אות הגורל

פרק ראשון: אות הגורל

 מרס החליף את הצבעים מאפור לירוק וצחק צחוק חזק, עד שהגשם והכפור נעלמו כלא היו. השמש, האחראית על השינוי, לא נחשבת בדין צדק, אלא כמי שמילאה את תפקידה. בתקופה זו של רעננות ומלחמת חרמה בין העונות, החורף עצוב שהלך לעולמו, כאן אין לו סדין לבן, וקברו אותו מוקדם מהצפוי.
האביב שמח וקולני, שבא במקומו - ושרה חוגגת עשרים ושניים אביבים, עם נינה חברת ילדות. היא מזמינה תמיד חבורה עליזה – אסיה, דורון – עורך דין מפורסם בעיר, למרות גילו הצעיר, עמיתיה מהעבודה ב'מכללה הטכנולוגית'. אין לה ארוס או חבר נפש, עדיין שונאת גברים כהגדרתה, ואף אחד לא כבש את לבה הבוער. מבחינה זו, נינה אינה מבינה אותה.
תהיי בתולה זקנה, אהובתי.
אהובתך היא אמא שלך. את מדברת אלי? מגיבה שרה, לפחות היה לי חבר.
כן, בתיכון. ואחרי כמה נשיקות נפרדתם. איזה סיפור רומנטי.
אולי האביר על הסוס הלבן, שלי, לא נולד!
נולד, נולד, אבל הוא בגיל הגן.
נינה עייפה, למדה הרבה בזמן האחרון. המבחנים לא היו קלים. רצתה לנוח, לישון, לישון עד אין קץ. אך חייבת להיות ערה ביום הולדתה.
שרה כועסת מהר, וכשהיא כועסת לא מדברת אתה כבר חצי שנה. אחרי נמנום של חצי שעה, קמה. נכנסה לאמבטיה, ארוכה מהרגיל. לבשה את שמלתה החומה, שהיא אוהבת במיוחד, זרקה עליה שלוש מאות גרם של בושם 'האביב' בכל פינות הגוף היפה, וירדה במדרגות.
בבניינים הישנים הללו אין מעליות. המתנה בתיקה, לב תלוי בשרשרת כסף. נכנסה למכונית הקטנה והנחמדה של אסיה, שהמתינה לה, 'פונטו' ויצאו לדרך. שרה גרה שני בניינים במורד הרחוב. באופק בית ספר 'עמל' ו'המכללה הטכנולוגית', בה היא עובדת כמזכירה, לא רחוק מהסופר פארם. בצד ימין, נבנו שני בניינים גבוהים.
דירתה חדשה, דירה גדולה בעלת ארבעה חדרים, ששרה קנתה בלי משכנתה או עזרה כספית מהוריה. נינה יודעת שקיבלה סכום רציני עם מות אביה, אבל כל הכבוד, שמסתדרת לבד. שרה, גבוהה ורזה, עיניים חומות ושיערה ארוך שמלטף את כתפיה העגולות, בחורה יפה. גופה אתלטי עם קימורים מפתים, וזה מסתורי שאין לה מאהב. חשבה נינה בזמן שעלתה במעלית לקומה השביעית.
שרה קיבלה אותה בחיבוקים ונשיקות כרגיל:
- מה שלומך? מצוין שהגעת.
- טוב, סידרת את השיער בצורה שונה, אך הולם אותך, והשמלה הירוקה, את מאה אחוז יקירתי!
- סתמי את פיך, כלבה! ענתה המארחת בטון צרוד בכוונה, כמשחק מהילדות.
- תודה, נבלה.
בסלון הענק האנשים רוקדים. הבחינה ברוני המהנדס ואשתו, פחות רלוונטית. ודנה ונילי, חברות מהעבודה. נינה לא מעוניינת לרקוד. התיישבה ליד השולחן מלא אוכל וממתקים ושתתה כוס תפוזינה ואז שרה הופיעה מולה עם בחור זר, גבוה מטר תשעים וקצת, רזה.
- תכירי, אבי,
- נעים מאד.
- מאיפה אתה?
- גר בתל אביב, אבל כבר שנה עובד בבאר שבע.
- הבנתי.
"תסלחי לי," אמרה שרה ונעלמה.
נינה הסמיקה כרגיל. הבחור התבונן סביבו, אבוד. בסוף העז להוציא מפיו שאלה בנלית: - את סטודנטית?
- כן.
- מה את לומדת?
- שנה שלישית, היסטוריה, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. והוסיפה בת עשרים ושתיים וקצת. ולא נשואה נו, סיימתי את כל סיפור חיי, צחקה נינה, כדי למנוע את השאלות הבאות באותו נושא. ואתה?
- מהנדס חשמל. שנה ותק בחברת החשמל רווק, בן עשרים ושמונה. הכל על השולחן וגלוי.
- נטיות מיניות?
- מעדיף נשים.
"גם שרה," כמעט נפלט המשפט מפיה. סתמי כלבה! לחשה לעצמה כשראתה ששרה מתקרבת.
- הכל בסדר? שאלה בנימוס.
- מצוין!
שרה עזבה אותם ודיברה עם דניאל הרוש, שהיה מורה לפיזיקה במכללה.
- רוצה לרקוד?
- ברצון!
איך היא יכולה לסרב. היא עייפה מתה, הרגליים בקושי זזות, אך הצעיר מולה די מושך ובלעדיו הייתה משועממת להפליא – הרהרה נינה. טנגו, ריקוד רומנטי וחושני, אבל הוא דרך כמה פעמים על רגלה הימנית והוסיף שמן למדורה, לקיטורים פנימיים שלה, מתוסכלת וכועסת על כל העולם.
- מה קרה?
- שום דבר אתה חייב שיפור דחוף באומנות הריקוד אדוני המהנדס.
- יודע, אך יש לי כישורים אחרים.
- במה, למשל?
- בכיבוש בחורות!
- אה, תוכנית מיוחדת?
- לא אגלה לקרבנות.
- גם לי יש כשרונות מיוחדים
- במה?
- דחיית הבנים.
- למה? את בחורה יפה, חכמה איני רואה שום סיבה. אין לך חבר?
- לא!
- ובעבר, נגיד לפני שנתיים?
- אף פעם. רק בתיכון תלמיד מהתיכון שנישק אותי פעמיים וברח מפוחד.
- או, כחכח בגרונו המצב קריטי. יכול לתקן אותך בנקל.
- תודה, איני מעוניינת.
הם רקדו עוד פעמיים. נחמד, חשבה נינה, עיניים ירוקות שיער חום, תווי פנים לא סימטריים כל כך. ודאי, משתדל למצוא חן בעיניי.
- דע שגדלתי בלי אבא.
- הוא עזב?
- לא, נפטר עוד כשהייתי קטנה, בת שלוש. אולי זו הסיבה שמוציאה קוצים, כשגבר מתקרב אלי.
- שמתי לב.
- אנסה להתגבר.
- מבחינתי עזרתי נתונה לך בכל עת. עשינו עסק?
- אם אתה מתעקש.
- אני יכול. את מוכנה לנסוע אתי הביתה?
- למה לא?
הם נסעו במכונית החברה. על יד ביתה נפרדו. הוא רצה לנשק אותה. נינה סירבה.
- מחר את פנויה?
- כן.
- אז ניפגש בשעה שש?
- איפה?
- בכיכר, מול תחנת הרכבת.
- בסדר גמור, לילה טוב!
- לילה טוב!
אבי לחץ את ידה העדינה ונעלם לתוך החושך...