הסנדלר מכוכבאן

פרק ראשון: 1.
 

מטוס ממריא.
אני מצטנף במושב הצמוד לחלון, הכתף נשענת אל מסגרת הפלסטיק הבהירה. בירת ירדן מצטמקת ומתערפלת על האדמה המתרחקת במהירות כשהמטוס חוצה בקו אלכסוני שמיים תכולים־אפורים. מתחתינו מנצנצים אורות של דמדומי בוקר.
הנוסע במושב לידי מגלגל שרשרת חרוזי תפילה. כמו נחש המתפתל בין נקיקי סלע השרשרת נעלמת, מופיעה ושוב נעלמת בין אצבעותיו השמנמנות והשעירות. פדחתו מכוסה כאפיה אדומה משובצת ושפתיו ממלמלות תפילה. רעש מנועים עמום מתגלגל בחלל סיפון הנוסעים. כיפת הרקיע נצבעת באור זוהר של הנץ החמה. תחתינו פזורים ענני נוצה עדינים, מבהיקים בניקיונם.
דייל במדים שחורים־לבנים דוחף עגלת נירוסטה שחורקת מעומס המשקאות שעליה. הדייל מגיש לאיש חרוזי התפילה סודה ומפנה מבטו אלי, אך אני מסמן בידי לשלילה. לדבר במטוס הזה במבטא אמריקאי זה בערך כמו להגיע לכינוס של הקו־קלוקס־קלאן לבוש בחולצת דיוקן של מרטין לותר קינג. לא מומלץ. דייל נוסף עובר ובידו קנקן מתכת. אני מנופף בידי לעברו ומקבל קפה שחור בכוס פלסטיק. איפה לעזאזל סטארבקס כשצריך אותם?
השלפוחית מתחילה ללחוץ ואני נוקש קלות על כתפו של בעל השרשרת. הוא מתרומם ומפנה לי את הדרך, בעוד אצבעותיו אינן מניחות לרגע לנחש החרוזים הפתלתל. שני גברים עומדים לפני בתור אל תאי השירותים. מבטי משוטט בין הכיסאות, מנסה לאתר דמות אישה, אך לשווא. הטיסה הומוגנית לחלוטין. גברים בחלוקים מסורתיים יושבים לצד אנשים בחליפות מיושנות או חדשות. כאפיות ותרבושים בולטים ממשענות הכיסאות לצד ראשים גלויים, עתירי שיער או מתקרחים. כמעט כולם בעלי זקנים או שפמים. אין ספק שחלק ניכר מהגברים במטוס הזה לא היו עוברים את אנשי הביטחון בג'יי.אפ.קיי. בעצם, גם אני בקושי זכיתי באישור מעבר לפני שעליתי על הטיסה מניו־יורק לעמאן.
גבר משופם נועץ בי עיני אקדח בעלות לוע שחור ועוין. אני מסיט את מבטי אל תאי האחסון שמעל המושבים, בודק את הנעילה שלהם, את איכות הפלסטיק ואת אחידות הצבע עד שדלת האקורדיון של השירותים מתקפלת הצידה בחריקה קלה.
אני חומק פנימה ונועל את דלת התא אחרי. מולי תלויה מראה קטנה ודהויה, ממוסגרת בפלסטיק לבן. מהמראה משתקפים במעומעם פני זר, נעות מעט אנה ואנה בחוסר נוחות. עיני הזר מביטות בי וידיו מלטפות שערות זקן שחורות שאניצים לבנים נשזרו בהן, זקן אבלות בן חודש ימים. מבטו של הזר תוהה, בוחן אותי, מבקר.
הדבר הראשון שאעשה כשאחזור למנהטן יהיה להסתפר ולהתגלח. בבית אחזיר אלי את הפנים המוכרות, התקיפות וההחלטיות, את אותן הפנים שבימי שגרה מדיפות ריח מי קולון יוקרתי, פנים בעלות עור חלק ונעים למגע, מרוח במשחות פילינג עדינות. את השיער לא סירקתי הבוקר, כדי שישתלב בסביבה. לפחות הוא, שחור ומלא, מצדיק את הטיפולים שהושקעו בו. בבית אסדר הכול.
רק איפה הוא באמת? האם הדירה השכורה שאני גר בה לבדי, היא הבית? האם הילדים הם הבית? אמריקה? מנהטן? האם בית זה בכלל מושג גיאוגרפי, נקודה על המפה או נקודה בראש? אם היו לי תשובות, כנראה שלא הייתי נמצא על המטוס הזה עכשיו.
אני חוזר למושב. כיוון שאני מעדיף לא להוציא את המחשב הנייד מהתיק, אני שולף מניילון מרובע של חברת התעופה אוזניות קטנות, מרכיב אותן ומשחק עם כפתור התחנות שבידית המושב. הצלילים מתחלפים במהירות. קריינים רציני קול בשפה הערבית, שירים אותנטיים ושוב קריינים. אני מתעכב על אחד שנשמע ממש כועס. פניו חמורי סבר ומכוסות כמעט כולן בזקן עבות מאפיר, אולי אפילו לבן. רק העיניים, האף והפה נקיים משערות. תרבוש לבן לראשו וגלימה שחורה נושקת לסנדליו. מאחורי סטנד מעץ הוא מנופף באצבע עבה וזקנו רועד בזעם. בקול מהלך אימים הוא מפיל חיתתו על החוטאים בהבטיחו חיי גיהינום שורצים בנחשים ובעקרבים שיחמדו את כפות רגליהם היחפות.
אני מעביר לערוץ מוזיקלי שלוקח אותי אל שולחן קטן ועגול במועדון אפלולי. הקירות מכוסים וילונות בצבע אדום מבריק. מולי, על במה שחורה מיילל זמר מקומי אל תוך מיקרופון. הוא לבוש חולצה שחורה, וסט מוזהב, מכנסים שחורות ולרגליו נעלי לכה. מאחוריו מנגנת להקה הכוללת מתופף על מערכת דרבוקות, נגן בוזוקי, ושני כנרים. כשמקצב היללות גובר מפציעה אל הבמה רקדנית בטן שמנמנה. זרועותיה העטויות צמידי זהב מונפות אל על כשעכוזה העטוף בבדים ירוקים־מוזהבים מתנתק מגופה ונע סביבו.
אני מסיר את האוזניות, גופי נשען לאחור ועיני נעצמות.
 

 
אדם בהיר פנים סוקר בעניין לא רב את הנכנסים אל בית הנתיבות בשדה התעופה של צנעא. שיערו מאפיר, משקפי ריי־באן במסגרת זהובה תלויים על כפתור חולצתו הלבנה ומקטורנו הכהה פתוח. פניו תמהות למראה התימני המזוקן הניגש אליו.
"היי, אתה בטח ג'ים," אני פונה אליו באנגלית מחויכת ומושיט את ידי ללחיצה. "אני רוברט."
"המממ, אתה נראה ממש כמו בן המקום," הוא אומר ובוחן אותי מכף רגל עד ראש. אצבעותיו עוטפות את ידי בלחיצה רפה, מעט מאוכזבת. "לא הייתי מזהה אותך," הוא ממשיך. "אתה יודע מה, עדיף כך. בוא, אני אוציא אותך מכאן."
"תודה רבה על העזרה ועל קבלת הפנים," אני אומר בזמן שאנחנו עוקפים בצעדים גדולים קבוצת חובשי כאפיות שעושה דרכה לעבר מסוע המזוודות.
"העונג כולו שלי. חוץ מזה, אני רק ממלא את הוראות השגריר."
"נחמד לראות אמריקאי אחרי טיסה כזאת."
"היית המערבי היחיד במטוס?"
"נראה היה כך."
"אני יודע למה אתה מתכוון. אמנם לא מדובר בטיסה ארוכה, אבל זה יכול להיות מאוד לא נעים, בטח כשמבטוס אין מחלקת עסקים."
ג'ים נוטל את הדרכון שלי וניגש לשוטר מקומי שנראה כמצפה לנו. השוטר, לבוש מדים נקיים ומגוהצים, דרגות רבות על כותפותיו, מעיין בפנים החלקות שניבטות מתמונת הדרכון, מביט בזקני בתהייה ומשם בחזרה אל תמונת הדרכון. ג'ים מחליק בין דפי הדרכון שטר ירקרק שמפליא להסתיר את התמונה והדרכון מוחתם.
"אני סקרן," הוא אומר בדרכנו לאזור קבלת המזוודות. "איזה קשרים הפעלת כדי להגיע עד לשגריר ארצות הברית בתימן?"
"אה, שטויות. לקוח שלי היה פעם שכן שלו."
"הבנתי שאתה ברוקר בשוק המניות."
"נכון."
"אחרי כל הירידות בשווקים לקוחות עוד עוזרים לך?" הוא מגחך. "כנראה שאתה ברוקר לא רע."
"אני משתדל."
המזוודות יוצאות אחת־אחת, מותשות, מובסות ופגועות. לא ברור מי החטיפה, מי חטפה ולמה הסכסוך החל. תרמיל הגב הגדול שלי, מתאבק במשקל כבד, מגיע כשהוא מוחץ תחתיו שתי מזוודות מוכרעות. אני מושך אותו אלי, מבצע הערכת נזקים קצרה, מעמיס אותו על גבי ויוצא אחרי ג'ים החוצה, אל שמש בוקר המאירה נוף מדברי אינסופי.
ג'ים מצביע על איש צעיר שממתין שעון על מרצדס ישנה בצבע ירוק כהה, שפסים דקים של חלודה משוחים לאורך דופנותיה. קומתו של האיש ממוצעת, עורו כהה, שנותיו כשלושים וגופו שדוף. שערו השחור סבוך ופרוע, שפם עבות מעטר את שפתו העליונה וזיפים את יתרת פניו. בגדים הגדולים ממנו בכמה מידות מונחים ברישול על גופו הצנום וכפות רגליו המאובקות נתונות בסנדלים מרופטים שצבעם כצבע האדמה. הוא ניגש לעברי, מברך אותי באנגלית רצוצה ובמבט תמה, אולי מעט מאוכזב. שתי דקות אני כאן וכבר אכזבתי שני אנשים. נדמה לי שהיה זה סנט אמברוז, הבישוף של מילאנו במאה הרביעית לספירה, שהתחנך ברומא ושם טבע את המונח, ברומא התנהג כרומאי ובמקום אחר, כפי שנהוג שם. אז הנה אני בתימן ונראה כתימני, אבל בכל זאת מאכזב את הקהל. כאן, כנראה, לא שמעו על אמברוז.
"הוא עובד הרבה עם השגרירות, עושה עבורנו שליחויות ומשימות מקומיות," מציין ג'ים כשהנהג דוחס את תרמילי אל תא המטען. "קוראים לו חאלד. הרכב שלו לא הכי חדש כמו שאתה רואה, אבל הוא אמין מאוד וזה מאוד חשוב במקום הזה. הוא דובר אנגלית, אמנם בסיסית ועילגת, אבל מספיק בשביל שתבינו אחד את השני. אמרתי לו שאתה חשוב לשגרירות והוא ישרת אותך כראוי. ביקשתי שייקח אותך לכוכבאן ולא יעזוב אותך עד שתמצא שם את מבוקשך."
"תגיד, אין כאן מישהו אמין, אבל עם מרצדס חדשה שלא תתקע בדרך? אין לי בעיה לשלם יותר ולקבל רכב נורמאלי, עם כיסאות נוחים ומזגן כמו שצריך."
ג'ים מחייך ומניח יד פטרונית על כתפי.
"אתה אמנם נראה כבן המקום, אבל כשאתה פותח את הפה שומעים בבירור שאתה לא מקומי. תאמין לי רוברט, אתה לא רוצה למשוך כאן תשומת לב. התימנים אמנם מסבירי פנים, אבל יש כאן לא מעט כנופיות שישמחו לחטוף תייר עשיר תמורת כופר מכובד. הרכב הכי יוקרתי שכדאי לך לנסוע איתו כאן זו המרצדס המרופטת הזו. שלם לחאלד יפה ואל תשכח טיפ. נדיבות מצידך תעשה פלאים. יש לך כסף מקומי?"
"כן, דאגתי לזה מראש. יש לי מספיק."
"מצוין." אומר ג'ים ומוציא מכיסו כרטיס ביקור. "יש בכרטיס את מספר הטלפון של השגרירות ואת המספר האישי שלי. תתקשר אלי מתי שתצטרך."
אני מודה לו בחום ומוציא את הארנק מהכיס.
"שלא תעז," הוא אומר בחיוך.
"לפחות תן לי להחזיר לך את הכסף שנתת לשוטר."
"אל תדאג," הוא מגחך, בפעם האחרונה להיום. "יש לנו קופה קטנה לדברים האלה. זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה. אגב, יש לך אמצעי תקשורת?"
"יש לי טלפון לוויני."
"אם ככה, אתה מסודר. אל תשכח שלא כולם כאן ידידותיים לזרים ובטח לא לאמריקאים. תנקוט באמצעי זהירות גם כשלא צריך. אל תסתובב לבד, תשתדל להיצמד לחאלד, אל תתבלט ואל תדבר אנגלית בקול רם."
אני מושיט את ידי ומחזיק את לחיצתו הרפה שנייה או שתיים יותר מהנדרש. הוא פונה לעבר ג'יפ אמריקאי גדול, שחור ומבריק שממתין בקרבת מקום. זה נקרא לא למשוך תשומת לב?
חאלד ממתין לי בסבלנות במושב הנהג. דלת המרצדס נענית למשיכתי בחריקה קלה ואני מתיישב על מושב עור שחור ובלוי.
"בוס צריך כוכבאן," הוא ספק מצהיר ספק שואל.
"כן," אני מאשר.
"שם מהר. חצי שעה, אולי פחות."
הנהג מניע ופונה לכביש אספלט ישן המוביל אל היציאה משדה התעופה. במרחק לא רב מאיתנו, על הכביש הפתוח, מתגלה ג'יפ צבאי ישן. הג'יפ קטן ומרובע, צבוע בצבעי הסוואה בגווני אפור וחום, ומתמזג היטב בנוף המדברי. שני חיילים נשענים עליו, מדיהם אפורים ורובים ארוכים תלויים ברישול על כתפיהם. חייל נוסף יושב על החול ברגליים משוכלות ומביט לפנים, נראה כמו באמצע מדיטציה טרנסנדנטלית. אחד משני החיילים שנשענים על הג'יפ מתרומם ומורה לנו לעצור בתנועת יד עייפה.
פרצופו השליו של חאלד נוסך בי מעט ביטחון. המרצדס הישנה מאטה ועוצרת ליד החייל. זה הזוי מדי. לא אמיתי. אני מרגיש כמו סטטיסט באחד מסרטי רמבו שצולמו אי־שם במדבריות אפריקה. חסרים רק מתקני תאורה לעת ערב, מצלמות קולנוע משוכללות על חרצובות מסביב לזירת הצילום, מיקרופונים גדולים שמרחפים באוויר ומחוברים לזרועות ארוכות, רכבי ואן גדולים שמאחוריהם נגררים קרוואנים מהודרים עבור כוכבים מפונקים ואנשי צוות שמתרוצצים סביב, אבל מכל זה אין כלום. בשטח אני רואה רק את מדי החיילים המאובקים מרוחות המדבר ופניהם שלא ראו סכין גילוח מזה כמה ימים. אחד מהם נועל נעליים צבאיות והשניים האחרים סנדלי עור. הנשקים שעל כתפיהם ישנים ומוזנחים, מעט חלודים ובעיקר מאובקים. ספק אם הם תקינים לירי. האמת, לא בא לי לבדוק. הבמאי הנעלם צועק "אקשן" ובעל הנעליים ניגש אלינו, פונה לנהג בנביחה ומושיט יד תובענית.
חאלד מבקש ממני את הדרכון, מחליק לתוכו שטר מקומט ומוסר לחייל. טרם מלאה שעה להימצאותי בתימן, והדרכון שלי כבר ביצע שתי עבירות שוחד. החייל אוחז בדרכון בידיים מאובקות ומדפדף בו קצרות. כבמעשה קוסמים הוא מחזיר אותו ללא השטר ומסמן שרשות המעבר נתונה.
הרכב מיטלטל על מהמורות הדרך וחאלד אינו מנסה לתמרן בין הבורות. כמו משקיע שקונה מניה ויודע שלא יוכל להימנע מירידות מחירים שבוודאי יתרחשו לאורך השנים, כך גם הנהג קבע לו יעד סופי לנסיעה והוא משלים עם המהמורות שהדרך מזמנת לו בתדירות גבוהה כל כך.
הכביש מתפתל לעבר הרי ענק צחיחים שביניהם מתרוממים צוקי בזלת ענקיים ומרהיבים ביופיים. צוקי הענק נדמים לדובים גריזליים שגוום מכופף, ועוד רגע ירימו את ראשם השמימה בשאגה וירעידו את היקום. נכון, גם גורדי השחקים במנהטן מרשימים, אבל הם מעשה ידי אדם והוא יכול גם להחריבם. את הטבע האדיר הזה יד אדם לא תוכל להרוס.
החמה מטפסת לאיטה למרום, אל שמיים תכולים נקיים מעננים, ומשיתה אור שחרית על הנוף הפראי. הרים מזרחיים קדומים מטילים צל קריר על העמקים, בעוד השמש שוזפת את הפסגות. נקודה אדומה נעה לאורך צלקת מכוערת שמתעקלת על פני הר חתחתים סלעי.
"משאית," אומר חאלד שמבחין במבטי העוקב אחר הנקודה הרחוקה.
"מי תקע שם כביש?"
הנהג נבוך, לא יודע אם לענות או לא.
"אנחנו עוברים דרך שם?"
"לא, אנחנו שם."
הוא מצביע לעבר הר קרוב שמרבדי צמחיה ירוקה, מחוספסים וגסים למגע נאחזים מבין טראסותיו. במדרונותיו נפרסות חורשות עצי מחט גבוהות וקוצניות למראה.
"אני לא רואה שם ישוב," אני אומר.
"למעלה בוס."
אני נושא את עיני אל הרכס הגבשושי. הזיזים והבליטות שבראש ההר לובשים צורת בתי בוץ ואבן.
"כמו זיקיות," אני ממלמל.
הנהג מפנה אלי מבט תמה.
"זיקיות הן סוג של לטאות בגודל של אצבע או יד אדם פחות או יותר," אני מנסה להסביר. "הן משנות את צבען בהתאם לסביבה, כדי שטורפים לא יזהו אותן. סוג של הגנה עצמית שהקנה להן הטבע. ככה גם הבתים האלה נראים, כאילו הם משנים את צבעם בהתאם לצבעי ההר, כדי להיעלם ולהתמזג עם הנוף."
חאלד נועץ בי עיניים מבולבלות וכמעט סוטה מהכביש.
"סליחה בוס," הוא אומר בהיסוס, שוקל כל מילה שיוצאת מפיו. "חאלד לא מבין. חאלד יודע בית בית, חיה חיה, אבל בית לא חיה. בוס יודע טבע לא נותן חיה כלום, אלוהים נותן חיה כל דבר."
"מה שתגיד," אני מתחמק מוויכוח חסר תועלת.
שוב הוא נועץ בי זוג עיניים, הפעם המומות. אולי גם מעט כועסות.
"בוס יהודי," הוא אומר. "יהודי יש אלוהים. בוס חייב מאמין אלוהים."
"לא יודע. יש לי כמה עניינים לא סגורים איתו."
"בוס מאמין אלוהים," הוא חותם את הדיון בתחושת הקלה.
המכונית מטפסת במאמץ לא מבוטל בדרך המפותלת העולה אל ראש ההר. משב רוח קל עובר בחלונות הפתוחים. בתי הבוץ והאבן נעלמים ומתגלים חליפות, גדלים ולובשים צורה. חלונות נפערים בקירות, צבועים לבן סביבם. גדרות אבן ניצבות לעיתים על קצה הפסגה, כפסע בינם לבין המדרון התלול.
הכפר נראה כאילו נבנה על ידי ילד בן ענקים, שישב לצד ההר הגבוה ולידו ארגז חול. מדי פעם הוציא באצבעותיו השמנמנות מעט חול, מהל אותו במים, הניח את הבוץ על הקרקע ופיסל בו צורה מלבנית. בעזרת פיסת עץ צייר חלונות ודלתות, תחם שבילים, מבני ציבור ותפילה. בינות לבתים עיצב צריחי מסגדים המזדקרים מעל לכל, גבוהים וגאים.
בעוברנו עיקול חד נגלית לנגד עינינו משפחה העושה דרכה אל הכפר. האב צועד בראש, לבוש חליפה חומה, מקל הליכה מעץ מגולף בידו וכאפיה אדומה לראשו. אחריו שני ילדים קטנים רכובים על חמור צולע, אוחזים ברצועותיו בשארית כוחם. בסוף השיירה הקטנה צועדת אם המשפחה, פניה וראשה מכוסים רעלה שחורה, ממנה מציצות עיניה.
"עוד זוג בצרות," אני מפטיר.
"מה?"
"עוד זוג בצרות," אני חוזר על דבריי.
"למה צרות?"
"הם הולכים רחוק אחד מהשנייה ולא מדברים."
"כמו בסדר."
הנהג נועץ בי מבט משתומם. אני חייב להתרגל לאנגלית שלו ולהיגיון שלו. לא, בעצם להיגיון לא.
"למה אתה מתכוון בסדר? הם נשואים, לא? אלה בטח הילדים שלהם."
"אישה טובה הולכת אחרי בעל, לא ליד בעל. אישה טובה לא מדברת בעל בחוץ, מדברת בבית." אומר חאלד בשכנוע פנימי עמוק.
"למה שהיא לא תדבר איתו בחוץ?"
"למה שמש יום ירח לילה? שאלה לא שואל."
אלוהים, לאיזה מקום הגעתי? זה רק הוא, או שכולם ככה? מעניין איך בת' הייתה מסתדרת כאן. אולי אם היא הייתה רואה ושומעת את כל זה היא הייתה מעריכה אותי קצת יותר.
הנהג מאט וצופר, והמשפחה זזה לצד השביל. המנוע נוהם כשהמכונית מאיצה במעלה הדרך.
"איפה בוס רוצה כוכבאן?" הוא שואל כשאנחנו חולפים על פני הולכי הרגל.
"לא יודע. אני מחפש משפחה יהודית, משפחת צאלח."
"יהודי כוכבאן?" מגיב חאלד. "יהודי לא קשה מוצא. בוס רוצה חאלד שואל אנשים גר כוכבאן?"
"אני אשמח."
"בוס רוצה חאלד נשאר כוכבאן? בוס חוזר צנעא?"
"אני לא יודע. תלוי מה אמצא בכוכבאן. בכל מקרה אשמח אם תישאר עד שאראה מה קורה. אשלם לך עבור זמנך."
"בסדר בוס, לא דואג בוס."
המכונית נכנסת לרחובותיו הצרים של הכפר. הנהג מנווט בקלילות בדרכים העקלקלות ומניס ילדים קטנים אל צד הדרך ואל מסתורי כוכים שכפי הנראה רק הם מכירים. מאחת הסמטאות מגיח הרכב אל רחבת שוק. חאלד עוצר את המרצדס ומוודא שאני לא מתכוון לצאת ממנה. הוא ניגש אל קבוצת אנשים וידיו נעות יחד עם פיו וראשו. מסביב יריעות ברזנט כחולות קשורות למוטות עץ גבוהים, מתוחות מעל דוכנים מאולתרים. מיני מזון וירקות מפוזרים על גבי שולחנות רעועים שמטים ליפול תחת הנטל, ותבלינים צבעוניים דחוקים בשקי יוטה פתוחים. רוכלים הודפים בצעקות ובידיים שלוחות קדימה קונים חטטניים וחסרי סבלנות, ומנהלים משא ומתן קולני על כמויות ומחירים. נשים מסתובבות עם סלים על ראשים מכוסים ברעלות. ראשי נמשך החוצה מבעד לחלונות הפתוחים בניסיון לשאוב אלי את הקולות, הריחות והצבעים. מכונית ישנה ומאובקת מסוג לא מזוהה חונה בצד. אף אחד לא שם ליבו אלי, אל תימני מזוקן שיושב במרצדס ישנה במרכזו של שוק הומה. ריחות של בשר נצלה על האש מעוררים את רעבוני.
"יהודי קרוב," הנהג אומר לי כמוצא שלל רב ברגע שהוא חוזר אל הרכב.
"רגע חאלד," אני עוצר אותו. "תארגן לי משהו לאכול, אבל משהו שאפשר להביא לרכב. אני לא רוצה להתעכב יותר מדי."
"בטח בוס. מה רוצה בוס?"
"תביא לי משהו עם בשר ומשהו לשתות."
"כן בוס."
חאלד יוצא שוב מהמרצדס וחוזר לאחר מספר דקות, נושא בידיו פיתה גדושה בבשר ובטחינה, ופחית אדומה שנראית כמו הגרסה התימנית לקולה.
הרכב יוצא מהשוק, נכנס אל סמטא צרה ממנה הוא יוצא אל רחוב ארוך ורחב ידיים החוצה את כוכבאן. הפיתה טרייה וטעימה, אם כי הבשר שומני מדי.
אנחנו שועטים במהירות בין בתים בני שלוש עד חמש קומות, משאירים אחרינו ענן אבק ורסיסי חצץ שמותזים מהצמיגים השחורים־אפורים. חאלד עוצר את הרכב בסוף הרחוב, יוצא ממנו וניגש אל סלעים גדולים שתוחמים את הדרך. אני יוצא אחריו, הפיתה עדיין בידי.
"בוס, שם," מצביע חאלד לעבר שביל צר בין סלעים, שמתפתל מטה במורד ההר. "בוס רואה שביל? בוס רואה סלע גדול? בוס הולך סלע גדול, בוס רואה יהודי. חאלד מחכה. בוס משלם עכשיו, חאלד מחכה. בוס לא בא חושך, חאלד הולך."
"אין בעיה. רק אסיים לאכול ולשתות."
"בטח בוס."
כשאני מסיים את הקולה אני מבקש מחאלד לנקוב בשכר טרחתו. 'שלם לו יפה ואל תשכח טיפ. נדיבות מצידך תעשה פלאים,' אמר ג'ים לפני שהג'יפ הגדול, השחור והמצוחצח שלו השאיר לי את האבק המקומי. אני משלם כפול מהסכום שהנהג מבקש והוא לא מסתיר את הפתעתו. אני מבטיח סכום גדול נוסף אם ימתין לי. מבט ההפתעה הופך לחיוך רחב. הוא מודה לי, לוחץ את ידי וממהר להוציא עבורי את התרמיל הגדול מתא המטען.
מתחתיי מדרון הבנוי מטראסות וביניהן ירידות תלולות. פה ושם צומחים עצים בודדים בנוף הטרשי. באופק מתנשא רכס הרים אפור. קו הרכס נראה כמו גרף של מניה שעולה ויורדת, עולה ויורדת, ולא מגיעה לשום מקום. אם גם כאן אני חושב על מניות, כנראה שאני באמת חייב חופש ארוך.
שביל העפר מתפתל עד שהוא מגיע לצוק קטן או לסלע גדול, כפי שמכנה אותו חאלד. אני מתחיל לצעוד במורד השביל והתרמיל הכבד על גבי. משב רוח פתאומי מעלה ענן אבק שנדבק אל הנעליים ואל הבגדים. איזה יופי, עכשיו אני ממש ג'יימס בונד, מסתובב עם חליפה מאובקת בלב המדבר ועם משקפי שמש כמובן. חסרים לי רק כמה להטוטי חימוש אלקטרוניים, חתיכה בעלת רגליים ארוכות וחזה מסיליקון, בביקיני דק כמובן, וכוס מרטיני גבוהת רגל, עם שני זיתים בפנים - תודה, כדי שאוכל להציג את עצמי, נעים מאוד, אני צאלח. רוברט צאלח.