פוני

מהעיתון "בּוֹנוִויל קוּרִיֶיר", 27 באפריל, 1858:

ילד בן עשר, תושב כפר סמוך לבונוויל, עבר ליד עץ אלון גדול בדרך לביתו בעת שפרצה סופה עזה. רק רגעים אחדים תפס הילד מחסֶה תחת העץ, והנה הִכה בצמרתו ברק, הילד צנח לקרקע ללא רוח חיים כפי הנראה, ובגדיו נשרפו כליל. אך המזל האיר לו פנים, ואביו, שהיה עד לאירוע, גילה תושייה ותבונה והצליח להחיותו בעזרת מפוח. הילד נותר ללא פגע, אך ההתנסות הזאת טבעה בו חותם אחד משונה — צורת העץ נרשמה בגבו! ה"דאגֵרוֹטיפּ במכת ברק" הזה הוא אחד מכמה מקרים שתועדו בשנים האחרונות: עוד קוריוז מופלא של המדע.

1

ההיתקלות שלי עם הברק היא שעוררה באבא את ההשראה לשקוע במדעי הצילום, וככה כל העניין הזה התחיל.

תמיד היתה באבא סקרנות טבעית לגבי צילום, כי הוא בא מסקוטלנד ושם האומנויות האלה משגשגות. הוא התעסק זמן־מה בדאגֵרוֹטיפּים אחרי שהתיישב באוהיו, אזור משופע במעיינות מלוחים טבעיים (שמהם מפיקים את החומר בְּרוֹם, רכיב חיוני בתהליך הפיתוח). אבל דאגרוטיפים היו מיזם יקר שניתן להפיק ממנו רק רווחים מועטים, ולאבא לא היו האמצעים לעסוק בו. לאנשים אין כסף לזיכרונות עדינים, אמר. לכן נעשה יצרן מגפיים. אנשים תמיד צריכים מגפיים, אמר. אבא התמחה במגפי וולינגטון עד הברך, עשויים מעור, והוסיף תא סודי בעקב שאפשר לאחסן בו טבק או אולר כיס. הלקוחות היו להוטים מאוד אחרי התוספת הנוחה הזאת, לכן התפרנסנו יפה מהזמנות המגפיים. אבא עבד בצריף שליד האסם, ופעם בחודש נסע לבונוויל בעגלה מלאה מגפיים שהיתה רתומה לפֶּרֶד שלנו, ששמו היה פֶּרֶד.

אבל אחרי שהברק הטביע בגבי את צורת עץ האלון, אבא ניסה שוב להפנות את תשומת לבו למדע הצילום. הוא סבר שהדימוי נרשם בעורי בגלל אותן תגובות כימיות הפועלות בצילום. גוף האדם, אמר לי בזמן שעירבב לנגד עיניי חומרים כימיים שהדיפו ריח ביצים סרוחות וחומץ תפוחים, הוא כלי שמלא באותם חומרים מסתוריים ופועל על פי אותם חוקים פיזיקליים כמו כל דבר אחר בעולם. אם אפשר לשַמר דימוי באמצעות פעולת האור על הגוף שלך, אפשר לשמר אותו באמצעות אותה פעולה גם על גבי נייר. לכן לא התעניין עוד בדאגרוטיפים, אלא בתהליך חדש של צילום שבו משַקעים נייר בתמיסת ברזל ומלח, ובאמצעות אור השמש מעבירים אליו דימוי מנגטיב עשוי זכוכית.

עד מהרה השתלט אבא על התורה החדשה, ונעשה מומחה מוערך לשיטת הצילום שכונתה גם תהליך הלוח הרטוב, צורת אומנות שכמעט לא היתה מוכרת במחוזותינו. היה זה תחום נועז, שדרש ניסויים רבים והוליד תמונות מופלאות ביופיין. תצלומי הברזל של אבא, כפי שכינה אותם, לא היו מדויקים כמו דאגרוטיפים, אבל חוננו בהצללה עדינה ששיוותה להם מראה של ציורי פחם. הוא השתמש בנוסחה שהוא עצמו פיתח ליצירת המְרַגֵש, החומר היוצר רגישות לאור, וכאן מילא הבְּרוֹם את תפקידו, ואבא הגיש בקשה לרישום הפטנט לפני שפתח סטודיו בבונוויל, באותו רחוב שבו שכן בית המשפט. בתוך זמן קצר מאוד נעשו הפורטרטים המודפסים על נייר ששוקע בתמיסת ברזל לצעקה האחרונה במחוזותינו, לא רק משום שהיו זולים הרבה יותר מדאגרוטיפים, אלא גם משום שאפשר היה לייצר עוד ועוד עותקים מנגטיב אחד בודד. כדי להוסיף עוד על כוח משיכתם ולגבות סכום נוסף, היה אבא מושח אותם בתערובת של ביצה, מים ופיגמנט צבע, ששיוותה להם מראה חי ומרהיב עין. אנשים באו מקַצווֹת הארץ כדי להצטלם אצלו. גברת מהודרת אחת באה מאקרון הרחוקה. אני עזרתי בסטודיו של אבא, כיוונתי את הפילטר וניקיתי את לוחיות המיקוד. כמה פעמים הרשה לי אבא אפילו לצחצח את עדשת הפורטרטים החדשה העשויה פליז, שרכישתה היתה השקעה עצומה בעסק והיה צורך לטפל בה בזהירות רבה. המזל האיר לנו פנים, לאבא ולי, עד כדי כך שאבא שקל למכור את העסק שלו לייצור מגפיים, שכן לדבריו העדיף בהרבה את ריח התמיסות על סירחון של רגליים.

בתקופה ההיא קרה הדבר ששינה את חיינו: יום אחד, לפני עלות השחר, ביקרו אצלנו שלושה רוכבים, וסוס פוני שפניו לבנות.

2

מִיטֶנווּ ל הוא שהעיר אותי משנתי העמוקה באותו לילה.

"תתעורר עכשיו, סַיילָס. מתקרבים לכאן רוכבים," אמר.

אילו אמרתי שזינקתי מיד וקמתי על רגליי לשמע הקריאה הדחופה, הייתי משקר. לא כך נהגתי. רק מילמלתי משהו והסתובבתי במיטה. ואז הוא טילטל אותי בכוח, הישג לא מבוטל מבחינתו. לא קל לרוחות רפאים לפעול בעולם החומר.

"תן לי לישון," רטנתי.

ואז שמעתי שאַרגוֹס מיילל למטה כמו בַּאנשי ואבא מטעין את הרובה. הסתכלתי בחלון הקטנטן שליד המיטה שלי, אבל הלילה היה שחור כמו פחם ולא ראיתי כלום.

"יש שלושה רוכבים," אמר מיטנוול, שהסתכל באותו חלון עצמו מעבר לכתף שלי.

"אבא?" קראתי וקפצתי מטה מעליית הגג. הוא היה מוכן, מגפיו לרגליו, והסתכל בחלון הקדמי.

"תתכופף, סיילס," הזהיר אותי.

"להדליק את המנורה?"

"לא. ראית אותם מהחלון שלך? כמה אנשים הם?"

"אני לא ראיתי אותם, אבל מיטנוול אומר שהם שלושה."

"באקדחים שלופים," הוסיף מיטנוול.

"האקדחים שלהם שלופים," אמרתי. "מה הם רוצים, אבא?"

אבא לא ענה. כעת שמענו את הדהרות מתקרבות אלינו. אבא פתח סדק בדלת ועמד הכן עם הרובה. הוא משך עליו את מעילו והסתובב כדי להביט בי.

"אתה אל תצא, סיילס. לא משנה מה יקרה," אמר בקול תקיף. "אם יהיו צרות, תרוץ לבית של האבלוק. צא מהדלת האחורית ורוץ דרך השדות. שמעת אותי?"

"אתה לא מתכוון לצאת לשם, נכון?"

"תפוס את ארגוס," ענה. "אל תיתן לו לצאת."

אחזתי בקולרו של ארגוס. "אתה לא מתכוון לצאת לשם, נכון?" שאלתי שוב, מפוחד.

הוא לא התעכב כדי להשיב לי, אלא פתח את הדלת ויצא אל מרפסת הכניסה בחזית הבית, וכיוון את רובהו אל הרוכבים המתקרבים. הוא היה איש אמיץ, אבא שלי.

משכתי את ארגוס אליי, ואחר כך חמקתי אל החלון שבחזית הבית והצצתי החוצה. ראיתי את האנשים מתקדמים. שלושה רוכבים, בדיוק כמו שאמר מיטנוול. מאחורי אחד הרוכבים השתרך סוס רביעי, סוס שחור ענקי, ולצדו סוס הפוני שפניו לבנות כסיד.

כשהתקרבו הרוכבים אל הבית, הם האטו מתוך כבוד לרובה של אבא. מנהיגם של השלושה, במעיל רכיבה צהוב, הרים את זרועותיו באוויר במחוות פיוס ועצר את סוסו המנומר.

"הֵי, לאט־לאט, אדוני," אמר לאבא ממרחק של פחות משנים־עשר מטרים מהמרפסת. "אתה יכול להניח את הנשק. באתי בשלום."

"קודם תניח אתה אֶת שלך," השיב אבא ברובה מוכתף.

"אֶת שלי?" האיש הסתכל במבט מעושה על ידיו הריקות, ואחר כך הביט שמאלה וימינה והעמיד פנים שרק כעת הבחין באקדחים השלופים של חבריו. "תניחו את הנשק, בחורים! אתם יוצרים רושם רע." הוא נפנה שוב אל אבא. "סליחה. אין להם כוונה רעה. זה רק הֶרגל."

"מי אתה?" שאל אבא.

"אתה מָאק בּוֹאְט?"

אבא נד בראשו. "מי אתה? בא לכאן ועושה מהומה באמצע הלילה."

נראָה שהאיש במעיל הצהוב לא פוחד כלל מהרובה של אבא. לא ראיתי אותו היטב בחשכה, אבל הערכתי שהוא נמוך מאבא (אבא היה אחד הגברים הגבוהים ביותר בבונוויל). גם צעיר ממנו. הוא חבש כובע דרבי כמו של ג'נטלמן, אבל ככל שיכולתי לראות, הוא לא היה ג'נטלמן. הוא נראה כמו בריון. בריון עם זקן מחודד.

"די, די, אל תתעצבן," אמר בנימה קלילה. "הבחורים שלי ואני התכוונו להגיע בשעת הזריחה, אבל היה לנו הֶספק יותר טוב ממה שציפינו. אני רוּף ג'ונס, ואלה סֶבּ ואִיבֶּן מוֹרטוֹן. אל תטרח לנסות להבדיל ביניהם, זה בלתי אפשרי." רק אז שמתי לב ששני הגברים החסונים היו העתקים מדויקים זה של זה, וחבשו כובעים זהים עם תיתורה שירדה נמוך על פני הירח העגולות שלהם. "באנו הנה עם הצעה מעניינת מהבוס שלנו, רוֹסקוֹ אוֹלֵרֶנשוֹ. בטח שמעת עליו?"

אבא לא הגיב.

"טוב, מר אולרנשו שמע עליך, מאק בואט," אמר רוף ג'ונס.

"מי זה מאק בואט?" לחש לי מיטנוול.

"אני לא מכיר שום מאק בואט," אמר אבא מאחורי הרובה שלו. "אני מרטין בֶּרד."

"כמובן," השיב רוף ג'ונס במהירות והינהן. "מרטין ברד, הצלם. מר אולרנשו מכיר היטב את העבודה שלך! בדיוק בגלל זה אנחנו כאן. יש לו הצעה עסקית שהוא רוצה לדון בה איתך. באנו מרחוק כדי לשוחח איתך. נוכל להיכנס לזמן קצר? רכבנו כל הלילה. הקור חדר לי לעצמות." הוא הרים את צווארון מעילו כדי להמחיש את דבריו.

"אם אתה רוצה לדבר על עסקים, בוא לסטודיו בשעות היום כמו כל אדם בן תרבות," אמר אבא.

"למה אתה מדבר אליי ככה?" שאל רוף ג'ונס בתימהון. "אופי העסקים שלנו דורש פרטיות, זה הכול. אנחנו לא מתכוונים לפגוע בך, וגם לא בילד שלך, סיילס. זה הוא שם בחלון מאחוריך, נכון?"

אני לא אשקר: בלעתי גוש של רוק והתרחקתי מהחלון. מיטנוול, שהיה מאחוריי, דחק בי להתכופף עוד.

"יש לך חמש שניות להסתלק מהשטח שלי," הזהיר אבא, ונימת קולו הבהירה שהוא מתכוון לכל מילה.

אבל רוף ג'ונס כנראה לא שמע את נימת האיום בדבריו של אבא, כי הוא צחק. "נו נו, אל תתרגז. אני רק השליח כאן!" השיב בשלווה. "מר אולרנשו שלח אותנו להביא אותך, וזה מה שאנחנו עושים. כמו שאמרתי, הוא לא מתכוון לפגוע בך. למעשה, הוא רוצה לעזור לך. הוא רצה שאני אגיד לך שיש בזה הרבה כסף בשבילך. הניסוח המדויק שלו היה הון קטן. תמורת טרחה מעטה מאוד מצדך. רק שבוע אחד של עבודה, ואתה תהיה אדם עשיר. אפילו הבאנו לכם סוסים! סוס גדול ויפה בשבילך, וסוס קטן וחמוד בשביל הילד שלך. מר אולרנשו הוא אספן סוסים לא קטן, אז זה צריך להיות כבוד בשבילכם שהוא מרשה לכם לרכוב על הסוסים המצוינים שלו."

"אני לא מעוניין. עכשיו יש לכם שלוש שניות להסתלק," אמר אבא. "שתיים..."

"בסדר, בסדר!" אמר רוף ג'ונס ונופף בידיו באוויר. "אנחנו נסתלק. אל תדאג! בואו, בחורים." הוא משך במושכות של סוסו והסתובב, וכך עשו גם האחים ומשכו אחריהם את שני הסוסים נטולי הרוכבים. הם התחילו לפסוע באיטיות הרחק מהבית, אל תוך הלילה. אבל אחרי כמה צעדים נעצר רוף ג'ונס. הוא הושיט את זרועותיו לצדדים כמו צלוב כדי להראות שעדיין אינו חמוש. אחר כך הביט מעבר לכתפו אל אבא.

"אבל אנחנו פשוט נחזור מחר," אמר, "עם הרבה יותר אנשים. מר אולרנשו הוא לא אדם שמוותר בקלות, יש לומר. הלילה באתי בשלום, אבל אני לא יכול להבטיח שככה יהיה גם מחר. מר אולרנשו, טוב... הוא רוצה את מה שהוא רוצה."

"אני אערב את השריף," איים אבא.

"באמת, מר בואט?" שאל רוף ג'ונס. קולו נשמע מאיים יותר עכשיו. לא היה בו שמץ מהקלילות שהיתה בו קודם לכן.

"שמי ברד," אמר אבא.

"כן. מרטין ברד, הצלם של בונוויל, שגר באמצע שום מקום עם הבן שלו, סיילס ברד."

"כדאי שתסתלק," רשף אבא.

"בסדר," ענה רוף ג'ונס. אבל הוא לא דירבן את סוסו.

צפיתי בכל זה בנשימה עצורה, ומיטנוול היה לצדי. כמה רגעים חלפו. איש לא זז ולא אמר מילה.