גרייס אדמס המופלאה

עכשיו

חם לגרייס. השמש היא כמו הבל פה רותח על גג מכוניתה, אבל לא רק בגלל זה. ישנה גם התחושה שהיא בוערת פתאום מבפנים. פס זיעה מגרד מתווה לאיטו שביל מפותל בין שדיה, ומתחשק לה לתחוב את היד לתוך הצווארון ולנגב אותו. אבל הצומת פקוק מכל הכיוונים, ונהג האאודי, שחלון מכוניתו בקו החלון שלה, לוטש בה מבט כאילו היא הסחת הדעת שהוא זקוק לה עכשיו. לך תזדיין, היא חושבת. לך תזדיין, לך תזדיין, לך תזדיין.

"אם חם לכם היום," אומרת האישה ברדיו, "ארגון המחקר המטאורולוגי 'אוטונומי' צופה שהמצב רק יחמיר..."

גרייס סוחטת את דוושת הגז על ניוטרל כדי להטביע את המילים ועיניה מוצאות את השעון בלוח המחוונים: 12:23. איך זה יכול להיות? היא מציצה בטלפון שעל מושב הנוסע. חרא. היא מאחרת. אבל ממש. היא צריכה לאסוף את העוגה של "אי האהבה", שהזמינה במיוחד. היא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות את העוגה הזאת, אבל הכול תלוי בעוגה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע... היא מתחילה לספור, כמו שלימדה אותה המטפלת הקוגניטיבית, אבל זה לא עוזר — היא בקושי זוכרת את הקורס המקוון שזנחה כעבור כמה פגישות — ושואפת מהאף לעומק הריאות. הירכיים שלה נדבקות למושב. גרייס מכווננת את תריסי המזגן ולוחצת על הכפתור פעם נוספת, אף שהיא יודעת שהוא לא עובד. החום שמייצר הריפוד הסינתטי הזול רק מחמיר את המצב, והיא מפשקת את הברכיים עד הסוף, מנסה להכניס מעט אוויר לא קיים אל בין הרגליים.

הטלפון מצלצל והיא נבהלת. לוטי? האפשרות שזאת היא עולה במוחה אוטומטית. אבל בעודה רוכנת לבדוק היא כבר יודעת שלא. במקומה, היא נדהמת לגלות פרצוף זעוף בעל סנטר כפול, ונדרש לה רגע לזהות את עצמה בפייסטיים, ולהבין שקייט שוב מתקשרת אליה. גרייס מתכווצת במקומה. היא לא רוצה לענות, ואף שהיא בטוחה למדי שלא רואים אותה — לוטי צחקה עליה מאה פעם בגלל זה — יש לה תחושה שאחותה צופה בה. גרייס יודעת מה קייט רוצה להגיד. היא השאירה לה הר של הודעות בשבועיים האחרונים, ואיכשהו הצליחה גם להביע חמלה וגם להאשים. אמא התקשרה ואמרה שהיא מנסה להשיג אותך, גרייס. היא דואגת לך. וגם אבא. זה לא הוגן כלפיהם שאת... תקשיבי, תתקשרי אלי ותגידי שאת בסדר. כלומר, לא בסדר, אבל... כולנו דואגים, גרייס...

צופר מרעים פתאום מאחוריה והיא מסתובבת במושב כאילו הצפירה מכוונת אליה. התנועה לא זזה, ומשתרעת עד קצה האופק בכביש הצר המתפתל ממרגלות מאזוול היל ועד לאצטדיון האמירויות. הכביש הזה מתאים יותר לכפר ישנוני או לימי הביניים, אבל הוא חסום בכאוס של משאיות ואוטובוסים ורכבי שליחויות וג'יפים. "אתה רציני?" היא אומרת אל חלל המכונית. "באמת, חתיכת דפוק? מה אתה רוצה שנעשה?"

דופנות המכונית סוגרים עליה והיא מריחה פלסטיק שרוף. למה הם לא זזים? הישיבה כאן מזכירה לה משהו — ספר, תוכנית טלוויזיה, תסריט... היא לא זוכרת. היא בקושי זוכרת איך קוראים לה בימים אלה. היא שוקעת במושב ומנסה להיזכר בדברים ששכחה לאחרונה. אבל כמובן, היא לא מצליחה. אם זה לא היה כל כך מפחיד, זה היה מצחיק. כאילו חלק מהמוח שלה נטש כשהפנתה את המבט לרגע.

הטלפון שוב מצלצל, ומישהו נשען על הצופר. נהג האאודי עדיין בוהה בה, והחום במכונית... ומשהו כלוא איתה כאן ומזמזם. זבוב שחור שמן רוטט כנגד החלונות. אגלי זיעה מבצבצים ברקתה והיא סוטרת לעצמה, כי הזבוב מנסה שוב ושוב לצלול לעברה, מתפרע ברחבי המכונית.

פתאום מופיע פרצוף בחלון האחורי של המכונית שלפניה. ילדה מחזיקה בובת סמרטוטים, מביטה בגרייס, ללא חיוך. היא שומעת את המקצב המגהק של השיר ברדיו, את צלילי הקידוח מהמשך הכביש. והזבוב על הלחי שלה עכשיו, על הזרוע, בשיער, והתנועה עדיין לא זזה, והזמן מנתר קדימה במרווחים לא נכונים, ואסור לה לאחר, לא היום, זה פשוט לא בא בחשבון.

וזהו. נמאס לה.

אדים צמיגיים נלכדים בגרונה של גרייס כשהיא יוצאת מהמכונית ותוחבת את כרטיס האשראי ושטר של עשרים פאונד לכיס האחורי. זה כל מה שהיא צריכה. היא לא רוצה לגרור את התיק שלה בחום הזה — היא לא לבושה בהתאם: מכנסי הג'ינס צמודים מדי, היא מרגישה כאילו רגליה נמסות. גרייס טורקת את הדלת, מכוונת את המפתח ונועלת את הדלתות בנקישה. היא מתרחקת, צועדת לאורך קווי ההפרדה הלבנים באמצע הכביש, כשפתאום מישהו צועק מאחוריה.

"הי, מותק! מותק! מה נראה לך שאת עושה?"

היא נעצרת ומסתובבת.

זה נהג האאודי. החלון שלו פתוח וקולו נישא מעל רעם הצופרים הגובר. היא שומעת את הפעימות המאיימות של המנועים סביבה, פסקול א־טונאלי זועם, ומשום מה מרגישה שהיא נמצאת מעבר לו, שהוא נפרד ממנה.

"את לא רצינית..." האיש צועק ומנופף בפראות עכשיו, והיא רואה את כתמי הזיעה בבתי השחי שלו. "תחזרי למכונית! את לא יכולה להשאיר אותה כאן!"

גרייס טועמת את החום המתכתי העולה מהרכבים המקיפים אותה, ומחייכת אליו. בפה, לא בעיניים.

"תתמודד," היא לוחשת.

ארבעה חודשים קודם לכן

בית הספר נורתמיר פארק

לונדון N8 6TJ

nps@haringey.sch.ul

לכבוד ההורים או המטפלים העיקריים של לוטי אדמס קר,

הובא לידיעתנו כי לוטי השתתפה בפחות מ-70 אחוז מהשיעורים בסמסטר הנוכחי, ולא הגישה אישורים על רוב ההיעדרויות. אחוז השתתפות זה נמוך בהרבה מהנקוב בהסכם שחתמתם עליו עם בית הספר, ולכן הוא מטריד ביותר.

ההיעדרויות המדאיגות של לוטי ישפיעו לרעה על הישגיה בלימודים. כידוע, מחקרים מראים שעל כל תשעה־עשר ימי היעדרות, ניתן לצפות לצניחה של ציון שלם בתוצאות מבחני הסיום.

אנו מבקשים שתיצרו קשר עם בית הספר כדי לקבוע פגישה דחופה עם המחנך של לוטי וכן עם רכזת השכבה, כדי לפתור את הבעיה בהקדם האפשרי. בשלב זה אין בכוונתנו לערב גורמים חיצוניים, עם זאת, מחובתנו לדווח על היעדרות חוזרת או ממושכת של תלמידים.

בכבוד רב,

ג'ון פאוור, מנהל

גרייס קוראת את המכתב כשהיא שעונה על דלפק המטבח, ולא מבינה מה כתוב בו. היא מקמטת את המצח, בודקת את המעטפה. היא יכולה רק להניח שחלה טעות מנהלתית, והמכתב נשלח לאדם הלא נכון. ובכל זאת הריאות שלה מתכווצות והיא לא מצליחה לנשום עמוק.

"לוטי!" היא קוראת. אבל היא יודעת שבתה יושבת בחדרה עם אוזניות, ואין סיכוי שתשמע אותה. היא מעיפה מבט במחשב הנייד המונח על השולחן. על המסך פתוח הרומן הרומנטי היפני המחורבן שהיא מתרגמת — או בעצם, לא מתרגמת. היא מעדיפה לא לחשוב על האיחור בהגשה. מעדיפה לא לחשוב מה יקרה אם לא תתאפס, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוס את יחסי העבודה עם סוכנות התרגום הזאת. הסכום המגוחך שהיא מרוויחה במשרה השנייה שלה — הוראת צרפתית לתלמידי בית הספר היסודי סטנהופ — שאותה לקחה רק כדי לצאת מהבית, בקושי מכסה את חשבון הגז.

גרייס מרימה את הטלפון המונח לצדה ושולחת הודעה לבתה, שנמצאת במרחק פחות מעשרה מטרים ממנה, בקומה העליונה, מעבר לשני קירות — ככה זה בזמן האחרון. היא מחכה. כלום.

"לוטי!" היא מנסה שוב, בקול רם יותר, ומרגישה את דגדוג הרוגז המוכר בבטנה. היא מקמטת את המכתב ומעיפה אותו בכוח אל ערימת הניירות שכבר מונחת לרגלי פח האשפה.

גרייס דופקת בדלת ולא מחכה לפני שהיא נכנסת לחדר. לוטי, שיושבת על המיטה, סוגרת בטריקה את המחשב הנייד. היא נראית עוינת ופגיעה בעת ובעונה אחת. היא שוב צבעה את השיער בוורוד, והצבע מתאים לה, כמו צמר־גפן מתוק, וגרייס נדהמת כשהיא רואה כמה היא יפתה, הבת הפראית, המושלמת שלה. אילו יכלה, היא היתה פשוט עומדת שם וגומעת אותה. היא לובשת מכנסיים קצרים וגופייה ירוקה שדומה יותר לתחבושת ובקושי מכסה את שדיה. השדיים זקורים כבדרך נס, בלי חזייה. את לא קופאת? מתחשק לה לשאול. כי היא נהפכה לקלישאה. היא נהפכה לאמא שלה.

"מה?" אומרת לוטי ומרימה אוזנייה אחת, "אני באמצע." וגרייס רואה שהיא מתאמצת מאוד לדבר בנימוס. כלומר "נימוס" בהגדרתו המצומצמת, המוסכמת עליהן בימים אלה.

גרייס פותחת את פיה כדי לענות, אבל נאלצת לעצור, כי פתאום מתחוור לה שהיא לא תצליח להגות את המילים בלי שֶקולה יישבר. היא מקיפה את החדר במבטה, כמחפשת רמזים. ריח דבש וזיעה של כביסה מלוכלכת, עציץ הפוך שרוב האדמה נשפכה ממנו על אדן החלון. פוסטרים של הילדה מ"דברים מוזרים" ושל הבחור מ"שרלוק" על הקיר, המטריושקה הצבעונית באמצע מדף הספרים, סבך של עגילי חישוק, והבודהה הקטן מפליז על כוננית הלילה. מוחה של גרייס מדלג מחפץ לחפץ כאילו הם ידעו לענות לאן נעלמה התינוקת שלה. ומי זאת הבחורה החדשה והמשונה הזאת.

"מה?" חוזרת לוטי, וכלל לא מנסה להסוות את קוצר הרוח שלה. ומוסיפה מתחת לאפה, "ג'יזס."

המילה מרגיזה את גרייס, אבל רק מעט, והיא מתעלמת ונועצת את עיניה בבתה. היא יודעת שהעיניים שלהן דומות: כולם אומרים להן. אותן עיניים כחולות כהות, שקועות. עיניים שיכולות לפרק בן אדם, כפי שבן נהג לומר.

"קיבלתי מכתב ממש מוזר מבית הספר," אומרת גרייס.