ארץ השלג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארץ השלג

ארץ השלג

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Snow Country
  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 357 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 12 דק'

תקציר

1914: אנטון היידק האוסטרי הצעיר מגיע לווינה, נחוש לעשות לעצמו שם כעיתונאי. במסגרת עבודתו החלקית כמורה פרטי הוא פוגש אישה צרפתייה בשם דלפין ומתאהב בה עמוקות, עד לרגע שארצו מכריזה מלחמה על ארצה והיא הופכת בין לילה לאויבת.

1927: במקביל לנה, שגדלה עם אם שתיינית בעיירה קטנה וחיה חיים דלים וקרים, נקרעת בין רעב לאהבה ובין רצון להשיג שליטה על חייה. אחרי ניסיון מר להשתלב בחיים בווינה, היא נוטשת לבסוף את עיר הבירה ומתחילה לעבוד כמשרתת בסנטריום מוקף השלג, השלוס זבליק.

1933: בעודו מתקשה להשלים עם מותם של חברים כה רבים במלחמת העולם הראשונה, אנטון, כעת עיתונאי מבוסס, מתבקש להכין כתבה אודות השלוס זבליק המסתורי, ומצבה של הרפואה הפסיכולוגית כיום. בסנטריום זה, על גדות אגם כסוף, בו נחקרים לעומקם הסבל האנושי והסיכויים לגאולה, שני אנשים יראו זה את זה לראשונה. 

ארץ השלג המתרחש באוסטריה בין שתי מלחמות עולם, חוקר את שבריריותה של האהבה, ובוחן את כוחה הגואל של הפסיכולוגיה. בכתיבה אלגנטית וסוחפת, מצליח פוקס לאזן בין רעיונות גדולים ורגש אנושי ולרקום סיפור אהבה אפי ועל זמני.

סבסטיאן פוקס הוא סופר ועיתונאי בריטי מוערך אשר ספריו היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות. בשנת 1993 פוקס נבחר לאגודה המלכותית לספרות ואוניברסיטת איסט לונדון העניקה לו תואר ד"ר של כבוד על תרומתו להבנת הפסיכיאטריה ברומן Human Traces שראה אור ב-2005. בין ספריו הרבים ראו אור בעברית שירת הציפור (מודן, 2002) ושלוח רסן (פן וידיעות ספרים, 2008).

"רומן מומלץ, נפלא ומרגש, המראה כיצד הכוח לאהוב מישהו כפי שהוא באמת – על כל מה שהוא באמת – יכול להביא נחמה בחיינו הקצרים."
- Independent

 "סיפור חובק שנים ויבשות, סיפור אהבה אפי הנאבק ברוחות הגורל וההיסטוריה."
- הדיילי מייל

"סיפור האהבה המרגש ביותר שכתב פוקס."
- אנתוני ביוור, (מחבר רב המכר "מלחמת העולם השנייה")

"ספרו החדש של פוקס כתוב נהדר, וחוקר את שבריריות האהבה באופן שמזכיר לפרקים את 'דקלי הפרא' של ויליאם פוקנר. רומן נפלא."
- Spectator

פרק ראשון

1

מהגובה שהיה בו, שלושים מטר בלבד מעל לעצים, הטייס ראה שני אנשים רצים על הקרקע למטה — האחד יצא מתוך יער, השני עבר בשער השביל, מצמיד את כובעו אל ראשו תוך כדי ריצה. היעד שלהם היה אוהל חום ארוך, שהוקם ליד גדר חיה שציינה את גבול השדה.

מתחת לקנווס, לאורן של שתי מנורות נפט שהיו תלויות על מוט עץ, הרים המנתח זרוע של גבר אל מאחורי ראשו. "תחזיקי כאן." האחות אחזה את שורש כף היד במקומו.

"שֵם?"

"הַיידֶק," ענתה והרימה תגית בידה הפנויה. "שם פרטי, א'."

המנתח ספר באצבעותיו את הצלעות. "ארבע... חמש. אם יש ספק, תעלי למעלה."

"מה?"

"בואי ניכנס כאן."

האזמל חתך כלפי מטה, דרך שכבה דקה של שומן ולתוך הבשר. "איפה האחות הראשית? אני צריך שמישהו יחזיק את השריר במקום."

"היא לא תגיע. אבל אני יכולה לעשות את זה," אמרה האחות. "אני יכולה לקשור את זרועו כך, תראה. ואז הידיים שלי יהיו חופשיות."

היא חיברה את שורש כף היד למוט האוהל בעזרת החגורה שלה והניחה את אצבעותיה ברווח שבין הצלעות. "זה בסדר?"

"אם יש ספק, צריך לכוון לצד האחורי," אמר המנתח.

"מה?"

"אני מדבר אל עצמי. המנחה שלי מפעם, בגראץ. אל תמשכי, אל תמשכי. רק תרימי. תפני לי מקום. אני הולך לשים את האצבע שלי כאן מתחת, לתוך חלל הצדֶר."

נשמע קול פקיעת אוויר כשהרקמה נפרדה. האיש על השולחן לא זז, עיניו היו עצומות, וזרועו היתה קשורה אל מאחורי ראשו. דם פרץ מחזהו, תחילה בעבע, לאחר מכן ניתז מעלה ונשפך על נעליה של האחות ועל העשב שסביב כפות רגליה.

בשמים המתכהים, המטוס הדו־כנפי נטה הצדה ופנה לתוך הרוח, כשהוא מבצע סיבוב רחב מעל ליער. הטייס ראה רכב שנעצר על נתיב החווה. גבר ואישה יצאו ממנו והתחילו לרוץ על פני השדה.

"עוד אור," אמר המנתח. "אני חייב עוד אור. אנחנו צריכים להכניס צינורית ולראות אם אני יכול לנקז נוזלים."

הוא דחף את הריאה השמאלית לאחור באצבעו. "יש כאן רסיס של משהו. נצטרך להגדיל את החתך."

"מה?"

"הרבה קדימה. אני צריך להגיע לְמה שנמצא שם. הוא עדיין מחוסר הכרה?"

האחות הרימה את העפעף של האיש באצבעות מגואלות בדם. "כן."

"יש אזמל טוב יותר? זה לא מאוד חד."

המנתח שאף עמוקות והחליק את הלהב לתוך הבשר, כשהוא מבצע חתך סביב כלוב הצלעות שהגיע עד אמצע הדרך לגב, העור נסוג משני צדי הפצע הסגול.

כנף האוהל נפתחה, והגבר והאישה נכנסו, מתנשמים בכבדות.

"אתם יכולים להתרחץ בדלי הזה. ובקערה יש חומר חיטוי," אמר המנתח.

בזמן שהאחרים התכוננו, הוא חיטט באצבעותיו במהירות בין הצלעות. "את בסדר?" שאל את האחות. "את חיוורת."

"זה אור המנורה. אני בסדר."

"אנחנו צריכים משהו להפריד בין הצלעות. אחרת —"

"אין כאן ציוד כזה. זה סתם אוהל שבו —"

"כל כך חשוך. אני בקושי רואה..."

בעזרת הסניטר הוא הפריד בין הצלעות במידה שחשפה את הלב האדיש, מתכווץ בכלוב הגרמי שלו.

"יש לו מזל," אמר המנתח. "אני יכול לראות משהו עכשיו. תהפכו אותו על הצד. תנו לי את המלקחיים. אל תסובבו את הזרוע שלו. תחברו את זה עכשיו. אַת, תחזיקי את הזרוע שלו למעלה."

דמדומים ירדו על השדה כשהטייס, שכבר ערך את תצפיותיו, הטה שוב את המטוס, נסק וקבע את המסלול הביתה, חמש־עשרה דקות מעל לנוף המשחיר, לאורך הנהר, כשהוא משתמש בצריח הכנסייה שידריך אותו בחזרה אל מסלול הנחיתה המוגבה.

"תפסתי את זה," אמר המנתח. הוא שמט פיסת מתכת למגש האמייל. "תעזרו לי לסגור את החתך. אתה, תעצור את הדימום כאן. אחות, תני לי איזו מחט שיש לך."

"אין לנו את סוג החוט שאתה צריך."

"פשוט תעשי כמיטב יכולתך. את יודעת לתפור?"

"נהגנו לתפור את השמלות שלנו בבית."

"תעשי כמיטב יכולתך."

"הוא ישרוד?"

"בוודאי שישרוד. המסכן."

2
 

 

אנטון היידק הגיע לווינה בגיל תשע־עשרה, בסתיו הרטוב של 1906. עלי השלכת נדבקו למדרכות של הרחוב הצר בשפּיטֶלברג שבו, לאחר חיפוש מדכא, מצא חדר להשכרה. הוא היה בין הסטודנטים הבודדים שלא נדחסו בבתי הקפה לאחר ההרצאות בתקווה לתת מבט באיזה גיבור ספרותי. מושאי התפעלותו היו השדרים לעיתונות ששלחו כתבים וינאים לפריז ולמוסקבה. זאת יכולה להיות צורת חיים הוא העז לחשוב יום אחד, כשקנה מהדורה מאוחרת של "די פְּרֶס". כתיבת דיווחים מארץ זרה עשויה להיות עיסוק בעולם — לא כשחקן ראשי, אלא כמתעד פעולותיהם של אנשים אחרים.

העיר במדינת שטיריָה שבה גדל היתה ידועה כמרכז הקתוליות והמנהגים הישנים. לאנטון הילד היא פשוט נראתה כמנותקת מכל מה שהיה דחוף או נחשק, או שהיה שווה להתאמץ למענו. אחיו גֶרהַרד היה מבוגר ממנו בשבע שנים ועשה כל מה שאביהם ביקש: הוא היה המנצח הגדול בתחרויות האתלטיקה בבית הספר ועבר את טקס אכילת לחם הקודש הראשון שלו בשיער מבריק ובמראה חסוד. הוא קיבל תעודות רוויות הערצה ממוריו בסוף השנה. ההורים בקושי הבחינו באנטון, שלפעמים תהה אם הגעתו אל העולם הפתיעה אותם. בינתיים גרהרד התייחס אליו בסבלנות שהיתה יכולה להוציא מהדעת, אפילו כשאנטון חזר מבית הספר הביתה עם חברו הטוב פרידריך והשתמש בחדר של אחיו לתחרות בהיאבקות.

לאביהם היה עסק לנקניקים, שהצליח במידה שאפשרה לאנטון ללכת בבוא העת בעקבות אחיו לגימנסיה ולשבת בחברת המלומדים הקטנים האחרים, כשגבם כואב ועיניהם מתאמצות באור הקלוש. המשפחה של פרידריך עסקה גם היא במסחר, אבל עסקי העץ שלהם היו בני מאה שנה ונשאו את האווירה האצילית של היערות — שלא כמו בית החרושת לנקניקים, על משלוחיו היומיומיים מבית המטבחיים. פרידריך, שהיה בהיר שיער וגבוה מאנטון, נראה כמרחף מעל העולם, כשהוא יודע איך צריך לברך חבר של הוריו ברחוב או כמה תשר נותנים לסבל. אנטון קיווה שאם יתלווה אליו, תמיד צעד אחד מאחור, עשוי לדבוק בו משהו מהאצילות שהיתה חסרה לו.

לא היה הרבה בתוכנית הלימודים של בית הספר שמשך את תשומת לבם. הימים היו ארוכים, הלימוד חסר השראה; לא היתה הבנה של הצורך בפעילות ובהרפתקנות. עשר דקות במסדרון היו כל מה שהוצע להם לפני ששבו למקומותיהם, שניים־שניים, על ספסלי העץ בכיתה. בחורף השעות הוארכו באמצעות האור הכחול של תאורת הגז. בקיץ החלונות היו מכוסים, כדי שהחיים המוארים באור השמש שבחוץ לא יסיחו את דעתם.

לאחר הלימודים אנטון ופרידריך צעדו הביתה בבאנהופשטראסה, שוחחו בלהט בעודם עושים את דרכם בשכונות המהודרות יותר, שבהן חיו משפחות באותם בתים במשך שלושה דורות. הם צחקו מחוסר הסקרנות האינטלקטואלית שדמיינו את קיומו מאחורי המעקות הגבוהים ודלתות הכניסה הכפולות, משם עלו צלילי סולמות שנוגנו בפסנתר בידי בת משפחה באור הגווע של אחר צהריים חורפי. הם נשבעו זה לזה שהם אף פעם לא יידרדרו לקיום כזה.

במשך שמונה השנים בבית הספר הניח אנטון שהוא ימשיך לאוניברסיטה בווינה, ואחר כך יבנה את חייו שם. להתיישב בכל מקום אחר, הסכימו הוא ופרידריך, יהיה כאילו הם איכשהו מתבדחים; וכפי שגילה בתוך יום מרגע שהגיע, וינה לא היתה דבר פרט לרצינית. כמעט כל בניין היה ארמון או אולם קונצרטים או משרד ממשלתי. הוא תהה היכן גרים העניים; היה נדמה שלא היו שם מגורים פשוטים, לא שכונות עוני או בתי דירות שיקטעו את רצף המרחבים המלכותיים, עם תהלוכת הבוקר הקבועה של הארכידוכס בין הארמונות ישוב במרכבתו הרתומה לסוס.

העיר ראתה עצמה כמרכז הציוויליזציה. לפי ההתרגשות שבה דיברו עליהם האנשים, היה נדמה כאילו עדיין ציפו שם שבטהובן או היידן יופיעו באחד הימים בביתה העירוני של משפחת אסטרהאזי וייתנו הופעה מאולתרת. אנשים התרברבו על כך שבעת פירוקו של הבורגתיאטר ובנייתו מחדש, הם היו בין האנשים בקהל שסירבו לעזוב לפני שייקחו עמם בכיס שביב עץ מהבמה. אנטון, שלא התעניין כל כך במוזיקה, התאמץ לא לצחוק כשאפילו למוכר הדגים היתה ביקורת על תזמורת כלי הנשיפה שניגנה כשטייל עם אשתו בפראטר ביום ראשון אחר הצהריים.

כעבור זמן־מה הוא גילה שלמעשה יש אזורים עניים בעיר, שהפאר יכול להיעצר בבת אחת והרחובות מרוצפי האבן נעשים צרים ומפותלים. מגוריו בשפיטלברג היו בבית שהיה שייך לאלמנה פולנייה. הדיירים האחרים היו סוחר נוסע ושני סטודנטים נוספים, וריח ייחודי עמד בבית, כאילו מאות עכברים מתים הורתחו בתה חזק והושארו להירקב מאחורי הטיח. בתה של בעלת הבית, שאמרו שהיא זונה, גרה עם אמה בקומת הקרקע. היא נכנסה ויצאה דרך דלת אחורית שנפתחה אל חצר ובה מרפסת נמוכה. בערב גברים היו נכנסים מזיגמונדשטראסה וקונים יין לבן מדוכן.

גרהרד, שלמד רפואה לפי דרישת אביו, אמר לאנטון שאם יבחר בפילוסופיה, הוא יוכל להימנע מכל קשר עם האוניברסיטה עד לשנה האחרונה, אז יצטרך להגיש תזה ולעבור בחינה אחת. בשאר הזמן הוא יוכל לבלות בברים ובאולמות הקונצרטים, לרכוב על סוסים ולרדוף אחרי נשים. הוא הזהיר את אנטון שייתכן שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לכך ושזאת אחריותו — כמעט תפקידו — להפיק מכך את המרב. העצה הלא אופיינית הזאת גרמה לאנטון לתהות אם אחיו רוצה לסלק אותו מדרכו, כך שלא יצוץ אחר כך כסוג של יריב. גרהרד לא היה צריך לדאוג, חשב אנטון, רפואה לא משכה אותו כלל.

הבעיה העיקרית של אנטון היתה שלא היה לו כסף. אמו רצתה שייכנס מיד לעסקים המשפחתיים; אביו הבין את היתרונות שיש באוניברסיטה, אבל רק אם ילמד רפואה, או לכל הפחות משפטים. אם יתעקש על פילוסופיה, יצטרך לממן את הלימודים בעצמו — באמצעות הוראה או כל מיני עבודות מזדמנות שיצליח למצוא. מאחר שהוא רצה בעיקר מעט אוויר לנשימה אחרי הגימנסיה, אנטון הסכים; אבל זאת היתה חוויית עיר בירה מדרגה שנייה. האופרה היתה מעבר ליכולתו, והוא גילה שהוא אלרגי לסוסים. באשר לנשים, הוא נרתע לא בגלל מחסור בכסף אלא בגלל חוסר ביטחון. השפם שלו היה מבוכה; השיער הגס צמח סביב קצות נחיריו ומתוך השפה עצמה. הגבות שלו היו עבות, שׂערו סמיך ואפו נשרי למדי. הוא ניסה להתיידד עם בתה של בעלת הבית, אבל נראה שהיא הריחה את עוניו. כשהציע לבלות ערב ביחד, צחקה. הוא אמר לעצמו שנשים לא מעניינות אותו, אבל זה לא היה קל כאשר מבט עין כהה פגש במבטו ברחוב וגרם לו כאב בחלל כלשהו מאחורי הריאות.

מאחר שסיים את לימודיו בציון לא מדהים, המשיך לחיות באותו אופן. מטרתו היתה להתפרנס כעיתונאי. המאמר הראשון שכתב פורסם במגזין הסטודנטים בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה, והוא המשיך לכתוב על פוליטיקה ויחסי חוץ ברהיטות שנראתה כמעט חשודה — כאילו הוא איכשהו לא התכוון לכך. התוצרת שלו נבדקה כשסיים את הלימודים. המגזינים לסטודנטים היו מוכנים לקבל מאמרים ארוכים בכל נושא, ממדיניות הצי הגרמני ועד למקום שבו ניתן למצוא את השטרודל הטוב ביותר, אבל העיתונים המבוססים היו נלהבים פחות. לאנטון היו חסרים רצינות וגיל. אחד או שניים מהם נתנו לו למלא שטח בעמודים החברתיים או העסקיים, אבל הוא לא הצליח לשכנע אותם לשלוח אותו לפריז או לניו יורק.

אמו כתבה לו שאביו מיואש מהבחור שלא מצליח לעשות משהו מעצמו, והיא עצמה מתחילה להרגיש אותו הדבר. הוא הניח את המכתב בצד.

"אני איש מיותר," אמר לפרידריך כששתו יין לבן, ישובים אל שולחן בחצר.

"אתה שוב קורא את פושקין?"

"לא, הגעתי למסקנה הזאת בעצמי. תמיד היה לי קשה להאמין שיש לי מקום בעולם. משהו ששמי כתוב עליו."

בינתיים בלילות, בחדרו הקטן, ניסה אנטון למפות חיים שלא כללו נקניק דם או את המין השני. בזמן שהמתין להזמנת עבודה ממגזין אחר שילם את שכר הדירה משיעורים פרטיים שלימד במתמטיקה, צרפתית או אנגלית לילדים ממשפחות עשירות. העבודה אפשרה לו לצאת משפיטלברג ולנסוע לחלקים נעימים יותר של העיר.

בין תלמידיו היה ילד בשם אריך, שמשפחתו התגוררה בכל הקומה הראשונה של בניין בדֶבּלינג, אזור עשיר, צמוד ליערות ולכרמים. פעם בשבוע, זמן רב לאחר שאנטון סיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא היה עולה על חשמלית ונוסע לשם, והשוער היה מכניס אותו פנימה. הוא היה חולף בריצה על פני דלתות המעלית, עולה במדרגות האבן המעוקלות שתיים בכל פעם, כפות רגליו לא נשמעות על שטיח הארגמן, מצלצל בפעמון וממתין שהמשרתת תפתח לו.

בביקור אחד, באביב של 1913, אנטון המתין בסלון, מתנשם מעט בכבדות מהזינוק שלו במדרגות, כששמע קול נגינת פסנתר. בשעה זאת של אחר הצהריים, הוא היה מצפה לצליל של תרגיל או לקטע קליל — משהו שבנוי על תבנית ומתרומם קלות לקראת הסוף, לאחר שהווריאציה הושלמה. מה ששמע היה יצירה שבה המהלך ההרמוני לא נעשה על פי תבנית. רק כעבור שתיים או שלוש דקות של הקשבה המהלך נשמע לו הגיוני. הוא ניגש אל דלת חדר המוזיקה והציץ פנימה לראות מי מפיק את הצלילים העגמומיים האלה.

מאחורי אגרטל פרחים שניצב על הפסנתר, הוא ראה ראש של אישה צעירה, שנטה כלפי מטה בעת שניגנה. האור מהחלונות הגבוהים נפל על מכסה הפסנתר, אבל המנגנת נותרה בצל. זאת לא היתה קטרין, האחות הגדולה, ולא בירגיט, הקטנה. המוזיקה צברה מהירות, ולאחר מכן כאילו אזלו כוחותיה — נסחפה ושוטטה לה. אנטון הסתכן ונכנס לחדר, אבל הפסנתרנית היתה מרוכזת מכדי להרים את מבטה. כאשר התקרב צעד או שניים, ראה שהיא לא עוקבת אחר תווים ותהה אם היא מאלתרת.

עלה בדעתו שעליו להימנע מלהבהיל אותה. הדבר האחרון שהאישה הזאת, הנתונה בחלומות בהקיץ, רוצה זה לראות אותו נועץ בה את מבטו. הוא התחיל לסגת על פני השטיח הטורקי, אבל כשהנעל שלו נגעה ברצפת הפרקט, העץ פלט חריקה קטנה והיא הרימה את ראשה.

"אני מצטער מאוד," אמר אנטון. "הייתי סקרן ואני... מצטער שהפרעתי לך."

"זה בסדר. כמעט סיימתי." היה לה מבטא זר. הוא חצה את החדר כדי ללחוץ את ידה.

"שמי אנטון היידק. באתי לתת שיעור לאריך."

הוא לא קלט את כל מה שאמרה לו, אבל הבין ששמה הפרטי דֶלפין, ושהיא נמצאת שם כבת לוויה לקטרין.

"בת לוויה?"

"היא אמורה ללמוד ממני צרפתית."

"אני מבין. כמה זמן את כאן?"

"שלושה שבועות."

"לא ראיתי אותך קודם."

"אני משתדלת לא להפריע."

"ו... וינה מוצאת חן בעינייך?" זה היה דבר עלוב להגיד.

דלפין היתה מבוגרת ממנו במעט, אולי בת שלושים ושתיים או שלוש. עיניה היו חסרות הבעה, כמו פני בריכה עמוקה; צל דקיק של שיער כהה עבר לאורך שפתה העליונה.

"כן. ראיתי מעט מאוד ממנה. אביה של קטרין רוצה שילוו אותנו כשאנחנו יוצאות. אבל, כן. היא מוצאת חן בעיני."

"היא... גדולה, מה?"

"חייתי בפריז כך שזה לא מפריע לי."

"את פריזאית?"

"המשפחה שלי באה מרוּאן. רובם עדיין שם. היית בצרפת?"

"לא," אמר אנטון. "עדיין לא," הוסיף, כאילו הכרטיס שלו בדואר.

"אתה מורה במקצועך?"

"לא. אני... אין לי מקצוע. למדתי פילוסופיה באוניברסיטה, נסעתי מעט, ועכשיו אני מנסה למצוא את דרכי ככותב. כעיתונאי, אם לדייק. ואת, מדמואזל? את מוזיקאית מקצועית?"

"אלוהים אדירים, לא. הייתי... לפחות רק בחלומות שלי. אני ממשפחה בת ארבע בנות מנורמנדי. אחת מאיתנו נשואה, האחרות מחכות לבעלים. או כך לפחות חושב אבא שלי."

"היית בקונצרטים בווינה?"

"רק באחד. יצירה של ריכרד שטראוס. היא לא מצאה חן בעיני."

"אה. היית מעדיפה אולי לשמוע... בטהובן? או היידן?"

"או אולי מוסורגסקי. אתה מכיר אותו? אבל אני בספק אם אבא של קטרין ירשה זאת."

"נניח שגם קטרין תבוא?" הוא איבד שליטה על המילים שנפלטו מפיו. הוא לעולם לא יוכל להרשות לעצמו שלושה כרטיסים.

"אני יכולה לשאול. סליחה, אני חייבת ללכת עכשיו לדבר איתה קצת צרפתית."

היא יצאה מהחדר ברשרוש משי, ואנטון שמע את צעדיה נעלמים במסדרון, נמרצים, כאילו היא קצרת רוח.

הדקות האחרונות הטרידו אותו. זה היה בחלקו עניין של הפתעה, להיפגש עם האישה הזאת מארץ אחרת, שנראה כי נלכדה ברובע התשעה־עשר המשמים. כמה אנשים נוספים גרו בדירה הענקית הזאת? הוא תהה — אחות זקנה, או מלחין עיוור העמל על הסימפוניה הגדולה שלו... מצד שני, נדמה שהיה בדלפין משהו מוכר באופן שלא ניתן להסבירו, כאילו הכיר אותה מילדות, או ראה תצלום שלה בבית של מישהו.

הוא נפגש עם פרידריך לארוחת ערב במסעדה זולה ברובע לאנדשטראסה, שבה נהגו המלצרים להביא תוספות ללקוחות החביבים עליהם.

"אני עייף כל כך מלהיות צעיר," אמר פרידריך, "אף אחד לא מתייחס אלי ברצינות. אני מתכוון לגדל זקן וכרס גדולה."

"זאת אשמתך שאתה עובד במשרד ממשלתי."

"במחלקה שלי אף אחד לא מקבל משרד משלו לפני גיל חמישים. אבל אל תגיד לי שלך אין את הבעיה הזאת גם כן."

"לשני העורכים שנותנים לי עבודה אין מושג בן כמה אני," אמר אנטון. "אני מדבר בקול רציני בטלפון. אני גורם לפרוזה שלי להישמע כמו של איש זקן."

"מה עם השיעורים שאתה נותן?"

"אביו של אריך סרב בהתחלה לשכור את שירותי. אבל הייתי זול מאוד. עשירים אוהבים מציאה."

כשהמלצר הביא את הבירה והשניצל, הם הסכימו שהחינוך שלהם לא הכין אותם לחיים בעיר. הילדות היתה נעימה גם אם משעממת, ואחר כך הגימנסיה ריסקה אותם. ובעודם עובדים קשה על הלימודים, המעלה היחידה שהוריהם שיבחו היתה "יציבות" — שילוב, כך נראה, של גיל ונימוסים. הם תהו מה הם אמורים לעשות עם שני העשורים הבאים, כיצד הם אמורים להשתמש במאגרי האנרגיה וההומור שלהם עד שהחברה תהיה מוכנה לקראתם.

פרידריך החליט לחיות חיים כפולים. כיוון שלמד משפטים, הוא שמר על יחסים טובים עם הוריו. שלוש שנים לאחר שסיים את הלימודים עדיין קיבל קצבה מאביו, נוסף למשכורתו. הוא איכשהו הכיר את האנשים שהזהירו אותו מפניהם — שחקניות ודוגמניות של אמנים. אנטון רצה לספר לפרידריך על "בת הלוויה" הצרפתייה שפגש באותו יום, אבל מה היה לספר? פסנתרנית שנראתה מיוחדת אבל גם מוכרת... מישהי שהזמין לקונצרט שהוא לא יכול להרשות לעצמו... זאת לא היתה בדיוק הדרמה שתמשוך את תשומת לבו של חברו הוותיק.

כשאנטון היה ילד, לא אמו ולא אביו, ואפילו לא גרהרד, דיברו איתו אי־פעם על מיניות. היתה הרצאה בגימנסיה שבה הסבירו איך דו־חיים מתרבים. היו כמה רמזים בתנ"ך — כולל הסיפור על אשת פוטיפר, שעורר בו אהדה ליוסף, מושא הפיתוי שלה. בגיל שש־עשרה, באחר צהריים אחד כשהוא ופרידריך היו בדרך הביתה מבית הספר, עצר אותם גבר בפארק שהציע למכור להם גלויות של נשים עירומות שנעלו מגפיים שהגיעו עד הקרסול והיה להן שיער גוף כה שופע עד שהוא חשב שהן בוודאי מקרקס.

אנטון הגיע למסקנה שמשהו עוצמתי נמנע ממנו ומחבריו. זה לא נפתר גם כשהגיע לווינה, היכן שנשים הציגו את עצמן לראווה ברחוב. בהתחלה הוא לא היה בטוח מה הן מציעות, אבל משהו בהתנהגותן, המתחנחנת אך גם קשוחה, הבהיר זאת במהרה. הוא גילה שהן כונו "בחורות הקו" בגלל הסכם עם המשטרה שהן יישארו קרובות לבניינים, מאחורי קו דמיוני על המדרכה. הן נמצאו לא רק בקרבת בורות ישנים של קבורה המונית ובתי קברות, אלא ברחובות הטובים ביותר שיצאו מהרינגשטראסה. אנטון התפתה פעם לשיחה עם בחורה, אבל רק מפני שנראתה אומללה כל כך. היא הזדרזה להבהיר שהיא יכולה לטפל בעצמה.

בספרים שקרא, הן בשירים של ימי הביניים והן ברומנים שהתרחשו באזורים עלובים של פריז, הנאהבים היו אובססיביים אך טהורים. אם היתה אהבה פיזית ביניהם, היא היתה חייבת להתרחש במישור גבוה יותר, היכן שדברים כאלה היו מותרים.

חלק ממנו שאף לחיים מהסוג הזה, אבל הבעיה היתה שזה נראה לגמרי ספרותי: הוא לא הכיר דוגמאות לכך בעירו — בקרב הבעלים והנשים, שנישואיהם נראו כמו שותפות עסקית, או בקרב צעירים, שבבתי הספר שלהם היתה הפרדה בין המינים. בקצה הנגדי, בחורות הרחוב של וינה הציעו זיווג מהסוג שראה רק פעם אחת, כשאביו לקח אותו לפגוש ספק בחוות חזירים. הוא הרגיש שאיזה סידור טבעי נעשה חמקמק בחברה שלא מצאה דרך להכיל אותו, והיה תמוה שעיר הבירה של האימפריה הגדולה ביותר בעולם נכשלה בעיקרון הפשוט ביותר של החיים — כמו סוס שהפיל את רוכבו במכשול הראשון ושדהירה שלו לאחר מכן כבר חדלה מלעניין.

פרידריך הזהיר אותו מבחורות הקו בסיפורים על עגבת ועל הטיפול בה. "הם מכסים לך את הגוף בכספית והשיניים שלך נושרות. נופלים לך חלקים מהאף."

"מהאף שלי? לא יהיה לי אכפת."

"וכשאתה מזדקן אתה משתגע. אתה מדמיין שאתה מלך ספרד."

השילוב של בורות ופחד ריסק את האינסטינקטים של אנטון, אבל בשנתו השנייה באוניברסיטה הוא בילה שלושה חודשים בברלין, ובלילה שעמד לעזוב הצליח לארגן קשר מגשש עם בתה של בעלת הבית. הוא היה די בטוח שאין סכנה למחלה מפני שגוּדרוּן היתה בחורה טובה, כפי שאמה נהגה לומר, אף על פי שבמשך חודשים הוא חשש ממכתב שיבשר לו שהוא אב לגרמני קטן. לאחר שובו לווינה, החליט שכאשר יצטרף סוף־סוף לשורות הגברים האמיתיים, ושלא ככל האחרים ששמע עליהם, מבלי להזדקק לזונה, הוא לא יוטרד יותר מדברים כאלה.

אולם בגיל עשרים ושש עדיין חש כאב של דקירה בריאה שנגרם ממבט אחד, ועדיין היתה דלפין בביתו של אריך. בימים שלאחר פגישתם הראשונה, היה נדמה שהוא רואה אך ורק את פניה. הוא התרכז בקו השיער הדק שעל שפתה העליונה בתקווה שזה ידחה אותו אבל היה נדמה שיש לכך השפעה הפוכה. הוא רצה להעביר את לשונו עליו. הוא הוקסם מעובדת היותה מבוגרת יותר, על כל הניסיון המשתמע מכך — פריז, מוזיקה והרובע הלטיני עד השעות הקטנות של הלילה. "אחת מאיתנו נשואה, האחרות מחכות לבעלים. או כך לפחות חושב אבא שלי". כמה משעשעת היתה ההערה הזאת? בלילה הוא נרדם לצליל המהלך ההרמוני שלה.

לאחר שלווה כסף מפרידריך, הוא השאיר פתק ל"מדמואזל דלפין" בביקורו הבא בדבלינג. הוא היה לחוץ לגבי בחירת הקונצרט מפני שלא הבין הרבה במוזיקה; הוא זכר שהיא ביטלה את ריכרד שטראוס, שהוא באופן אישי, די העריץ עד אז. לא היה שום דבר של מוסורגסקי, אבל הוא מצא באולם קטן תוכנית שהכילה יצירות של מאהלר ושנברג והיה בטוח שלא ייתכן שהיא לא תאהב את שניהם. מאהלר היה אֵל בווינה, ופעם היה ילד הפלא הצעיר ביותר בעיר, ובאשר לשנברג... אנטון לא שמע ביצוע של יצירותיו, אבל הוא ראה בחלון של גלריה את הדיוקן העצמי הירקרק שצייר וחשב שלפחות המוזיקה שלו חייבת להיות טובה יותר מהציור שלו.

"מר היידק היקר," נכתב בתשובה שהגיעה לביתו, "נאה מצדך שהזמנת את קטרין ואותי לקונצרט. אביה של קטרין נתן את הסכמתו, והוא ילווה אותנו לאולם הקונצרטים, שם נוכל להיפגש במבואה עשר דקות לפני שהקונצרט מתחיל. בברכה, דלפין פוּרמֶנטייה."

אנטון שרבט משהו בחזרה. "מדמואזל היקרה, יהיה זה לכבוד לי אם את וקטרין תצטרפו אלי לארוחת ערב לאחר מכן. מובן שאארגן כרכרה שתסיע אתכן הביתה מיד לאחר מכן." הוא חתם את המכתב ושלח אותו לפני שנזכר ששני המשפטים הסתיימו באותה מילה.

דלפין ענתה בצרפתית: "Cher Monsieur, On serait ravi de diner avec vous après et de profiter du fiacre après…DF". "מסיֶה היקר, נשמח לסעוד איתך לאחר מכן ולנסוע הביתה בכרכרה לאחר מכן."

אנטון חשק שיניים ושכנע את עצמו שההקנטה לא היתה מזלזלת אלא שובבה — אולי אפילו פלרטטנית. כשהגיע היום לבש את חליפתו הטובה ביותר, היחידה, ועשה את דרכו אל אולם הקונצרטים שהיה בקרבת בית החולים ברובע התשיעי. היו בו רק שלוש מאות מושבים, אף שהבמה היתה מספיק גדולה כדי להכיל תזמורת מלאה. המקדימים במבואה היו שונים מהקהל שראה על מדרגות האופרה. לא היו שם כל כך הרבה פרוות או כובעי צילינדר, ורובם נראו כאנשים שהזדרזו להגיע מהעבודה.

אביה של קטרין הופיע בדלתות המסתובבות והביא את שני המטענים שלו לאנטון בלוויית חיוך מאיים. אנטון אימץ את הקול שבו דיבר עם עורכים בטלפון, אדיש אך אמין, כשאישר את הסידורים ל"לאחר מכן" וליווה את קטרין ודלפין במעלה המדרגות המכוסות בשטיח, כשהוא מעביר את אצבעותיו על המעקה הנקי מאבק.

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

  • שם במקור: Snow Country
  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 357 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 12 דק'
ארץ השלג סבסטיאן פוקס

1

מהגובה שהיה בו, שלושים מטר בלבד מעל לעצים, הטייס ראה שני אנשים רצים על הקרקע למטה — האחד יצא מתוך יער, השני עבר בשער השביל, מצמיד את כובעו אל ראשו תוך כדי ריצה. היעד שלהם היה אוהל חום ארוך, שהוקם ליד גדר חיה שציינה את גבול השדה.

מתחת לקנווס, לאורן של שתי מנורות נפט שהיו תלויות על מוט עץ, הרים המנתח זרוע של גבר אל מאחורי ראשו. "תחזיקי כאן." האחות אחזה את שורש כף היד במקומו.

"שֵם?"

"הַיידֶק," ענתה והרימה תגית בידה הפנויה. "שם פרטי, א'."

המנתח ספר באצבעותיו את הצלעות. "ארבע... חמש. אם יש ספק, תעלי למעלה."

"מה?"

"בואי ניכנס כאן."

האזמל חתך כלפי מטה, דרך שכבה דקה של שומן ולתוך הבשר. "איפה האחות הראשית? אני צריך שמישהו יחזיק את השריר במקום."

"היא לא תגיע. אבל אני יכולה לעשות את זה," אמרה האחות. "אני יכולה לקשור את זרועו כך, תראה. ואז הידיים שלי יהיו חופשיות."

היא חיברה את שורש כף היד למוט האוהל בעזרת החגורה שלה והניחה את אצבעותיה ברווח שבין הצלעות. "זה בסדר?"

"אם יש ספק, צריך לכוון לצד האחורי," אמר המנתח.

"מה?"

"אני מדבר אל עצמי. המנחה שלי מפעם, בגראץ. אל תמשכי, אל תמשכי. רק תרימי. תפני לי מקום. אני הולך לשים את האצבע שלי כאן מתחת, לתוך חלל הצדֶר."

נשמע קול פקיעת אוויר כשהרקמה נפרדה. האיש על השולחן לא זז, עיניו היו עצומות, וזרועו היתה קשורה אל מאחורי ראשו. דם פרץ מחזהו, תחילה בעבע, לאחר מכן ניתז מעלה ונשפך על נעליה של האחות ועל העשב שסביב כפות רגליה.

בשמים המתכהים, המטוס הדו־כנפי נטה הצדה ופנה לתוך הרוח, כשהוא מבצע סיבוב רחב מעל ליער. הטייס ראה רכב שנעצר על נתיב החווה. גבר ואישה יצאו ממנו והתחילו לרוץ על פני השדה.

"עוד אור," אמר המנתח. "אני חייב עוד אור. אנחנו צריכים להכניס צינורית ולראות אם אני יכול לנקז נוזלים."

הוא דחף את הריאה השמאלית לאחור באצבעו. "יש כאן רסיס של משהו. נצטרך להגדיל את החתך."

"מה?"

"הרבה קדימה. אני צריך להגיע לְמה שנמצא שם. הוא עדיין מחוסר הכרה?"

האחות הרימה את העפעף של האיש באצבעות מגואלות בדם. "כן."

"יש אזמל טוב יותר? זה לא מאוד חד."

המנתח שאף עמוקות והחליק את הלהב לתוך הבשר, כשהוא מבצע חתך סביב כלוב הצלעות שהגיע עד אמצע הדרך לגב, העור נסוג משני צדי הפצע הסגול.

כנף האוהל נפתחה, והגבר והאישה נכנסו, מתנשמים בכבדות.

"אתם יכולים להתרחץ בדלי הזה. ובקערה יש חומר חיטוי," אמר המנתח.

בזמן שהאחרים התכוננו, הוא חיטט באצבעותיו במהירות בין הצלעות. "את בסדר?" שאל את האחות. "את חיוורת."

"זה אור המנורה. אני בסדר."

"אנחנו צריכים משהו להפריד בין הצלעות. אחרת —"

"אין כאן ציוד כזה. זה סתם אוהל שבו —"

"כל כך חשוך. אני בקושי רואה..."

בעזרת הסניטר הוא הפריד בין הצלעות במידה שחשפה את הלב האדיש, מתכווץ בכלוב הגרמי שלו.

"יש לו מזל," אמר המנתח. "אני יכול לראות משהו עכשיו. תהפכו אותו על הצד. תנו לי את המלקחיים. אל תסובבו את הזרוע שלו. תחברו את זה עכשיו. אַת, תחזיקי את הזרוע שלו למעלה."

דמדומים ירדו על השדה כשהטייס, שכבר ערך את תצפיותיו, הטה שוב את המטוס, נסק וקבע את המסלול הביתה, חמש־עשרה דקות מעל לנוף המשחיר, לאורך הנהר, כשהוא משתמש בצריח הכנסייה שידריך אותו בחזרה אל מסלול הנחיתה המוגבה.

"תפסתי את זה," אמר המנתח. הוא שמט פיסת מתכת למגש האמייל. "תעזרו לי לסגור את החתך. אתה, תעצור את הדימום כאן. אחות, תני לי איזו מחט שיש לך."

"אין לנו את סוג החוט שאתה צריך."

"פשוט תעשי כמיטב יכולתך. את יודעת לתפור?"

"נהגנו לתפור את השמלות שלנו בבית."

"תעשי כמיטב יכולתך."

"הוא ישרוד?"

"בוודאי שישרוד. המסכן."

2
 

 

אנטון היידק הגיע לווינה בגיל תשע־עשרה, בסתיו הרטוב של 1906. עלי השלכת נדבקו למדרכות של הרחוב הצר בשפּיטֶלברג שבו, לאחר חיפוש מדכא, מצא חדר להשכרה. הוא היה בין הסטודנטים הבודדים שלא נדחסו בבתי הקפה לאחר ההרצאות בתקווה לתת מבט באיזה גיבור ספרותי. מושאי התפעלותו היו השדרים לעיתונות ששלחו כתבים וינאים לפריז ולמוסקבה. זאת יכולה להיות צורת חיים הוא העז לחשוב יום אחד, כשקנה מהדורה מאוחרת של "די פְּרֶס". כתיבת דיווחים מארץ זרה עשויה להיות עיסוק בעולם — לא כשחקן ראשי, אלא כמתעד פעולותיהם של אנשים אחרים.

העיר במדינת שטיריָה שבה גדל היתה ידועה כמרכז הקתוליות והמנהגים הישנים. לאנטון הילד היא פשוט נראתה כמנותקת מכל מה שהיה דחוף או נחשק, או שהיה שווה להתאמץ למענו. אחיו גֶרהַרד היה מבוגר ממנו בשבע שנים ועשה כל מה שאביהם ביקש: הוא היה המנצח הגדול בתחרויות האתלטיקה בבית הספר ועבר את טקס אכילת לחם הקודש הראשון שלו בשיער מבריק ובמראה חסוד. הוא קיבל תעודות רוויות הערצה ממוריו בסוף השנה. ההורים בקושי הבחינו באנטון, שלפעמים תהה אם הגעתו אל העולם הפתיעה אותם. בינתיים גרהרד התייחס אליו בסבלנות שהיתה יכולה להוציא מהדעת, אפילו כשאנטון חזר מבית הספר הביתה עם חברו הטוב פרידריך והשתמש בחדר של אחיו לתחרות בהיאבקות.

לאביהם היה עסק לנקניקים, שהצליח במידה שאפשרה לאנטון ללכת בבוא העת בעקבות אחיו לגימנסיה ולשבת בחברת המלומדים הקטנים האחרים, כשגבם כואב ועיניהם מתאמצות באור הקלוש. המשפחה של פרידריך עסקה גם היא במסחר, אבל עסקי העץ שלהם היו בני מאה שנה ונשאו את האווירה האצילית של היערות — שלא כמו בית החרושת לנקניקים, על משלוחיו היומיומיים מבית המטבחיים. פרידריך, שהיה בהיר שיער וגבוה מאנטון, נראה כמרחף מעל העולם, כשהוא יודע איך צריך לברך חבר של הוריו ברחוב או כמה תשר נותנים לסבל. אנטון קיווה שאם יתלווה אליו, תמיד צעד אחד מאחור, עשוי לדבוק בו משהו מהאצילות שהיתה חסרה לו.

לא היה הרבה בתוכנית הלימודים של בית הספר שמשך את תשומת לבם. הימים היו ארוכים, הלימוד חסר השראה; לא היתה הבנה של הצורך בפעילות ובהרפתקנות. עשר דקות במסדרון היו כל מה שהוצע להם לפני ששבו למקומותיהם, שניים־שניים, על ספסלי העץ בכיתה. בחורף השעות הוארכו באמצעות האור הכחול של תאורת הגז. בקיץ החלונות היו מכוסים, כדי שהחיים המוארים באור השמש שבחוץ לא יסיחו את דעתם.

לאחר הלימודים אנטון ופרידריך צעדו הביתה בבאנהופשטראסה, שוחחו בלהט בעודם עושים את דרכם בשכונות המהודרות יותר, שבהן חיו משפחות באותם בתים במשך שלושה דורות. הם צחקו מחוסר הסקרנות האינטלקטואלית שדמיינו את קיומו מאחורי המעקות הגבוהים ודלתות הכניסה הכפולות, משם עלו צלילי סולמות שנוגנו בפסנתר בידי בת משפחה באור הגווע של אחר צהריים חורפי. הם נשבעו זה לזה שהם אף פעם לא יידרדרו לקיום כזה.

במשך שמונה השנים בבית הספר הניח אנטון שהוא ימשיך לאוניברסיטה בווינה, ואחר כך יבנה את חייו שם. להתיישב בכל מקום אחר, הסכימו הוא ופרידריך, יהיה כאילו הם איכשהו מתבדחים; וכפי שגילה בתוך יום מרגע שהגיע, וינה לא היתה דבר פרט לרצינית. כמעט כל בניין היה ארמון או אולם קונצרטים או משרד ממשלתי. הוא תהה היכן גרים העניים; היה נדמה שלא היו שם מגורים פשוטים, לא שכונות עוני או בתי דירות שיקטעו את רצף המרחבים המלכותיים, עם תהלוכת הבוקר הקבועה של הארכידוכס בין הארמונות ישוב במרכבתו הרתומה לסוס.

העיר ראתה עצמה כמרכז הציוויליזציה. לפי ההתרגשות שבה דיברו עליהם האנשים, היה נדמה כאילו עדיין ציפו שם שבטהובן או היידן יופיעו באחד הימים בביתה העירוני של משפחת אסטרהאזי וייתנו הופעה מאולתרת. אנשים התרברבו על כך שבעת פירוקו של הבורגתיאטר ובנייתו מחדש, הם היו בין האנשים בקהל שסירבו לעזוב לפני שייקחו עמם בכיס שביב עץ מהבמה. אנטון, שלא התעניין כל כך במוזיקה, התאמץ לא לצחוק כשאפילו למוכר הדגים היתה ביקורת על תזמורת כלי הנשיפה שניגנה כשטייל עם אשתו בפראטר ביום ראשון אחר הצהריים.

כעבור זמן־מה הוא גילה שלמעשה יש אזורים עניים בעיר, שהפאר יכול להיעצר בבת אחת והרחובות מרוצפי האבן נעשים צרים ומפותלים. מגוריו בשפיטלברג היו בבית שהיה שייך לאלמנה פולנייה. הדיירים האחרים היו סוחר נוסע ושני סטודנטים נוספים, וריח ייחודי עמד בבית, כאילו מאות עכברים מתים הורתחו בתה חזק והושארו להירקב מאחורי הטיח. בתה של בעלת הבית, שאמרו שהיא זונה, גרה עם אמה בקומת הקרקע. היא נכנסה ויצאה דרך דלת אחורית שנפתחה אל חצר ובה מרפסת נמוכה. בערב גברים היו נכנסים מזיגמונדשטראסה וקונים יין לבן מדוכן.

גרהרד, שלמד רפואה לפי דרישת אביו, אמר לאנטון שאם יבחר בפילוסופיה, הוא יוכל להימנע מכל קשר עם האוניברסיטה עד לשנה האחרונה, אז יצטרך להגיש תזה ולעבור בחינה אחת. בשאר הזמן הוא יוכל לבלות בברים ובאולמות הקונצרטים, לרכוב על סוסים ולרדוף אחרי נשים. הוא הזהיר את אנטון שייתכן שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לכך ושזאת אחריותו — כמעט תפקידו — להפיק מכך את המרב. העצה הלא אופיינית הזאת גרמה לאנטון לתהות אם אחיו רוצה לסלק אותו מדרכו, כך שלא יצוץ אחר כך כסוג של יריב. גרהרד לא היה צריך לדאוג, חשב אנטון, רפואה לא משכה אותו כלל.

הבעיה העיקרית של אנטון היתה שלא היה לו כסף. אמו רצתה שייכנס מיד לעסקים המשפחתיים; אביו הבין את היתרונות שיש באוניברסיטה, אבל רק אם ילמד רפואה, או לכל הפחות משפטים. אם יתעקש על פילוסופיה, יצטרך לממן את הלימודים בעצמו — באמצעות הוראה או כל מיני עבודות מזדמנות שיצליח למצוא. מאחר שהוא רצה בעיקר מעט אוויר לנשימה אחרי הגימנסיה, אנטון הסכים; אבל זאת היתה חוויית עיר בירה מדרגה שנייה. האופרה היתה מעבר ליכולתו, והוא גילה שהוא אלרגי לסוסים. באשר לנשים, הוא נרתע לא בגלל מחסור בכסף אלא בגלל חוסר ביטחון. השפם שלו היה מבוכה; השיער הגס צמח סביב קצות נחיריו ומתוך השפה עצמה. הגבות שלו היו עבות, שׂערו סמיך ואפו נשרי למדי. הוא ניסה להתיידד עם בתה של בעלת הבית, אבל נראה שהיא הריחה את עוניו. כשהציע לבלות ערב ביחד, צחקה. הוא אמר לעצמו שנשים לא מעניינות אותו, אבל זה לא היה קל כאשר מבט עין כהה פגש במבטו ברחוב וגרם לו כאב בחלל כלשהו מאחורי הריאות.

מאחר שסיים את לימודיו בציון לא מדהים, המשיך לחיות באותו אופן. מטרתו היתה להתפרנס כעיתונאי. המאמר הראשון שכתב פורסם במגזין הסטודנטים בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה, והוא המשיך לכתוב על פוליטיקה ויחסי חוץ ברהיטות שנראתה כמעט חשודה — כאילו הוא איכשהו לא התכוון לכך. התוצרת שלו נבדקה כשסיים את הלימודים. המגזינים לסטודנטים היו מוכנים לקבל מאמרים ארוכים בכל נושא, ממדיניות הצי הגרמני ועד למקום שבו ניתן למצוא את השטרודל הטוב ביותר, אבל העיתונים המבוססים היו נלהבים פחות. לאנטון היו חסרים רצינות וגיל. אחד או שניים מהם נתנו לו למלא שטח בעמודים החברתיים או העסקיים, אבל הוא לא הצליח לשכנע אותם לשלוח אותו לפריז או לניו יורק.

אמו כתבה לו שאביו מיואש מהבחור שלא מצליח לעשות משהו מעצמו, והיא עצמה מתחילה להרגיש אותו הדבר. הוא הניח את המכתב בצד.

"אני איש מיותר," אמר לפרידריך כששתו יין לבן, ישובים אל שולחן בחצר.

"אתה שוב קורא את פושקין?"

"לא, הגעתי למסקנה הזאת בעצמי. תמיד היה לי קשה להאמין שיש לי מקום בעולם. משהו ששמי כתוב עליו."

בינתיים בלילות, בחדרו הקטן, ניסה אנטון למפות חיים שלא כללו נקניק דם או את המין השני. בזמן שהמתין להזמנת עבודה ממגזין אחר שילם את שכר הדירה משיעורים פרטיים שלימד במתמטיקה, צרפתית או אנגלית לילדים ממשפחות עשירות. העבודה אפשרה לו לצאת משפיטלברג ולנסוע לחלקים נעימים יותר של העיר.

בין תלמידיו היה ילד בשם אריך, שמשפחתו התגוררה בכל הקומה הראשונה של בניין בדֶבּלינג, אזור עשיר, צמוד ליערות ולכרמים. פעם בשבוע, זמן רב לאחר שאנטון סיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא היה עולה על חשמלית ונוסע לשם, והשוער היה מכניס אותו פנימה. הוא היה חולף בריצה על פני דלתות המעלית, עולה במדרגות האבן המעוקלות שתיים בכל פעם, כפות רגליו לא נשמעות על שטיח הארגמן, מצלצל בפעמון וממתין שהמשרתת תפתח לו.

בביקור אחד, באביב של 1913, אנטון המתין בסלון, מתנשם מעט בכבדות מהזינוק שלו במדרגות, כששמע קול נגינת פסנתר. בשעה זאת של אחר הצהריים, הוא היה מצפה לצליל של תרגיל או לקטע קליל — משהו שבנוי על תבנית ומתרומם קלות לקראת הסוף, לאחר שהווריאציה הושלמה. מה ששמע היה יצירה שבה המהלך ההרמוני לא נעשה על פי תבנית. רק כעבור שתיים או שלוש דקות של הקשבה המהלך נשמע לו הגיוני. הוא ניגש אל דלת חדר המוזיקה והציץ פנימה לראות מי מפיק את הצלילים העגמומיים האלה.

מאחורי אגרטל פרחים שניצב על הפסנתר, הוא ראה ראש של אישה צעירה, שנטה כלפי מטה בעת שניגנה. האור מהחלונות הגבוהים נפל על מכסה הפסנתר, אבל המנגנת נותרה בצל. זאת לא היתה קטרין, האחות הגדולה, ולא בירגיט, הקטנה. המוזיקה צברה מהירות, ולאחר מכן כאילו אזלו כוחותיה — נסחפה ושוטטה לה. אנטון הסתכן ונכנס לחדר, אבל הפסנתרנית היתה מרוכזת מכדי להרים את מבטה. כאשר התקרב צעד או שניים, ראה שהיא לא עוקבת אחר תווים ותהה אם היא מאלתרת.

עלה בדעתו שעליו להימנע מלהבהיל אותה. הדבר האחרון שהאישה הזאת, הנתונה בחלומות בהקיץ, רוצה זה לראות אותו נועץ בה את מבטו. הוא התחיל לסגת על פני השטיח הטורקי, אבל כשהנעל שלו נגעה ברצפת הפרקט, העץ פלט חריקה קטנה והיא הרימה את ראשה.

"אני מצטער מאוד," אמר אנטון. "הייתי סקרן ואני... מצטער שהפרעתי לך."

"זה בסדר. כמעט סיימתי." היה לה מבטא זר. הוא חצה את החדר כדי ללחוץ את ידה.

"שמי אנטון היידק. באתי לתת שיעור לאריך."

הוא לא קלט את כל מה שאמרה לו, אבל הבין ששמה הפרטי דֶלפין, ושהיא נמצאת שם כבת לוויה לקטרין.

"בת לוויה?"

"היא אמורה ללמוד ממני צרפתית."

"אני מבין. כמה זמן את כאן?"

"שלושה שבועות."

"לא ראיתי אותך קודם."

"אני משתדלת לא להפריע."

"ו... וינה מוצאת חן בעינייך?" זה היה דבר עלוב להגיד.

דלפין היתה מבוגרת ממנו במעט, אולי בת שלושים ושתיים או שלוש. עיניה היו חסרות הבעה, כמו פני בריכה עמוקה; צל דקיק של שיער כהה עבר לאורך שפתה העליונה.

"כן. ראיתי מעט מאוד ממנה. אביה של קטרין רוצה שילוו אותנו כשאנחנו יוצאות. אבל, כן. היא מוצאת חן בעיני."

"היא... גדולה, מה?"

"חייתי בפריז כך שזה לא מפריע לי."

"את פריזאית?"

"המשפחה שלי באה מרוּאן. רובם עדיין שם. היית בצרפת?"

"לא," אמר אנטון. "עדיין לא," הוסיף, כאילו הכרטיס שלו בדואר.

"אתה מורה במקצועך?"

"לא. אני... אין לי מקצוע. למדתי פילוסופיה באוניברסיטה, נסעתי מעט, ועכשיו אני מנסה למצוא את דרכי ככותב. כעיתונאי, אם לדייק. ואת, מדמואזל? את מוזיקאית מקצועית?"

"אלוהים אדירים, לא. הייתי... לפחות רק בחלומות שלי. אני ממשפחה בת ארבע בנות מנורמנדי. אחת מאיתנו נשואה, האחרות מחכות לבעלים. או כך לפחות חושב אבא שלי."

"היית בקונצרטים בווינה?"

"רק באחד. יצירה של ריכרד שטראוס. היא לא מצאה חן בעיני."

"אה. היית מעדיפה אולי לשמוע... בטהובן? או היידן?"

"או אולי מוסורגסקי. אתה מכיר אותו? אבל אני בספק אם אבא של קטרין ירשה זאת."

"נניח שגם קטרין תבוא?" הוא איבד שליטה על המילים שנפלטו מפיו. הוא לעולם לא יוכל להרשות לעצמו שלושה כרטיסים.

"אני יכולה לשאול. סליחה, אני חייבת ללכת עכשיו לדבר איתה קצת צרפתית."

היא יצאה מהחדר ברשרוש משי, ואנטון שמע את צעדיה נעלמים במסדרון, נמרצים, כאילו היא קצרת רוח.

הדקות האחרונות הטרידו אותו. זה היה בחלקו עניין של הפתעה, להיפגש עם האישה הזאת מארץ אחרת, שנראה כי נלכדה ברובע התשעה־עשר המשמים. כמה אנשים נוספים גרו בדירה הענקית הזאת? הוא תהה — אחות זקנה, או מלחין עיוור העמל על הסימפוניה הגדולה שלו... מצד שני, נדמה שהיה בדלפין משהו מוכר באופן שלא ניתן להסבירו, כאילו הכיר אותה מילדות, או ראה תצלום שלה בבית של מישהו.

הוא נפגש עם פרידריך לארוחת ערב במסעדה זולה ברובע לאנדשטראסה, שבה נהגו המלצרים להביא תוספות ללקוחות החביבים עליהם.

"אני עייף כל כך מלהיות צעיר," אמר פרידריך, "אף אחד לא מתייחס אלי ברצינות. אני מתכוון לגדל זקן וכרס גדולה."

"זאת אשמתך שאתה עובד במשרד ממשלתי."

"במחלקה שלי אף אחד לא מקבל משרד משלו לפני גיל חמישים. אבל אל תגיד לי שלך אין את הבעיה הזאת גם כן."

"לשני העורכים שנותנים לי עבודה אין מושג בן כמה אני," אמר אנטון. "אני מדבר בקול רציני בטלפון. אני גורם לפרוזה שלי להישמע כמו של איש זקן."

"מה עם השיעורים שאתה נותן?"

"אביו של אריך סרב בהתחלה לשכור את שירותי. אבל הייתי זול מאוד. עשירים אוהבים מציאה."

כשהמלצר הביא את הבירה והשניצל, הם הסכימו שהחינוך שלהם לא הכין אותם לחיים בעיר. הילדות היתה נעימה גם אם משעממת, ואחר כך הגימנסיה ריסקה אותם. ובעודם עובדים קשה על הלימודים, המעלה היחידה שהוריהם שיבחו היתה "יציבות" — שילוב, כך נראה, של גיל ונימוסים. הם תהו מה הם אמורים לעשות עם שני העשורים הבאים, כיצד הם אמורים להשתמש במאגרי האנרגיה וההומור שלהם עד שהחברה תהיה מוכנה לקראתם.

פרידריך החליט לחיות חיים כפולים. כיוון שלמד משפטים, הוא שמר על יחסים טובים עם הוריו. שלוש שנים לאחר שסיים את הלימודים עדיין קיבל קצבה מאביו, נוסף למשכורתו. הוא איכשהו הכיר את האנשים שהזהירו אותו מפניהם — שחקניות ודוגמניות של אמנים. אנטון רצה לספר לפרידריך על "בת הלוויה" הצרפתייה שפגש באותו יום, אבל מה היה לספר? פסנתרנית שנראתה מיוחדת אבל גם מוכרת... מישהי שהזמין לקונצרט שהוא לא יכול להרשות לעצמו... זאת לא היתה בדיוק הדרמה שתמשוך את תשומת לבו של חברו הוותיק.

כשאנטון היה ילד, לא אמו ולא אביו, ואפילו לא גרהרד, דיברו איתו אי־פעם על מיניות. היתה הרצאה בגימנסיה שבה הסבירו איך דו־חיים מתרבים. היו כמה רמזים בתנ"ך — כולל הסיפור על אשת פוטיפר, שעורר בו אהדה ליוסף, מושא הפיתוי שלה. בגיל שש־עשרה, באחר צהריים אחד כשהוא ופרידריך היו בדרך הביתה מבית הספר, עצר אותם גבר בפארק שהציע למכור להם גלויות של נשים עירומות שנעלו מגפיים שהגיעו עד הקרסול והיה להן שיער גוף כה שופע עד שהוא חשב שהן בוודאי מקרקס.

אנטון הגיע למסקנה שמשהו עוצמתי נמנע ממנו ומחבריו. זה לא נפתר גם כשהגיע לווינה, היכן שנשים הציגו את עצמן לראווה ברחוב. בהתחלה הוא לא היה בטוח מה הן מציעות, אבל משהו בהתנהגותן, המתחנחנת אך גם קשוחה, הבהיר זאת במהרה. הוא גילה שהן כונו "בחורות הקו" בגלל הסכם עם המשטרה שהן יישארו קרובות לבניינים, מאחורי קו דמיוני על המדרכה. הן נמצאו לא רק בקרבת בורות ישנים של קבורה המונית ובתי קברות, אלא ברחובות הטובים ביותר שיצאו מהרינגשטראסה. אנטון התפתה פעם לשיחה עם בחורה, אבל רק מפני שנראתה אומללה כל כך. היא הזדרזה להבהיר שהיא יכולה לטפל בעצמה.

בספרים שקרא, הן בשירים של ימי הביניים והן ברומנים שהתרחשו באזורים עלובים של פריז, הנאהבים היו אובססיביים אך טהורים. אם היתה אהבה פיזית ביניהם, היא היתה חייבת להתרחש במישור גבוה יותר, היכן שדברים כאלה היו מותרים.

חלק ממנו שאף לחיים מהסוג הזה, אבל הבעיה היתה שזה נראה לגמרי ספרותי: הוא לא הכיר דוגמאות לכך בעירו — בקרב הבעלים והנשים, שנישואיהם נראו כמו שותפות עסקית, או בקרב צעירים, שבבתי הספר שלהם היתה הפרדה בין המינים. בקצה הנגדי, בחורות הרחוב של וינה הציעו זיווג מהסוג שראה רק פעם אחת, כשאביו לקח אותו לפגוש ספק בחוות חזירים. הוא הרגיש שאיזה סידור טבעי נעשה חמקמק בחברה שלא מצאה דרך להכיל אותו, והיה תמוה שעיר הבירה של האימפריה הגדולה ביותר בעולם נכשלה בעיקרון הפשוט ביותר של החיים — כמו סוס שהפיל את רוכבו במכשול הראשון ושדהירה שלו לאחר מכן כבר חדלה מלעניין.

פרידריך הזהיר אותו מבחורות הקו בסיפורים על עגבת ועל הטיפול בה. "הם מכסים לך את הגוף בכספית והשיניים שלך נושרות. נופלים לך חלקים מהאף."

"מהאף שלי? לא יהיה לי אכפת."

"וכשאתה מזדקן אתה משתגע. אתה מדמיין שאתה מלך ספרד."

השילוב של בורות ופחד ריסק את האינסטינקטים של אנטון, אבל בשנתו השנייה באוניברסיטה הוא בילה שלושה חודשים בברלין, ובלילה שעמד לעזוב הצליח לארגן קשר מגשש עם בתה של בעלת הבית. הוא היה די בטוח שאין סכנה למחלה מפני שגוּדרוּן היתה בחורה טובה, כפי שאמה נהגה לומר, אף על פי שבמשך חודשים הוא חשש ממכתב שיבשר לו שהוא אב לגרמני קטן. לאחר שובו לווינה, החליט שכאשר יצטרף סוף־סוף לשורות הגברים האמיתיים, ושלא ככל האחרים ששמע עליהם, מבלי להזדקק לזונה, הוא לא יוטרד יותר מדברים כאלה.

אולם בגיל עשרים ושש עדיין חש כאב של דקירה בריאה שנגרם ממבט אחד, ועדיין היתה דלפין בביתו של אריך. בימים שלאחר פגישתם הראשונה, היה נדמה שהוא רואה אך ורק את פניה. הוא התרכז בקו השיער הדק שעל שפתה העליונה בתקווה שזה ידחה אותו אבל היה נדמה שיש לכך השפעה הפוכה. הוא רצה להעביר את לשונו עליו. הוא הוקסם מעובדת היותה מבוגרת יותר, על כל הניסיון המשתמע מכך — פריז, מוזיקה והרובע הלטיני עד השעות הקטנות של הלילה. "אחת מאיתנו נשואה, האחרות מחכות לבעלים. או כך לפחות חושב אבא שלי". כמה משעשעת היתה ההערה הזאת? בלילה הוא נרדם לצליל המהלך ההרמוני שלה.

לאחר שלווה כסף מפרידריך, הוא השאיר פתק ל"מדמואזל דלפין" בביקורו הבא בדבלינג. הוא היה לחוץ לגבי בחירת הקונצרט מפני שלא הבין הרבה במוזיקה; הוא זכר שהיא ביטלה את ריכרד שטראוס, שהוא באופן אישי, די העריץ עד אז. לא היה שום דבר של מוסורגסקי, אבל הוא מצא באולם קטן תוכנית שהכילה יצירות של מאהלר ושנברג והיה בטוח שלא ייתכן שהיא לא תאהב את שניהם. מאהלר היה אֵל בווינה, ופעם היה ילד הפלא הצעיר ביותר בעיר, ובאשר לשנברג... אנטון לא שמע ביצוע של יצירותיו, אבל הוא ראה בחלון של גלריה את הדיוקן העצמי הירקרק שצייר וחשב שלפחות המוזיקה שלו חייבת להיות טובה יותר מהציור שלו.

"מר היידק היקר," נכתב בתשובה שהגיעה לביתו, "נאה מצדך שהזמנת את קטרין ואותי לקונצרט. אביה של קטרין נתן את הסכמתו, והוא ילווה אותנו לאולם הקונצרטים, שם נוכל להיפגש במבואה עשר דקות לפני שהקונצרט מתחיל. בברכה, דלפין פוּרמֶנטייה."

אנטון שרבט משהו בחזרה. "מדמואזל היקרה, יהיה זה לכבוד לי אם את וקטרין תצטרפו אלי לארוחת ערב לאחר מכן. מובן שאארגן כרכרה שתסיע אתכן הביתה מיד לאחר מכן." הוא חתם את המכתב ושלח אותו לפני שנזכר ששני המשפטים הסתיימו באותה מילה.

דלפין ענתה בצרפתית: "Cher Monsieur, On serait ravi de diner avec vous après et de profiter du fiacre après…DF". "מסיֶה היקר, נשמח לסעוד איתך לאחר מכן ולנסוע הביתה בכרכרה לאחר מכן."

אנטון חשק שיניים ושכנע את עצמו שההקנטה לא היתה מזלזלת אלא שובבה — אולי אפילו פלרטטנית. כשהגיע היום לבש את חליפתו הטובה ביותר, היחידה, ועשה את דרכו אל אולם הקונצרטים שהיה בקרבת בית החולים ברובע התשיעי. היו בו רק שלוש מאות מושבים, אף שהבמה היתה מספיק גדולה כדי להכיל תזמורת מלאה. המקדימים במבואה היו שונים מהקהל שראה על מדרגות האופרה. לא היו שם כל כך הרבה פרוות או כובעי צילינדר, ורובם נראו כאנשים שהזדרזו להגיע מהעבודה.

אביה של קטרין הופיע בדלתות המסתובבות והביא את שני המטענים שלו לאנטון בלוויית חיוך מאיים. אנטון אימץ את הקול שבו דיבר עם עורכים בטלפון, אדיש אך אמין, כשאישר את הסידורים ל"לאחר מכן" וליווה את קטרין ודלפין במעלה המדרגות המכוסות בשטיח, כשהוא מעביר את אצבעותיו על המעקה הנקי מאבק.

המשך הפרק בספר המלא