כל הצלילים כולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל הצלילים כולם

כל הצלילים כולם

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כאשר אִמרי, המוזיקאית שנולדה בתוך תיק של גיטרה, חוזרת אחרי פרידה קשה אל כור מחצבתה בחנות כלי הנגינה של אביה בירושלים, היא מגלה במהרה שהבניין המיתולוגי שבו שוכנת החנות מיועד להריסה.

מאבקה האישי, למצוא שוב את מקומה בעולם, משתלב במאבקה העיקש של הקהילה המגוונת שהתאספה בבניין, המבקשת לשמרו ואף להעמידו במרכז של פרק חדש ויוצא דופן בדברי הימים של העיר ירושלים.

כל הצלילים כולם הוא רומן קצבי הניצב בתור שיר הלל למוזיקה וליכולת שלה לחבר את האדם אל עצמו ואל מקורותיו.

ברומן ייחודי זה, תום יוגב נעה באופן שובה לב בין הריאליסטי והמיסטי, הגשמי והרוחני, המודרני והמסורתי, ובוחנת את הקסם הנוצר בתפרים ההדוקים שבין כל אלה.

פרק ראשון

התחלה

אִמרי נולדה בתוך תיק של גיטרה. תמר כרעה ללדת בחנות בדיוק כשכיתרו את מרכז העיר בגלל חפץ חשוד והאמבולנס לא הספיק להגיע. הבניין, שבעשר השנים שעברו מאז שהוקם כבר שקע בנמנום של שכחה, לפתע התעורר. ברגע של תושייה, רץ מיכה להביא את אסתר־חיתולים מחנות מוצרי הספיגה למבוגרים הסמוכה. היא הניחה את הארגז שעמלה על פריקתו והבהילה את הלקוחות אל מחוץ לחנות. אחר־כך נעלה את הדלת וציוותה על בוריס, העובד החדש שהגיע מסנט פטרבורג היישר אל הבניין, להעמיד חיץ של אורגנים ומגברים. כך הוסתרה ההתרחשות מעיני המתקהלים, שמלבד לקוחות החנות כללו את שאול מהפוטו למעלה, דוד ורחלה מהבָּגט ותוכי תועה מחנות החיות. לאחר מכן שטפה אסתר את זרועותיה הכבדות במטבחון, התעלמה מתיקן שכוב על גבו, היטיבה את שערה האסוף בפקעת הדוקה, נטלה את הקאטר ששימש לחיתוך מיתרים וניגשה למלאכה.

"היא יודעת מה היא עושה?״

״איך הילדה תיוולד שם על הרצפה?״

״אי אפשר לתת אפילו לאמבולנס לעבור?"

התנגנו הלחישות מהמסדרון והתערבבו במלמולי פרקי תהילים עד שהגיעו לאוזניהָ של אסתר. "בוריס, תשתיק אותם שם בחוץ, זה הדבר האחרון שחסר לנו".

בוריס פתח חרך בדלת. "אתם, כן, אתם שם, נו, תהיו בשקט", אמר במבטא כבד.

ואז, מקץ פרק זמן מורט עצבים – עשרים דקות, שעתיים, מי הצליח לספור בכלל? נשמע מחוץ לחנות סופרן הילודים של אמרי, עת מיכה (שכבר הספיק להתאושש) קירב מיקרופון לפיה, כדי שהמתקהלים מחוץ לחנות ידעו שברוך השם, התינוקת בסדר.

האמבולנס הצליח להגיע לבסוף ופינה את תמר והתינוקת לקול קריאות העידוד של אנשי הבניין.

"משוגעים פה כולם, תאמין לי", אמר מיכה לבוריס, שהבעת פניו עדיין נעה על הציר שבין אימה לשעשוע, ואף אחד מהם לא שם לב למה שהחל להתרחש עתה במסדרון שליד החנות של אסתר־חיתולים.

"מה חשבת לעצמך אסתר? ככה, כל הטומאה הזו, ודווקא פה, שלא נדע", נשפה בכעס אישה נוספת וסביבה מעגל של נשים שהלך ונסגר על שתיהן.

"סליחה, עם כל הכבוד", אסתר־חיתולים נופפה בידה כמו מנסה לגרש יתוש טורדני, "מה בדיוק הייתי אמורה לעשות, לא ליילד אותה? לתת לה ולאימא שלה למות? זה פחות טמא בעיניכן?"

"חס ושלום, חס ושלום", גברה חומת המלמולים סביבן.

"ואיך הגעתן לפה בכלל?" אסתר המשיכה, "מי קראה לכן?"

"אף אחת לא..." המשיכה הכועסת, פניה האדימו, "מה את חושבת? כשהוא הדליק את הרמקול הזה... פתאום שמעו הכול, בכל הבניין, את יודעת איך זה כאן!"

"כן, אני יודעת".

"חשבנו שחנות מוזיקה דווקא תעזור עם התדרים, כשתגיע העת, אבל עכשיו, מה עכשיו?"

"פשוט להמשיך לטהר", חתמה אסתר־חיתולים את הדיון.

לקח זמן־מה עד שתמר ומיכה, הזוג האדיב והשקט מחנות כלי הנגינה, התאוששו מהרגע האינטימי שנאלצו לחלוק עם יתר שוהי הבניין. תמר למעשה מעולם לא התגברה באמת על העובדה שאמרי, בתה הראשונה, הגיחה לעולם לעיניי כולם בתוך "הג'יפה של החנות". חדר הלידה שלה והעריסה הראשונה של אמרי הורכבו מתיק מאובק של גיטרה, גזירי מיתרים וקטלוגים שעבר זמנם.

"פלא שהילדה לא נולדה עם טטנוס", אמרה תמר למיכה כשהשתחררה מבית החולים.

על השטיח הדהוי שבחנות נותר כתם מאותה הלידה. בכל פעם שתמר ראתה אותו, היא הזיזה את התוף הסמוך כדי שיכסה עליו. זה היה תוף מצעד שמיכה הבין את הפוטנציאל המסחרי הגלום בו והזמין כמות בצבעי צהוב ושחור.

"מיכיק, אולי נחליף את השטיח? הכתם הזה נמצא פה מאז הלידה שלה", אמרה לו שוב ושוב.

"אבל זה דבר יפה, מזכרת", הייתה תשובתו הקבועה. וכשלא שמה לב, השיב את התוף למקומו.

התחלה שנייה

אמרי צעדה במעלה רחוב בצלאל. בשמש העדינה של סוף אוקטובר, זוג שוקיים עצומים שרטט את עצמו לנגד עיניה, נפוחים משריר. היא השפילה מבט אל שתי "רגלי הציפור" שלה, כפי שדניאל נהגה לכנותן. אחותה הקטנה תמיד הזכירה לה שהיא חייבת לעשות כושר ולא להיות תקועה מהבוקר עד הלילה באולפן ההקלטות. אולי עכשיו, כשתצעד את העלייה הזו בכל בוקר, היא סוף־סוף תפסיק להציק לה על הרגליים.

״לצעוד את העלייה הזו בכל בוקר״, היא שיננה לעצמה בקצב ההליכה, צריך להתחיל להתרגל. היא בכלל רוצה להתרגל? הלומת בוקר, היא חבטה על מכסה המנוע של המכונית שדהרה על מעבר החציה בלי לעצור לה, והנהג בתגובה צעק קללות אילמות לעברה.

"יותר טוב אל תתעסקי עם אלה", קראה אישה מבוגרת מצידו השני של הכביש.

אמרי החוותה בידיה בתנועת "מה את רוצה", הופתעה מעצמה והתיישבה על חומת האבן הנמוכה.

ממול, מרבית השולחנות שמחוץ לבית הקפה כבר היו מלאים. בעיר הזאת אפילו האומנים והסטודנטים קמים מוקדם, כולם לחוצים. תחושה של דחיפות הייתה באוויר. נדמה שתמיד היה צריך להספיק לעשות משהו לפני ש – לפני שחורף, לפני ששלג, לפני שתתחיל מלחמה, לפני שיחפרו עוד קו לרכבת הקלה, לפני שהאמריקאים יקנו גם פה דירות והמחירים יעלו, לפני שהחרדים יעברו, לפני הבחירות, לפני ששוב יהיו דקירות. ואצל אמרי אין "לפני ש". הכול כבר נעשה. בהתחלה זו הייתה הקלה, אבל עכשיו, כשהיא מביטה קדימה, היא לא יודעת אפילו מה היא רוצה לראות, אז היא משפילה מבט.

בדריכות גוברת היא פנתה לסמטה שקידמה את פני הבאים בה בריח של שתן, למרות השלט המאולתר שאסר על ריקון השלפוחית של אנשים וכלבים. מהחלונות בקעו קולות של בית־כנסת. היא לא הייתה בקיאה בהלכות שחרית, ומכיוון שעברה בעשר דקות על פני חמישה בתי כנסת ולא שמעה מתוכם קול, הניחה שפה מתכנס המניין של ההפוכים, אלה שערים בלילה כי הם עובדים או סתם כי הראש שלהם לא מצליח להירגע. הכול הרגיש לא מציאותי עכשיו. מהסמטה לתוך מנהרת הרוחות שהצליפה בה, דרך נגן האורגנית הקבוע שניגן להיטי עבר במקצב בּוֹסַה מתכתי, עד לשער של רחוב כי"ח שבו החזירה נפנוף מהוסס לשומר הוותיק, לקחה נשימה עמוקה ונכנסה לאפלולית הבניין.

אלו שלא גדלו בכלבו גזית, אלא רק נקלעו אליו כשחיפשו לתומם שרוכים לנעליים או מיתרים לגיטרה, היו עלולים לא למצוא את דרכם החוצה במשך דקות ארוכות. מסדרונותיו השתרגו אחד לתוך השני בחוקיות שהייתה נהירה רק למי שפקד אותו מדי יום וכבר למד את הדרכים המהירות ביותר להגיע אל הדואר ("צריך לצאת מהבניין ואז להיכנס שוב מאגריפס") או לעלות אל מס־הכנסה ("לא מהמעלית הזו, מזו שנמצאת חצי קומה למטה"). חם בקיץ, קר בחורף, שום דבר לא במקום שהשארת אותו ואיכשהו הכול תמיד ללא שינוי.

שער הכניסה מהרחוב נפתח מתחת לגרם המדרגות הנעות ומשני צדדיו סט החנויות הקבוע: הבגט, הסַפָּר העתיק ("לא מגלח בתער"), הצורף שהקטין את טבעת הנישואין של אימה, הסנדלר שהחליף במסירות סוליות בעקבים של בנות המשפחה ומחוללת הריח הראשי של המסדרון – חנות החיות. אמרי התבוננה בריכוז ברוחות הרפאים של שתי ילדות עם רעמות תלתלים שהשתקפו במי האקווריום העכורים, כל אחת מכריזה איזה דג הוא הדג "שלה". היא תמיד העדיפה את הדגים הכחולים והירוקים, המוזרים, הזרחניים. דניאל לעומת זאת, אהבה את הקלאסיים: דגי זהב שמנמנים, שנראו נינוחים בינות הפלסטיק. פרצופיהן התמזגו חזרה לבבואתה שלה: תלתלים שרק בתל־אביב למדה לחיות איתם בשלום (דניאל כבר שנים עושה החלקה), אף עקום מצד ימין (תמונות רק מצד שמאל), פרצוף ארוך ("קישוא"), עייפות.

חמימות פשטה בה כשחצי קומה למטה כבר ניבטה החנות מהמסדרון. תנועת הזמן שם הייתה כמו של מחוג השעות הקטן. רק מי שמכיר, שמסתכל מספיק מקרוב, יכול להבחין בשינויים. פסנתר חשמלי חדש בתצוגה. נורה שנשרפה והטילה אפלולית באזור של מערכות התופים. ספרי לימוד חדשים למנדולינה, תוצר של אופנת נגינה שרווחה באולפנות בשנים האחרונות.

היא דחפה את דלת הזכוכית הכבדה.

"אני לא יכול למכור את זה בירושלים", מיכה אמר ללקוח מצידו השני של הדלפק. גבוה ומעט גמלוני, הבעלים הוותיק נותר, בדומה לחנותו, בלי הרבה שינויים לאורך השנים. השיער החום הקצר, רובו כבר האפיר. המשקפיים הצרים שהוחלפו פעם בעשור בדגם זהה. ובכל זאת, משהו בתווי הפנים החדים התרכך עם השנים.

"אני לא מבין – וואי נוט?" ענה גבר גדול ממדים עם חיוורון אירופאי שדיבר בערבוביה של עברית ואנגלית במבטא גרמני, "זה אומנות", הוא הצביע על פלאייר.

בוריס נחר מצחוק מתחת לשפמו האדיר. הוא כבר היה קרוב לגיל שישים ועדיין הייתה לו בלורית מרשימה. למרות שברון הלב שהסבו לו כדרך קבע התלמידים לפסנתר בישראל, בעיניים שלו עוד נותרה שובבות.

"למה אתה צוחק?" שאל הגרמני, "באירופה אני מכרתי במיוזיאון שופּ".

הצחוק דלף מבוריס ללא מעצורים. "נו, כי פה זה לא אוורופה, פה אתה בי־ר־ו־ש־ל־י־ם", הטעים, "ויש לנו את הבעיות ששמה, באוורופה, לא חולמים עליהן אפילו. פה יש לנו את החרדים".

"אני תולה את הגיטרות האלה כאן, באותו יום שורפים לי את העסק", הוסיף מיכה.

"שורפים? וואט דו יו מין?"

מיכה צחק. "שורפים, כמו שעשיתם לנו בַּשוֹ–"

"אבא!" אמרי קטעה אותו, "זה לא יפה". הגעתי בדיוק בזמן, חשבה, עוד רגע והוא היה מבריח את הלקוח. הייתה לה מיומנות ארוכת שנים בתיווך ההומור של מיכה ללקוחות המזועזעים.

"אמרי, בוביצ'קה! איזה כיף שאת פה איתנו בבוקר", בוריס חייך אליה. היו אצלו שני סוגי חיוכים מובחנים: האחד שמור ללקוחות, בייחוד לזן המעצבן שלהם, נמתח מוכנית על פניו כשהוא מזנק מהכיסא לקדם את פניהם בכניסה, והשני היה החיוך האמיתי, שרק יחידי סגולה כמו אמרי הכירו.

"בת שלך? דומֵה... יש לי גם לפראוליין". הגרמני הגיש לה פלאייר שעליו הופיעו גיטרות במגוון צבעים, כולן עוצבו לפי אותו העיקרון: שני צידי הגיטרה צוירו כאשכים, ומהם בקע צוואר הגיטרה – איבר מין זכרי אדיר ממדים, לא נימול. היא נעצה מבט בפלאייר. במצב אחר הוא היה גורם לה לצחוק, אבל ביום הראשון שהיא חוזרת לחנות? אי אפשר להעביר שעה אחת נורמלית בלי פורנו גיטרות?

"דנקשן", היא השיבה לו את הפלאייר.

"יפה, יה?"

המשך העלילה בספר המלא

עוד על הספר

כל הצלילים כולם תום יוגב

התחלה

אִמרי נולדה בתוך תיק של גיטרה. תמר כרעה ללדת בחנות בדיוק כשכיתרו את מרכז העיר בגלל חפץ חשוד והאמבולנס לא הספיק להגיע. הבניין, שבעשר השנים שעברו מאז שהוקם כבר שקע בנמנום של שכחה, לפתע התעורר. ברגע של תושייה, רץ מיכה להביא את אסתר־חיתולים מחנות מוצרי הספיגה למבוגרים הסמוכה. היא הניחה את הארגז שעמלה על פריקתו והבהילה את הלקוחות אל מחוץ לחנות. אחר־כך נעלה את הדלת וציוותה על בוריס, העובד החדש שהגיע מסנט פטרבורג היישר אל הבניין, להעמיד חיץ של אורגנים ומגברים. כך הוסתרה ההתרחשות מעיני המתקהלים, שמלבד לקוחות החנות כללו את שאול מהפוטו למעלה, דוד ורחלה מהבָּגט ותוכי תועה מחנות החיות. לאחר מכן שטפה אסתר את זרועותיה הכבדות במטבחון, התעלמה מתיקן שכוב על גבו, היטיבה את שערה האסוף בפקעת הדוקה, נטלה את הקאטר ששימש לחיתוך מיתרים וניגשה למלאכה.

"היא יודעת מה היא עושה?״

״איך הילדה תיוולד שם על הרצפה?״

״אי אפשר לתת אפילו לאמבולנס לעבור?"

התנגנו הלחישות מהמסדרון והתערבבו במלמולי פרקי תהילים עד שהגיעו לאוזניהָ של אסתר. "בוריס, תשתיק אותם שם בחוץ, זה הדבר האחרון שחסר לנו".

בוריס פתח חרך בדלת. "אתם, כן, אתם שם, נו, תהיו בשקט", אמר במבטא כבד.

ואז, מקץ פרק זמן מורט עצבים – עשרים דקות, שעתיים, מי הצליח לספור בכלל? נשמע מחוץ לחנות סופרן הילודים של אמרי, עת מיכה (שכבר הספיק להתאושש) קירב מיקרופון לפיה, כדי שהמתקהלים מחוץ לחנות ידעו שברוך השם, התינוקת בסדר.

האמבולנס הצליח להגיע לבסוף ופינה את תמר והתינוקת לקול קריאות העידוד של אנשי הבניין.

"משוגעים פה כולם, תאמין לי", אמר מיכה לבוריס, שהבעת פניו עדיין נעה על הציר שבין אימה לשעשוע, ואף אחד מהם לא שם לב למה שהחל להתרחש עתה במסדרון שליד החנות של אסתר־חיתולים.

"מה חשבת לעצמך אסתר? ככה, כל הטומאה הזו, ודווקא פה, שלא נדע", נשפה בכעס אישה נוספת וסביבה מעגל של נשים שהלך ונסגר על שתיהן.

"סליחה, עם כל הכבוד", אסתר־חיתולים נופפה בידה כמו מנסה לגרש יתוש טורדני, "מה בדיוק הייתי אמורה לעשות, לא ליילד אותה? לתת לה ולאימא שלה למות? זה פחות טמא בעיניכן?"

"חס ושלום, חס ושלום", גברה חומת המלמולים סביבן.

"ואיך הגעתן לפה בכלל?" אסתר המשיכה, "מי קראה לכן?"

"אף אחת לא..." המשיכה הכועסת, פניה האדימו, "מה את חושבת? כשהוא הדליק את הרמקול הזה... פתאום שמעו הכול, בכל הבניין, את יודעת איך זה כאן!"

"כן, אני יודעת".

"חשבנו שחנות מוזיקה דווקא תעזור עם התדרים, כשתגיע העת, אבל עכשיו, מה עכשיו?"

"פשוט להמשיך לטהר", חתמה אסתר־חיתולים את הדיון.

לקח זמן־מה עד שתמר ומיכה, הזוג האדיב והשקט מחנות כלי הנגינה, התאוששו מהרגע האינטימי שנאלצו לחלוק עם יתר שוהי הבניין. תמר למעשה מעולם לא התגברה באמת על העובדה שאמרי, בתה הראשונה, הגיחה לעולם לעיניי כולם בתוך "הג'יפה של החנות". חדר הלידה שלה והעריסה הראשונה של אמרי הורכבו מתיק מאובק של גיטרה, גזירי מיתרים וקטלוגים שעבר זמנם.

"פלא שהילדה לא נולדה עם טטנוס", אמרה תמר למיכה כשהשתחררה מבית החולים.

על השטיח הדהוי שבחנות נותר כתם מאותה הלידה. בכל פעם שתמר ראתה אותו, היא הזיזה את התוף הסמוך כדי שיכסה עליו. זה היה תוף מצעד שמיכה הבין את הפוטנציאל המסחרי הגלום בו והזמין כמות בצבעי צהוב ושחור.

"מיכיק, אולי נחליף את השטיח? הכתם הזה נמצא פה מאז הלידה שלה", אמרה לו שוב ושוב.

"אבל זה דבר יפה, מזכרת", הייתה תשובתו הקבועה. וכשלא שמה לב, השיב את התוף למקומו.

התחלה שנייה

אמרי צעדה במעלה רחוב בצלאל. בשמש העדינה של סוף אוקטובר, זוג שוקיים עצומים שרטט את עצמו לנגד עיניה, נפוחים משריר. היא השפילה מבט אל שתי "רגלי הציפור" שלה, כפי שדניאל נהגה לכנותן. אחותה הקטנה תמיד הזכירה לה שהיא חייבת לעשות כושר ולא להיות תקועה מהבוקר עד הלילה באולפן ההקלטות. אולי עכשיו, כשתצעד את העלייה הזו בכל בוקר, היא סוף־סוף תפסיק להציק לה על הרגליים.

״לצעוד את העלייה הזו בכל בוקר״, היא שיננה לעצמה בקצב ההליכה, צריך להתחיל להתרגל. היא בכלל רוצה להתרגל? הלומת בוקר, היא חבטה על מכסה המנוע של המכונית שדהרה על מעבר החציה בלי לעצור לה, והנהג בתגובה צעק קללות אילמות לעברה.

"יותר טוב אל תתעסקי עם אלה", קראה אישה מבוגרת מצידו השני של הכביש.

אמרי החוותה בידיה בתנועת "מה את רוצה", הופתעה מעצמה והתיישבה על חומת האבן הנמוכה.

ממול, מרבית השולחנות שמחוץ לבית הקפה כבר היו מלאים. בעיר הזאת אפילו האומנים והסטודנטים קמים מוקדם, כולם לחוצים. תחושה של דחיפות הייתה באוויר. נדמה שתמיד היה צריך להספיק לעשות משהו לפני ש – לפני שחורף, לפני ששלג, לפני שתתחיל מלחמה, לפני שיחפרו עוד קו לרכבת הקלה, לפני שהאמריקאים יקנו גם פה דירות והמחירים יעלו, לפני שהחרדים יעברו, לפני הבחירות, לפני ששוב יהיו דקירות. ואצל אמרי אין "לפני ש". הכול כבר נעשה. בהתחלה זו הייתה הקלה, אבל עכשיו, כשהיא מביטה קדימה, היא לא יודעת אפילו מה היא רוצה לראות, אז היא משפילה מבט.

בדריכות גוברת היא פנתה לסמטה שקידמה את פני הבאים בה בריח של שתן, למרות השלט המאולתר שאסר על ריקון השלפוחית של אנשים וכלבים. מהחלונות בקעו קולות של בית־כנסת. היא לא הייתה בקיאה בהלכות שחרית, ומכיוון שעברה בעשר דקות על פני חמישה בתי כנסת ולא שמעה מתוכם קול, הניחה שפה מתכנס המניין של ההפוכים, אלה שערים בלילה כי הם עובדים או סתם כי הראש שלהם לא מצליח להירגע. הכול הרגיש לא מציאותי עכשיו. מהסמטה לתוך מנהרת הרוחות שהצליפה בה, דרך נגן האורגנית הקבוע שניגן להיטי עבר במקצב בּוֹסַה מתכתי, עד לשער של רחוב כי"ח שבו החזירה נפנוף מהוסס לשומר הוותיק, לקחה נשימה עמוקה ונכנסה לאפלולית הבניין.

אלו שלא גדלו בכלבו גזית, אלא רק נקלעו אליו כשחיפשו לתומם שרוכים לנעליים או מיתרים לגיטרה, היו עלולים לא למצוא את דרכם החוצה במשך דקות ארוכות. מסדרונותיו השתרגו אחד לתוך השני בחוקיות שהייתה נהירה רק למי שפקד אותו מדי יום וכבר למד את הדרכים המהירות ביותר להגיע אל הדואר ("צריך לצאת מהבניין ואז להיכנס שוב מאגריפס") או לעלות אל מס־הכנסה ("לא מהמעלית הזו, מזו שנמצאת חצי קומה למטה"). חם בקיץ, קר בחורף, שום דבר לא במקום שהשארת אותו ואיכשהו הכול תמיד ללא שינוי.

שער הכניסה מהרחוב נפתח מתחת לגרם המדרגות הנעות ומשני צדדיו סט החנויות הקבוע: הבגט, הסַפָּר העתיק ("לא מגלח בתער"), הצורף שהקטין את טבעת הנישואין של אימה, הסנדלר שהחליף במסירות סוליות בעקבים של בנות המשפחה ומחוללת הריח הראשי של המסדרון – חנות החיות. אמרי התבוננה בריכוז ברוחות הרפאים של שתי ילדות עם רעמות תלתלים שהשתקפו במי האקווריום העכורים, כל אחת מכריזה איזה דג הוא הדג "שלה". היא תמיד העדיפה את הדגים הכחולים והירוקים, המוזרים, הזרחניים. דניאל לעומת זאת, אהבה את הקלאסיים: דגי זהב שמנמנים, שנראו נינוחים בינות הפלסטיק. פרצופיהן התמזגו חזרה לבבואתה שלה: תלתלים שרק בתל־אביב למדה לחיות איתם בשלום (דניאל כבר שנים עושה החלקה), אף עקום מצד ימין (תמונות רק מצד שמאל), פרצוף ארוך ("קישוא"), עייפות.

חמימות פשטה בה כשחצי קומה למטה כבר ניבטה החנות מהמסדרון. תנועת הזמן שם הייתה כמו של מחוג השעות הקטן. רק מי שמכיר, שמסתכל מספיק מקרוב, יכול להבחין בשינויים. פסנתר חשמלי חדש בתצוגה. נורה שנשרפה והטילה אפלולית באזור של מערכות התופים. ספרי לימוד חדשים למנדולינה, תוצר של אופנת נגינה שרווחה באולפנות בשנים האחרונות.

היא דחפה את דלת הזכוכית הכבדה.

"אני לא יכול למכור את זה בירושלים", מיכה אמר ללקוח מצידו השני של הדלפק. גבוה ומעט גמלוני, הבעלים הוותיק נותר, בדומה לחנותו, בלי הרבה שינויים לאורך השנים. השיער החום הקצר, רובו כבר האפיר. המשקפיים הצרים שהוחלפו פעם בעשור בדגם זהה. ובכל זאת, משהו בתווי הפנים החדים התרכך עם השנים.

"אני לא מבין – וואי נוט?" ענה גבר גדול ממדים עם חיוורון אירופאי שדיבר בערבוביה של עברית ואנגלית במבטא גרמני, "זה אומנות", הוא הצביע על פלאייר.

בוריס נחר מצחוק מתחת לשפמו האדיר. הוא כבר היה קרוב לגיל שישים ועדיין הייתה לו בלורית מרשימה. למרות שברון הלב שהסבו לו כדרך קבע התלמידים לפסנתר בישראל, בעיניים שלו עוד נותרה שובבות.

"למה אתה צוחק?" שאל הגרמני, "באירופה אני מכרתי במיוזיאון שופּ".

הצחוק דלף מבוריס ללא מעצורים. "נו, כי פה זה לא אוורופה, פה אתה בי־ר־ו־ש־ל־י־ם", הטעים, "ויש לנו את הבעיות ששמה, באוורופה, לא חולמים עליהן אפילו. פה יש לנו את החרדים".

"אני תולה את הגיטרות האלה כאן, באותו יום שורפים לי את העסק", הוסיף מיכה.

"שורפים? וואט דו יו מין?"

מיכה צחק. "שורפים, כמו שעשיתם לנו בַּשוֹ–"

"אבא!" אמרי קטעה אותו, "זה לא יפה". הגעתי בדיוק בזמן, חשבה, עוד רגע והוא היה מבריח את הלקוח. הייתה לה מיומנות ארוכת שנים בתיווך ההומור של מיכה ללקוחות המזועזעים.

"אמרי, בוביצ'קה! איזה כיף שאת פה איתנו בבוקר", בוריס חייך אליה. היו אצלו שני סוגי חיוכים מובחנים: האחד שמור ללקוחות, בייחוד לזן המעצבן שלהם, נמתח מוכנית על פניו כשהוא מזנק מהכיסא לקדם את פניהם בכניסה, והשני היה החיוך האמיתי, שרק יחידי סגולה כמו אמרי הכירו.

"בת שלך? דומֵה... יש לי גם לפראוליין". הגרמני הגיש לה פלאייר שעליו הופיעו גיטרות במגוון צבעים, כולן עוצבו לפי אותו העיקרון: שני צידי הגיטרה צוירו כאשכים, ומהם בקע צוואר הגיטרה – איבר מין זכרי אדיר ממדים, לא נימול. היא נעצה מבט בפלאייר. במצב אחר הוא היה גורם לה לצחוק, אבל ביום הראשון שהיא חוזרת לחנות? אי אפשר להעביר שעה אחת נורמלית בלי פורנו גיטרות?

"דנקשן", היא השיבה לו את הפלאייר.

"יפה, יה?"

המשך העלילה בספר המלא