החיים בחמישים דקות

פרק ראשון:

"כל מה שיש ביני לבין בעלי זה כתם קפה."
כך פתחה ואמרה זהבה אחרי שלושים ושבע דקות של חיבוטי נפש, שבהן שכבה על הספה, מנצלת עד תום את זכות השתיקה שניתנה לה במסגרת חוזה הטיפול.
עד לאותו רגע לא הוציאה מילה מהפה כי חששה שמשעה שהרגשתה העמומה תתנסח בהצהרה מפורשת המאשימה את בעלה בכישלון נישואיהם, בבוגדנותו, ובהחמצת חייה - יתמוטט עליה עולמה. עניין אחד הוא לחוש באופן מעורפל את הדברים וכמו רובנו להמשיך לחיות כאילו אינם קיימים; אבל להעז ולחשוב אותם, ועוד לגלגל את המחשבות החמקמקות במילים צלולות ומפורשות הנהגות בקול רם, כשאוזנו של אדם זר, יהיה זה אפילו המטפל, כרויה לשמוע אותן, זו כבר פעולה מרחיקת לכת שיכולה להפר את סדרי חייה, לערער את אושיות עולמה ואולי אפילו להחריבו.
עוד כשעלתה במדרגות בברכיים כושלות - הטיפולים האלה, שחייבו אותה להיפגש לא רק עם המטפל אלא גם עם עצמה, הלחיצו אותה מאוד - גמלה בלבה ההחלטה שהפעם היא תשבור את שתיקתה ותשפוך את לבה. אחרי הכול, היא משלמת על האנליזה הזאת במיטב כספה, וראוי שתנצל ביעילות את שתי הפגישות השבועיות שבהן קנתה בכסף מלא, למשך חמישים דקות בכל פעם, את שירותיו של הפסיכותרפיסט הנודע. לא מתקבל על הדעת שתנהג את כל הדרך מביתה לקליניקה, תטפס שלוש קומות במדרגות, תשלם הון תועפות, כי המטפל הזה הוא מן היקרנים, ולבסוף תבזבז בשתיקה את הזמן שקנתה כדי שיאזינו לה. אם האלם שתוקף אותה בעת הפגישות יימשך, היא חושבת לעצמה, מגיע לה לקבל החזר חלקי של השקעתה. אין כל היגיון לגבות ממנה לשעת דומייה את התעריף שנקבע לשעת דיבור קו נטוי האזנה. אפילו אם מביאים בחשבון שלפעמים השתיקה היא חלק מן הסיפור, כפי שהמטפל הסביר לה אחרי אחת הפגישות שבמהלכן לא פצתה את פיה, אין להניח שהיא המעשה כולו. מספיק שתיקות יש לה בביתה כשהיא לבד; וגם כשבעלה נמצא שם איתה, רק לעתים רחוקות מופרת הדממה שהשתררה ביניהם מאז הבינו שניהם שאין ביכולתם לחדש דבר איש לרעהו וּמַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וכל שנותר הוא להחריש או לחזור על אותם הדברים שוב ושוב.
מה שבכל זאת הפר מדי פעם את השקט היו עניינים שוטפים המחייבים כל בני זוג להחליף דברים ולא משנה עד כמה מאסו אחד בשני: מי משלם איזה חשבון ומתי; תיאום הליכה משותפת לסרט או הצגה ששניהם רוצים לראות ויהיה זה מוזר, אפילו להם, אם כל אחד ילך לחוד; החלפת מכונת הכביסה שהחלה להרעיש ואיננה סוחטת כמו שצריך ("באמת הגיע הזמן. היא כבר עשתה את שלה"); ישיבה של ועד בית (אם גרים בדירה); אזכרה לאחד ההורים (במוקדם או במאוחר, אם לא נמות לפני הורינו, נהפוך ליתומים המחויבים בעלייה לקבר); חתונה של בת של חברים קרובים ("היא כבר בת עשרים ושמונה? איך הזמן טס" או "איזה סכום לרשום בצ'ק?") - סידורים הכרחיים בין בעל לאשתו החולקים ביניהם בית, חשבון בנק, ילד וילדה שכבר בגרו ועזבו את הקן אף שהם ממשיכים להיסמך על כספי הוריהם, ללבות את רגשי האשמה שלהם ולנצל אותם בכל הזדמנות.
כשהקישה בדלת הקליניקה ביד חוששת, כמי שנגזר דינו לשבט, התהפכה בטנה ובראשה התפתלו המחשבות כמו פקעת נחשים שלפיד בוער הוחדר למאורתם. היום אני אדבר, חזרה וציוותה על עצמה, מנסה להתגבר על חרדתה. את הכול אני אשפוך. אקיא את כל הרעל שהשתיקה המתמשכת מתסיסה בדמי כבר שנים. אין לי ברירה, זו ההזדמנות האחרונה לסכל את התוכנית המטורפת שהבשילה בראשי ואשר הגשמתה תמיט אסון על חיי, וכבר נתקבצו אל קצה הלשון, מקום שממנו בדרך כלל מקפצות המילים אל חלל העולם (לפעמים אף בחוסר אחריות מסוים), אמירות קשות שהתחרו ביניהן בחריפותן: בעלי הוא טיפוס בוגדני, הוא בוגד בי כמו שבגד באלוהיו. כשהתאהבתי בו הוא היה אדם אחר. אחר לגמרי, ואם יחסים בין בני אדם היו כפופים לדיני חוזים, שזה אחד מתחומי התמחותו של בעלה, בטח היתה לה עילה לתבוע אותו על הפרת סעיף יסודי בהסכם. הוא לא אותו האיש שבו פגשה בקפטריה של הפקולטה לפני שנים.
הוא מבוגר יותר. הרבה יותר. לפעמים, למרות הפִּרְכָה הנעוצה בדבר, נדמה לה שמספר השנים שעברו עליו מאז הכירו גדול יותר מזה שחלף עליה. דבר בפניו, בגופו ובנפשו אינו מזכיר את אלו של הצעיר שבו התאהבה אז, כשהפכה את ספל הקפה שלה על מכנסיו, אם בכלל התאהבה בו אי־פעם, מצטרף עכשיו עוד ספק לכלל ספקותיה.
הוא היה יפה, מתולתל, עם חיוך משגע, שנון, בלי קמטים, עם ברק בעיניים, מאמין ומקיים מצוות בלהט, שהצליח לסחוף חילונית שכמותה אל תוך עולמו. כשהיא מדפדפת באלבומי התמונות או סוקרת את הקיר השלם שהקדיש לתצלומי המשפחה בחדר העבודה שלו, היא נדהמת מהשינויים שהתחוללו בכולם, אבל בעיקר בו. כאילו באיזה היפוך אירוני של גלגל הזמן, מתוך הפרפר המרהיב שהיה בקע גולם קמוט ומכוער. אולי הוא לא אותו אדם, מתעורר בלבה לפעמים ספק, אולי האדם שנוחר על ידה ומתעורר משנתו ארבע-חמש פעמים כדי לערוך את מסעותיו הליליים לשירותים, הוא העתקו הדהוי של בעלה, ששובץ במקומו, בעוד בעלה עצמו הפליג לארץ אחרת עם הבלונדינית, שאת שערתה מצאה על הגופייה שלו.
לפעמים, כשהוא מתיישב במיטה ומגשש בכפות רגליים עיוורות אחר נעלי הבית שיובילו אותו בחשיכה לבית השימוש, היא מקיצה משנתה ועוקבת אחריו. הוא מתרומם מהמיטה באנחה כבושה, מרגיל את עיניו לחשיכה ומדשדש בכבדות לעבר השירותים. האור של פנס הרחוב המסתנן דרך רפפות התריס מפספּס את צלו הכפוף מעט על הקיר הנגדי. הוא אינו סוגר את הדלת ולא מדליק את האור כדי לא להפריע לה, מניח למכנסי הפיג'מה שלו לגלוש עד קרסוליו ומתיישב בכבדות על האסלה. לא אחת, בהמתנה המייסרת להתארגנותו של הגוף להפעלת המערך האורולוגי הבוגדני, הוא נרדם וכעבור כמה דקות מקיץ בבהלה, מביט סביבו בהשתוממות, כמו שואל את עצמו מתי וכיצד הגיע לבית הכבוד, ואז, כשערנותו שבה אליו, הוא חוכך בדעתו שמא כבר השתין בשנתו ועליו לברך את ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים וַחֲלָלִים חֲלָלִים. שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ בָּרוּךְ אַתָּה ה', רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת; שפעם נהג להגיד בכוונה יתרה, גם אחרי זליגת טיפה אחת קטנטנה ובודדת של שתן, וכעבור שנים היה ממלמלה מתוך הרגל מושרש, ובהדרגה נטש אותה לגמרי, כמו את שאר גינוני הדת וטקסיה שנשרו ממנו עם הכיפה, עם הטלית־קטן, עם התפילין, עם כיסוי מזוזת חדר השינה בעת התשמיש, לא משום שהתאכזב מבגידת הגוף ומקלקוליו והפסיק לחזות מִבְּשָׂרוֹ אֱלוֹהַּ, אלא מתוך אובדן אמונה עמוק ושיטתי. ממתי התחיל להשתין בישיבה, כמו אישה, היא עוזבת את איוב וחוזרת לבעל המתייסר על האסלה ומצפה שסוף־סוף יתרחש לו הנס הקטן וייפתח כבר הנקב הנחוץ.
זה לא המוצר שקניתי, היא תאמר למטפל כאשר תחליט בסופו של דבר לפצות את פיה ולדבר בלי לעשות חשבון. אתה לא חושב, תמשיך ותקשה, שבני אדם צריכים להסתובב עם תווית פג תוקף מוטבעת נגיד על גבם או על ישבנם, כדי שאפשר יהיה להעריך מתי האדם שיצאת איתו לדרך יחדל להיות מי שהכרת ויהפוך למישהו אחר? וכשהמטפל המאופק שלה, שמקפיד להיות בשליטה כל הזמן, יישא אליה מבט מופתע וישתאה כיצד אישה מופנמת כמוה, שאסרה את לשונה במשך שתיים וחצי פגישות תמימות, משחררת אותה מחרצובותיה כדי להתיז בעזות מצח מילים מושחזות שכאלה, היא תוסיף שחבל שלא לקחה פתק החלפה. היית מחליפה את בעלך? הוא אולי ישאל, ושאלתו תציף אל פני השטח את הסיבה המרכזית שבגינה הגיעה לטיפול: השערה הבלונדינית שמצאה כרוכה על הכתפייה של גופיית בעלה וכל שאר הממצאים שגילויהּ גרר, המשבשים כבר כמה שבועות את חייה ומוציאים אותה מדעתה.
אין ספק שהשערה הזאת היא הוכחה ניצחת למידת בוגדנותו של בעלה. איזה עוד הסבר אפשר להעניק לגילוי הזה? היא שבה ושואלת את הבלש ששכרה, וכן שתיים-שלוש חברות טובות שלפניהן היא שוטחת את צפונות לבה, אבל כל התשובות שהיא מקבלת אינן מפיגות את החשדות המהדהדים בראשה בצלצול מחריש אוזניים המאיים לפוצץ אותו לרסיסים. אולי הגיע הזמן להכניס גם את המטפל לסבב הנשאלים.
יש לי חיים מקוללים, היא תמשיך ותאמר למטפל, אם וכאשר תחליט לפצות את פיה, אמי בגדה באבי ועכשיו בעלי בוגד בי. אתה חושב שאתה יכול להסיר את הקללה הזאת ממני כמו שמסירים כתם קפה ממכנסיים, או שאולי מדובר בתופעה גנטית, פגם אורגני ששום טיפול נפשי לא יתקון לו?!
ושוב, איך לא, בתוך מערבולת המחשבות המסתחררת בראשה ומתארגנת כלולאת הדהוד מתישה, שבה חוזרים על עצמם הדברים כבתקליט מקולקל, מגיע תורה של השאלה המכוננת: "של מי השערה הבלונדינית הארוכה־ארוכה (ארבעה־עשר סנטימטרים) שמצאתי על כתפיית גופייתו של בעלי?"
בהרבה מובנים ניתן לקבוע שמציאת השערה והשתלשלות העניינים שנבעה ממנה, ובכללם שכירת שירותיו של הבלש הפרטי שהצמידה לעקבותיו של בעלה, הן שהובילו בסופו של דבר את זהבה אל המטפל הנודע. השערה הזאת לא נתנה לה מנוח. היא תפחה והתארכה והתעבתה כמו שרשור ענק הניזון מחרדותיה ומקנח את ארוחותיו הדשנות בחשדותיה, מתפתל בכבדות במחילות ראשה, נכרך בגופו המזוהם והדביק סביב מחשבותיה, מגיח אל סף הכרתה ברגעים הכי לא צפויים ומשלח את גרורותיו לכל סדקי הווייתה, נאחז בפירורי חייה המתפזרים לכל עבר עד כדי השתלטות מוחלטת עליהם.
היא כבר שמעה מכמה חברות על ההרס הטמון בסימני שאלה שנזרעו בלבה של אישה החושדת, ללא הוכחה חותכת, ואולי אף ללא שמץ של הצדקה, שבעלה בוגד בה. זו השתעבדות מוחלטת המערבלת את כל קיומה של החושדת סביב ציר אחד. כל פעולה של החשוד, כל מחוות גוף שלו, נשפטים ומפורשים כך שיתיישבו עם החשד ויפרנסו אותו. כל מה שהבעל עושה או אומר משתלב בפאזל שהחושדת מצרפת את חלקיו לַתמונה שמלכתחילה הצטיירה בראשה. אם הוא ממלמל מתוך שנתו, הוא כנראה חושב או חולם על האישה האחרת. אם הוא ממצמץ במהלך שיחה ומסיט ממנה את מבטו, הוא בוודאי מנסה להסתיר ממנה משהו. אם התנתקה שיחה נכנסת כשהיא ענתה במקרה לנייד של בעלה, זו לבטח הפילגש שמיהרה לנתק לשמע קולה של האישה החוקית. אם הוא מפהק ומגלה סימני עייפות מוקדם בערב, שום אמתלה, הגיונית ככל שתהיה, לא תעמוד לו מול ההסבר המושלם שהחשד שלה מנפק, ולפיו עייפותו נובעת מזיוני הבוקר הנמרצים שלו עם האישה האחרת. החשד כיסוד מארגן ומפרש מציאות, אמרה לה פעם חברתה הפיזיקאית, פורה יותר מכל התיאוריות המדעיות המנסות להעניק הסבר מקיף וכולל שבו תשתלבנה כל התופעות הקיימות בעולם למקשה הדוקה אחת המאשרת את ההיפותזה.
כשהיתה מקשיבה לסיפוריהן של חברותיה - שאחת מהן התנפלה על בעלה במהלך ארוחת ערב משפחתית וניקבה את לחיו במזלג דגים כאשר חשדותיה בנאמנותו תפחו לממדים כה גדולים עד שדעתה נשתבשה עליה לגמרי - חשבה שלפחות מהעניין הזה היא פטורה. מה אכפת לה שגבר זר, שבמקרה נשוי לה וחי איתה יותר משלושים שנה, ישכב עם נשים אחרות? אבל בניגוד להערכתה, התברר לה שאף היא מוּעדת ללקות בתסמונת אוֹתֵלוֹ המתארת, כך למדה בהמשך מהבלש ששכרה ומהפסיכותרפיסט שאליו החלה ללכת בהמלצתו, את הסימפטומים שבהם לקתה.
הכול החל אפוא בשערה, וכל אימת שהיא נזכרת בה, מיד, במעין התניה פאבלובית, עולה בה גם זיכרון גילויה שעה שהפרידה את הכביסה ללבנה וצבעונית והבחינה בה לפתע, כרוכה כנחש מנומנם על כתפיית הגופייה של בעלה. היא שחררה את הכתפייה מלפיתת השרץ המדיח, מתחה אותו מול עיניה ובהתה בו זמן־מה. זו היתה שערה ארוכה, בהירה, לא עבה ולא דקה, לא חלקה ולא מחוספסת. שערה די רגילה. שערה שאולי בנסיבות אחרות לא ניתן היה לומר עליה שום דבר מיוחד, אלא אם כן היתה נמצאת בכוס מים שאז אפשר היה להשתעשע בכפלי משמעות תפלים.
במבט ראשון ניתן היה לשער די בוודאות שזו שערת ראש ולא ערווה, כי ככל הידוע לה האחרונות אינן נוהגות לצמוח לאורך כזה. כמו כן אפשר היה לקבוע בביטחון כמעט מלא שזו שערה של אישה ולא של גבר. בעיון מדוקדק יותר, תחת זכוכית המגדלת שמצאה לצד אוסף הבולים הנשכח של בנה, היא הבחינה שמרקמה אינו אחיד. בצד אחד, ממש במילימטרים האחרונים, היתה השערה לבנה, ובמילימטרים האחרונים של קָצֵהָ השני היתה מעט שרופה...