ארגייל

פרולוג 

יש מעט מאוד מקומות בעולם שוממים יותר מדרום־מזרח סיביר בשעה מוקדמת של בוקר חותך מקור בחודש מרס. יערות האורנים הדוקרניים של הטַייגָה מכסים את האדמה כמו שטיח של מסמרים ירוקים. אין כאן שירת ציפורים שתבתק את המינוס עשרים וחמש מעלות. רק נהמת הרוח המצליפה והיללה הנוגה של זאב רחוק.

אבל צליל מפצח את דממת המוות, רעש קל הולך ומתגבר, ועכשיו משהו מופיע, מנצנץ בשמש השחר. רכבת מהירה, החרטום המחודד שלה מפלח נתיב באוויר הקפוא, חותר ללא לאות קדימה, תוך כדי שהיער הסמיך מפנה מקום למישורים טבועים בביצות ולטונדרה סחופת הרוח.

בקרונות הרגילים אנשים שוכבים על מיטות צרות, הפנים שלהם מופנות לקיר, מוכי שינה מרוב שתיית וודקה בערב הקודם, או יושבים להם דחוסים על המיטות התחתונות, אוכלים פּירוֹשְקי ומסתכלים על הנוף מבעד לחלונות המלוכלכים. אבל בירכתי הדהרה המוכספת הזאת יש משהו די שונה. קרון מוזהב, שראשי התיבות ו' פ' ו־א' פ' שזורים בדפנות שלו בארגמן קיסרי.

אבל ו' פ' ו־א' פ' עצמם - הידועים יותר בשמם וסילי ואירינה פֶדֶרוֹב - מאוד לא שזורים. למעשה, קשה לדמיין שני אנשים שחולקים חלל כל כך מצומצם בצורה כל כך נפרדת. אירינה יושבת על כורסה עם מסעד גבוה, שהיא למעשה יותר כס מלכות מכורסה, וכף הרגל השמאלית שלה טבולה בקערת חרסינה מלאה שמן ורדים ועלים צפים למעלה, תוך כדי שאישה לבושה סינר כורעת על הרצפה ומשפשפת במרץ את עקב רגלה הימנית עם אצות שלוקטו טריות מהנמל בוולדיווסטוק לפני שהרכבת יצאה.

אירינה מחזיקה בידיים כתב־עת ומרפרפת בו בחוסר עניין. לרכבת יארך עוד שישה ימים להגיע למוסקבה, ולמרות כל "הטכנולוגיה החדשנית" שהובטחה להם, לא היתה בפועל באזורים האלה שום קליטה סלולרית. היא לא יכולה לדבר עם החברות שלה ועם אחותה. לא יכולה לקטר להן שהעובדה שהיא לכודה בקרון המוזהב הזה יחד עם בעלה גורמת לה לרצות לקרוע עם הציפורניים את העור שלה. לא יכולה לספר להן איך הקול הרך שלו עולה לה על כל העצבים, ואיך כשהוא נועץ בה מבט עם העיניים שלו, חסרות הצבע וחסרות החיים, מאחורי המשקפיים האלה נטולי המסגרת, היא מרגישה כמו פרפר על חוד מחט.

ואפילו אם יכלה לדבר איתן, מה הן היו אומרות? שהן הזהירו אותה לא להתחתן עם מישהו מבחוץ, כשהיא יכלה לבחור מישהו מהמשפחות הרוסיות הוותיקות. שושלות שניתן לאתר את השורשים שלהן באותה קלות כמו את הוורידים בשורש כף היד. אבל הואיל והיא עשתה בחירה לא נכונה, היא צריכה לנחם את עצמה בכך שתבזבז את המיליארדים שלו. בית נופש באגם וַלדָאי. דירה בנַייטְסבְּרידג'. וילה בריביירה הצרפתית. ריהוט מפואר. יַכטה חדשה. עוד שאיבת שומן. תוספות שיער יותר ארוכות. היא עשתה כל כך הרבה ניתוחים עד שכשהיא עומדת מול המראה היא לא מכירה את הפנים שלה. "תיזהרי," הוא אמר בפעם האחרונה שהיא חזרה מבית החולים הפרטי בבוורלי הילס. הוא עמד מאחוריה ליד שולחן האיפור, ומשך לאחור את העור הדקיק בלחיים שלה אל עבר קו השיער. "אם תמתחי אותו עוד פעם, הוא ייקרע כמו שקית נייר ישנה."

הקוסמטיקאית, שהשתמשה עכשיו באבן ספוג על העור היותר קשה בעקב שלה, לחצה חזק מדי. "שימי לב מה את עושה!" אירינה בעטה, ושיווי המשקל של הקוסמטיקאית התערער. היא שלחה יד קדימה לאזן את עצמה, דחפה בגלל זה את קערת החרסינה, ופרץ קטן של מים ניתז על השטיח המפואר. "אידיוטית!"

מהצד השני של הקרון, כמעט בצד הכי מרוחק, בעלה של אירינה מרים את המבט. אבל אם הוא כועס על ההפרעה, או מוטרד, או אפילו סתם סקרן, לא רואים לו את זה על הפנים השטוחות שאין בהן שום תו ייחודי. הוא יושב ליד החלון בכורסה תואמת לזו של אשתו, מולו שולחן כתיבה מעץ מצוחצח, שעליו נח מחשב נייד בגודל של מזוודה קטנה. הוא מסתכל מעל ההערות שהוא כותב עבור עימות טלוויזיוני שישתתף בו כשיגיע למוסקבה. הם יכלו, כמובן, לטוס לשם באחד משני מטוסי הסילון שלו, אבל כל זה הוא חלק מקמפיין, מהלך מתוחכם דרך החלקים ברוסיה שרוב הפוליטיקאים מתעלמים מהם. זה היה המסר שלו להמונים באזורים החקלאיים הנידחים על כך שלא שכחו אותם, לפחות לא הוא, וכך הוא צבר קול אחרי קול של איכרים מנוכרים.

בהתחלה הוא היסס לגבי הקרון המוזהב. שני החורפים האחרונים היו קשים כאן. האנשים רעבים. "אני לא רוצה שיאשימו אותי שאני מנפנף בעושר שלי," הוא אמר לראש הסגל שלו.

האיש הרים את הגבות. "עם כל הכבוד, אתה מגיע לעמדת הכוח עם הכרטיס של האיש הפשוט," הוא אמר, "של האיש שהגיע מכלום כדי לכבוש את העולם. האנשים צריכים שתגלם את כל מה שאין להם. למה שירצו שאיש שאין לו שום דבר שהם שואפים אליו ייצג אותם, איש שהוא סתם כמוהם?"

וסילי פֶדֶרוֹב עשה מאמצים גדולים להוכיח את מחויבותו לרוסיה. הוא השקיע מאות מיליונים בתשתיות טכנולוגיות ובמטרות לאומיות, קנה לעצמו כהונת ראש עיר ויצא בלי רחמים, בשיטתיות, לנקות את רחובות העיר שעמד בראשה בסיוע המיליציה הפרטית והמיומנת שלו. הוא התחתן עם הבת של הנשיא, וצלל לתוך התרבות הרוסית - מימן סרטים, הצגות וקבוצות מחול, שגרמו לו לעוויתות שיעמום אם נאלץ לצפות בהם יותר מדקה אחת בכל פעם. הוא סבל שעה אחרי שעה של לימודי שפה עד שדיבר עכשיו רוסית שוטפת כמעט בלי שמץ של מבטא זר. אבל יש עוד דברים, כמו הקרון המוזהב, שמטיחים בו את העובדה שהוא עדיין מישהו זר, מזכירים לו שהוא עדיין צריך לעזוב לגמרי מאחוריו את כריסטופר קליי.

הרכבת דוהרת מבעד לאזורי הזמן - שמונה אזורים עד שיגיעו ליעדם. הם כבר חלפו מזמן על פני ימת באיקל - אגם המים המתוקים הכי גדול ועמוק בעולם - ועל פני גולאג פֶּרְם-36, מחנה העבודה שכל כך הרבה מתנגדים הוחזקו בו במשך השנים. לפדרוב לא היתה הרבה סימפתיה אליהם. לילד הנטוש, שאומץ על ידי אמריקאים וגדל במערב התיכון, שהרגיש כמו זר, יצור שונה, ושתמיד התגעגע למולדת שלו, או אולי רק לאמו, לא היתה סבלנות לאנשים שמשמיעים ביקורת או מערערים את היציבות.

הרכבת עוצרת בתחנות שונות, ובכל אחת מהן, נוסף לרוכלים, ונוסף לנוסעים שמחכים לעלות לרכבת, יש גם קבוצת אנשים שעומדים בקור, הנשים עם מכנסיים מתחת לשמלות מתחת לטרנינגים מתחת למעילים, הגברים עם לחיים אדומות, צרובות מרוב רוח. הם מחכים לו. מחכים להעיף מבט בקרון המוזהב, ובאיש הנוסע בתוכו. האיש שהבטיח להם שינוי. המיליארדר שבנה את עצמו במו ידיו, שהתחיל מכלום, שעשה את ההון שלו באמריקה אבל ישקיע אותו כאן. לא רק בערים, שם לאוליגרכים יש את הארמונות שלהם, אלא בעיירות התעשייתיות הקודרות ובכפרים החקלאיים המוזנחים. האיש שאומר את מה שהם רוצים לשמוע: שהגירה המונית מייבשת את המשאבים ומדללת את הזהות הלאומית הרוסית; שהמרכזים העירוניים הגדולים יונקים את כל התקציב ולא משאירים כלום לפריפריה; שניתן לבנות מחדש את ברית המועצות, שתהיה חזקה יותר, שתקלוט שוב את כל האנשים שהלב שלהם עדיין רוסי גם אם הם נאלצים לחיות תחת דגל אסטוני או אוקראיני.

אבל תמיד קיים אותו סימן שאלה, לא? המבטא שהוא מתאמץ כל כך להסוות. הידיים הרכות שלו והציפורניים הנקיות. החליפה שלו. המשקפיים נטולי המסגרת. הוא לא שייך לנרטיב הפוליטי כאן. הוא לא הגיע מכסף ותיק ולא צמח משורות הצבא הרוסי. בגלל זה הם פה, כדי לבדוק בעצמם.

אז בכל תחנה הוא צריך להציג את עצמו בפתח הרכבת, ואירינה מוכרחה להרכיב את המשקפיים הכהים שלה ואת החיוך הקטן שנראה כמו מגזרת נייר על הפנים החלקות שלה. והם חייבים לנופף בידיים. ולפעמים הוא משליך מתנות קטנות לעבר הקהל - עפרונות ששמו מוטבע עליהם באותיות זהב, ממתקים לילדים.

עכשיו הם חוצים את הרי אוּרַל ואת יֶקטֶרינבורג, שבה נרצחו הצאר ניקולאי השני ובני משפחתו. שוב, פדרוב לא גילה סימפתיה. כל אחד מגיע יומו. ככל שהם מתקרבים למוסקבה הנוף דרך החלון נעשה יותר תעשייתי: מפעלים יורקי עשן ומשאיות מפלצתיות, ערים אפורות עם שורות של בנייני מגורים אפורים.

אירינה מתיישבת ליד שולחן האיפור ומתאפרת בעזרת מברשת עבה ורכה.

"אל תשכחי לענוד את הצמיד," פדרוב מזכיר לה. זאת הפעם הראשונה שדיבר איתה באותו יום. היא עושה פרצוף, אם כי ההבעה שלה במראה בקושי זזה, הודות לזריקות הבוטוקס שהרופא הפרטי שלה מזריק לה כל שלושה חודשים. הצמיד מקסים אותה ודוחה אותה גם יחד, אף שהיא יודעת שהוא שווה מיליונים. הוא עשוי מזהב כבד, ומצופה ביהלומים, חוץ מקטע אחד שטוח שחרוטים בו כל מיני נקודות ושרבוטים מקריים, ושאין לה מושג מה הם. "קוראים לזה 'צמיד הנאמנות'," אמר לה בעלה כשנתן לה אותו, וכשהידק את הסוגר מסביב לשורש כף היד שלה היא הרגישה שהצמיד הוא כמו אזיק. היא הזדעזעה למצוא את ראשי התיבות נ"ש חרוטים על החלק הפנימי. יד שנייה מבחינתה היא תועבה, עצם הרעיון לענוד משהו שנח על העור של מישהי אחרת. אבל פדרוב מתעקש, בדרכו. הוא לא מרים את הקול, אבל בכל זאת העור שלה מתכווץ וכמעט קופא.

היא עונדת את הצמיד.

אירינה היא בתו של נשיא, וגדלה למעשה כבת מלוכה בבית שבו, ברגע שאת מרימה את הכוס, מישהו מזנק לנגב את השולחן לפני שתהיה לך הזדמנות להניח אותה בחזרה. היא לבדה בחרה באיש הזה, וסילי פדרוב או כריסטופר קליי, אז היא לא יכולה להודות שבעלה עם הקול הרך והידיים הרכות מפחיד אותה. יש חור שחור במרכז שלו ואין לה מושג מה העומק שלו.

"הוא הרביץ לך?" שאלה אותה אחותה פעם אחת, אחרי שהבחינה איך היא נרתעת בכל פעם שהוא התקרב. וכשאירינה הנידה בראש, היא אמרה, "אולי בגלל שהוא מפחד מאבא שלנו." "לא," אירינה תיקנה אותה. "כי הוא לא יכול לסבול לגעת בי."

כשהם מגיעים לעיר הבירה, פדרוב סוגר את המחשב הנייד וניגש לעמוד ליד המזוודה שלו, שמונחת פתוחה על המיטה. היא רואה את כפות הידיים שלו, עם הציפורניים הנקיות, הגזורות בצורה מושלמת, נתחבות לכיס שלו והיא יודעת מה הוא מחפש. מגעילה אותה, האובססיה הזאת שלו. היא הכירה גברים עם פֶטיש לכפות רגליים, לשיעבוד, למין ביזארי. אבל הדבר הזה של בעלה מכווץ לה את העור. פיסת בד שהיתה פעם כחולה אבל עכשיו היא אפורה ושמנונית מרוב שנים ומישוש. הקשר היחיד שלו לאם שדחתה אותו לא רק בלידה, כשנטשה אותו בתא טלפון כשהוא עטוף בשמיכה שנשאר ממנה רק הסמרטוט האומלל הזה, אלא שוב, כשבתור איש אמריקאי צעיר, שעדיין האמין בסוף טוב, הוא טס לרוסיה ואיתר אותה בבניין מגורים גבוה בשולי נובוסיבירסק בדרום־מערב סיביר. היא טרקה לו את הדלת בפרצוף. אחר כך הוא כבר חצי ציפה לדחייה מצד אביו, קצין קג"ב לשעבר, אבל עדיין ההלם מזה אכל אותו עד העצם, כמו סרטן, ושרף לו את הרגשות.

את כל זה הוא סיפר לה בתחילת הנישואים שלהם, כשעדיין היתה איזו עדינות ביניהם. לפני שסודות הפכו לנשק שהם יכלו להשתמש בו זה נגד זה. אירינה היתה צריכה להקשיב לאביה. מוצא זה דבר חשוב. לטוהר הדם שזורם בעורקים יש חשיבות. נכון, ייתכן שווסילי פֶדֶרוֹב צפוי להיות תוך זמן קצר האיש הכי חזק במדינה. ייתכן, כמו שה"ניו יורק טיימס" העיר שבוע לפני כן, שהוא צפוי להיות האיום הכי גדול על הביטחון העולמי הנוכחי, אבל עמוק בתוכו הוא תמיד יהיה פגוע.

נערכת לכבודם קבלת פנים על הרציף בתחנת יָרוֹסְלַבסְקי במוסקבה. לא אביה של אירינה, ולדימיר סוקולוב, משתתף בה, אלא מנהיגי תנועות ימין קיצוני לאומני, כולל "האיחוד הלאומי הרוסי" ו"התנועה נגד הגירה בלתי לגלית". פדרוב מבחין בסיפוק גם בדמויות בולטות מ"מפלגת החופש" האוסטרית וממפלגת "הליגה הצפונית" האיטלקית, ואפילו ממפלגת פלאמס בְּלוֹק הבלגית.

הוא מעיף מבט מסביב בחיפוש אחרי הפנים שהוא זקוק להן יותר מכול. הפנים שייתנו את הלגיטימיות הגדולה ביותר לעבר הכוח האולטימטיבי, הנשיאות של המדינה הגדולה בעולם. הן לא שם. פדרוב מהדק את שיניו האחוריות כל כך חזק עד ששריר רועד לו בלחי. הוא השקיע כל כך הרבה, השקיע הכול.

"איפה הוא?" הוא נושף אל סרגיי דניסוב. דניסוב מושך בכתף. יד ימינו של פדרוב הוא איש נמוך ומוצק, עם שיער מושתל שנובט מהקרקפת שלו כמו דשא רענן שצבוע בצבע ערמון, בניגוד חריף לגבות שחורות ועבות, ויש לו פנים בשרניות עם עיניים כהות ששקועות בהן כמו חלוקי אבן. פדרוב לא מחבב אותו, אבל הוא זקוק למוניטין של דניסוב כאיש קשה ולעבר הצבאי הארוך שלו. "הקצב מגְרוֹזְני", ככה כינתה התקשורת המערבית את דניסוב, אחרי מעשי הזוועה שבוצעו בצ'צ'ניה תחת פיקודו. אבל עם הפחד מגיע כבוד, והכישורים של דניסוב מאזנים מעט את הספקות לגבי המוצא של פדרוב.

עכשיו נשמע רחש בקרב הקהל על הרציף, והנה הוא מגיע. אי־אפשר לטעות במצנפת הלבנה ובצלב המוזהב. הוא לובש גלימה שחורה שופעת, עונד שרשרת זהב כבדה, ומשני צדדיו כמרים הלבושים בצורה דומה. תמיכה מצד ראש הכנסייה הרוסית האורתודוקסית היא הדחיפה הגדולה ביותר לתקוות הנשיאותיות של פדרוב - תמיכה השווה את תרומות הצדקה בסך מיליוני הדולרים ואת ההבטחה למושב נוצרי אורתודוקסי בממשלה. בזמן ששני האנשים לוחצים ידיים, מאות הבזקים נורים ממצלמות העיתונאים. התמונות יפורסמו בכל העולם. "האולטרה־שמרנות החדשה", העיתונים מכנים את זה. פדרוב לא אוהב את הביטוי. אין שום דבר שמרני בחזון שלו לאחד את הקבוצות המנוכרות בשולי הזירה הפוליטית והחברתית, לא רק ברוסיה עצמה, אלא גם ברחבי מדינות ברית המועצות לשעבר, והלאה מהן, גם במערב, תחת דגל מודרני, פופוליסטי, נגד הגירה.

האם וסילי פדרוב הזה, כריסטופר קליי לשעבר, רואה את המצב האירוני של איש שגדל בארצות הברית, הצדיע ל"כוכבים ולפסים", ראה סרטים שלכל הרשעים בהם היו שמות רוסיים, ועכשיו מטיל את האשמה בכל החולָיים של מולדתו על הזרים, המהגרים, המנושלים? לא, כי הוא רואה את עצמו יותר רוסי מאלה שרגלם לא עזבה מעולם את רוסיה, וזה מפני שהוא בחר לחזור לכאן, כדי להזריק את העושר העצום שלו, שנסחט מעורקי אמריקה, אל תוך הלב החולה של האויבת הגדולה ביותר של אמריקה. הוא מרגיש שהוא רוסי עד עצם הווייתו.

מה שהוא צריך לעשות עכשיו הוא לשכנע את הרוסים במחויבות ובפטריוטיות שלו, להפיג את חוסר האמון שלהם. בגלל זה, אחרי הצילומים בתחנה, הוא נוסע לאולפנים של "ערוץ רוסיה", רשת התקשורת בבעלות החבר שלו ושותפו הפוליטי אנטול פּוֹלֶטוֹב. או אולי לא חבר, כי פדרוב לא שלט מעולם באומנות החברות, אבל הם בהחלט מועילים זה לזה ומאוחדים בלהט שלהם לסדר העולמי החדש שהם מעצבים.

על כיסא האיפור הוא מתוח בצורה לא אופיינית, ומתאפק לא להעיף ממנו את היד של המאפרת, שמתרוצצת סביבו כמו יתוש מטריד. היא מבקשת ממנו להסיר את המשקפיים, והוא מרגיש חשוף ופגיע.

"מספיק!" הוא מתיז. הוא צריך שהיא תלך כדי שיוכל להתרכז במה שהוא עומד להגיד. במה שהוא עומד להבטיח.

מתחת לאורות האולפן הוא מרגיש שהוא קורן, אבל בנקודה הזאת יש לו יתרון על פני יריבו, סגן הנשיא ז'וּרַבְלֶב, שמזיע בגלוי. פדרוב מרגיש שהביטחון העצמי חוזר אליו. המדינה - המדינה שלו - משוועת לשינוי. החותן שלו, ולדימיר סוקולוב, איפשר לה לגלוש לתוך כאוס בעקבות דיפלומטיית צינורות הגז שמרפדת את הכיסים של ברוני האנרגיה התומכים בו, והוא עסוק מדי להתחבב על המערב מכדי להבחין באנשי ארצו הגוועים מרעב. יש ואקום בלב הפוליטיקה הרוסית וזה הוואקום שפדרוב מתכוון למלא.

אבל קודם כול הוא צריך להוכיח את עצמו מול העם. והוא יודע בדיוק איך הוא הולך לעשות את זה.

העימות מתחיל. הם מדברים על מדיניות פנים, על איומים בינלאומיים. פדרוב מציג את עצמו כמחדש, אבל עם זאת מזהיר מפני שיעור השינוי במדינה. הוא מדבר על השימוש בסמים, ועל כנופיות פשע, מקשר את זה לאוזבקים ולטָג'יקים, ומנסה לנצל לטובתו את החינוך האמריקאי שקיבל. "ראיתי במו עיני לאן יכול להוביל החיפוש האינסופי אחרי מימוש עצמי. ראיתי איך הוא יכול להפוך לסרטן שאוכל את החברה מבפנים." אבל בתוך כל זה הוא נזהר לא להיות ביקורתי מדי כלפי המשטר הישן, מקפיד לשלם מס שפתיים להישגים של סוקולוב. אחרי הכול, זו עדיין רוסיה.

זיעה ניגרת ממצחו של ז'וּרַבְלֶב כשהוא מבחין שהמומנטום של העימות חומק ממנו. הוא מכה במקום הכי פגיע אצל יריבו. "בתור אאוטסיידר, אתה אולי לא מבין..." הוא אומר, ו"בתור מהגר בעצמך..." פדרוב מחכך את שיניו האחוריות - רופא השיניים שלו לא ישמח - אבל שומר על הבעה אטומה. הוא מספר למצלמה על העיירה שבה מצאו אותו, את הרך הנולד, עמוק בבטן הריקה של סיביר. עיירה רוסית, הוא אומר, שבה גרים רוסים אמיתיים. הוא לא מעמיד אותה כנגד ערי המטרופולין מוסקבה וסנקט פטרבורג, הנוטות למערב, אבל המסקנה מתבקשת. הוא חוזר על הטענה שלו איך הוא בחר מרצונו במדינה הזאת, בניגוד לאלה שנולדו עם כפית זהב בפה ובוחרים לבזבז את העושר שרוסיה העניקה להם בדרום צרפת או בלונדון או במזרח התיכון. כאן ז'וּרַבְלֶב, שבילה שבעה חודשים בשנה הזאת באי הפרטי שלו מול חופי דובאי, תוחב אצבע בצווארון החולצה שלו כדי לשחרר אותה, מה שלמרבה הצער מושך תשומת לב לעור המדולדל בצוואר שלו.

ז'וּרַבְלֶב מרגיש שהאדמה קורסת תחתיו, ומתחיל לירות בתזזיתיות שורה של הטבות לעם: הורדת מיסים, העלאת קצבת הפנסיה מהמדינה. "אנחנו לא מתמקדים רק במנהיגות פוליטית חזקה, אנחנו גם לוקחים ברצינות את תפקידנו כשומרי התרבות." הוא מונה את המונומנטים שהממשלה שלו בנתה. את המוזיאונים שהיא מסבסדת. הוא מתקדם לקראת השיא. "אין עדות גדולה יותר למחויבות שלנו להעשרה התרבותית של אומתנו הגדולה מהמוצג המפואר שחשפנו לאחרונה, ושזכה לתשואות בינלאומיות. אני מדבר, כמובן, על ההעתק הפנטסטי - השיא של עשרים וחמש שנות מיומנות אומנותית ועלות של אחד־עשר מיליון דולר - הסמל האולטימטיבי של הגדולה והתהילה הרוסית, הפלא השמיני של העולם שהנאצים גזלו מאיתנו לפני שישים שנה ושנעלם ללא זכר. 'חדר הענבר' שאין שני לו."

תוך כדי שהמילים האחרונות נאמרות, פדרוב יודע שהוא הביס אותו, והוא מרגיש את טעם הניצחון על קצה הלשון. זה הזמן לשחק במגרש הביתי שלו. "העתק?" הבוז נוטף לו מקצות השפתיים. "כמה טיפוסי לממשלה הזאת למרוח את העם עם חיקוי של אוצר ששייך לנו בזכות. כדי להראות לכם כמה אני אוהב את הארץ הזאת - הארץ שלי - כדי להוכיח את המחויבות שלי, אני מבטיח הבטחה חגיגית לעם הרוסי." הוא מפנה את ראשו ישירות אל המצלמה. "אם תעניקו לי את התמיכה שלכם, אני מתחייב לשקם עבורכם לא העתק, לא חיקוי מזויף ויקר - אלא את 'חדר הענבר' האמיתי."

אין קהל באולפן, אבל מלמול ההתרגשות של צוות הטלוויזיה והאימה הגלויה על הפנים של ז'וּרַבְלֶב מספרים לפדרוב את כל מה שהוא צריך לדעת.