שלוש עשרה סיבות

פרק ראשון: אתמול
שעה אחרי סיום הלימודים
 

 בגודל קופסת נעליים מונחת בזווית על דלת הכניסה. בדלת הכניסה שלנו יש חרך קטן שאפשר לשלשל דרכו דברי דואר, אבל כל מה שעבה מחפיסת סבון נשאר בחוץ. על נייר האריזה משורבט בכתב יד חפוז שם הנמען, "קְלֵיי גֶ'נְסֶן", אז אני מרים את החבילה ונכנס פנימה.
אני לוקח את החבילה למטבח ומניח אותה על השיש. אני פותח מגירה ומוציא זוג מספריים. ואז אני חותך בלהב המספריים סביב שולי הקופסה ומרים את המכסה. בתוך קופסת הנעליים יש חבילה מגולגלת בניילון פצפצים. אני פורש אותו ומגלה ערֵמה של שבע קלטות שֵמע.
בפינה הימנית העליונה של כל קלטת כתוב מספר כחול כהה, אולי בְּלָק. לכל צד יש מספר משלו. אחת ושתיים על הקלטת הראשונה, שלוש וארבע על הבאה בתור, חמש ושש וכן הלאה. בקלטת האחרונה כתוב שלוש־עשרה על צד אחד ושום דבר מאחור.
מי היה שולח לי קופסת נעליים מלאה קלטות? אף אחד כבר לא מקשיב לקלטות עכשיו. יש לי בכלל דרך להשמיע אותן?
המוסך! הטייפ שעל שולחן העבודה. אבא שלי קנה אותו כמעט בחינם במכירת חצר. הטייפ ישן, אז לא אכפת לו אם הוא מתלכלך מנסורת או שניתז עליו צבע. ומה שחשוב, הוא משמיע קלטות.
אני גורר שרפרף אל שולחן העבודה, שומט את התרמיל שלי על הרצפה ומתיישב. אני לוחץ על כפתור "הוצא" בטייפ. דלת פלסטיק נפתחת לאט ואני מכניס את הקלטת הראשונה.