רישומי פחם

פתח דבר
אובייקטים גלובליים

בזמן שישב בספרייה הבריטית וחקר את המהפכה התעשייתית, התעקש קרל מרקס לקשור את ההון — שהצטייר כתופעה מופשטת, דבר ה"הולך ומתנדף" במערכת של רווחים מזדמנים — לרצף של אירועים גשמיים: הגוף המזיע של הפועל, ספינות מטען החוצות את האוקיינוס, מכונות המאיצות את קצב הייצור, וכן שלל המוצרים המוגמרים שהחלו לגדוש את חלונות הראווה של חנויות הכולבו, בהם שמלות קיץ אופנתיות עשויות בד כותנה המיטיב לספוג צבע. המטריאליזם הזה שילב בין החומרי לתרבותי, ובין המוצק למופשט, וקיבץ הכול בשרשרת יחסים שקשרה יחד שדה, מפעל, שוק וצרכן. אף על פי כן, הנטייה להפריד בין הזירות הללו נותרה בעינה. חקר ההיסטוריה, הסוציולוגיה והפילוסופיה, בעיקר כפי שהוא נהוג באקדמיה, מוסיף להתמקד בהגיגי האדם ובמעשיו, בלי לתת את הדעת לגורם המתווך בין הרעיוני למעשי, הלא הוא האובייקט — גוף, צמח, מכונה, שמלה — שהשימוש בו מבדיל אותנו מהבהמה ומכונן את הציוויליזציה. זניחת האובייקט כמוה כוויתור על מפתח חשוב להבנת העולם בכלל, והמצב האנושי בפרט.

הכותנה מגלה עוד טפח של המציאות המורכבת הזאת — אופייה הגלובלי. הבדים והאריגים שהציפו את הכלכלה העולמית למן המאה השבע־עשרה נוצרו בזכות עבודת הכפיים של מיליוני אפריקנים ששועבדו לשם כך ו"יוצאו" בעצמם כסחורות לאמריקה כדי לעבד את שטחיה — ולצידם מספר דומה של איכרים בהודו, ולאחר מכן במצרים ובפלסטין העות'מאנית, שנרתמו גם הם, מרצון או בכפייה, לגידול הסיבים הנחשקים. בתום הקטיף הועמסה הכותנה הגולמית על אוניות ששינעו אותה לבתי חרושת באירופה, ואחר כך הפיצו את התוצרת בחזרה לשווקים באמריקה, באסיה ובמזרח התיכון. כל זה היה חלק ממערך מסחר שנשען על אשראי הולנדי, פוליסות ביטוח צרפתיות, מכשור בריטי ותכתובת עסקית ענפה בין סוחרים הפזורים על פני התבל כולה. מכאן אפשר להסיק כי ה"גלובלי" אינו עשוי מקשה אחת, ואין פירושו שעתוק סדרתי של סניפי מקדונלד'ס או תפוצה נרחבת של עלילה הוליוודית ההופכים את העולם לכפר קטן והומוגני. על פי רוב ההפך הוא הנכון: השוני הוא שמחבר בין מקומות מרוחקים ומחזק את ההיגיון שבכינון יחסי חליפין בין זרים.

מה שהיה נכון במאה התשע־עשרה נכון שבעתיים במאה העשרים ואחת. כך, שורות אלה מתנסחות במחשב מתוצרת חברה קוריאנית שמגייסת מימון בבורסות העולם. החשמל המפעיל אותו מופק משרֵפת דלקי מאובנים שנכרו באזרבייג'ן, באוסטרליה ובאינדונזיה, דלקים המשחררים גזי חממה שמכסים את האטמוספרה בשמיכה בלתי נראית המחממת את העולם כולו. אותו מחשב מונח על שולחן עבודה שעוצב בשוודיה. לידו ניצב ספל מחרסינה סינית, המכיל קפה שצמח על שיח בברזיל ואחר כך נקלה באיטליה. שלל האובייקטים הללו מצאו את דרכם לתל אביב בזכות הסכמי סחר בינלאומיים והסדרת מאזני הייצוא והייבוא. מסכת היחסים הסבוכה הזו, שכללה גם התכתבות נמרצת בין עורכי הסדרה, הניבה בסופו של התהליך את הטקסט הנוכחי — שהועלה טרם הדפסתו ל"ענן", מרחב אחסון אלקטרוני זוכר־כול הממוקם בחוות שרתים המעבירה זרמי חשמל בסיבים אופטיים תת־קרקעיים ותת־ימיים. שלא במקרה, הערוצים הבין־יבשתיים האלה שמחברים את העולם יחדיו בימינו מתחקים אחר מסלולי כבלי הטלגרף שנפרסו לראשונה לפני כמאתיים שנה, עניין שמחדד את ערך חקירת העבר לשם הבנת ההווה.

הספר שלפנינו, אובייקט גלובלי בעצמו, הוא חלק מסדרה שמוקדשת כולה לאובייקטים גלובליים. מטרת הסדרה לבחון את החומרים שמעצבים השקפות עולם, מצבי תודעה, תפיסות מוסר ויחסים חברתיים. מדובר בתהליכים ממשיים וערטילאיים, נוקשים ונזילים, קרובים ורחוקים, היסטוריים ועכשוויים, הקשורים באובייקטים שניצבים בלב מערכת חליפין גלובלית המבנה את חוויות האדם. ככל שנעמיק את מבטנו נגלה שמה שנראה לנו כחפץ מקומי ודומם הוא לאמיתו של דבר אובייקט חובק עולם ורכיב חיוני של חיינו. די בציון תפקיד המזון, הביגוד וקורת הגג בכלכלת הגוף — ולצידם תפקיד הספר המודפס, השיש המפוסל והמיתר הרועד בהזנת הנפש — כדי להבין מה רב משקלו של האובייקט בקיום האנושי.

כל ספר בסדרה נסב על אובייקט נבחר ודן בהשלכותיו על חיי החומר והתרבות כאחד. זהו מחקר פוליטי וכלכלי, פילוסופי וחברתי — בין שמדובר במקורות אנרגיה, ובין שמדובר במילה הכתובה על דף נייר או במיכון התקשורת הבין־אישית, אם נביא דוגמאות לנושאים העומדים על הפרק. לעיתים אופיו הגלובלי של האובייקט מוצא את ביטויו בפרטים קטנים ואף אינטימיים; ולעיתים הוא מתגלה בהקשריו הרחבים, בקשרים הנרקמים והמתמסדים בין מרחבים רחוקים כל כך עד שדומה כי אין ביניהם קשר.

אנו מזמינים את קוראי וקוראות העברית להצטרף לניסיון הזה להאיר את חלקו של העולם ביצירת האובייקטים המעצבים את חיינו, ואת חלקם של האובייקטים עצמם ביצירת העולם.

העורכים

מבוא

התחממות גלובלית והיסטוריה גלובלית

הקשר בין שרפת דלקי מאובנים להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים מוכר עוד מהמאה התשע־עשרה. ב-1896 הצביע עליו המדען השוודי סוונטה ארניוס, שפעילת האקלים גרטה תונברג היא קרובת משפחה רחוקה שלו. פחות משני עשורים אחר כך, גם קוראי עיתונים בערבית באזורנו כבר הכירו את המונח שינוי אקלים (תבאדל אלמנאח') ואת הקשר בין שרפת פחם לאפקט החממה. לאורך רוב המאה העשרים עדיין היה אפשר להתעלם מהסכנות הכרוכות בשרפת פחם, נפט וגז טבעי או להניח שהן יתגשמו רק בעתיד הרחוק, אבל בשנות השבעים החלו להישמע בקהילה המדעית יותר ויותר קולות שהסבירו שהסכנה קרובה הרבה יותר. אלא שהידיעה הזאת לא הביאה לפעולה. ההפך הוא הנכון: מאז 1970 עלה היקף השרפה של דלקי מאובנים בכתשעים אחוזים. חצי מכמות גזי החממה שנמצאת כיום באטמוספרה נפלטה אליה רק ב-25 השנים האחרונות, כאשר כבר שרר קונסנזוס מדעי גורף ונחרץ בדבר הצורך להפחית את פליטות גזי החממה ולסלק את הפחמן ממערכת האנרגיה העולמית.

את התעלמותם של הציבור ומקבלי ההחלטות מהסכנה הברורה והמיידית שהמדענים הצביעו עליה אפשר לזקוף, במידה רבה, לקמפיין מתוחכם ועתיר משאבים של הכחשה מכוונת, שמימנו וניהלו חברות הנפט ובעלי עניין נוספים. הללו היטיבו לדחות את ההתמודדות עם הממצאים המדעיים הברורים בדבר התלהטות כדור הארץ באמצעות דרישות למחקר נוסף או לממצאים ברמת ודאות גבוהה יותר. מסע זריעת הספק והעובדות המדעיות המדומות התבסס גם על נרטיב היסטורי שגוי שטרם בא על תיקונו, וספר זה מבקש להתחיל במלאכה. כיום, כשכבר אי־אפשר להתעלם ממשבר האקלים, גם ההכחשה משנה את פניה. חברות הנפט, שמאז שנות השבעים מכירות היטב את הסכנות הגלומות במוצר שלהן, מציעות לנו כעת להשתמש במחשבוני טביעת רגל פחמנית אינדיווידואלית באתרי האינטרנט שלהן, במטרה להסיט את האחריות למשבר אל הפרט ולמנוע את הרגולציה הממשלתית הדרושה. בפועל, ההתמקדות בבחירות אישיות, בדפוסי תזונה או תנועה, פוטרת מאחריות את האחראים האמיתיים והמזהמים הכבדים. חברות אחדות אף עברו לאחרונה מיתוג מחדש כ״חברות אנרגיה״, שלצד הנפט שהן ממשיכות להזרים בשצף מהבארות הן משקיעות גם באנרגיות מתחדשות ובטכנולוגיות ירוקות, ואת אלה הן מבקשות לאמץ בהדרגה, עקב בצד אגודל. פרנסי החברות של דלקי המאובנים, ורבים אחרים המעוניינים לשמר את צורת החיים הקיימת — אף שזו בעליל אינה בת קיימא — טוענים שהדרך הטובה ביותר למתן את המשבר (על היחלצות מלאה ממנו איש אינו מדבר עוד) היא לקדם ״מעברי אנרגיה״, דהיינו להחליף את הדלקים המזהמים במקורות אנרגיה מתחדשים. גישת המכחישנים כלפי המדע התעדכנה עם הממצאים, אבל הנרטיב ההיסטורי שלהם נותר בעינו: אם החלפנו מקורות אנרגיה בעבר, הם שואלים, מדוע לא נעשה זאת שוב?

ההנחה בדבר היתכנותם של מעברי אנרגיה אינה נחלתם הבלעדית של כוחות אופל חורשי רע וגופים תאגידיים מכחישי מדע. גם רוב המדענים המניחים שמיתון משבר האקלים עודנו אפשרי סבורים שהדבר יקרה רק באמצעות דה־קרבוניזציה, כלומר הפחתת פליטות גזי החממה וסילוק הפחמן ממערכת האנרגיה העולמית. רבים מהם מאמינים שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לקדם מעברי אנרגיה. אולם לפני שמדברים על דה־קרבוניזציה, מדהים להיווכח שעד לאחרונה כלל לא היה בידינו מחקר היסטורי מקיף של הקרבוניזציה עצמה — תיעוד של התפשטות השימוש בדלקי מאובנים במבט גלובלי. ללא דיון היסטורי כזה, מכחישי המשבר ומי שמבקשים להתמודד איתו נמצאים באותה הסירה. ספר זה, המבוסס על מחקר מקיף שערכתי ואשר התפרסם בשנת 2020 בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה תחת הכותרת Powering Empire: How Coal Made the Middle East and Sparked Global Carbonization, נועד למלא את החלל. לנוכח תהליך ההתחממות הגלובלית, שאינו מכיר בגבולות לאומיים ומחבר בין מקומות, תחומי חיים ודיסציפלינות, חשוב לשדד גם את הכתיבה ההיסטורית שלנו ולאמץ צורות חדשות של מבע וניתוח שיתחקו אחר התהליך במלוא מורכבותו ויסייעו לנו למצוא מסלולים צדדיים ונסתרים אל עולם דל פליטות.

התפשטות הכלכלה מוּנעת הפחם היא סיפור מסועף ומלא תפניות. הוא החל בתחילת המאה התשע־עשרה באיים הבריטיים, נמשך מסביבות אמצע המאה במזרח התיכון, בהודו ובסין, והגיע לשיאו בתלות עולמית בדלקי מאובנים מאז תחילת המאה העשרים. הסיפור הזה נושא לקחים חשובים בדבר היתכנותם של מעברי אנרגיה נקיים: הוא מראה שלמעבר חד וחלק למקורות אנרגיה חדשים אין למעשה תקדימים היסטוריים, ושעד כה אימוץ מקורות אנרגיה חדשים אומנם הגדיל את הסל הכולל של מקורות האנרגיה ויצר מצג של שינוי, אך בדרך כלל דווקא הגביר את התלות בכוחות הישנים במקום להפחיתה. אם כן, יש חשש שאנו מספרים לעצמנו סיפור מוטעה לחלוטין על תנועה מכוח לכוח, ממקור אנרגיה אחד לאחר, ושהלכנו שבי אחר מקסם שווא שנוטע בנו תחושת ביטחון מזויפת ומחזק דחיינות המונעת מאיתנו לפעול במהירות ובנחישות מתוך הכרה שמה שלא נעשה היום יהיה קשה כפליים לעשות מחר.

מקורותיו של הסיפור המוכר על המעבר מכוח לכוח נמצאים בכתביהם של היסטוריונים בריטים דוגמת ארנולד טוֹינבי, בני המאה התשע־עשרה שחוו את המהפכה התעשייתית על בשרם. זהו נרטיב שנדבכים חשובים שלו ממשיכים להתקיים עד היום. לפי נרטיב זה, לפני העת החדשה התבססה החברה האגררית על כוחות המים והרוח, ובעיקר על כוחות שריריהם של בעלי חיים ובני אדם, שעסקו בעבודה פיזית מאומצת. אולם במהלך פלאי של דאוס אקס מכינה, משטר האנרגיה הטרום־מודרני הזה הוחלף בעידן המהפכה התעשייתית בכלכלת הפחם, וזו העלתה את האנושות על מסלול חדש לחלוטין עם המצאת מנוע הקיטור. לפי הסיפור הזה, הטכנולוגיה החדשה ביטלה לחלוטין את הצורך בכוחות סוס או אדם וחסכה עמל ויזע. בגרסאות הביקורתיות יותר של הסיפור, עולם הפחם לא היה גן של ורדים; הוא זוהה לעיתים קרובות עם עבודת ילדים נצלנית במכרות ובפסי ייצור מנוכרים. אולם כך או כך, העידן התעשייתי המפוחם מחה בסערה כל זכר לעולם האתמול המנומנם.

העלילה מסתבכת במאה העשרים, שבה חלה לכאורה תפנית חדה נוספת במסילת ההיסטוריה, כאשר הכלכלה העולמית החלה להתבסס על נפט במקום על פחם, ועל מנועי בעירה פנימית במקום על מנועי קיטור. אז, כך מספרים לנו, נטשה האנושות את הפחם ואימצה אל ליבה בחום את הנפט, והוא היה לכוח המניע העיקרי של דהרת המאה העשרים. אבל גם הקִדמה המתודלקת בנפט לא הייתה בהכרח דבר טוב, אפילו לפי הסיפור המוכר; טנקים, מטוסים ומשחתות, למשל, היו אמצעי תחבורה חדשים מבוססי נפט, והם מילאו תפקיד מכריע בשתי מלחמות העולם. אולם לטוב או לרע, לפי נרטיב זה הותירה הקִדמה את עולם הפחם הרחק מאחור, אי שם על מדפי הספרים של צ'רלס דיקנס ובעולם האתמול המפויח של מנקי הארובות היתומים שלו.

כעת, ממשיך הסיפור, אנו צועדים לעידן הפוסט־נפט, שיתאפשר בזכות הישענות הולכת וגוברת על גז טבעי, וזה בתורו ישמש דלק מַעבָר לאנרגיות מתחדשות. בכל יום שחולף, האנושות רותמת עוד ועוד מאנרגיית השמש באמצעות פאנלים סולריים ולוכדת את כוח הרוח בחווֹת שבשבות. את הנהרות אנו כבר סוכרים, ואף רותמים את כוח המים בתחנות הידרואלקטריות, וגם את כוח הגלים אפשר להתמיר לאנרגיה שימושית. אם זהו הרקורד ההיסטורי של השימוש האנושי באנרגיה, כך מסופר, אזי אין ספק שהתושייה האנושית והמסלול ההיסטורי האמור יביאו אותנו לבסוף לחוף מבטחים, אל עולם דל פחמן שפועל בעזרת טכנולוגיות ירוקות כדבעי.

הבעיה היא שכמעט שום דבר ממה שנכתב כאן לא התרחש במציאות ההיסטורית המוכרת כפי שהיסטוריונים מבינים אותה כיום. למעשה, עידן הפחם נמשך אל תוך ההווה ואנו עדיין תקועים עמוק בארובותיו. אומנם, אם מציגים את מקורות האנרגיה כעוגה סטטיסטית, אפשר להתבשם מכך שחלקם של מקורות האנרגיה המתחדשים בתמהיל הכללי גדל בהתמדה, בעוד חלקו היחסי של הפחם קטן קמעה במקומות מסוימים, בעיקר במערב אירופה ובצפון אמריקה. אבל אם בוחנים את הסוגיה לא באופן יחסי אלא באופן מוחלט, מתברר שהאנושות דווקא שורפת יותר ויותר פחם, ושהשנים האחרונות התאפיינו בעלייה אבסולוטית בזיהום פחמי, בעיקר בהודו, בסין ובשאר מזרח אסיה. למעשה, אף שהאנושות מפיקה יותר ויותר אנרגיות ממקורות מתחדשים, דלקי המאובנים — פחם, נפט וגז ״טבעי״ (כאילו פחם ונפט הם טבעיים פחות) — עדיין מהווים כ-84 אחוזים מתמהיל האנרגיה הכללי. בעשור האחרון סך כל האנרגיה המופקת מדלקים מזהמים כאלה גדל מאוד ועלה מ-116,214 טרה־ואט־שעה ל-136,761 טרה־ואט־שעה. גם בתוך סל דלקי המאובנים, חלקו של הפחם — הדלק המחצבי המזהם ביותר — רק גדל. שנת 2021 הייתה שנת שיא בהיקף הכרייה והשרפה של פחם. כך שנראה כי הדיבור על גמילה תמוה: לא רק שאיננו צועדים אל עידן הפוסט־נפט, אלא שנותרנו שבויים בכבלי הפחם, וכפי שנראה — גם בכבלי צורות חשיבה אחרות שנולדו במאה התשע־עשרה.

מצב העניינים האמור נכון גם בכל הנוגע לכוחות שהפחם עצמו החליף כביכול במהפכה התעשייתית, ושלמעשה רק הלכו והתחזקו. ניקח למשל את המנוע העיקרי של התקופה הקדם־תעשייתית — חיות משא, תעבורה ומשק: סוסים ופרדות במערב אירופה, וגמלים, חמורים ותאואי מים באזורנו. לאורך המאה התשע־עשרה הלך וגדל מספר החיות המבויתות הגדולות, ובשנת 1900 הוא עמד על 1.3 מיליארד. כעבור מאה שנים כבר עלה מספרן ל-4.3 מיליארד. נסיקה זו חפפה את השינוי בתפקידן של החיות ואת הפיכתן ממנוע (כבהמות עבודה) לדלק (כמזון). גם תמורה זו תודלקה על ידי פחם: ספינות קירור, שהיו גם בתי מטבחיים ניידים, שינעו פרות, כבשים וחיות מאכל אחרות מארגנטינה ומאוסטרליה לאירופה ולמזרח התיכון. נוסף על שינוע הבשר במשלוחים חיים או מתים, הטכנולוגיות מוּסקות הפחם — כמו מכונות קרח ומקררים — אפשרו שימור בשר וחוללו שינוי גורף בתזונה העולמית, ואפילו בפיזיולוגיה של בעלי החיים, בקנה מידה שייצג קפיצה כמו־אבולוציונית. שריר של חזיר או פרה שכיום מופקת ממנו אומצה משוישת, שמשתרגות בה רקמות שומן, לא היה קיים בתחילת המאה התשע־עשרה, והדבר נכון גם לתצורת חזה התרנגולת שממנו אנו מפיקים את השניצל. ואם בעוף עסקינן, לצד הפלסטיק והאיזוטופים הרדיואקטיביים שאנו מותירים אחרינו בשכבת הסלע ואפילו במעמקי הים, אחת מטביעות הרגל הסביבתיות המוחשיות ביותר שימצאו הגיאולוגים שיחקרו מאובנים בעתיד (אם בכלל יהיו חוקרים כאלה) היא שרידי הטריליונים הרבים של עצמות עוף, אחת המורשות הברורות ביותר של האנושות על כדור הארץ. ישראל, המחזיקה בשיא הצריכה העולמי המפוקפק של יותר משבעים קילוגרם עוף לנפש בשנה, אולי תצטייר מבעד לעדשה זו כמעצמה חשובה.

כך או אחרת, במבט סביבתני שמתעניין יותר בכמויות של גזי חממה באטמוספרה ופחות בהישגים סטטיסטיים, מתברר שלמרות ההתפתחות המרשימה בניצול אנרגיות לא מזהמות אנחנו עדיין נמצאים לא רק עמוק בעידן הפחם, אלא אפילו בעידנים שקדמו לו — מבוססי אנרגיית השריר. המסקנה המתבקשת היא שאי־אפשר לתחום בזמן את עידן הפחם למאה התשע־עשרה. אומנם, כלכלת הפחמן שקנתה לה אחיזה בתקופה זו הניחה את התשתית ל״עידן הנפט״ שלכאורה החליף את הפחם, אך למעשה הנפט זרם בטבעיות לנעליו השחורות. בקיצור, בראייה סביבתית אפשר לטעון שהקיטור והפחם, והנפט שבא בעקבותיהם, לא יִיתרו את ההתבססות על כוחות של בעלי חיים ובני אדם ועל מקורות אנרגיה קיימים, אלא להפך — הם גרמו להתרחבות ולהעשרה של סל הדלקים שלנו ולהתעצמות אנרגטית, במקום להניע תמורות או מעברים בין משטרי אנרגיה. אם כן, מבחינה כרונולוגית אנחנו עדיין תקועים בעידן הפחם. ואם כך הדבר, אזי ההיסטוריה של שורשי העידן הזה היא ההיסטוריה של ההווה שלנו.

האסוציאציות שהמונח "עידן הפחם" יוצרות אצל רבים מאיתנו — מנקי ארובות, אוליבר טוויסט, מכרות בניוקאסל, פסי ייצור במנצ'סטר, ודימויים מונוכרומטיים עגומים אחרים מהתקופה הוויקטוריאנית — חושפות את אופקינו הצרים לא רק מבחינה כרונולוגית אלא גם מבחינה מרחבית. אומנם ההתפשטות הגלובלית של הפחם התחילה באיים הבריטיים ובמערב אירופה, אולם היא הייתה תלויה במקומות אחרים בעולם ובתורה שינתה אותם שינוי קיצוני, ומוסיפה לעשות זאת עד היום. אם נתבונן בדוגמה קרובה לליבנו, המזרח התיכון הפך מודרני באמצעות הפחם: כל דבר שאנו מזהים עם המודרנה — מדינה ריכוזית ומתערבת, השתלבות בכלכלה העולמית, אמצעי תחבורה ותקשורת (רכבות, חשמליות, תאורת רחוב, טלגרף, עיתונות), עיור, ואפילו אידיאולוגיות ותיאולוגיות חדשות — כל אלה תודלקו על ידי פחם. פורט סעיד ועדן, שתי תחנות תדלוק גדולות באזורנו, והחג' — העלייה השנתית לרגל למכה — השפיעו מאוד לא רק על התפשטותה של כלכלת הפחם בעולם אלא אף על פיתוחן של טכנולוגיות חדשות מוסקות פחם, מספינות קיטור ועד מתקנים להתפלת מים. ההיסטוריה הגלובלית של הפחם חושפת שלא רק לתרמודינמיקה ולמהפכה התעשייתית הבריטית הייתה חשיבות רבה בדחיפת כלכלת הפחם קדימה והחוצה מאירופה, אלא גם לתיאולוגיה האסלאמית ולעמדות סיניות והודיות כלפי תה ואופיום. במובן זה, ההנחה התמימה שהמהפכה התעשייתית ומקור האנרגיה העיקרי שלה הם סיפור בריטי ותו לא דומה לקריאת רומן של ג'יין אוסטן בלי לדעת שמשפחתה של הסופרת הייתה קשורה בקשרי משפחה, חברוּת ועסקים אמיצים עם וורן הייסטינגס, מושל הודו ואחד מאדריכלי האימפריאליזם הבריטי בתת־היבשת — עובדה שצובעת את מסיבות התה, התככים הרומנטיים ושמלות המלמלה בצבעים פוליטיים וריאליסטיים יותר. וכפי שנראה בהמשך, היא אף מכתימה אותם בכתמי פחם כהים. גם במקרה זה, קרבוניזציה ואימפריאליזם היו תהליכים שלובים שנקשרו בעבותות זה לזה.

באופן מסורתי, יחידת הניתוח הבסיסית של כתיבת ההיסטוריה הייתה מדינת הלאום — מה שמכונה במחקר ״לאומיות מתודולוגית״. במקום שהיסטוריונים ילכו בעקבות מקורותיהם ויעקבו אחר הסיפור — גם אם יוביל אותם, רחמנא ליצלן, אל מעבר לגבול — הם נעצרו שוב ושוב בגבולותיהן של המדינות שאותן חקרו. אולם העידן הלאומי בעת החדשה הוא גם התקופה שבה תהליכים, מוסדות, רעיונות ואובייקטים החלו לנוע במהירות גדלה והולכת בעולם כולו, להגיב זה לזה, להידמות זה לזה ולהגדיר את עצמם זה לעומת זה, דווקא בגלל הדמיון הגובר ביניהם. תפוצתה העולמית של מדינת הלאום היא למעשה דוגמה מובהקת לצורך בהיסטוריה גלובלית. אומנם הלאומיות כרוכה באשליית הייחודיות של קבוצה נבחרת ושל המסגרות שאימצה, אולם היסטוריה גלובלית של הלאומיות חושפת דפוס שמזכיר את הבדיחה בסרטם של מונטי פייתון בריאן כוכב עליון, כשקבוצה גדולה של מאמינים שוטים צועקת במקהלה מתוזמרת ״כולנו אינדיווידואלים!״. מה שנכון לאינדיווידואלים ולמדינות נכון גם לעצמים לא אנושיים, ובוודאי לדלקי מאובנים. ההיסטוריות הקיימות של הפחם, הממקמות באנגליה את מקור האנרגיה ואת התהליכים הכלכליים, החברתיים והטכנולוגיים שתודלקו על ידו, מחדדות את הצורך להרחיב את העדשה ולבחור אספקלריה חלופית. ואכן, מאז שנות התשעים של המאה העשרים התפתחה גישת מחקר חדשה לחקר ההיסטוריה ולכתיבתה: היסטוריה גלובלית. היסטוריונים גלובליים, בניגוד לקודמיהם, מתעניינים בתהליכים, באובייקטים ובמושאי מחקר שהם גלובליים מטבעם. קשה מאוד לתחום את שינויי האקלים, את הקפיטליזם העולמי או את התחלופה של חומרים, של אופנות ואפילו של גורמי מחלה לגבולותיה של מדינה אחת או יבשת אחת. ברם, האם החלופה היא היסטוריה של הכול — סיפור שבהכרח יהיה שטחי ורדוד, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת?

צעד ראשון בדרך לרבע את המעגל הוא לחפש את קנה המידה הנכון. לשם כך אני מציע בספר זה להתמקד במסדרון הימי שבין לונדון לבומביי ולראות בו מעין זנב שמכשכש בכלב הגלובלי, או לפחות מניע כמה מחלקיו האחרים. התפשטותה של כלכלת הפחם הייתה קשורה בעבותות לפרויקט האימפריאלי הבריטי. רבות מתחנות התדלוק הפחמיות שאפשרו את תנועתן של ספינות קיטור במסדרון הימי הזה, שחיבר את האיים הבריטיים ליהלום שבכתר האימפריה — ובהן תחנות התדלוק בעדן ובפורט סעיד — נבנו תחילה לתכליות אחרות, למשל לשם המאבק באימפריה העות'מאנית או באימפריאליזם הצרפתי, או כדי להשיג דריסת רגל בתחומי הסחר בקפה או להשתקע בנמל אסטרטגי. למעשה, כך נוצרה הטריטוריה שאנו מכנים מאז תחילת המאה העשרים ״המזרח התיכון״. ספינות מפרש שיצאו מאירופה להודו הקיפו את אפריקה דרך כף התקווה הטובה, אבל מצבורי פחם בגיברלטר, במלטה, בפורט סעיד, בעדן ובבומביי אפשרו לספינות הקיטור לנוע בנתיב קצר יותר, נתיב תיכון או אמצעי, וכך היה האזור למזרח ״התיכון״ בדרך אל האוקיינוס ההודי והמזרח ״הרחוק״. המונח ״המזרח התיכון״ נטבע כמה עשורים לאחר שהמרחב הוכשר לתנועה כזאת. במובן זה, הפחם הוא שהוליד את המזרח התיכון — בעיקר אם נזכור שעל פני הגלובוס העגול אין נקודת אמצע, נקודת תיכון קבועה וברורה.

פרקי הספר בוחנים את המזרח התיכון כמרחב המחבר בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי, בין אירופה לדרום אסיה ולמזרח אסיה. הספר עוסק במסדרון הימי הזה ומספר סיפור חוצה גבולות שמערב שחקנים בריטים, הודים ועות'מאנים וגם כוחות לא אנושיים רבים. ההתמקדות במזרח התיכון ובחיבוריו מזרחה ומערבה משרתת תכלית נוספת: כידוע, אזורנו מזוהה מאז תחילת המאה העשרים בעיקר עם דלק מחצבי אחר — נפט. אולם כפי שנראה, אי־אפשר להבין את האזור ואת ההיסטוריה של הנפט בו במאה השנים האחרונות בלי לשחזר את סיפורו של המחצב שקדם לו, הפחם, שלא רק שלא נעלם מהתמונה אלא אף הלך וצבר כוח. במקום לתחום את סיפור הפחם באנגליה או באימפריה הבריטית, הספר מתחקה אחר זרימתו למקומות כמו מצרים, תימן, הודו וסין — דרך מסדרון ימי שמאז 1869 כלל גם את תעלת סואץ, אחת ממאיציה החשובים של ההתחממות הגלובלית. במקום להתחיל את סיפור התפשטות הדלקים המאובנים במזרח התיכון בנפט, אנו נתחיל בהתחלה — בפחם.

ההיסטוריה הגלובלית של הפחם מסייעת לשחוט פרה קדושה נוספת מלבד הלאומיות המתודולוגית: את ההנחה שהכוחות המעצבים את ההיסטוריה הם בני האדם בלבד. השנים האחרונות, שבהן וירוס הוא שארגן את הכלכלה העולמית, את הפוליטיקה הלאומית, את שוק העבודה ואת מערכת החינוך, חידדו עבור רבים את העובדה שאנשים, למרות כל חשיבותם, הם חלק ממערכת אקולוגית רחבה יותר. אומנם, במאתיים השנים האחרונות הפכה האנושות לכוח טבע של ממש, המעצב את כוכב הלכת באופנים מרחיקי לכת ובהרף עין במונחים גיאולוגיים (הפחם היה למעשה מקור האנרגיה הראשון שהתניע את סדרת התמורות ההרסניות הללו), אולם נראה שבתוך כך עוררנו עלינו כוחות שכעת איננו יכולים לשלוט בהם. תובנות אלו רווחו עוד לפני משבר הקורונה; ובמהלך המאה העשרים ואחת, וגם קצת לפניה, הן התגבשו לכדי מסגרת מחקר רופפת שאפשר לכנותה מטריאליזם חדש — להבדיל מהמטריאליזם המרקסיסטי המוכר, שבו ההוויה החומרית מעצבת את התודעה האנושית. נציגיה המוכרים ביותר של גישה זו הם ברונו לאטור, דונה הראוויי, ג'יין בנט ואנה צינג, המנתחים את השפעתם של כוחות לא אנושיים בהווה. לאחרונה מצטרפים לגל הזה יותר ויותר היסטוריוניות והיסטוריונים, והם בוחנים את תרומתם של סוכנים היסטוריים לא אנושיים לעיצוב העבר — מחיידקים וּוירוסים ועד מקורות אנרגיה וטכנולוגיות תעבורה ותקשורת. הספר שלפניכם מאמץ אף הוא את הגישה הזאת.