אמסטל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

עדנה שמש

עדנה (לב) שמש היא סופרת, מתרגמת, עורכת, מבקרת ספרים, שגדלה בקרית גת. היא בוגרת החוג לספרות אנגלית ולתולדות התאטרון באוניב' העברית ובוגרת החוג לתרגום באוניברסיטת תל אביב; זוכת MacDowell Fellowship (ניו המפשייר, 2017) ותכנית הכתיבה הסינית, (שנגחאי, 2016) שאליה הוזמנה לשהות בת חודשיים יחד עם עוד תשעה סופרים ממדינות שונות בעולם. ארבעת ספריה הראשונים "אמסטֶל", "דיונות החול של פריז", "הוטֶל מלטה" ו-"לכי, רצפי את הים" ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרה החמישי "אישה רגישה" יראה אור בשנה הבאה. כעיתונאית עצמאית כתבה לכמה עיתונים, בעברית ובאנגלית וכיום כותבת ביקורות ספרים ומאמרי דעה.
תרגמה לעברית בין השאר את "חלומות מאבי" מאת ברק אובמה ואת "בוער באור" מאת טרייסי שבלייה. כותבת בקביעות זה למעלה מעשור במגזין הילדים "עיניים". 
בשבע השנים האחרונות הוזמנה להרצות על כתיבתה באוניברסיטת הרוואד בארה"ב, באוניברסיטת SIS בשנגחאי, ובכנס TOLI בליסבון, כן נתנה הרצאה כאורחת משרד החוץ בספריה הלאומית של ניו זילנד בוולינגטון ובמרכז השואה, שם. 
עדנה שמש היא זוכת שני פרסי תרגום מטעם משרד התרבות (קרן רבינוביץ, 2015, 2016) לתרגום ספריה "דיונות החול של פריז" ו-"הוטל מלטה"; זוכת הפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לסיפורים קצרים מאת נשים מאגן הים תיכון במרסיי, צרפת); שופטת בתחרות הסיפור הקצר בעיתון הארץ (2013), פרס ע"ש קוגל (2016), ועוד. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור במגוון כתבי עת, בעברית ובאנגלית. היא מלמדת קורס כתיבה בפקולטה (שלוחת האוניברסיטה העברית) ברחובות, נשואה לפרופ' אלדו שמש, אימא לשלושה ילדים וגרה ברחובות.

ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

בסיפור "אמסטֶל" שעל שמו נקרא כל קובץ הסיפורים, מסופר על אֵם המסוגלת לדבר על חייה רק בשיכרונה. מבין אדי האלכוהול לומדים האם ובנה הבוגר עד כמה הם זרים זה לזה, עד כמה גבוה מחיר ההסתרה וכי האהבה אינה ברורה מאליה.

כמו המילים שהאם מפגיעה בבנה בשיכרונה ומאבדת עליהן את שליטתה, כך גם דמויות אחרות המופיעות בסיפורי הקובץ "אמסטֶל", נאלצות להתמודד עם הקורות אותן, כל דמות בדרכה שלה: איש בודד שאישה וילד קטן הנמלטים מאב מכה נִקרים על דרכו ברגעיו הקשים ומעוררים בו תקוות שווא; אישה-ילדה על סף פיגור הנושכת את גב ידה עד זוב דם וחושבת שמצאה אהבה;
מנקה פלשתינית ואישה ירושלמית הרות שיחסיהן עומדים למבחן האינתיפדה ואישה חולה הנמשכת אל מדורה של פועלים מהשטחים בקור הלילה.
ביקורתו של בני ציפר, תרבות וספרות, עיתון הארץ 28.1.2006: "...קוטב אחר של עושר לשוני נדיר מצאתי בסיפור הנחבא בעמוד 94 בחוברת, ושמו "אמסטל" מאת סופרת בראשית דרכה, עדנה שמש.
קראתי את הסיפור ונרעשתי, שעוד יש כותבים כאלה שיודעים לבנות משפט תומאס-מאני מלא פרטים וניצוצות ושברים של מראות המצטרפים לזרם ויוצרים תמונה שהיא פנימית וחיצונית כאחת.

הסיפור הוא על אם ובן ועל הניסיון של האם לפענח את עולמו הנסתר של בנה, ולמה אינו מתחתן, ושמא היא אשמה בכך, מפני שהתחתנה בשנית. ואיזו סימפוניה של רגשות עצורים המנסים להתפרץ, עד כדי גילוי עריות כמעט. זה סיפור קלאסי לגמרי, בלי שום צרימה, בלי שום גסות. אחרי קריאתו אי אפשר לקרוא זמן מה שום דבר אחר. ויש בו - אני אמנם מסגיר בכך את התרת העלילה - סצינה של סקס הומוסקסואלי שאין יפה ופיוטית ממנה".

פרק ראשון

פרק ראשון: אמסטֶל

 


בכל יום שישי באחת וחצי טוּלי בא לאכול אצלה צהריים, כמו שהם רגילים מאז שאבא שלו מת. וכמו שהיא רגילה, כבר כל כך הרבה שנים, היא אופה בשבילו אז כיכר של עוגת שקדים ותמרים בניחוח קינמון וציפורן, עוגה פריכה שטעמה נימוח על הלשון ושאת המתכון שלה היא שומרת לעצמה בקנאות. התנור מצפצף. היא מחליקה את יד ימין לכפפת הבד הנוקשה, מתכופפת, שולפת מן התנור את תבנית האלומיניום ונועצת בבצק התפוח קיסם עץ בהיר. היא מרחיבה את נחיריה, הריח נפלא, מסיגה את העוגה בחזרה אל שבכת המתכת וסוגרת בחבטה את דלת התנור. היא מנמיכה מעט את החום ומוסיפה עוד עשר דקות, שתזהיב. ועד שהתנור מצפצף שוב היא מספיקה להדיח את הכלים ולהעביר מטלית לחה על משטח העבודה העשוי שיש חברון משורג. היא מכבה את התנור ומניחה את העוגה שתתקרר על קרש החיתוך העגול, אחר-כך מעבירה את ידיה בהיסח הדעת על הסינר לאורך ירכיה, וכשהיא רואה את האדים העקשניים המיתמרים מעל הכיריים היא נפנית לבדוק את העוף המתבשל ברוטב החום, מנערת קלות את הסיר כדי שהבשר לא ייחרך, מטה אותו על צדו ויוצקת מן הרוטב שבתחתיתו על נתחי הבשר המשחימים והולכים. אחר-כך היא בוחשת בתפוחי האדמה המיטגנים במחבת, זורה עליהם עוד קצת פפריקה אדומה ושום שכתשה קודם, ובוחשת עוד. וטועמת. חסר מלח. ובוזקת מעט מלח וטועמת שוב. בדיוק כמו שצריך. היא מביטה סביבה בשביעות-רצון, עוד מעט הכול יהיה מוכן.

היא מושיטה את ידיה לאחור, מתירה את הקשר הכפול ותולה את הסינר על הוו. אחר-כך היא מחליקה בידיה על חצאיתה ומתיישבת על הכיסא שבין פינת-האוכל למטבח, גבה אל הקיר. מן הקיר שמולה מחייך אליה ליאון חיוך מסוים מתוך מסגרת עץ רבועה ושחוקה וממקד אליה מבט מונה-ליזה ועוקב אחריה ככלב מסור באשר תלך. היא פוטרת אותו במנוד-יד ומציתה לעצמה סיגריה. מן הרחוב פולשות אליה צהלות הילדים החוזרים הביתה מבית-הספר, ועשן אפרפר מיתמר נכחה כשהיא נזכרת בימי השישי ההם המאושרים, לפחות למראית-עין, כשטולי שלה עוד היה ילד קטן.

כהרף-עין היא שקועה עד צווארה בזיכרונות. היא היתה קמה אז מוקדם בבוקר בחריצות ובהתמדה שאת מקורן או את מניעיהן היא עדיין איננה מבינה לעומקם, כל-כך מוקדם קמה כדי לבשל ולאפות לנקות ולסדר וגם להספיק לקנות במכולת חלה מתוקה ובקבוקי סודה ועיתון, ולגמור הכול עוד לפני שליאון חוזר מהעבודה. עד מהרה היו ריחות המאכלים המתבשלים במטבח שלה ממלאים את חדרי הבית, אחר-כך פלשו אל הרחוב, ולקראת הצהריים התפשטו באוויר גם הניחוחות המתוקים-מרירים של הציפורן והקינמון והדבש שבעוגה הנאפית בתנור.

בשתים-עשרה בדיוק נישא באוויר דנדון הפעמון בידו האמונה של שרת בית-הספר שמעבר לכביש, ממש בשולי שדה-הבר המצהיב. מיד אחר-כך היה הרחוב מתמלא בהמולת אגדֵי הילדים שפרצו בריצה דרך שער הברזל החלוד, ילקוטים חומים מרופטים מיטלטלים על גביהם והם שוטפים את הרחוב בדרכם אל החופש. היא היתה מנגבת אז את ידיה במטלית, נשענת על אדן החלון ומסתכלת בלב נכמר ביצורים המיוזעים ופרועי השיער, סוקרת את פניהם ואת בגדיהם ויודעת שלא תמצא ביניהם את בנה. הם היו רצים זה אחר זה, צוחקים וצוהלים, נעצרים לפתע כאילו ריסן אותם מישהו בהינף-יד נעלמה, מסתודדים דבוקי-קרקפות כאגד מטאטאים, מחליפים ביניהם גולות צבעוניות בעבור קלפים מקומטים או מחזיקי מפתחות, מתנהלים בינם לבינָם כסוחרים מיומנים; אחר-כך היו משתופפים על העפר בַּמקום שתהיה יום אחד מדרכה, מרוכזים עד כלות בקן מזדמן של נמלים שחורות או בחפירתו הממלכדת של ארינמל סמוי מעין. לפלא היה בעיניה מעשה הארג של הילדוּת. למראה מושאיה אדומי הלחיים התחדדה בה תחושת ההחמצה של ילדותה ונעוריה שלה, והיא מיהרה לגרשה מלבה. מעולם לא הבינה למה טולי לא נשאר אף פעם בחוץ לשחק, אפילו קצת, עם הילדים. כל כמה שדחקה בו, ידעה תמיד שעשר דקות אחרי צלצול הפעמון – כך בדיוק נמשכת ההליכה משער בית-הספר הביתה - טולי שלה יפתח את דלת הכניסה ויאמר "שלום-אימא" רפה, אפו יוליך אותו כבחבלי-קסם אל האור הדולק בתנור, פניו יזרחו מהעונג הצפוי, ובחיוך חסר-חן יגיד לה, "אימא-את-יודעת- שביום-שישי-אני- הכי-רעב-מכל-ימי-השבוע?"

בכל יום בצהריים היא היתה מביטה בבנה בהשתאות: הילד שחצה את מפתנהּ היה העתק מדויק של הילד ששילחה לבית-הספר ברבע לשמונה: חולצתו ומכנסיו ללא רבב, השביל בשערו ישר ומדויק, גרביו משוכים עד אמצע השוקיים, עיניו עיני כלב מוכה. היא היתה חוזרת אל הכיור והוא היה עומד נוכח התנור מתוח, ילקוטו הכבד על גבו, "נו, אימא, אני כבר עוד יותר רעב מהריח, מתי העוגה תהיה מוכנה?" והיה מסתכל באיבריה הנעים כשהיא חצויה לשניים מעל ומתחת לקשר הכפול של סינר הבד הפרחוני, מתבונן בריכוז בתנועותיה המיומנות והנמרצות, בהליכתה הנוקשה והבוטחת, בידיעתה הכּוּלית, ולבו נמלא חרדה סתומה.

כשהיה התנור מזמזם סוף-סוף את זמזומו קצר-הרוח, טולי היה מכבה אותו תחת עינה הפקוחה. בדריכות עקב אחריה כשאחזה במטלית, פערה את דלת המתכת לפיהוק שחור ועקרה מתוכו את העוגה השחומה התפוחה. על פני שניהם ניצת אז חיוך של שביעות-רצון, ולרגע אחד היתה ביניהם איזו אחווה לא ברורה שנעמה לשניהם, עד שהתפוגגה. כשהניחה את התבנית המבעבעת על קרש העץ שעל השיש, מיהר לאמץ אל לבו את המטלית החמה, אחר-כך בחן אִתה יחד את מעשה-ידיה, הביט בעוגה מכל עבר במבט הרציני המרוכז שלמד ממנה ואמר לה: "אימא, העוגה נפלאה. אני רעב." והיא ענתה לו כתמיד: "קודם-כול תוריד את התיק מהגב. את שני הסנדוויצ'ים ששמתי לך בתיק-אוכל אכלת היום עד הסוף? כן? אז למה הרעב הגדול הזה?" והוסיפה ברוגז: "אתה רואה שהעוגה לוהטת! רוץ לשטוף ידיים! ועד שהיא תתקרר, בוא, תאכל מרק."

טולי היה חוזר למטבח בידיים נוטפות, מציץ אל תוך הסיר, העדשות שלעיניו מתעמעמות מאדים והוא מחכה בהכנעה לגערתה: "טולי תזוז מהכיריים! אתה לא יכול לראות ככה כלום, אתה לא רואה שהסיר רותח? הנה אני כבר מוזגת לך מרק, לֵך, שב לשולחן." היא היתה הודפת אותו מעט לאחור, מוציאה מהארון צלחת וכוס, וכשהיתה מסתובבת היתה נתקלת בטולי, שעדיין עמד נטוע במקומו, ונחרדת: אף פעם הוא לא עושה מה שהיא אומרת לו, רק מסתובב לה בין הרגליים. בן-רגע היה נובט בה אותו רוע לא-מוסבר שעוד תתחרט עליו, אלא שאף פעם לא נמצא בתוכה הכוח לגבור עליו בזמן, ואז היתה צועקת לעברו צעקה חדה, עד שנחרד גם הוא וגופו היה מזדעזע ועיניו מתמלאות דמעות. לבה יצא אליו, אבל היא לא אמרה לו את מה שרצתה, וקולה חרג אז מגרונה סדוק וקשה: "שב כבר לשולחן! ואם לא שטפת ידיים בסבון - אפילו פירור מהעוגה אין בשבילך!" אחר-כך היתה מנגבת את ידיה ומלווה במבטה את בנה, שגורר רגליים דקיקות אל השולחן, כל-כך שדוף למרות כל הבישולים שלה והאכילות הבהולות שלו, חולצת בית-הספר הכחולה רפויה על איבריו, שכמותיו בולטות ועורפו בהיר ודק.

היא שואפת שוב מן הסיגריה. אם כן, הכול מוכן. טולי עוד מעט יבוא. היא משכלת זוג רגליים שהשנים חסו עליהן מאוד ומביטה בשולחן הערוך בשביעות-רצון, אך גם במידת-מה של חוסר אמון: לה לא היתה אימא שתלמד אותה איך לבשל, איך לנהל משק-בית, שתיתן לה כוחות ללדת ילד ולגדל אותו ולהתאלמן בגבורה ולהתגבר על השבר ולהתחתן עוד פעם. ולאבד גם בעל שני, כן-כן.

היא עושה ניסיון נוסף, נואש, להשתיק את הרחמים העצמיים העולים בה, אבל באמת ובתמים עברה הכול לבדה, לא היה מי שייתן לה דוגמה או יעזור לה. החיים עצמם לימדו אותה את מה שצריך. ואם היא כל-כך גאה בעצמה - הִקשתה וטעם המחשבה מר בפיה - אם היא כל-כך גאה בעצמה, מדוע הולך ונפער בלבה כל השנים החור השחור הגדול הזה כמו כתם דיו שמתפשט במים? היא מציתה לעצמה סיגריה חדשה באִשוֹ של הבְּדל הרושף האחוז בין אצבעותיה. ואיך זה בדיוק קרה שטולי שלה כבר בן שלושים, לאן לעזאזל ברח כל הזמן הזה? כל החיים האלה? ואיך זה שדבר אחד לא השתנה - שטולי עדיין צנום בצורה מחפירה כל-כך, ממש כמו אז, בגיל עשר, אולי אפילו שדוף יותר, וחוץ מהמשקפיים והגובה הוא בעצם נראה כמו טולי הקטן שלה: גרום, פיקח כמו שד, בעל תיאבון מעורר פליאה ושתקן חסר-תקנה. ילד בן שלושים שנמלט מפני העולם בגרירת רגליים, כמו כלב שמוט-זנב שהטילו לעברו נעל-בית. ועדיין רווק וביישן. ומרוחק ממנה וסגור מפניה כקופסת הפתעות נעולה, לא נותן להיכנס.

האמת הזאת עולה בה כְּבועה עכורה שסופה לפקוע, לא לפני שהיא מכירה בקיומה: יש ביניהם אוקיינוס של זרות, בייחוד מאז שמוֹרדי מת. היא מביטה בשעון הזהב הזעיר שלה שוב ושוב, בפיזור דעת, ומעלה את ידיה אל שערה הצבוע בשחור-פחם ומעבירה עליו מקו מצחה ועד לעורפה שתי כפות ידיים למודות-שנים שוורידיהן משורגים והעור המתוח עליהן מנומר בכתמים חומים, אף שנזהרה כל השנים מן השמש הקופחת של הארץ הזאת. ואולי היא מפריזה במחשבות האלה שהיא חושבת על בנה באכזבה ובפיכחון צובט, שמפתיעים בעָצמתם ומחדדים בה רגש-אשם ישן שאורב לה תמיד כחתול בְּלום-שרירים: התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, טולי הוא יציר-כפיהם, שלה ושל אביו, וסך-כל טעויותיהם המתנקזות אליו על-כורחו כמים עכורים. וגם: איך הזקתי לו כל-כך? ומיד היא מסרבת לאמוד את הנזק, רק מסכימה להכיר בקיומו.

היא שואפת מן הסיגריה שאיפה אחרונה, מרה וצורבת, מניחה לעשן להינשף מנחיריה כאילו היא דרקון כבוי. ובנה יחידה זה, שלבו לב-אבן, האם ידע אהבה של ממש? ואם ידע, האם צרבה בלבו? ואם כָּאַב, כמה אנוּש היה כאבו? כתמיד, כששקעה כך בהרהוריה על חייה ועל טולי, ניצת בה איזה רגש מהוסס של חרטה, שכּרכּויות אחרות מעולם לא הגיע עד קִדמַת פניה. למה, בעצם? זה כבר סיפור אחר, נשכח. עכשיו נשארה להם רק ארוחת הצהריים של יום שישי. לבצוע ולחתוך, ללעוס ולבלוע. אבל בשבילה זו גם הזדמנות כמעט יחידה, הודתה בפני עצמה, לאכול ארוחה חמה, מזינה, עשויה היטב, ולא את השאריות שהיא מוציאה בשאט-נפש מן המקרר ואוכלת אותן בגפה, קרות וסרות-טעם, מול מלבן הטלוויזיה.

היא מושיטה יד ומיישרת את קצות המפה על השולחן הערוך. ממרכז השולחן קורץ אליה אגרטל הבדולח הענק, מלא עד צווארו מים צלולים, ממתין לפרחים שטולי יושיט לה בבואו בחיוך אווילי כאילו אין זה ראוי לנהוג כך, ומבוכתו אינה נהירה לה לגמרי עד שעולה על דעתה שיסודה בתפקיד שקיבל על עצמו בחוסר-רצון, שהרי ככה היה מורדי עושה תמיד בימי שישי - חוזר הביתה מן העבודה עם זר ענק של גלדיולות ארוכות, עטופות בנייר צלופן מרשרש. מורדי מת. כך גם מוכר הפרחים מקרן הרחוב שחנותו הקטנה נסגרה כבר מזמן, והיא תוהה היכן קונה בנה את הליליות המנומרות היפהפיות שיושיט לה בהיסוס לפני שיתיישב אל שולחנה.

בשעה אחת וחצי טולי מצלצל בפעמון. הצלצול החפוז מעורר בה שמחה ותרעומת כאחת. היא רואה בעיני רוחה את אצבעו הגרומה נשלחת אל הפעמון ולוחצת פעם אחת, בזהירות, על הכפתור האדום, כאילו מי-יודע-מה מחכה לו מעבר לדלת החתומה. פעם, קצת לפני הבר-מצווה שלו, הראתה לו איך לוחצים יד לאורחים לחיצה ארוכה, נמרצת ואיתנה. "תלחץ כמו גבר," גערה בו. "מה יש לך. לא ככה! כן, ככה, כמו שסבא שלך היה לוחץ ידיים." כשעלה שֵם סבו, שמעולם לא הכיר, התכווץ טולי לתוך צווארונו כחילזון מבוהל ולחץ את ידה המושטת לדוגמה לחיצה רפה והססנית. למה, חשבה בצער, למה לא סיפרה לו אף פעם על סבו וסבתו, אבא ואימא שלה, לפחות את מה שזכרה. אבל בפעמים המעטות שהזכירה את שמם מיד נפער בינה ובין טולי נהר לבן גדול של חוסר-ודאות, והיא באמת לא ידעה מי מהם נחוש יותר להימלט מאימת מעמקיו, היא או הוא. לפני שהיא מוצאת את התשובה, מסיט אותה מוחה למחוזות אחרים ובנפתוליו נובט לפתע זיכרון אחר: טולי חוזר מאחד ממפגשיו המזדמנים עם ילדי השכונה, מתנשף ומרוט, חבול כולו ושפוף מעלבון. היא מיישרת לו את מסגרת הקרן החומה על האף, מכניסה לו את החולצה בחזרה למכנסיים ואומרת לו בתקיפות: "טולי, פעם אחת! פעם אחת תוריד את המשקפיים מהעיניים, תיתן למאיר או לנתן שישמרו לך עליהם ותחזיר להם! כן, תחזיר להם, אתה מבין? תיתן מכות בחזרה, אם מרביצים לך. אין לך מה לפחד! פעם אחת תחזיר - ולא ירביצו לך יותר!" ואולי רק רצתה להגיד לו את כל זה ולא אמרה, כי טולי היה עומד מולה, עיניו נעוצות בחרטומי נעליו והוא כבר על סִפּוֹ של הבכי החרישי שיבכה במיטתו בינו לבין עצמו, והיא היתה הודפת אותו אז מעליה באצבעות נרעדות, מתקשה להסתיר את מה שעולה בה, חמוץ וצורב. עליה. לא עליו.

"טולי תיכנס, הדלת פתוחה!" היא קוראת אל מעבר לדלת הסגורה. ידו מהססת רגע על הידית, מוחו מפענח לו באי-רצון את מורת-הרוח שלה והוא מכיר בעובדה שכל הגוונים בקולה נהירים לו וכי כל חייו הוא רק מגיב עליהם כנחש מהופנט אל חליל אדוניו. הדלת נפתחת לרווחה והאיש-שהוא-נהפך-להיות עומד בפִתחהּ. הוא גבוה כאביו, ראשו סגלגל כביצת יען, פניו חיוורות כקליפתה. יש לו עיניים חומות כמו שיש לה, אבל שלו שקטות ועדינות, בלי רשפי-האש שהיא רואה כל חייה בראי, כשהיא מתמרדת כולה על זמן-חייה שהושחת לריק, על שאיש לא קרא את מה שכתוב בלהבות אישוניה ולא הטיל עצמו לתוכן. חוץ מליאון. אבל ליאון מעולם לא שגה באשליות, ועד יום מותו ידע היטב שאין בכוחו לשחרר, אף לא לרגע אחד, את הנערה הכלואה בתוכה אל החיים שחלמה לעצמה, ולא שיערה לאן ינתבו אותה חייה ובאילו שבילים תיאלץ להלך.

ויום אחד אפילו ליאון נטש אותה. דפקו על הדלת, העירו אותה משנתה, וסיפרו לה שליאון נהרג מפליטת כדור במילואים. ואחרי שליאון נפל - כמה נתעב בעיניה המושג "נפל", כאילו היה בכוחו לקום ולא קם - התגברה הלהבה הניבטת בראי לכדי אש שחורה והיא נחרדה ממנה והתמלאה רגשות נקם, ואת מורדי הכניסה לחיי אלמנותה רק מפני שראה את ריצודי האש ההיא. בתחילה, כשנכנס למיטתה ולנשמתה, חשבה שהעביר את חפציו אליה ועבר לגור בביתה בגלל הגוף שלה, השדיים והמותניים, שבגילה אז עוד היה לחמוקיהם מה להציע, וגם, הודתה בפני עצמה בחשש, בגלל הכסף שהיה לה, הקצבה מהצבא והפיצויים שלה מגרמניה, כסף שחסכה כל השנים. מהר מאוד גילתה שיש למורדי יותר כסף ממה שהוא יכול לבזבז על שניהם יחד וכי אותה עצמה חמד, את כל-כולה, את גופה ואת מעמקי ראשה ואישוניה, ולא עבר זמן רב עד שלמד לקרוא בה כבספר פתוח.

"שלום טולי, בוא תשב," היא מחייכת אל בנה, וכשהוא קרֵב אליה בוקעת בה בהלה: העיניים שלו כל-כך שקועות. עצמות הלחיים שלו כל-כך בולטות. עור פניו כל-כך חיוור. אולי יש לו איידס? היא דוחה את האפשרות הזאת על הסף, כי הבן שלה, נדלק בה צחוק מר, עוד בטח בתול... היא דוחקת את המחשבה לעומק ראשה שמא יצוץ רישומהּ על פניה, ומבחינה לשמחתה בעניבת המשי ההדוקה לצווארונו, עניבה שתואמת להפליא לצבע חולצתו. טולי מושיט לה בקבוק יין כהה ודק-צוואר.

"יֵין מַאסי," הוא אומר לה, "אני מקווה שתאהבי אותו."

היא מרימה גבה, תוהה: ומה קרה לפרחים השבוע? כאילו השתבש משהו בטקס שכבר הורגלה בו, והנה כך יישאר אגרטל הבדולח ריק והשולחן ייראה היום רחב מתמיד.

"מַאסי, טולי? תודה רבה, מהיין הזה עוד לא שתיתי."

היא ממששת את גוף הבקבוק וקוראת את התווית הצהובה המודבקת עליו: "בציר 96".

"יופי. נשתה אותו בפעם הבאה. הוא צריך להיות קצת יותר קר מאשר באוטו שלך, נכון?" היא מטביעה נשיקת תודה חזקה על לחיו והוא מחזיר לה בנשיקה מרפרפת, לא מורגשת, מתנצל על שלא היה לו זמן לקנות לה פרחים בגלל איזו פגישה חשובה שהיתה לו. אחר-כך הוא מתיישב בסלון בכורסה של מורדי שעל יד קיר הזכוכית הפונה לגינה. היא מזעיפה גבות. כל ימות השבוע הכורסה ריקה כמו פה פעור שעצורה בו צעקה, כיאה לעובדת חסרונו של בעליה. מאז שמורדי מת היא אינה מעזה לשבת בה, שמא אצורים בין קווי המתאר שלה היפים תבניות גופו של בעלה המת, וריחו, וכובד משקלו, ותנוחת ידיו על המסעדים, וכל אלה - ההולכים ונעלמים ממילא ככל שהזמן חולף - יימחקו לבלי שוב מפני כובד גופו של בנה. היא מביטה חליפות בו ובכורסה, פוכרת ידיים, מופתעת מהעזתו, גאה בה בהסתר. טולי אינו קורא את מצוקתה. הוא יושב זקוף, מרפקיו על המסעדים הדהויים, מבטו חודר את קיר הזכוכית, עיניו נתונות בשיחי הוורדים הלבנים שבעבר האחר.

היא מניחה אותו שם להתפעל מפרחיה ונכנסת למטבח. מועקה רובצת על חזה. היא משכיבה את בקבוק היין בצד עוד שלושה-ארבעה בקבוקים ענוגי צוואר, מלאים בנוזל אדום-כהה כדם עורקי. כשהיא חוזרת לסלון, טולי מזדקף בכורסת אביו החורג, מעביר את שתי כפות ידיו במין רכות קדימה ואחורה, הלוך ושוב, על שני מסעדי הקטיפה המרוטה, כאילו הוא קורא ברכּוּתה איזה מסר שנועד רק לו. "ריח טוב," רוחֲבים נחיריו ובטנו מקרקרת. הוא רעב, היא יודעת. כמו תמיד. היא מוזגת קוקה-קולה צוננת לתוך שתי כוסות זכוכית גבוהות, והמשקה הכהה מזעזע את קוביות הקרח שבקרבן ולוחש כל הדרך אל שפת הכוס. כשהיא פוסעת נמרצות אליו ובידיה המגש עם הכוסות, הוא עוצר את מסע ידיו על הבד.

"הנה," היא אומרת לו, "תשתה."

טולי אומר תודה, ולא נעלמת מעיניו התנועה קצרת-הרוח שסיבותיה לא התפענחו לו עד תום מעולם, התנועה שבָּה היא מניחה לפניו כל חייו את אוכלו.

"עם מי היתה לך הפגישה היום?" היא אינה מתאפקת.

"אה, עם איזה סטודנט מהטכניון שרוצה לעשות אצלנו תואר שני, שום דבר מיוחד." הוא מדבר אליה בשוויון-נפש מעושה, או לפחות כך נדמה לה, ואפו שוקע עמוק במשקה.

"לשים לך לימון?"

"לא-לא, תודה. אני מסודר."

אמו שותקת רגע ומשיבה למקומו תלתל סורר שמאפיר על מצחה.

"ומה עם הכנס בפרינסטון? אתה נוסע או לא?"

היא יודעת שהוא מצטער בכל לבו על שסיפר לה על הכנס, כי היא אינה מרפה ותוחבת את אפה לנסיעה הזאת לפחות פעמיים בשבוע, שזה, פחות או יותר, סכום השיחות שהיא מנהלת איתו מיום שישי עד יום שישי. אז שיהדוף אותה באלגנטיות, היא מתרעמת, שיעמוד על שלו. גם את זה הגיע הזמן שהוא ילמד. ושוב מתחילות לבעור בה המילים האלה שמשמעותן מתחדדת משנה לשנה: החיים קצרים כל-כך, ואסור לבזבז אותם, ומה שטועים בו לא ניתן לתיקון. וגם ההכרה הזאת מתחדדת בה, שאין בחייו טעם של ממש, וגם - היתה רוצה להגיד לו - שהיא אוהבת אותו יותר מכול, רק שהיא לא יודעת איך להגיד את זה.

"כבר אמרתי לך," הוא משיב לה בנחת ודמותו של ליאור עולה בו כחבל-הצלה. "אני עוד לא יודע אם אני נוסע לפרינסטון," ומוסיף ואינו מפרש: "יש לי התחייבויות קודמות." וכדי לרצותה הוא אומר עוד: "יהיו עוד כנסים אחרים."

טולי לוגם מן הכוס לגימה ארוכה וממקד באמו מבט מפתיע בנחרצותו. האם משהו מן האנרגיה ההיא שבוערת בה כל השנים זרם ממנה אליו, חסר דמות אך מלא כוח? היא מגרדת את סנטרה ולוגמת גם היא מן המשקה. ומושכת בכתפיה. אולי היא מפריזה בכוח השפעתה עליו.

פתאום עולה באפה ריח חריכה. היא שומטת את הכוס על השולחן ואצה למטבח, מרימה את מכסה הסיר ומטח של אדים חמים מקדם את פניה. היא מרחיקה את ראשה ובוחשת בתוכן הסיר, חורצת בקצה הכף את תפוחי האדמה שנחרכו והשחירו. "הכול בסדר," היא צוחקת במבוכה אל בנה שבא אחריה, "היום נאכל תפוחי אדמה כמו בקומזיץ, קצת שרוף." ולא מתאפקת ומוסיפה: "לך לשטוף ידיים, טולי. עוד רגע נאכל."

טולי חושק את שיניו ונבלע בשירותים. היא שמה אוכל בצלחות ושומעת אותו משתין ארוכות, מדיח את האסלה, שוטף את ידיו. כמה מרנין הדבר בעיניה - גבר משתין אצלה בבית. צליל חיים עולה מעבר לדלת הסגורה. דלת השירותים נפתחת וטולי יוצא. ראשו כמעט נוגע במשקוף.

היא מזמינה אותו לשולחן, וכשהוא מתיישב מולה בא בנחיריה הניחוח הדק של סבון הטואלט שלה שדבק באצבעותיו. הם אוכלים בדממה. בין שיניה, בצד נתחי הבשר שהיא לועסת, עדיין רובצים ומחכים לשעת כושר כל הדברים שהיא רוצה כבר שנים להגיד לו. טולי מוזג את היין הלבן והצונן מהבקבוק שהעמידה על השולחן, והנוזל הצהבהב ניגר אל תוך הגביעים המבהיקים. היא אומרת לו, "לחיים ובתיאבון." ניקוש כוסותיהם זו בזו משמיע צליל ענוג, והיא מחייכת אל בנה מעומק לבה.

היא לוגמת מן היין. טולי חותך פיסת בשר רבועה ומעלה אותה על מזלגו, והיא מתבוננת בדרך שעושה הבשר מצלחתו אל תוך פיו. הוא משפד על מזלגו פלח של תפוח-אדמה חרוך מעט ומהמהם לעברה, "טעים מאוד," והיא יודעת שפיו ולבו שווים. טולי אוכל בפה מלא, והיא מנקרת בצלחתה. "את אוכלת כמו ציפור," ככה ליאון, אבא שלו, היה סונט בה וגורס בשיניו את האוכל שהכינה ולחייו תפוחות בו כלחייו של לואי ארמסטרונג בהופעה.

היא קמה, אוספת אליה את הצלחות והולכת להביא את הקינוח. "טולי, תוציא מהשידה מלמטה שניים כאלה לקינוח," היא קוראת אל מעבר לכתפה. טולי מוציא מהשידה שני גביעי זכוכית מוברשת עם עיטורים חלביים של פרחים קטנים ומניח אותם בזהירות על המפה הצחורה. בכל גביע מעמידה אמו אגס כרסתני אפוי, שאת רצועות קליפתו פשטה מעליו בתנועות מדודות ועתה רק פטוטרתו עוד כְּתוּרָה לראשו. היא מגירה רוטב יין סמיך וריחני על האגסים ובשוליהם ומגישה לטולי את מנתו. טולי מחכך את ידיו בהנאה ואומר, "ואו, אימא, את זה אני נורא אוהב. גם אבא נורא אהב, לא?"

"כן," היא מודה אך מסרבת להיזכר ממש בליאון.

"אבא שלך אהב לאכול הכול והרבה," היא אומרת לו ביובש. "כמה שלא שמת לו בצלחת, הוא ביקש עוד. בסוף הכולסטרול עשה לו התקף לב!"...

 

עדנה שמש

עדנה (לב) שמש היא סופרת, מתרגמת, עורכת, מבקרת ספרים, שגדלה בקרית גת. היא בוגרת החוג לספרות אנגלית ולתולדות התאטרון באוניב' העברית ובוגרת החוג לתרגום באוניברסיטת תל אביב; זוכת MacDowell Fellowship (ניו המפשייר, 2017) ותכנית הכתיבה הסינית, (שנגחאי, 2016) שאליה הוזמנה לשהות בת חודשיים יחד עם עוד תשעה סופרים ממדינות שונות בעולם. ארבעת ספריה הראשונים "אמסטֶל", "דיונות החול של פריז", "הוטֶל מלטה" ו-"לכי, רצפי את הים" ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרה החמישי "אישה רגישה" יראה אור בשנה הבאה. כעיתונאית עצמאית כתבה לכמה עיתונים, בעברית ובאנגלית וכיום כותבת ביקורות ספרים ומאמרי דעה.
תרגמה לעברית בין השאר את "חלומות מאבי" מאת ברק אובמה ואת "בוער באור" מאת טרייסי שבלייה. כותבת בקביעות זה למעלה מעשור במגזין הילדים "עיניים". 
בשבע השנים האחרונות הוזמנה להרצות על כתיבתה באוניברסיטת הרוואד בארה"ב, באוניברסיטת SIS בשנגחאי, ובכנס TOLI בליסבון, כן נתנה הרצאה כאורחת משרד החוץ בספריה הלאומית של ניו זילנד בוולינגטון ובמרכז השואה, שם. 
עדנה שמש היא זוכת שני פרסי תרגום מטעם משרד התרבות (קרן רבינוביץ, 2015, 2016) לתרגום ספריה "דיונות החול של פריז" ו-"הוטל מלטה"; זוכת הפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לסיפורים קצרים מאת נשים מאגן הים תיכון במרסיי, צרפת); שופטת בתחרות הסיפור הקצר בעיתון הארץ (2013), פרס ע"ש קוגל (2016), ועוד. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור במגוון כתבי עת, בעברית ובאנגלית. היא מלמדת קורס כתיבה בפקולטה (שלוחת האוניברסיטה העברית) ברחובות, נשואה לפרופ' אלדו שמש, אימא לשלושה ילדים וגרה ברחובות.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

אמסטל עדנה שמש

פרק ראשון: אמסטֶל

 


בכל יום שישי באחת וחצי טוּלי בא לאכול אצלה צהריים, כמו שהם רגילים מאז שאבא שלו מת. וכמו שהיא רגילה, כבר כל כך הרבה שנים, היא אופה בשבילו אז כיכר של עוגת שקדים ותמרים בניחוח קינמון וציפורן, עוגה פריכה שטעמה נימוח על הלשון ושאת המתכון שלה היא שומרת לעצמה בקנאות. התנור מצפצף. היא מחליקה את יד ימין לכפפת הבד הנוקשה, מתכופפת, שולפת מן התנור את תבנית האלומיניום ונועצת בבצק התפוח קיסם עץ בהיר. היא מרחיבה את נחיריה, הריח נפלא, מסיגה את העוגה בחזרה אל שבכת המתכת וסוגרת בחבטה את דלת התנור. היא מנמיכה מעט את החום ומוסיפה עוד עשר דקות, שתזהיב. ועד שהתנור מצפצף שוב היא מספיקה להדיח את הכלים ולהעביר מטלית לחה על משטח העבודה העשוי שיש חברון משורג. היא מכבה את התנור ומניחה את העוגה שתתקרר על קרש החיתוך העגול, אחר-כך מעבירה את ידיה בהיסח הדעת על הסינר לאורך ירכיה, וכשהיא רואה את האדים העקשניים המיתמרים מעל הכיריים היא נפנית לבדוק את העוף המתבשל ברוטב החום, מנערת קלות את הסיר כדי שהבשר לא ייחרך, מטה אותו על צדו ויוצקת מן הרוטב שבתחתיתו על נתחי הבשר המשחימים והולכים. אחר-כך היא בוחשת בתפוחי האדמה המיטגנים במחבת, זורה עליהם עוד קצת פפריקה אדומה ושום שכתשה קודם, ובוחשת עוד. וטועמת. חסר מלח. ובוזקת מעט מלח וטועמת שוב. בדיוק כמו שצריך. היא מביטה סביבה בשביעות-רצון, עוד מעט הכול יהיה מוכן.

היא מושיטה את ידיה לאחור, מתירה את הקשר הכפול ותולה את הסינר על הוו. אחר-כך היא מחליקה בידיה על חצאיתה ומתיישבת על הכיסא שבין פינת-האוכל למטבח, גבה אל הקיר. מן הקיר שמולה מחייך אליה ליאון חיוך מסוים מתוך מסגרת עץ רבועה ושחוקה וממקד אליה מבט מונה-ליזה ועוקב אחריה ככלב מסור באשר תלך. היא פוטרת אותו במנוד-יד ומציתה לעצמה סיגריה. מן הרחוב פולשות אליה צהלות הילדים החוזרים הביתה מבית-הספר, ועשן אפרפר מיתמר נכחה כשהיא נזכרת בימי השישי ההם המאושרים, לפחות למראית-עין, כשטולי שלה עוד היה ילד קטן.

כהרף-עין היא שקועה עד צווארה בזיכרונות. היא היתה קמה אז מוקדם בבוקר בחריצות ובהתמדה שאת מקורן או את מניעיהן היא עדיין איננה מבינה לעומקם, כל-כך מוקדם קמה כדי לבשל ולאפות לנקות ולסדר וגם להספיק לקנות במכולת חלה מתוקה ובקבוקי סודה ועיתון, ולגמור הכול עוד לפני שליאון חוזר מהעבודה. עד מהרה היו ריחות המאכלים המתבשלים במטבח שלה ממלאים את חדרי הבית, אחר-כך פלשו אל הרחוב, ולקראת הצהריים התפשטו באוויר גם הניחוחות המתוקים-מרירים של הציפורן והקינמון והדבש שבעוגה הנאפית בתנור.

בשתים-עשרה בדיוק נישא באוויר דנדון הפעמון בידו האמונה של שרת בית-הספר שמעבר לכביש, ממש בשולי שדה-הבר המצהיב. מיד אחר-כך היה הרחוב מתמלא בהמולת אגדֵי הילדים שפרצו בריצה דרך שער הברזל החלוד, ילקוטים חומים מרופטים מיטלטלים על גביהם והם שוטפים את הרחוב בדרכם אל החופש. היא היתה מנגבת אז את ידיה במטלית, נשענת על אדן החלון ומסתכלת בלב נכמר ביצורים המיוזעים ופרועי השיער, סוקרת את פניהם ואת בגדיהם ויודעת שלא תמצא ביניהם את בנה. הם היו רצים זה אחר זה, צוחקים וצוהלים, נעצרים לפתע כאילו ריסן אותם מישהו בהינף-יד נעלמה, מסתודדים דבוקי-קרקפות כאגד מטאטאים, מחליפים ביניהם גולות צבעוניות בעבור קלפים מקומטים או מחזיקי מפתחות, מתנהלים בינם לבינָם כסוחרים מיומנים; אחר-כך היו משתופפים על העפר בַּמקום שתהיה יום אחד מדרכה, מרוכזים עד כלות בקן מזדמן של נמלים שחורות או בחפירתו הממלכדת של ארינמל סמוי מעין. לפלא היה בעיניה מעשה הארג של הילדוּת. למראה מושאיה אדומי הלחיים התחדדה בה תחושת ההחמצה של ילדותה ונעוריה שלה, והיא מיהרה לגרשה מלבה. מעולם לא הבינה למה טולי לא נשאר אף פעם בחוץ לשחק, אפילו קצת, עם הילדים. כל כמה שדחקה בו, ידעה תמיד שעשר דקות אחרי צלצול הפעמון – כך בדיוק נמשכת ההליכה משער בית-הספר הביתה - טולי שלה יפתח את דלת הכניסה ויאמר "שלום-אימא" רפה, אפו יוליך אותו כבחבלי-קסם אל האור הדולק בתנור, פניו יזרחו מהעונג הצפוי, ובחיוך חסר-חן יגיד לה, "אימא-את-יודעת- שביום-שישי-אני- הכי-רעב-מכל-ימי-השבוע?"

בכל יום בצהריים היא היתה מביטה בבנה בהשתאות: הילד שחצה את מפתנהּ היה העתק מדויק של הילד ששילחה לבית-הספר ברבע לשמונה: חולצתו ומכנסיו ללא רבב, השביל בשערו ישר ומדויק, גרביו משוכים עד אמצע השוקיים, עיניו עיני כלב מוכה. היא היתה חוזרת אל הכיור והוא היה עומד נוכח התנור מתוח, ילקוטו הכבד על גבו, "נו, אימא, אני כבר עוד יותר רעב מהריח, מתי העוגה תהיה מוכנה?" והיה מסתכל באיבריה הנעים כשהיא חצויה לשניים מעל ומתחת לקשר הכפול של סינר הבד הפרחוני, מתבונן בריכוז בתנועותיה המיומנות והנמרצות, בהליכתה הנוקשה והבוטחת, בידיעתה הכּוּלית, ולבו נמלא חרדה סתומה.

כשהיה התנור מזמזם סוף-סוף את זמזומו קצר-הרוח, טולי היה מכבה אותו תחת עינה הפקוחה. בדריכות עקב אחריה כשאחזה במטלית, פערה את דלת המתכת לפיהוק שחור ועקרה מתוכו את העוגה השחומה התפוחה. על פני שניהם ניצת אז חיוך של שביעות-רצון, ולרגע אחד היתה ביניהם איזו אחווה לא ברורה שנעמה לשניהם, עד שהתפוגגה. כשהניחה את התבנית המבעבעת על קרש העץ שעל השיש, מיהר לאמץ אל לבו את המטלית החמה, אחר-כך בחן אִתה יחד את מעשה-ידיה, הביט בעוגה מכל עבר במבט הרציני המרוכז שלמד ממנה ואמר לה: "אימא, העוגה נפלאה. אני רעב." והיא ענתה לו כתמיד: "קודם-כול תוריד את התיק מהגב. את שני הסנדוויצ'ים ששמתי לך בתיק-אוכל אכלת היום עד הסוף? כן? אז למה הרעב הגדול הזה?" והוסיפה ברוגז: "אתה רואה שהעוגה לוהטת! רוץ לשטוף ידיים! ועד שהיא תתקרר, בוא, תאכל מרק."

טולי היה חוזר למטבח בידיים נוטפות, מציץ אל תוך הסיר, העדשות שלעיניו מתעמעמות מאדים והוא מחכה בהכנעה לגערתה: "טולי תזוז מהכיריים! אתה לא יכול לראות ככה כלום, אתה לא רואה שהסיר רותח? הנה אני כבר מוזגת לך מרק, לֵך, שב לשולחן." היא היתה הודפת אותו מעט לאחור, מוציאה מהארון צלחת וכוס, וכשהיתה מסתובבת היתה נתקלת בטולי, שעדיין עמד נטוע במקומו, ונחרדת: אף פעם הוא לא עושה מה שהיא אומרת לו, רק מסתובב לה בין הרגליים. בן-רגע היה נובט בה אותו רוע לא-מוסבר שעוד תתחרט עליו, אלא שאף פעם לא נמצא בתוכה הכוח לגבור עליו בזמן, ואז היתה צועקת לעברו צעקה חדה, עד שנחרד גם הוא וגופו היה מזדעזע ועיניו מתמלאות דמעות. לבה יצא אליו, אבל היא לא אמרה לו את מה שרצתה, וקולה חרג אז מגרונה סדוק וקשה: "שב כבר לשולחן! ואם לא שטפת ידיים בסבון - אפילו פירור מהעוגה אין בשבילך!" אחר-כך היתה מנגבת את ידיה ומלווה במבטה את בנה, שגורר רגליים דקיקות אל השולחן, כל-כך שדוף למרות כל הבישולים שלה והאכילות הבהולות שלו, חולצת בית-הספר הכחולה רפויה על איבריו, שכמותיו בולטות ועורפו בהיר ודק.

היא שואפת שוב מן הסיגריה. אם כן, הכול מוכן. טולי עוד מעט יבוא. היא משכלת זוג רגליים שהשנים חסו עליהן מאוד ומביטה בשולחן הערוך בשביעות-רצון, אך גם במידת-מה של חוסר אמון: לה לא היתה אימא שתלמד אותה איך לבשל, איך לנהל משק-בית, שתיתן לה כוחות ללדת ילד ולגדל אותו ולהתאלמן בגבורה ולהתגבר על השבר ולהתחתן עוד פעם. ולאבד גם בעל שני, כן-כן.

היא עושה ניסיון נוסף, נואש, להשתיק את הרחמים העצמיים העולים בה, אבל באמת ובתמים עברה הכול לבדה, לא היה מי שייתן לה דוגמה או יעזור לה. החיים עצמם לימדו אותה את מה שצריך. ואם היא כל-כך גאה בעצמה - הִקשתה וטעם המחשבה מר בפיה - אם היא כל-כך גאה בעצמה, מדוע הולך ונפער בלבה כל השנים החור השחור הגדול הזה כמו כתם דיו שמתפשט במים? היא מציתה לעצמה סיגריה חדשה באִשוֹ של הבְּדל הרושף האחוז בין אצבעותיה. ואיך זה בדיוק קרה שטולי שלה כבר בן שלושים, לאן לעזאזל ברח כל הזמן הזה? כל החיים האלה? ואיך זה שדבר אחד לא השתנה - שטולי עדיין צנום בצורה מחפירה כל-כך, ממש כמו אז, בגיל עשר, אולי אפילו שדוף יותר, וחוץ מהמשקפיים והגובה הוא בעצם נראה כמו טולי הקטן שלה: גרום, פיקח כמו שד, בעל תיאבון מעורר פליאה ושתקן חסר-תקנה. ילד בן שלושים שנמלט מפני העולם בגרירת רגליים, כמו כלב שמוט-זנב שהטילו לעברו נעל-בית. ועדיין רווק וביישן. ומרוחק ממנה וסגור מפניה כקופסת הפתעות נעולה, לא נותן להיכנס.

האמת הזאת עולה בה כְּבועה עכורה שסופה לפקוע, לא לפני שהיא מכירה בקיומה: יש ביניהם אוקיינוס של זרות, בייחוד מאז שמוֹרדי מת. היא מביטה בשעון הזהב הזעיר שלה שוב ושוב, בפיזור דעת, ומעלה את ידיה אל שערה הצבוע בשחור-פחם ומעבירה עליו מקו מצחה ועד לעורפה שתי כפות ידיים למודות-שנים שוורידיהן משורגים והעור המתוח עליהן מנומר בכתמים חומים, אף שנזהרה כל השנים מן השמש הקופחת של הארץ הזאת. ואולי היא מפריזה במחשבות האלה שהיא חושבת על בנה באכזבה ובפיכחון צובט, שמפתיעים בעָצמתם ומחדדים בה רגש-אשם ישן שאורב לה תמיד כחתול בְּלום-שרירים: התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, טולי הוא יציר-כפיהם, שלה ושל אביו, וסך-כל טעויותיהם המתנקזות אליו על-כורחו כמים עכורים. וגם: איך הזקתי לו כל-כך? ומיד היא מסרבת לאמוד את הנזק, רק מסכימה להכיר בקיומו.

היא שואפת מן הסיגריה שאיפה אחרונה, מרה וצורבת, מניחה לעשן להינשף מנחיריה כאילו היא דרקון כבוי. ובנה יחידה זה, שלבו לב-אבן, האם ידע אהבה של ממש? ואם ידע, האם צרבה בלבו? ואם כָּאַב, כמה אנוּש היה כאבו? כתמיד, כששקעה כך בהרהוריה על חייה ועל טולי, ניצת בה איזה רגש מהוסס של חרטה, שכּרכּויות אחרות מעולם לא הגיע עד קִדמַת פניה. למה, בעצם? זה כבר סיפור אחר, נשכח. עכשיו נשארה להם רק ארוחת הצהריים של יום שישי. לבצוע ולחתוך, ללעוס ולבלוע. אבל בשבילה זו גם הזדמנות כמעט יחידה, הודתה בפני עצמה, לאכול ארוחה חמה, מזינה, עשויה היטב, ולא את השאריות שהיא מוציאה בשאט-נפש מן המקרר ואוכלת אותן בגפה, קרות וסרות-טעם, מול מלבן הטלוויזיה.

היא מושיטה יד ומיישרת את קצות המפה על השולחן הערוך. ממרכז השולחן קורץ אליה אגרטל הבדולח הענק, מלא עד צווארו מים צלולים, ממתין לפרחים שטולי יושיט לה בבואו בחיוך אווילי כאילו אין זה ראוי לנהוג כך, ומבוכתו אינה נהירה לה לגמרי עד שעולה על דעתה שיסודה בתפקיד שקיבל על עצמו בחוסר-רצון, שהרי ככה היה מורדי עושה תמיד בימי שישי - חוזר הביתה מן העבודה עם זר ענק של גלדיולות ארוכות, עטופות בנייר צלופן מרשרש. מורדי מת. כך גם מוכר הפרחים מקרן הרחוב שחנותו הקטנה נסגרה כבר מזמן, והיא תוהה היכן קונה בנה את הליליות המנומרות היפהפיות שיושיט לה בהיסוס לפני שיתיישב אל שולחנה.

בשעה אחת וחצי טולי מצלצל בפעמון. הצלצול החפוז מעורר בה שמחה ותרעומת כאחת. היא רואה בעיני רוחה את אצבעו הגרומה נשלחת אל הפעמון ולוחצת פעם אחת, בזהירות, על הכפתור האדום, כאילו מי-יודע-מה מחכה לו מעבר לדלת החתומה. פעם, קצת לפני הבר-מצווה שלו, הראתה לו איך לוחצים יד לאורחים לחיצה ארוכה, נמרצת ואיתנה. "תלחץ כמו גבר," גערה בו. "מה יש לך. לא ככה! כן, ככה, כמו שסבא שלך היה לוחץ ידיים." כשעלה שֵם סבו, שמעולם לא הכיר, התכווץ טולי לתוך צווארונו כחילזון מבוהל ולחץ את ידה המושטת לדוגמה לחיצה רפה והססנית. למה, חשבה בצער, למה לא סיפרה לו אף פעם על סבו וסבתו, אבא ואימא שלה, לפחות את מה שזכרה. אבל בפעמים המעטות שהזכירה את שמם מיד נפער בינה ובין טולי נהר לבן גדול של חוסר-ודאות, והיא באמת לא ידעה מי מהם נחוש יותר להימלט מאימת מעמקיו, היא או הוא. לפני שהיא מוצאת את התשובה, מסיט אותה מוחה למחוזות אחרים ובנפתוליו נובט לפתע זיכרון אחר: טולי חוזר מאחד ממפגשיו המזדמנים עם ילדי השכונה, מתנשף ומרוט, חבול כולו ושפוף מעלבון. היא מיישרת לו את מסגרת הקרן החומה על האף, מכניסה לו את החולצה בחזרה למכנסיים ואומרת לו בתקיפות: "טולי, פעם אחת! פעם אחת תוריד את המשקפיים מהעיניים, תיתן למאיר או לנתן שישמרו לך עליהם ותחזיר להם! כן, תחזיר להם, אתה מבין? תיתן מכות בחזרה, אם מרביצים לך. אין לך מה לפחד! פעם אחת תחזיר - ולא ירביצו לך יותר!" ואולי רק רצתה להגיד לו את כל זה ולא אמרה, כי טולי היה עומד מולה, עיניו נעוצות בחרטומי נעליו והוא כבר על סִפּוֹ של הבכי החרישי שיבכה במיטתו בינו לבין עצמו, והיא היתה הודפת אותו אז מעליה באצבעות נרעדות, מתקשה להסתיר את מה שעולה בה, חמוץ וצורב. עליה. לא עליו.

"טולי תיכנס, הדלת פתוחה!" היא קוראת אל מעבר לדלת הסגורה. ידו מהססת רגע על הידית, מוחו מפענח לו באי-רצון את מורת-הרוח שלה והוא מכיר בעובדה שכל הגוונים בקולה נהירים לו וכי כל חייו הוא רק מגיב עליהם כנחש מהופנט אל חליל אדוניו. הדלת נפתחת לרווחה והאיש-שהוא-נהפך-להיות עומד בפִתחהּ. הוא גבוה כאביו, ראשו סגלגל כביצת יען, פניו חיוורות כקליפתה. יש לו עיניים חומות כמו שיש לה, אבל שלו שקטות ועדינות, בלי רשפי-האש שהיא רואה כל חייה בראי, כשהיא מתמרדת כולה על זמן-חייה שהושחת לריק, על שאיש לא קרא את מה שכתוב בלהבות אישוניה ולא הטיל עצמו לתוכן. חוץ מליאון. אבל ליאון מעולם לא שגה באשליות, ועד יום מותו ידע היטב שאין בכוחו לשחרר, אף לא לרגע אחד, את הנערה הכלואה בתוכה אל החיים שחלמה לעצמה, ולא שיערה לאן ינתבו אותה חייה ובאילו שבילים תיאלץ להלך.

ויום אחד אפילו ליאון נטש אותה. דפקו על הדלת, העירו אותה משנתה, וסיפרו לה שליאון נהרג מפליטת כדור במילואים. ואחרי שליאון נפל - כמה נתעב בעיניה המושג "נפל", כאילו היה בכוחו לקום ולא קם - התגברה הלהבה הניבטת בראי לכדי אש שחורה והיא נחרדה ממנה והתמלאה רגשות נקם, ואת מורדי הכניסה לחיי אלמנותה רק מפני שראה את ריצודי האש ההיא. בתחילה, כשנכנס למיטתה ולנשמתה, חשבה שהעביר את חפציו אליה ועבר לגור בביתה בגלל הגוף שלה, השדיים והמותניים, שבגילה אז עוד היה לחמוקיהם מה להציע, וגם, הודתה בפני עצמה בחשש, בגלל הכסף שהיה לה, הקצבה מהצבא והפיצויים שלה מגרמניה, כסף שחסכה כל השנים. מהר מאוד גילתה שיש למורדי יותר כסף ממה שהוא יכול לבזבז על שניהם יחד וכי אותה עצמה חמד, את כל-כולה, את גופה ואת מעמקי ראשה ואישוניה, ולא עבר זמן רב עד שלמד לקרוא בה כבספר פתוח.

"שלום טולי, בוא תשב," היא מחייכת אל בנה, וכשהוא קרֵב אליה בוקעת בה בהלה: העיניים שלו כל-כך שקועות. עצמות הלחיים שלו כל-כך בולטות. עור פניו כל-כך חיוור. אולי יש לו איידס? היא דוחה את האפשרות הזאת על הסף, כי הבן שלה, נדלק בה צחוק מר, עוד בטח בתול... היא דוחקת את המחשבה לעומק ראשה שמא יצוץ רישומהּ על פניה, ומבחינה לשמחתה בעניבת המשי ההדוקה לצווארונו, עניבה שתואמת להפליא לצבע חולצתו. טולי מושיט לה בקבוק יין כהה ודק-צוואר.

"יֵין מַאסי," הוא אומר לה, "אני מקווה שתאהבי אותו."

היא מרימה גבה, תוהה: ומה קרה לפרחים השבוע? כאילו השתבש משהו בטקס שכבר הורגלה בו, והנה כך יישאר אגרטל הבדולח ריק והשולחן ייראה היום רחב מתמיד.

"מַאסי, טולי? תודה רבה, מהיין הזה עוד לא שתיתי."

היא ממששת את גוף הבקבוק וקוראת את התווית הצהובה המודבקת עליו: "בציר 96".

"יופי. נשתה אותו בפעם הבאה. הוא צריך להיות קצת יותר קר מאשר באוטו שלך, נכון?" היא מטביעה נשיקת תודה חזקה על לחיו והוא מחזיר לה בנשיקה מרפרפת, לא מורגשת, מתנצל על שלא היה לו זמן לקנות לה פרחים בגלל איזו פגישה חשובה שהיתה לו. אחר-כך הוא מתיישב בסלון בכורסה של מורדי שעל יד קיר הזכוכית הפונה לגינה. היא מזעיפה גבות. כל ימות השבוע הכורסה ריקה כמו פה פעור שעצורה בו צעקה, כיאה לעובדת חסרונו של בעליה. מאז שמורדי מת היא אינה מעזה לשבת בה, שמא אצורים בין קווי המתאר שלה היפים תבניות גופו של בעלה המת, וריחו, וכובד משקלו, ותנוחת ידיו על המסעדים, וכל אלה - ההולכים ונעלמים ממילא ככל שהזמן חולף - יימחקו לבלי שוב מפני כובד גופו של בנה. היא מביטה חליפות בו ובכורסה, פוכרת ידיים, מופתעת מהעזתו, גאה בה בהסתר. טולי אינו קורא את מצוקתה. הוא יושב זקוף, מרפקיו על המסעדים הדהויים, מבטו חודר את קיר הזכוכית, עיניו נתונות בשיחי הוורדים הלבנים שבעבר האחר.

היא מניחה אותו שם להתפעל מפרחיה ונכנסת למטבח. מועקה רובצת על חזה. היא משכיבה את בקבוק היין בצד עוד שלושה-ארבעה בקבוקים ענוגי צוואר, מלאים בנוזל אדום-כהה כדם עורקי. כשהיא חוזרת לסלון, טולי מזדקף בכורסת אביו החורג, מעביר את שתי כפות ידיו במין רכות קדימה ואחורה, הלוך ושוב, על שני מסעדי הקטיפה המרוטה, כאילו הוא קורא ברכּוּתה איזה מסר שנועד רק לו. "ריח טוב," רוחֲבים נחיריו ובטנו מקרקרת. הוא רעב, היא יודעת. כמו תמיד. היא מוזגת קוקה-קולה צוננת לתוך שתי כוסות זכוכית גבוהות, והמשקה הכהה מזעזע את קוביות הקרח שבקרבן ולוחש כל הדרך אל שפת הכוס. כשהיא פוסעת נמרצות אליו ובידיה המגש עם הכוסות, הוא עוצר את מסע ידיו על הבד.

"הנה," היא אומרת לו, "תשתה."

טולי אומר תודה, ולא נעלמת מעיניו התנועה קצרת-הרוח שסיבותיה לא התפענחו לו עד תום מעולם, התנועה שבָּה היא מניחה לפניו כל חייו את אוכלו.

"עם מי היתה לך הפגישה היום?" היא אינה מתאפקת.

"אה, עם איזה סטודנט מהטכניון שרוצה לעשות אצלנו תואר שני, שום דבר מיוחד." הוא מדבר אליה בשוויון-נפש מעושה, או לפחות כך נדמה לה, ואפו שוקע עמוק במשקה.

"לשים לך לימון?"

"לא-לא, תודה. אני מסודר."

אמו שותקת רגע ומשיבה למקומו תלתל סורר שמאפיר על מצחה.

"ומה עם הכנס בפרינסטון? אתה נוסע או לא?"

היא יודעת שהוא מצטער בכל לבו על שסיפר לה על הכנס, כי היא אינה מרפה ותוחבת את אפה לנסיעה הזאת לפחות פעמיים בשבוע, שזה, פחות או יותר, סכום השיחות שהיא מנהלת איתו מיום שישי עד יום שישי. אז שיהדוף אותה באלגנטיות, היא מתרעמת, שיעמוד על שלו. גם את זה הגיע הזמן שהוא ילמד. ושוב מתחילות לבעור בה המילים האלה שמשמעותן מתחדדת משנה לשנה: החיים קצרים כל-כך, ואסור לבזבז אותם, ומה שטועים בו לא ניתן לתיקון. וגם ההכרה הזאת מתחדדת בה, שאין בחייו טעם של ממש, וגם - היתה רוצה להגיד לו - שהיא אוהבת אותו יותר מכול, רק שהיא לא יודעת איך להגיד את זה.

"כבר אמרתי לך," הוא משיב לה בנחת ודמותו של ליאור עולה בו כחבל-הצלה. "אני עוד לא יודע אם אני נוסע לפרינסטון," ומוסיף ואינו מפרש: "יש לי התחייבויות קודמות." וכדי לרצותה הוא אומר עוד: "יהיו עוד כנסים אחרים."

טולי לוגם מן הכוס לגימה ארוכה וממקד באמו מבט מפתיע בנחרצותו. האם משהו מן האנרגיה ההיא שבוערת בה כל השנים זרם ממנה אליו, חסר דמות אך מלא כוח? היא מגרדת את סנטרה ולוגמת גם היא מן המשקה. ומושכת בכתפיה. אולי היא מפריזה בכוח השפעתה עליו.

פתאום עולה באפה ריח חריכה. היא שומטת את הכוס על השולחן ואצה למטבח, מרימה את מכסה הסיר ומטח של אדים חמים מקדם את פניה. היא מרחיקה את ראשה ובוחשת בתוכן הסיר, חורצת בקצה הכף את תפוחי האדמה שנחרכו והשחירו. "הכול בסדר," היא צוחקת במבוכה אל בנה שבא אחריה, "היום נאכל תפוחי אדמה כמו בקומזיץ, קצת שרוף." ולא מתאפקת ומוסיפה: "לך לשטוף ידיים, טולי. עוד רגע נאכל."

טולי חושק את שיניו ונבלע בשירותים. היא שמה אוכל בצלחות ושומעת אותו משתין ארוכות, מדיח את האסלה, שוטף את ידיו. כמה מרנין הדבר בעיניה - גבר משתין אצלה בבית. צליל חיים עולה מעבר לדלת הסגורה. דלת השירותים נפתחת וטולי יוצא. ראשו כמעט נוגע במשקוף.

היא מזמינה אותו לשולחן, וכשהוא מתיישב מולה בא בנחיריה הניחוח הדק של סבון הטואלט שלה שדבק באצבעותיו. הם אוכלים בדממה. בין שיניה, בצד נתחי הבשר שהיא לועסת, עדיין רובצים ומחכים לשעת כושר כל הדברים שהיא רוצה כבר שנים להגיד לו. טולי מוזג את היין הלבן והצונן מהבקבוק שהעמידה על השולחן, והנוזל הצהבהב ניגר אל תוך הגביעים המבהיקים. היא אומרת לו, "לחיים ובתיאבון." ניקוש כוסותיהם זו בזו משמיע צליל ענוג, והיא מחייכת אל בנה מעומק לבה.

היא לוגמת מן היין. טולי חותך פיסת בשר רבועה ומעלה אותה על מזלגו, והיא מתבוננת בדרך שעושה הבשר מצלחתו אל תוך פיו. הוא משפד על מזלגו פלח של תפוח-אדמה חרוך מעט ומהמהם לעברה, "טעים מאוד," והיא יודעת שפיו ולבו שווים. טולי אוכל בפה מלא, והיא מנקרת בצלחתה. "את אוכלת כמו ציפור," ככה ליאון, אבא שלו, היה סונט בה וגורס בשיניו את האוכל שהכינה ולחייו תפוחות בו כלחייו של לואי ארמסטרונג בהופעה.

היא קמה, אוספת אליה את הצלחות והולכת להביא את הקינוח. "טולי, תוציא מהשידה מלמטה שניים כאלה לקינוח," היא קוראת אל מעבר לכתפה. טולי מוציא מהשידה שני גביעי זכוכית מוברשת עם עיטורים חלביים של פרחים קטנים ומניח אותם בזהירות על המפה הצחורה. בכל גביע מעמידה אמו אגס כרסתני אפוי, שאת רצועות קליפתו פשטה מעליו בתנועות מדודות ועתה רק פטוטרתו עוד כְּתוּרָה לראשו. היא מגירה רוטב יין סמיך וריחני על האגסים ובשוליהם ומגישה לטולי את מנתו. טולי מחכך את ידיו בהנאה ואומר, "ואו, אימא, את זה אני נורא אוהב. גם אבא נורא אהב, לא?"

"כן," היא מודה אך מסרבת להיזכר ממש בליאון.

"אבא שלך אהב לאכול הכול והרבה," היא אומרת לו ביובש. "כמה שלא שמת לו בצלחת, הוא ביקש עוד. בסוף הכולסטרול עשה לו התקף לב!"...