיץ את החזקים ביותר, כאשר כינס בשיטתיות את הבחנותיהם הסבלניות של קודמיו ואת הערותיו האישיות, והגיע אל החוק שלו בדבר האבולוציה של החומר החי, חוק שהיה מקובל עתה על הכול ואשר לא נתקל אף לא במתנגד אחד?
ותיאוריה זו הייתה מושתתת על בסיס משולש.
בראש ובראשונה, על מדע הגיאולוגיה, שנולד מיום שהחלו לחפור בבטן האדמה והשתכלל עם השתפרות כריית המחצבים. קליפת כדור הארץ הייתה מוכרת לפני ולפנים עד כי העזו לקבוע את גילה לארבע מאות אלף שנה, ולעשרים אלף שנה את גילה של מהראט־איטן־שו כפי שהיא היום. לפני כן, הייתה יבשת זו רדומה מתחת למימי הים, כמו שמעידה שכבת הטין הימי העבה אשר כיסתה, ברציפות, על השכבות הסלעיות שמתחתיה. מהו המכניזם שגרם לה לפרוץ אל מחוץ לגלים? מן הסתם, התכווצות כדור הארץ שהתקרר היא שחוללה זאת. תהא אשר תהא הסיבה לכך, היה צריך להתייחס אל הגחתה של מהראט־איטן־שו כאל עובדה מוגמרת.
מדעי הטבע סיפקו לסוֹפְר את שני היסודות הנוספים לשיטתו, בהצביעם על הקִרבה הרבה בין הצמחים לבין עצמם ובין בעלי החיים לבין עצמם. סוֹפְר אף הרחיק לכת: הוא הוכיח עד לוודאות, שכמעט כל הצמחים הקיימים קשורים לצמח ימִי כאל אביהם הקדמון, וכי כמעט כל בעלי החיים היבשתיים או המעופפים מקורם בבעלי חיים ימיים. בהתפתחות איטית ובלתי פוסקת, אלה האחרונים התאימו עצמם מעט מעט לתנאי חיים, תחילה קרובים, ולאחר מכן רחוקים יותר מאלה של חייהם הראשוניים, ומשלב לשלב הולידו את מרבית צורות החיים שאִכלסו את האדמה ואת השמים.
לרוע המזל, תיאוריה מחוכמת זו לא הייתה בדוקה ומנוסה. שהיצורים החיים מעולם החי או מעולם הצומח מקורם באבות קדומים ימיים, דבר זה נראה בלתי ניתן לערעור לגבי הכול כמעט, אבל לא לגבי כולם. ובאמת, היו קיימים אי אלו צמחים ואי אלו בעלי חיים שדומה כי אין אפשרות לקשור אותם לצורות ימיות. זו הייתה אחת מנקודות החולשה של השיטה.
האדם — סוֹפְר לא הסתיר זאת מעצמו — היה הנקודה החלשה האחרת. בין האדם ובעלי החיים לא הייתה אפשרית כל קִרבה. אמנם התפקודים והתכונות הראשוניות, כגון הנשימה, התזונה והניידות היו זהים והתממשו או התגלו דומים מאוד במהותם, אך תהום בלתי ניתנת לגישור נותרה בין הצורות החיצוניות, מספרן ומערך אבריהן. גם אם אפשר היה, באמצעות שרשרת שחוליות מעטות חסרות בה, לקשור את מרבית בעלי החיים לאבות קדומים שמוצאם בים, ייחוּס כזה לא היה קביל במה שנוגע לאדם. כדי לשמר בשלמותה את התיאוריה של האבולוציה, היה אפוא הכרח להעלות השערה בדבר מוצא משותף לשוכני המים ולאדם, מוצא שמאומה, לחלוטין מאומה, לא הצביע על קיומו הקודם.
לרגע קט קיווה סוֹפְר למצוא באדמה ראיות שיתמכו בדעותיו. ביוזמתו ובהדרכתו בוצעו במשך שנים ארוכות חפירות, אך ורק כדי להגיע לתוצאות מנוגדות בתכלית לאלה שיוזמן ציפה להן.
לאחר שחצו שִכבה דקה של רקבובית, שנוצרה מהתפרקותם של צמחים ושל בעלי חיים דומים או סמוכים לאלה שנראו מדי יום, הגיעו אל שכבת טין עבה ששרידי העבר בה שינו את טבעם. בשכבת טין זו, לא נמצא דבר מן הצומח ומן החי הקיימים, אבל נמצא מצבור גדול ועצום של מאובנים, ימיים באופן בלעדי, אשר צורות מאותו מין עדיין היו קיימות על פני כדור הארץ, על פי הרוב באוקיינוסים המקיפים את מהראט־איטן־שו...

ז'ול ורן

ז'וּל וֶרְן (בצרפתית: Jules Verne‏; 8 בפברואר 1828 - 24 במרץ 1905) היה סופר צרפתי הנחשב לאחד מחלוצי סוגת המדע הבדיוני בספרות. אחדים מספריו תורגמו ל-148 שפות.

כמו סופרים רבים מתקופתו שהתחנכו בחברה הקתולית הבורגנית, ורן נקט לעתים בטון אנטישמי בספריו. סיווגו כאנטישמי נובע בעיקר מתיאור דמותו של היהודי יצחק החבוט מהספר "הארץ שנתלשה", אולם ראוי לציין כי בזמנו מדובר היה באנטישמיות מסורתית, ולא באנטישמיות מודרנית והמשמעות שקיבל המושג לאחר השואה.
 ז'ול ורן נפטר באמיין, אליה עבר ב-1872, ב-24 במרץ 1905 והוא בן 77.

עוד על הספר

  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 109 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 49 דק'

נושאים

אדם הנצחי ז'ול ורן

פרק ראשון: אדם הנצחי

 


הזַרְטוֹג סוֹפְר־אַי־סְר — כלומר "הדוקטור, נציג זָכָר שלישי של הדור המאה ואחת של שושלת סוֹפְר" — פסע בצעדים איטיים ברחוב הראשי של בָּזִידְרָה, בירת הַארְס־אִיטֶן־שׁוּ, או במילים אחרות "קיסרות ארבעת הימים". ובאמת, ארבעה ימים — הטוּבֵּלוֹן או הצפוני, הַאֵהוֹן או הדרומי, הסְפּוֹן או המזרחי, והמֵרוֹן או המערבי — תחמו אזור רחב ידיים זה, שצורתו מאוד לא סימטרית, וקצותיו (בחישוב לפי המידות הידועות לקורא) הגיעו לאורכו אל המעלה הרביעית מזרח והשישים ושתיים במערב, ולרוחבו — אל המעלה החמישים וארבע צפון, והחמישים וחמש דרום. באשר לשטחם של הימים הללו בהתאמה — איך לאמוד אותו, ולו גם בקירוב, כיוון שהם כולם נפגשו זה עם זה, ויורד־ים העוזב את אחד מחופיהם ומפליג כל העת הישר לפניו יגיע בהכרח לחוף הנגדי בתכלית? שכן על כל שטח פני הגלובוס לא הייתה קיימת אדמה אחרת מלבד זו של הארס־איטן־שו.
סוֹפְר פסע בצעדים איטיים, ראשית מפני שהיה חם מאוד: הייתה זו תחילתה של העונה הבוערת, ועל בזידרה, השוכנת על גדת הסְפּוֹן־שׁוּ, או הים המזרחי, פחות מעשרים מעלות מצפון לקו המשווה, נשפך אשד נורא של קרניים מן השמש, הקרובה באותה שעה לזֵנית.
אך יותר מן העייפות ומן החום, כובד מחשבותיו האט את צעדיו של סוֹפְר, הזַרטוג המלומד. בעודו מוחה את מצחו בידו בפיזור דעת, נזכר בישיבה שזה עתה הסתיימה, שנואמים רבים צחי לשון, שעִמם ראה לו לכבוד להימנות, חגגו בה בפאר רב את השנה המאה ותשעים לייסודה של הקיסרות.
אחדים שִׁחזרו את ההיסטוריה של מַהַארְט, כלומר זו של האנושות כולה. הם הראו את מהארט־איטן־שו, אדמת ארבעה הימים, מחולקת, בראשיתה, בין מספר עצום של עממים פראיים, שלא ידעו זה על קיומו של זה. אל עממים אלה נקשרו המסורות העתיקות ביותר. באשר לעובדות קודמות, איש לא הכירן, ומדעי הטבע הצליחו אך בקושי להבחין באור קלוש בין מחשכי העבר הבלתי חדירים. מכל מקום, זמנים רחוקים אלה חמקו מן הביקורת ההיסטורית, שעיקריה הראשונים היו מורכבים מן המושגים המעורפלים הקשורים לעממים עתיקים ומפוזרים אלה.
במשך למעלה משמונת אלפים שנה, ההיסטוריה של מהארט־איטן־שו, שבהדרגה נעשתה שלמה ומדויקת יותר, לא סיפרה אלא על מאבקים ומלחמות, תחילה בין יחיד ליחיד, אחר כך בין משפחה למשפחה ולבסוף בין שבט לשבט; לכל יצור חי, לכל קבוצה, קטנה או גדולה, לא הייתה במרוצת הדורות כל מטרה אחרת מלבד להבטיח את עליונותה על יריביה, והיא התאמצה, בדרגות שונות של הצלחה, לפעמים מנוגדות, לשעבד אותם לחוקיה.
לאחר שמונת אלפי השנה הללו, זיכרונותיהם של בני האדם הלכו והתבהרו. בתחילת התקופה השנייה מבין ארבע התקופות שתולדותיה של מהארט נחלקו ביניהן בדרך כלל, הפכה האגדה להיות ראויה יותר להיקרא היסטוריה. אבל, היסטוריה או אגדה, מהותם של הסיפורים לא השתנתה כלל: היו אלה תמיד מעשי טבח וקטל — אמנם לא עוד בין שבט לשבט, אלא מעתה בין עם לעם — כך שהתקופה השנייה לא הייתה בסיכומו של דבר שונה מאוד מן הראשונה.
וכך היה גם בתקופה השלישית שהסתיימה לפני מאתיים שנה בקושי, לאחר שנמשכה קרוב לשש מאות שנה. אכזרית אולי יותר, תקופה שלישית זו, שבמהלכה מקובצים בצבאות גדולים לאין שיעור, הִרוו בני האדם את האדמה בדמם בזעם שאינו יודע שובעה.
ובאמת, מעט פחות משמונה מאות שנה לפני היום שזַרטוג סוֹפְר פסע ברחוב הראשי של בזידרה, מצאה האנושות את עצמה מוכנה לזעזועים נרחבים. ברגע ההוא, משהשלימו כלי הנשק, האש והאלימות חלק ממלאכתם ההכרחית, שעה שהחלשים נכנעו מפני החזקים, יצרו בני האדם, שאִכלסו את מהארט־איטן־שו, שלוש אומות הומוגניות, שבכל אחת מהן צמצם הזמן את ההבדלים בין מי שהיו בעבר מנצחים ומנוצחים. באותו זמן ביקשה אחת האומות הללו לשעבד את שכנותיה. שוכנים במרכז מהארט־איטן־בְּרונְז בקירוב, אנשי האַנְדַרְטי־הַה־סַמְגוֹר, או אנשים בעלי פני הברונזה, נלחמו בלי רחם מתוך כוונה להרחיב את גבולותיהם, שגזעם הסוער והפורה נשנק ביניהם. בזה אחר זה, במחיר מלחמות בנות מאות בשנים, הם הביסו את האנדרטי־מָהָארַט־הוריס, אנשי ארץ השלג, ששכנו במחוזות הדרומיים, ואת האנדרטי־מיטְרָה־פְּסוּל, אנשי הכוכב הנייח, שמדינתם שכנה בצפון ובמערב.
חלפו מאתיים שנה בקירוב מיום שההתקוממות המכריעה של שני עמים אחרונים אלה טבעה בנהרות של דם והאדמה ידעה סופסוף עידן של שלום. הייתה זו התקופה הרביעית של ההיסטוריה. ממלכה אחת החליפה את שלושת העמים משכבר, מעתה צייתו כולם לחוק של בזידרה, והאחדות הפוליטית נטתה לבולל את הגזעים. איש לא דיבר עוד על האנשים־בעלי־פני־הברונזה, על אנשי ארץ השלג, על אנשי הכוכב הנייח, ולא היה עוד על פני האדמה אלא עם אחד ויחיד, האנדרטי־איטן־שו, אנשי ארבעה הימים, שגילם בו את כל האחרים.
והנה, כעבור מאתיים שנה של שלום, דומה היה שתקופה חמישית עומדת בפתח. ידיעות מטרידות שבקעו אין לדעת מאין, נפוצו זה זמן מה. קמו הוגי דעות שהעירו בַּלבבות זיכרונות קדומים שנדמה כי נמחקו. תחושת הגזע העתיקה שבה לתחייה בצורה חדשה, מאופיינת במילים חדשות. דיברו על "מורשת קדומים", על "קרבת משפחה", על "לאומיות" וכיוצא באלה מילים — כולן מונחים שנוצרו לאחרונה ואשר ענו על איזה צורך, וקנו להן במהרה זכות קיום. לפי קהילות המוצא, לפי חזות פיזית, לפי נטיות מוסריות, לפי כדאיות או פשוט לפי אזורים ואקלים, הופיעו התקבצויות שהלכו וגדלו אט אט והתחילו לחולל מהומות. לאן תתגלגל התפתחות חדשה זו? האם תתפרק הממלכה שאך זה נוצרה? האם תתחלק מהראט־איטן־שו, כמו בעבר, בין מספר גדול של אומות, או שמא, כדי לקיים את האחדות צריך יהיה למצער להסתייע שוב במעשי הקטל המבעיתים אשר במשך אלפי שנים הפכו את האדמה לבית מטבחיים?...
סוֹפְר, בהינד ראש, דחה מלפניו את המחשבות הללו. לא הוא ולא שום אדם לא ידע מה יֵלד יום. מדוע אם כן להתעצב מראש בשל מאורעות לא ודאיים? מלבד זאת, לא היה זה יום להגות בו בהשערות עגומות. היום, הכול מוקדש לשמחה, ואין צורך לחשוב אלא על גדולתו הנשגבה של מוֹגָאר־סִי, הקיסר השנים־עשר של הַארְס־איטן־שו, ששרביטו מוביל את היקום אל גורלות רבי הוד.
יתרה מזאת, לזַרטוג לא חסרו סיבות לשמוח. מלבד ההיסטוריון ששחזר את תולדותיה של מהראט־איטן־שו, סיכמה חבורה של מלומדים, לרגל יום השנה המפואר, איש איש בתחום מומחיותו, את מצב הידע האנושי וציינו את המקום שמאמציהם רבי השנים הובילו אליו את האנושות. ואם הראשון הביע, במידה מסוימת, מחשבות עגומות, בספרו באיזו דרך איטית ונפתלת נחלצה מבהמיותה הראשונית, אזי סיפקו האחרים עילות לגאווה המוצדקת של קהל שומעיהם.
אכן כן, ההשוואה בין מה שהיה האדם כאשר בא לעולם עירום ומשולל כול לבין מה שהוא היום, עוררה התפעלות. במשך מאות בשנים, חרף חילוקי הדעות שלו וחרף שנאותיו הרצחניות כלפי אחָיו, הוא לא חדל אף לא לרגע ממאבקו בטבע, מגביר בלי הרף את היקף הישגיו. תחילה איטי, מצעדו המנצח הואץ באורח מפתיע זה מאתיים שנה, יציבותם של המוסדות הפוליטיים והשלום הכלל עולמי שנבעו מכך הביאו לידי פיתוח מופלא של המדע. האנושות חיה באמצעות השכל ולא עוד באמצעות אבריה בלבד; היא חשבה, במקום לכלות את עצמה במלחמות נואלות — ועל כן, במשך מאתיים השנה האחרונות, היא התקדמה בצעד מהיר יותר ויותר לקראת הידיעה ולקראת בִּיות החומר...
בעודו פוסע תחת השמש הקופחת לאורך רחוב בזידרה, צייר סוֹפְר בדמיונו, בקווים כלליים, את תמונת כיבושיו של האדם.
תחילה — ודבר זה היה נעוץ בחשכת הזמנים — הוא המציא את הכתב כדי למקד את מחשבתו; לאחר מכן — דבר זה הומצא לפני למעלה מחמש מאות שנה — הוא גילה דרך להפיץ את המילה הכתובה במספר אינסופי של עותקים, בעזרת מַטְבַּעַת אותיות שהונחה אחת ולתמיד. מהמצאה זו נבעו למעשה כל האחרות. בזכותה הופעלו המוחות, תבונתו של כל אדם ואדם הורחבה בזאת של שכנו, והגילויים, ברמה התיאורטית והמעשית, התרבו להפליא. עתה כבר לא נספרו.
האדם חדר אל בטן האדמה וחילץ משם את הפחם, מפיץ חום שופע; הוא שִחרר את כוחם הכמוס של המים, והקיטור משך מעתה על פסים של ברזל שיירות כבדות או הפעיל אינספור מכונות אדירות־כוח, עדינות ומדויקות; הודות למכונות אלה, הוא ארג סיבים צמחיים ויכול היה לעבד לרצונו את המתכות, את השיש ואת האבן. בתחום מעשי פחות, או למצער בעל תועלת ישירה פחות, ופחות מִיָדית, הוא חדר בהדרגה אל מסתורי המספרים וחקר יותר ויותר לעומק את אינספור האמיתות המתמטיות. באמצעות אמיתות אלה סרקה מחשבתו את השמים. הוא ידע כי השמש אינו אלא כוכב הסובב בחלל לפי חוקים מדוקדקים, גורר בגלגלו הלוהט את שבעת כוכבי הלכת שבפמלייתו. הוא הכיר את האמנות, אם של שילוב גופים גולמיים מסוימים באופן שיוכל ליצור מהם גופים חדשים שאין להם ולא כלום עם הראשונים, ואם של חלוקת גופים מסוימים אחרים ליסודות המקוריים המרכיבים אותם. הוא העמיד לניתוח את הקול, את החום, את האור, והחל להגדיר את טבעם ואת חוקיהם. חמישים שנה קודם לכן הוא למד להפיק את הכוח שהרעם והברקים הם גילוייו המפחידים, ומיד שיעבד אותם לו; כבר עתה, מסיע גורם מסתורי זה את מחשבתו הכתובה למרחקים בל ישוערו; מחר הוא יסיע את הקול; מחרתיים מן הסתם הוא יסיע את האור... אכן כן, האדם היה גדול, גדול יותר מן היקום האינסופי שאותו הוא ינהיג כאדון ביום מן הימים...
אזי, כדי להכיר את האמת המוחלטת, תיוותר בעיה אחרונה זו לפותרה: "אדם זה, אדון העולם, מי הוא? מאין בא? לאילו מטרות לא מוּכּרות שואפים מאמציו הבלתי נלאים?"
בנושא רחב זה בדיוק דן זַרטוג סוֹפְר במהלך הטקס שזה עתה יצא ממנו. אמנם הוא רק נגע קלות בנושא, כיוון שבעיה מסוג זה הייתה עדיין בלתי פתורה ותישאר כך מן הסתם עוד זמן רב. שביבי אור מעורפלים החלו עם זאת להאיר את המסתורין. ומן האורות הקלושים הללו, כלום לא זַרטוג סוֹפְר הוא שהפיץ את החזקים ביותר, כאשר כינס בשיטתיות את הבחנותיהם הסבלניות של קודמיו ואת הערותיו האישיות, והגיע אל החוק שלו בדבר האבולוציה של החומר החי, חוק שהיה מקובל עתה על הכול ואשר לא נתקל אף לא במתנגד אחד?
ותיאוריה זו הייתה מושתתת על בסיס משולש.
בראש ובראשונה, על מדע הגיאולוגיה, שנולד מיום שהחלו לחפור בבטן האדמה והשתכלל עם השתפרות כריית המחצבים. קליפת כדור הארץ הייתה מוכרת לפני ולפנים עד כי העזו לקבוע את גילה לארבע מאות אלף שנה, ולעשרים אלף שנה את גילה של מהראט־איטן־שו כפי שהיא היום. לפני כן, הייתה יבשת זו רדומה מתחת למימי הים, כמו שמעידה שכבת הטין הימי העבה אשר כיסתה, ברציפות, על השכבות הסלעיות שמתחתיה. מהו המכניזם שגרם לה לפרוץ אל מחוץ לגלים? מן הסתם, התכווצות כדור הארץ שהתקרר היא שחוללה זאת. תהא אשר תהא הסיבה לכך, היה צריך להתייחס אל הגחתה של מהראט־איטן־שו כאל עובדה מוגמרת.
מדעי הטבע סיפקו לסוֹפְר את שני היסודות הנוספים לשיטתו, בהצביעם על הקִרבה הרבה בין הצמחים לבין עצמם ובין בעלי החיים לבין עצמם. סוֹפְר אף הרחיק לכת: הוא הוכיח עד לוודאות, שכמעט כל הצמחים הקיימים קשורים לצמח ימִי כאל אביהם הקדמון, וכי כמעט כל בעלי החיים היבשתיים או המעופפים מקורם בבעלי חיים ימיים. בהתפתחות איטית ובלתי פוסקת, אלה האחרונים התאימו עצמם מעט מעט לתנאי חיים, תחילה קרובים, ולאחר מכן רחוקים יותר מאלה של חייהם הראשוניים, ומשלב לשלב הולידו את מרבית צורות החיים שאִכלסו את האדמה ואת השמים.
לרוע המזל, תיאוריה מחוכמת זו לא הייתה בדוקה ומנוסה. שהיצורים החיים מעולם החי או מעולם הצומח מקורם באבות קדומים ימיים, דבר זה נראה בלתי ניתן לערעור לגבי הכול כמעט, אבל לא לגבי כולם. ובאמת, היו קיימים אי אלו צמחים ואי אלו בעלי חיים שדומה כי אין אפשרות לקשור אותם לצורות ימיות. זו הייתה אחת מנקודות החולשה של השיטה.
האדם — סוֹפְר לא הסתיר זאת מעצמו — היה הנקודה החלשה האחרת. בין האדם ובעלי החיים לא הייתה אפשרית כל קִרבה. אמנם התפקודים והתכונות הראשוניות, כגון הנשימה, התזונה והניידות היו זהים והתממשו או התגלו דומים מאוד במהותם, אך תהום בלתי ניתנת לגישור נותרה בין הצורות החיצוניות, מספרן ומערך אבריהן. גם אם אפשר היה, באמצעות שרשרת שחוליות מעטות חסרות בה, לקשור את מרבית בעלי החיים לאבות קדומים שמוצאם בים, ייחוּס כזה לא היה קביל במה שנוגע לאדם. כדי לשמר בשלמותה את התיאוריה של האבולוציה, היה אפוא הכרח להעלות השערה בדבר מוצא משותף לשוכני המים ולאדם, מוצא שמאומה, לחלוטין מאומה, לא הצביע על קיומו הקודם.
לרגע קט קיווה סוֹפְר למצוא באדמה ראיות שיתמכו בדעותיו. ביוזמתו ובהדרכתו בוצעו במשך שנים ארוכות חפירות, אך ורק כדי להגיע לתוצאות מנוגדות בתכלית לאלה שיוזמן ציפה להן.
לאחר שחצו שִכבה דקה של רקבובית, שנוצרה מהתפרקותם של צמחים ושל בעלי חיים דומים או סמוכים לאלה שנראו מדי יום, הגיעו אל שכבת טין עבה ששרידי העבר בה שינו את טבעם. בשכבת טין זו, לא נמצא דבר מן הצומח ומן החי הקיימים, אבל נמצא מצבור גדול ועצום של מאובנים, ימיים באופן בלעדי, אשר צורות מאותו מין עדיין היו קיימות על פני כדור הארץ, על פי הרוב באוקיינוסים המקיפים את מהראט־איטן־שו...