רצח בבית נייטינגייל

1

הדגמה של מוות

I

בבוקר הרצח הראשון, זמן קצר אחרי השעה שש, הקיצה מיס מיוריאל ביל, מפקחת של בתי ספר לאחיות מטעם מועצת האחיות הכללית, אל מודעות מנומנמת של שחרית לעובדה שזהו יום שני, 12 בינואר, יום הביקורת בבית החולים על שם ג'ון קַרפֶּנְדָר. כבר קלטה בחצי אוזן את קולותיו המוכרים הראשונים של יום חדש: צלצול השעון המעורר של אנג'לה, שהושתק כמעט לפני שהבחינה בו; אנג'לה עצמה, שדשדשה ומשכה באפה בחדרי הדירה כמו איזו חיה מגושמת אך טובת לב; צלילים מעוררי ציפייה נעימה שעלו מקרקושי הכנת התה של שחרית. היא פקחה את עפעפיה בכוח וסירבה לדחף הערמומי להתכרבל בחמימותה העוטפת של המיטה ולהניח לתודעתה לצלול שוב אל מנעמי חוסר הכרה מבורך. לשם מה לכל הרוחות אמרה לאחות הראשית טיילור שתצטרף מעט אחרי תשע בבוקר לשיעור הראשון של תלמידות השנה השלישית? זו שעה מוקדמת עד גיחוך והדבר מיותר לגמרי. בית החולים נמצא בהִת'רינגפילד, על גבול מחוזות סאסקס והמפשייר, במרחק שמונים קילומטרים כמעט, וכמה מהם היא תיאלץ לעבור עוד לפני עלות השחר. והגשם הוסיף לרדת, בעקשנות הקדורנית שבה ירד כל השבוע. היא שמעה את אוושת צמיגי המכוניות מרחוב קרומוֵול ואת צליפותיו של מתז מזדמן על זגוגית החלון. תודה לאל שהיא טרחה לבדוק את מפת הת'רינגפילד כדי לגלות איפה נמצא בית החולים בדיוק. עיירת שוק מתפתחת, בייחוד אם אינה מוכרת, עלולה להיות מבוך מבזבז זמן בסבך עומסי התנועה של בוקר יום שני גשום. היא חשה שמצפה לה יום קשה והתמתחה תחת כלי המיטה כאילו היא מתכוננת להתמודד איתו. היא יישרה את אצבעותיה המכווצות וכמעט התענגה מהכאב הרגעי החד שעלה ממפרקיה הנמתחים. דלקת פרקים קלה, כנראה. טוב, הדבר בהחלט היה צפוי. הרי היא בת ארבעים ותשע בכל זאת. הגיע הזמן שתתייחס לחיים קצת יותר בעדינות. כיצד לשם שמיים עלה בדעתה שתגיע להת'רינגפילד לפני תשע וחצי?

הדלת נפתחה ואלומת אור נכנסה מהמסדרון. מיס אנג'לה בורוז הסיטה במשיכה את הווילונות, סקרה את שמי ינואר השחורים ואת החלון המוכתם בנתזי גשם והצמידה אותם בחזרה במשיכה חזקה. ״יורד גשם״, אמרה בעונג עגמומי של מי שניבאה גשם ואינה מוכנה לשאת באחריות על ההתעלמות מאזהרתה. מיס ביל נשענה על מרפק, הדליקה את המנורה שלצד המיטה וחיכתה. כעבור רגעים אחדים חזרה חברתה והניחה לפניה מגש של שחרית — מפית רקומה מבד פשתן הייתה מתוחה על המגש, ספלים פרחוניים ניצבו מסודרים ואוזניהם מיושרות בקו אחיד; ארבע עוגיות, שתיים מכל סוג, הונחו בדייקנות על צלוחית תואמת; ומהקנקן עלה ניחוח עדין של תה הודי שזה עתה נחלט. שתי הנשים אהבו נוחיות עד מאוד והיו מכורות לסדר ולניקיון. אמות המידה שהן נהגו לאכוף במחלקה הפרטית בבית החולים הלימודי שעבדו בו פעם יושמו כאן לרווחתן, וכך החיים בדירתן לא היו שונים מאלה שבבית אבות יוקרתי ומתירני.

מיס ביל חלקה דירה עם חברתה מאז עזבו שתיהן את אותו בית ספר מקצועי עשרים וחמש שנים קודם לכן. מיס אנג'לה בורוז הייתה מדריכה ראשית בבית חולים לימודי בלונדון. מיס ביל ראתה בה מדריכת אחיות למופת, ובכל הביקורות שערכה הציבה, באופן לא מודע, אמות מידה על פי תקני ההוראה המחמירים שנהגה חברתה לציין. מיס בורוז, מצידה, תהתה כיצד יסתדרו במועצת האחיות כשיגיע מועד פרישתה של מיס ביל. אשליות מנחמות כגון אלה מתחזקות חיי נישואים מאושרים רבים, ומערכת היחסים בין מיס ביל למיס בורוז, אף שהייתה תמימה במהותה, התבססה עליהן באופן דומה. למעט הנטייה הזאת להערצה הדדית לא מוצהרת, היו השתיים שונות מאוד; מיס בורוז הייתה אישה חסונה, גדולת גוף ומעוררת יראה שהסתירה רגישות פגיעה תחת מעטה בוטה של שכל ישר. מיס ביל הייתה קטנה וציפורית, דייקנית בדיבורה ובתנועותיה. גינוניה המיושנים, שאבד עליהם הכלח, איימו לפעמים להציגה באור מגוחך. אפילו ההרגלים הגופניים שלהן היו שונים; מיס בורוז הכבדה התעוררה לחיים מידיים למשמע הצליל הראשון של השעון המעורר, הייתה נמרצת לגמרי עד שעת התה, ומאז הייתה שוקעת בתשישות ישנונית ככל שהתקדם הערב. מיס ביל פקחה מדי בוקר את עפעפיה הדביקים באי־רצון, אילצה את עצמה להתחיל את היום בשעת בוקר מוקדמת ונעשתה עליזה ותוססת ככל שהתקדם היום. הן הצליחו ליישב אפילו את אי־ההתאמה הזאת: מיס בורוז שמחה לחלוט תה של שחרית, ומיס ביל שטפה כלים אחרי ארוחת הערב והכינה את הקקאו הלילי.

מיס בורוז מזגה תה לשני הספלים, הצניחה שתי קוביות סוכר לספל של חברתה ולקחה את הספל שלה אל כיסא ליד החלון. כבר בתחילת הכשרתה כאחות למדה מיס בורוז שאסור לשבת על המיטה. היא אמרה: ״את צריכה לצאת מוקדם. כדאי שאמלא לך אמבטיה. מתי זה מתחיל?״

מיס ביל מלמלה חלושות שהיא הודיעה לאחות הראשית שתגיע בהקדם האפשרי אחרי השעה תשע. למרבה שמחתה היה התה מתוק ומחיה נפשות. ההבטחה להתחיל בשעה מוקדמת כל כך הייתה טעות, אבל אולי בכל זאת תצליח להגיע עד תשע ורבע.

״זאת מרי טיילור, נכון? יש לה מוניטין לא רעים בהתחשב בעובדה שהיא בסך הכול אחות ראשית פרובינציאלית. מפליא ביותר שהיא מעולם לא באה ללונדון. היא לא ניסתה אפילו להתקבל לתפקיד שלנו כשמיס מונטרוז פרשה״. מיס ביל ענתה במלמול בלתי מובן, אך כיוון שהן כבר ניהלו את השיחה הזאת בעבר, ידעה חברתה שהיא מוחה על דבריה. לא כולם בוחרים בלונדון, ולאנשים יש נטייה גדולה מדי להניח ששום דבר ראוי לציון לעולם לא מגיע מהפרובינציה.

״כן, זה נכון כמובן״, הודתה מיס בורוז. ״וג'ון קרפנדר נמצא בחלק נעים מאוד של העולם. אני אוהבת את האזור הזה על גבול המפשייר. חבל שאת לא מבקרת שם בקיץ. אבל בכל זאת, אי אפשר לומר שהיא אחות ראשית באחד מבתי החולים הלימודיים החשובים. עם היכולות שלה, היא הייתה יכולה להיות כזו בקלות. היא הייתה יכולה להיות אחת מהאחיות הראשיות המיתולוגיות״. בימי לימודיהן סבלו השתיים מאוד מאחות ראשית מיתולוגית כזו, אבל מעולם לא חדלו לקונן על היעלמות הזן המעורר אימה הזה.

״דרך אגב, כדאי שתצאי מוקדם. יש עבודות בכביש קצת לפני דרך גילפורד״.

מיס ביל לא ביררה כיצד חברתה יודעת על עבודות בכביש. זה היה מסוג הדברים שמיס בורוז ידעה תמיד. הקול הלבבי המשיך:

״פגשתי השבוע את הילדה רולף, המדריכה הראשית שלהם, בספריית וסטמינסטר. אישה יוצאת מן הכלל! אינטליגנטית, כמובן, ויש לה שם של מורה מהמעלה הראשונה, אבל אני מתארת לעצמי שהיא מעוררת אימה בתלמידות שלה״.

מיס בורוז עצמה עוררה אימה בתלמידותיה פעמים רבות, שלא לדבר על עמיתיה מסגל המורים, אבל הייתה נדהמת לו אמרו לה זאת. מיס ביל שאלה:

״היא אמרה משהו על הביקורת?״

״רק הזכירה אותה. היא החזירה ספר ומיהרה, אז לא דיברנו הרבה. נראה שתקפה את בית הספר שלהם מגֵפה חמורה של שפעת שהשביתה חצי מאנשי הסגל״.

למיס ביל נראה מוזר שהמדריכה הראשית תמצא זמן לבקר בלונדון כדי להחזיר ספר לספרייה אם יש לה בעיות סגל קשות כל כך, אבל היא לא אמרה דבר. לפני ארוחת הבוקר שימרה מיס ביל את האנרגיה לצורך חשיבה ולאו דווקא לצורך דיבור. מיס בורוז עקפה את המיטה כדי למזוג לספלים את מנת התה השנייה. היא אמרה:

״במזג אוויר כזה כשחצי סגל הדרכה חולה, נראה שמחכה לך שם יום משעמם למדי״.

בשנים שיבואו יחזרו ויאמרו שתי החברות — בנטייה הנינוחה לחזור על המובן מאליו, שהיא אחת ההנאות ביחסים אינטימיים מתמשכים — שמיס בורוז לא יכלה לטעות טעות גדולה מזו. מיס ביל לא ציפתה ביום ההוא לדבר נורא יותר מנהיגה מייגעת, ביקורת מפרכת והתנצחות אפשרית עם חברי הוועד בבית החולים שיטרחו להופיע, וכעת היא משכה את החלוק סביב הכתפיים, נעצה את כפות רגליה בנעלי הבית ודשדשה אל חדר האמבטיה. היא עשתה את צעדיה הראשונים בדרכה להיות עדה לרצח.

II

הנהיגה הייתה קשה פחות משחששה מיס ביל, למרות הגשם. היא התקדמה במהירות והגיעה להת'רינגפילד קצת לפני השעה תשע, בדיוק בזמן הגל האחרון של עומסי הבוקר בדרך לעבודה. הרחוב הראשי הרחב, שבתיו בסגנון ג'ורג'יאני, היה פקוק בכלי רכב. נשים הסיעו את ילדיהן לבית הספר או את בעליהן לתחנת הרכבת בדרכם לעבודת יומם, רכבים מסחריים הובילו סחורות, אוטובוסים פרקו והעמיסו את נוסעיהם. בשלושת הרמזורים חצה את הכביש זרם של הולכי רגל עם מטריות מוטות כנגד זרזיפי הגשם הקל. הצעירים התהדרו במראה המטופח, האחיד מדי, של ילדי בית ספר פרטי; רוב הגברים חבשו מגבעות מעוגלות ונשאו תיקי מסמכים; הנשים היו לבושות בסגנון פשוט, מעין פשרה נחמדה בין אופנתיות עירונית לחוסר רשמיות כפרי שאפיינה נשים כמותן. מיס ביל התבוננה ברמזורים, בהולכי הרגל החוצים ובשילוט לבית החולים, זכתה רק בהצצה חטופה בבית העירייה המהודר מהמאה השמונה עשרה, בשורת הבתים עם חזיתות העץ ששומרו בקפידה ובצריח של כנסיית הולי טריניטי המעוטר להפליא, ובכל זאת הצליחה להתרשם שיש כאן קהילה משגשגת שחשוב לה לשמר את המורשת הארכיטקטונית שלה, גם אם ניתן להסיק משורת חנויות הרשת המודרניות בקצה הרחוב הראשי שאולי היה עדיף להתחיל בשימור שלושים שנה קודם לכן.

אבל הנה השלט סוף־סוף. הדרך לבית החולים על שם ג'ון קרפנדר הייתה שדרה רחבה ומוקפת עצים שטיפסה מהרחוב הראשי. משמאל נמתחה חומת אבן גבוהה שתחמה את שטחי בית החולים.

מיס ביל הכינה שיעורי בית. תיק המסמכים התפוח שנח במושב האחורי במכוניתה כלל סקירה נרחבת של היסטוריית בית החולים, עותק מדוח הביקורת האחרון של המפקחת מטעם מועצת האחיות הכללית וכן את הערות הוועד המנהל של בית החולים בנוגע למידת היכולת ליישם את ההמלצות האופטימיות של המפקחת. כפי שידעה מהמחקרים שערכה, לבית החולים הייתה היסטוריה ארוכה: הוא נוסד בשנת 1791 על ידי סוחר עשיר יליד העיר, שעזב אותה בצעירותו כדלפון כדי לחפש את מזלו בלונדון וחזר אליה עם פרישתו לגמלאות כדי ליהנות מהתנשאות על שכניו ומהניסיון להרשים אותם. הוא היה יכול לזכות בתהילה ולהבטיח לעצמו גאולה לו תמך באלמנות וביתומים או בנה מחדש את הכנסייה. אבל עידן המדע וההיגיון החל לתפוס את מקומו של עידן האמונה, והקמת בית חולים לעניים הייתה מעשה צדקה אופנתי יותר. וכך, בפגישה המחויבת כמעט בבית קפה מקומי, נולד בית החולים על שם ג'ון קרפנדר. את הבניין המקורי, שסגנונו הארכיטקטוני היה מעניין במידת־מה, החליפו לפני זמן רב. תחילה הוחלף במונומנט ויקטוריאני איתן להנצחת אדיקות ראוותנית, ואחר כך עוצב בחוסר החן התכליתי של המאה העשרים.

בית החולים שגשג מאז ומתמיד. מרבית הקהילה המקומית שייכת למעמד הביניים, ולרשות השכבה האמידה, אשר ניחנה בנדבנות מפותחת מאוד, עמדו מעט מדי מטרות שאפשר להרעיף אותה עליהן. זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה נוסף לבית החולים אגף מצויד היטב עבור מטופלים פרטיים. לפני הפצעת מערכת הבריאות הציבורית, וגם אחריה, משך האגף מטופלים עשירים, ולפיכך גם רופאים מומחים בכירים שהגיעו מלונדון וממקומות רחוקים יותר. מיס ביל חשבה שבמובן מסוים צדקה אנג'לה בדבריה באשר למעמדו היוקרתי של בית חולים לימודי בלונדון, אך לבית החולים על שם ג'ון קרפנדר היו מוניטין משלו. אישה בהחלט יכולה לחשוב שיש משרות טובות פחות ממשרת אחות ראשית בבית חולים כללי במחוז מתפתח, הזוכה להערכה רבה בקהילה שאותה הוא משרת, שמיקומו נעים והמסורות המקומיות תורמות לשגשוגו.

היא הגיעה לשער הראשי. משמאל ניצב ביתן השוער — מעין בית בובות מצועצע עשוי לבנים משולבות, שריד מבית החולים הוויקטוריאני — ומימין מגרש החניה של הרופאים. שליש ממקומות החניה המסומנים כבר היו תפוסים במכוניות מסוג דיימלר או רולס. הגשם פסק והשחר פינה את מקומו לשגרה אפרורית של יום בינואר. כל האורות דלקו בבית החולים שהתנשא מולה כאונייה גדולה עוגנת, מוארת באור יקרות, והיא אוצרת בחובה עוצמה ופעולה סמויות מן העין. משמאל השתרעו הבניינים הנמוכים עם חזיתות הזכוכית של מרפאות החוץ החדשות. זרם דליל של מטופלים כבר עשה את דרכו המדוכדכת אל הכניסה.

מיס ביל בלמה ליד אשנב המודיעין של ביתן השוער, פתחה את חלון המכונית ואמרה את שמה. השוער, מגושם וחמוש בחשיבות עצמית, הואיל בטובו לצאת ולהציג את עצמו.

״את בוודאי ממועצת האחיות הכללית, מיס״, הצהיר בחגיגיות, ״כמה חבל שהחלטת לבוא מהשער הזה. בית הספר לאחיות נמצא בבית נייטינגייל, רק מאה מטרים מהכניסה של דרך וינצ'סטר. אנחנו משתמשים תמיד בכניסה האחורית כדי להגיע לבית נייטינגייל״.

הוא דיבר בנימה של השלמה נוזפת, כמגנה חוסר שיקול דעת בולט שיעלה לו בעבודה רבה נוספת.

״אבל אפשר בוודאי להגיע לבית הספר גם מכאן, נכון?״

למיס ביל לא היה חשק לחזור לאנדרלמוסיה שברחוב הראשי, ולא הייתה לה כוונה להקיף את כל מתחם בית החולים בחיפוש אחר כניסה אחורית נסתרת.

״אם את רוצה, זה אפשרי, מיס״, נימת קולו של השוער רימזה שרק עקשן ינסה זאת, והוא התמקם בצמוד לדלת המכונית כאילו בכוונתו למסור הנחיות הגעה סודיות ומסובכות. בדיעבד התברר שהן פשוטות להפליא: בית נייטינגייל נמצא במתחם בית החולים מאחורי מרפאות החוץ החדשות.

״פשוט תיסעי בכביש הזה שמאלה, מיס, ותמשיכי ישר, תעברי את חדר המתים עד שתגיעי למגורי הסגל הרפואי. ושם תפני ימינה. איפה שהכביש מתפצל יש תמרור. לא תוכלי לפספס אותו״.

לשם שינוי נראה שדווקא הקביעה המפוקפקת הזו הייתה מוצדקת. מתחם בית החולים השתרע על פני שטחים נרחבים ומיוערים — מעין תמהיל של גן רשמי, עשב ועצים צפופים ולא מטופחים — שהזכיר למיס ביל מתחם של בית חולים ישן לחולי נפש. מעטים בתי החולים הכלליים שבורכו במרחבים נדיבים כאלה. אבל הכבישים בתוך המתחם היו משולטים כראוי, ורק אחד הוביל שמאלה אל מרפאות החוץ החדשות. חדר המתים היה קל לזיהוי; בניין קטן, כעור ומגושם, שמוקם בהתחשבות רבה בין העצים, ושבידודו האסטרטגי הוסיף לאווירה המאיימת שאפפה את סביבותיו. במגורי הסגל הרפואי החדשים לא היה אפשר לטעות. עוד לפני שראתה את השלט המובטח, כבר הספיקה מיס ביל להתבוסס בתרעומת הרגילה, השגויה על פי רוב, כלפי הנהלות בתי החולים, שנכונו תמיד לחדש את מגורי הרופאים יותר משנכונו לספק משכן ראוי לבית הספר לאחיות. שלט לבן הצביע ימינה והכריז: ״בית נייטינגייל, בית ספר לאחיות״.

היא הורידה הילוך ופנתה בזהירות. הכביש החדש היה צר ומפותל, תחום משני צדדיו בעלים רטובים שנערמו לגובה, וכך נותר בו מקום למכונית יחידה בקושי. רטיבות ועזובה שררו בכל מקום. העצים צמחו קרוב לדרך והשתרגו יחדיו מעליה, מפספסים את המנהרה האפלולית בענפיהם השחורים החזקים. מדי פעם בפעם המטיר משב רוח רסס של טיפות גשם על שמשת החלון. את שולי המדשאה צילקו ערוגות פרחים רגילות ומלבניות כקברים שהזדקרו מהן שיחים ננסיים מחודדים. היה כה חשוך מתחת לעצים עד שמיס ביל הדליקה את אורות החניה. הכביש התנוצץ לפניה כסרט משומן. היא השאירה את החלון פתוח, ולמרות ריח הדלק וריפוד הוויניל החם האופייניים לכלי רכב עלתה באפה גם צחנת ריקבון מתקתקה־מעופשת. הדממה האפלולית עוררה בה תחושת בידוד מוזרה, ולפתע נתקפה באי־נוחות נטולת היגיון, בתחושה משונה של מסע אל מחוץ לזמן ולתוך ממד חדש, כאילו היא נישאת הלאה לעבר אימה בלתי מובנת ובלתי נמנעת. הייתה זו רק שטות רגעית והיא מיהרה להתנער ממנה, הזכירה לעצמה את ההמולה העליזה ששררה ברחוב הראשי אך פחות מקילומטר וחצי משם ואת הקרבה של חיים שוקקי פעילות. אבל זו הייתה חוויה מוזרה ומטרידה. היא כעסה על עצמה, על שנסחפה לשטות מורבידית שכזאת, סגרה את חלון המכונית ולחצה על דוושת הגז. המכונית הקטנה זינקה קדימה.

לפתע הבחינה שכבר פנתה בפנייה האחרונה ושבניין נייטינגייל ניצב ממש לפניה, וכמעט הצמידה את דוושת הבלם לרצפה מרוב הפתעה. הבניין היה יוצא מן הכלל, מעין טירה ויקטוריאנית עצומה מלבֵנים אדומות, מעוטרת בהגזמה, על גבול הראוותנות, ובראשה מתנוססים ארבעה צריחים ענקיים. הבית היה מואר באור יקרות בבוקר החשוך של חודש ינואר, ואחרי האפלולית ששררה בדרך הוא הזדהר מולה כמעין ארמון מאגדת ילדים. חממה עצומת ממדים הייתה צמודה לצידו הימני של הבניין, ונראתה בעיני מיס ביל מתאימה לקיו גרדנס יותר מלמבנה שבבירור היה פעם בית מגורים פרטי. החממה הייתה מוארת מעט פחות מהבניין, אך דרך קירות הזכוכית המוארים קלושות אפשר היה להבחין בעלים ירוקים ובוהקים של צמחי אספידיסטרה, בגוני אדום עז של חלבלוב הדור ובכתמי צהוב וברונזה של חרציות.

הבהלה הרגעית שתקפה את מיס ביל זה עתה מתחת לעצים נשכחה לחלוטין בשל תדהמתה מבית נייטינגייל. למרות הביטחון שחשה בדרך כלל בטעמה האישי, לא הייתה חסינה לגמרי מפני גחמות אופנתיות ותהתה באי־נוחות שמא בחברה מסוימת לא יהיה ראוי להתפעל ממנו. אבל היא פיתחה לעצמה הרגל להתבונן בכל מבנה מתוך מחשבה על התאמתו כמשכן לבית ספר לאחיות — פעם, בחופשה בפריז, גילתה לחרדתה שהיא פוסלת את ארמון האליזה כבלתי ראוי לתשומת לב נוספת — ובית נייטינגייל בפירוש לא התאים לשמש בית ספר לאחיות. די היה לה להעיף בו מבט וכבר צצו בראשה התנגדויות: מרבית החדרים יהיו גדולים מדי; היכן למשל אפשר יהיה למצוא משרדים נוחים למדריכה הראשית, למדריכה הקלינית או למזכירת בית הספר? ועוד, יהיה קשה ביותר לחמם כראוי את הבניין; וחלונות הגזוזטרה המקומרים היו ללא ספק ציוריים בעיני מי שאוהב דברים כאלה, אך ימנעו במידה רבה את כניסת האור; וגרוע מכך, בבניין היה משהו מאיים ואפילו מפחיד. בעוד אנשי מקצוע אמיתיים (מיס ביל, בהתרסה נגד השוואות מצערות, הוסיפה תמיד במחשבותיה את המילה ״אמיתיים״) נאלצים להשקיע מאמצים גדולים כל כך כדי לטפס למאה העשרים, אגב סילוק אבני נגף של גישות ושיטות מיושנות — מיס ביל נדרשה לשאת נאומים לעיתים קרובות ומתוך כך קלישאות מסוימות נטו להיתקע בראשה — באמת חבל לשכן תלמידות צעירות בגרוטאה הוויקטוריאנית הזאת. לא יזיק לשלב בדוח שלה הערה חריפה בנוגע לצורך למצוא משכן חדש לבית הספר. בית נייטינגייל נפסל עוד לפני שכף רגלה דרכה בו.

אבל לא הייתה לה שום סיבה לבקר את קבלת הפנים שזכתה בה. ברגע שהגיעה למדרגה העליונה נפתחה לרווחה הדלת הכבדה, ומהפתח עלה משב אוויר חמים וניחוח של קפה טרי. משרתת במדים זזה הצידה ביראת כבוד ומאחוריה, למרגלות גרם מדרגות מעץ אלון הופיעה דמותה של האחות הראשית מרי טיילור, קורנת על רקע לוחות העץ הכהים כמו דיוקן מתקופת הרנסנס בצבעי אפור וזהב, וידה מושטת. מיס ביל עטתה את חיוכה המקצועי העליז, שהקרין ציפייה, שמחה ועידוד כללי, ופסעה לקראתה. הביקורת הרת הגורל בבית הספר לאחיות ג'ון קרפנדר החלה.

המשך הפרק בספר המלא