יצר המוות

פרק ראשון: 1

 

 

המוות הוא רק ההתחלה; אחר כך מגיע החלק הקשה. שלוש דרכים מאפשרות לנו לחיות עם ידיעת המוות - להגן על עצמנו מפני הפחד שהוא מפיל עלינו. הראשונה היא הדחקה: לשכוח מהעובדה שהוא יגיע; לנהוג כאילו אף פעם לא יגיע. הדרך השנייה היא ההפך הגמור: מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי. לזכור את המוות. להיות מודעים לו תמיד, שכן לעולם יחווה אדם את חייו במלוא מתיקותם כאשר יחשוב שזהו יומו האחרון. הדרך השלישית היא השלמה. אדם המשלים עם המוות - משלים עמו באמת ובתמים - אינו פוחד עוד מדָבר, ועל כן מצליח להשיג שלווה עילאית לנוכח כל אבידה. כל שלוש האסטרטגיות האלה חולקות מכנה משותף. הן אינן אלא שקרים. הפחד הוא לפחות אמיתי.

אבל קיימת גם דרך נוספת, דרך רביעית. זוהי האפשרות הבלתי קבילה, הנתיב שעליו איש אינו מסוגל לדבר, אפילו לא בינו לבין עצמו, אפילו לא בשיח הדומם שהוא מנהל בתוכו פנימה. הדרך הזאת אינה דורשת לשכוח, אינה דורשת לשקר ואף לא להשתטח על מזבח הבלתי נמנע. כל שהיא דורשת הוא יצר.

 

ב־16 בספטמבר 1920, בשעה שתים־עשרה בצהריים בדיוק, החלו פעמוניה של כנסיית טריניטי להרעים, ובבת־אחת, כאילו קפיץ אחד הפעיל את כולן, נפתחו לרווחה הדלתות לכל אורכו של ווֹל סְטְריט ושילחו בעדן פקידים ונערי שליחויות, מזכירות וקצרניות, להפסקת הצהריים היקרה מפז. הם נהרו אל הרחובות, זרמו בין המכוניות, נעמדו בתורים מול דוכני המזון האהובים עליהם, ובתוך שנייה מילאו את הצומת ההומה של הרחובות ווֹל, נַסַאוּ ובְּרוֹד, צומת שבעולם הפיננסי נודע בשם "הפינה" - פשוט כך, "הפינה". שם עמד משרד האוצר של ארצות הברית, שחזיתו כחזית מקדש יווני, ודמותו המלכותית של ג'ורג' וושינגטון היצוקה בברונזה מגוננת עליו מלפנים. שם עמד מבנה בעל עמודים לבנים, מִשכן הבורסה לניירות ערך של ניו יורק. שם ניצב גם בנק גֵ'יי־פִּי מוֹרגן, מבצר עטור כיפה.

בחזית אותו בנק, סוסה חומה־אדמדמה קשישה דשדשה בעקביה על אבני הריצוף, רתומה לעגלה עמוסה לעייפה ומכוסה בברזנט, שעמדה נטולת רכָּב וחסמה את התנועה. צופרים רעשו בזעם מאחוריה. נהג מונית בעל גוף יצא מרכבו והניף את ידיו מעלה במחאה נגד חוסר ההגינות. כשכבר עמד לגעור בעגלון הנעדר, הופתע נהג המונית לשמע צליל מוזר, עמום, שבקע מתוככי העגלה. הוא הצמיד את אוזנו אל כיסוי הברזנט ושמע צליל שאין לטעות בו: תקתוק.

פעמוני הכנסייה הכו בפעם השתים־עשרה. הֵדיו של הצלצול האחרון עדיין לא דעכו לגמרי כשנהג המונית הרים קמעה את אחת הפינות של כיסוי הברזנט אכוּל העובש וראה מה נח שם מתחתיו. באותו רגע, מתוך כל אלפי האנשים שנדחקו אל הצומת, ידעו רק ארבעה שהמוות אורב בווֹל סטריט: נהג המונית; אישה אדומת שיער שעמדה בסמוך אליו; הרכָּב הנעדר של העגלה; ובמרחק כחמישים מטרים משם - סְטְראתֶם יאנגֶר, שמיהר להוריד על ברכיהם בלש משטרה וצעירה צרפתייה.

נהג המונית מלמל, "אלוהים ישמור!"

ווֹל סטריט התפוצץ.

 

כאשר שתי נשים שהיו בעברן הרחוק החברות הכי טובות שבות להיפגש אחרי שנים שלא התראו, הן פורצות בקריאות פליאה רמות, מתחבקות, מוחות, ותכף ומיד מתחילות להרכיב זו למען זו את פיסות החיים החסרות ולמלא אותן כמיטב יכולתן בצבע ובחיוניות. שני גברים במצב דומה, לא יהיה להם דבר וחצי דבר לומר זה לזה.

בשעה אחת־עשרה באותו בוקר, שעה לפני ההתפוצצות, יאנגר וג'ימי ליטְלְמוֹר לחצו ידיים בכיכר מדיסון, כשלושה קילומטרים צפונית לווֹל סטריט. מזג האוויר היה נאה בצורה יוצאת דופן לעונה, השמים כחולים וצלולים כבדולח. יאנגר הוציא לעצמו סיגריה. 

"המון זמן שלא התראינו, דוקטור," אמר ליטלמור.

יאנגר הצית גפרור, הדליק את הסיגריה והנהן.

השניים היו בשנות השלושים לחייהם, אבל כל אחד מהם בעל מבנה גוף שונה. ליטלמור, בלש במשטרת העיר ניו יורק, היה מסוג האנשים שנטמעים היטב בסביבתם. גובהו היה ממוצע, משקלו ממוצע, צבע שערו ממוצע; אפילו תווי פניו היו ממוצעים, שילוב של פתיחות אמריקנית ובריאות טובה. יאנגר, לעומתו, חונן במראה שובה לב. הוא היה גבוה; בעל הילוך נאה; עורו היה מחוספס מעט; פניו הנאות נשאו פגמים מן הסוג החביב על נשים. בקצרה, הופעתו של הרופא היתה מרשימה יותר מזו של הבלש, אבל פחות מסבירת פנים.

"איך העבודה?" שאל יאנגר.

"העבודה בסדר," אמר ליטלמור ובתוך כך נענע קיסם שיניים בין שפתיו.

"המשפחה?"

"המשפחה בסדר."

עוד עניין הבדיל ביניהם באורח ניכר. יאנגר לחם במלחמה; ליטלמור לא. יאנגר, שנפרד מן המרפאה בבוסטון שבה עבד כרופא ומן המחקר הרפואי שניהל באוניברסיטת הרווארד, התגייס לצבא מיד לאחר הכרזת המלחמה ב־1917. ליטלמור היה מתגייס אף הוא, אלמלא היה עליו לפרנס אישה וילדים רבים כל כך.

"יופי," אמר יאנגר.

"אז אתה מתכוון לספר לי, או שאני אצטרך לחטט ולחלץ את זה ממך בכוח, בעזרת מוט הרמה?"

יאנגר נשף את עשן הסיגריה. "מוט הרמה."

"אתה מתקשר אלי אחרי כל כך הרבה זמן, אומר לי שיש לך משהו לספר לי, ועכשיו אתה לא מתכוון לספר לי?"

"זה המקום שבו ערכו את מצעד הניצחון הגדול, נכון?" שאל יאנגר ונשא מבט סביבו לעבר הפארק של כיכר מדיסון, הצמחייה הירוקה, האנדרטאות והמזרקה המעוטרת. "לאן נעלמה הקשת?"

"הרסו אותה."

"למה אנשים שׂשׂו כל כך למות?"

"איזה אנשים?" שאל ליטלמור.

"זה לא מתקבל על הדעת. מבחינה אבולוציונית." יאנגר החזיר את מבטו אל ליטלמור. "לא אני צריך לדבר איתך. קוֹלֶט צריכה."

"הבחורה שהבאת איתך מצרפת?" שאל ליטלמור.

"היא תגיע בכל רגע. אם היא לא הלכה לאיבוד."

"איך היא נראית?"

יאנגר הרהר בדבר: "יפה." כעבור רגע הוסיף, "הנה היא."

אוטובוס דו־קומתי נעצר בקרבת מקום בשדרה החמישית. ליטלמור הסתובב כדי להביט לעברו; הקיסם כמעט נשר מבין שפתיו. צעירה במעיל גשם דק־גזרה ירדה במדרגות הלולייניות החיצוניות. השניים קיבלו את פניה כשהגיעה למדרכה.

קוֹלֶט רוּסוֹ נשקה ליאנגר נשיקה אחת על כל לחי והושיטה את זרועה הדקיקה אל ליטלמור. עיניה היו ירוקות, תנועותיה שופעות חן ושׂערה ארוך וכהה.

"נעים להכיר, גברתי הצעירה," אמר הבלש, מתאושש בגבורה.

היא בחנה אותו במבטה. "אז אתה ג'ימי," היא השיבה. "האיש הכי מוכשר והכי אמיץ שסטראתֶם זכה להכיר."

ליטלמור מצמץ. "זה מה שהוא אמר?"

"סיפרתי לה גם שהבדיחות שלך לא מצחיקות," הוסיף יאנגר.

קולט הסתובבה אל יאנגר: "היית צריך לבוא למרפאת הרַדיוּם. הם הצליחו לרפא גידולים - סַרְקוֹמָה, וגם רִינוֹסְקְלֶרוֹמָה. איך ייתכן שבבית חולים קטן אחד באמריקה יש שני גרמים שלמים של רדיום בעוד שבצרפת כולה אין אפילו גרם אחד?"

"לא ידעתי שיש כל כך הרבה מחלות עם ארומה," אמר ליטלמור.

"שנלך לאכול צהריים?" שאל יאנגר.

 

במקום שבו ירדה קולט מהאוטובוס עמד רק חודשים ספורים קודם לכן שער עצום ממדים, בעל שלושה פתחים מקושתים, שהשתרע לרוחב השדרה החמישית במלואה. בחודש מרס 1919, התקהלו המונים והריעו לחיילים ששבו הביתה וצעדו תחת השער הרומי המפואר, שהוקם על מנת לחגוג את הניצחון במלחמה הגדולה. סרטים הסתחררו באוויר, בלונים התעופפו, תותחים הריעו בברכה, ומכיוון שטרם חל איסור על מכירת משקאות חריפים - פקקי שעם נחלצו בקול פצפוץ מתוך בקבוקים.

אך החיילים שלכבודם נערכה קבלת הפנים הזאת התעוררו למחרת בבוקר וגילו עיר שאינה מציעה להם מקומות עבודה. השגשוג המהיר של תקופת המלחמה היה לקריסה אחריה. חלונותיהם של בתי החרושת הרועשים כוסו בקרשים. חנויות נסגרו. תנועת הקנייה והמכירה נבלמה ונעצרה כמעט כליל. משפחות הושלכו לרחובות ונותרו ללא קורת גג לראשיהן.

שער הניצחון היה אמור להיבנות משיש. מכיוון שפזרנות שכזו הפכה למותרות, הוא נבנה במקום זאת מעץ ומגבס. עם בוא הגשם, הצבע התקלף והקשתות החלו להתפורר. עוד בטרם חלף החורף - בערך בזמן שנכנס חוק היובש לתוקפו - הרסו את השער עד היסוד.

היעלמו של השער הלבן, הכביר והמרהיב הִשרה על כיכר מדיסון רעד רפאים. קולט חשה בו. היא אף הסתובבה ובדקה שמא מישהו צופה בה. אבל היא הסתובבה לכיוון הלא נכון. היא לא נשאה את מבטה אל צדה השני של השדרה החמישית, אל מעבר למכוניות הממהרות ולאוטובוסים המקרקשים, מקום שממנו ממש נעצו בה שתי עיניים את מבטן.

שתי העיניים האלה היו שייכות לדמות נשית, בודדת, דוממת, שלחייה כחושות וחיוורות, וגופה כה שלדי למראה שלא היה בו כדי לאיים אפילו על ילד. מטפחת ראש הסתירה את רוב שׂערה האדמוני, ושמלה בלויה מהמאה הקודמת היתה תלויה עליה עד לגובה הקרסוליים. לא היתה כל אפשרות לנחש את גילה: היא נראתה כנערה תמה בת ארבע־עשרה ובאותה המידה גם כאישה גרמית בת חמישים וחמש. אבל בעיניה היה בכל זאת משהו מיוחד: הקשתיות, שצבען תכלת בהיר עד מאוד, היו מוכתמות בלכלוכים חומים־צהבהבים שנראו כמו גופות צפות בים שליו.

בין כלי הרכב שחסמו את דרכה של האישה הזאת שעמדה לחצות את השדרה החמישית היתה קרונית משלוחים נהוגה בסוס. היא שלחה את מבטה הרוגע לעברו. הסוס המטופף הבחין בה מזווית העין. הוא נרתע לאחור והתרומם. הרכּב בקרונית הקים קול צעקה; כלי רכב סטו ממסלולם, צמיגים חרקו. לא אירעו כל התנגשויות, אבל שביל מעבר ברור נפתח במעבה התנועה. האישה חצתה את השדרה החמישית ללא הפרעה.

 

ליטלמור הוביל אותם לעגלת רחוב שעמדה בסמוך למדרגות הרכבת התחתית, והציע להם לאכול נקניקיות לארוחת צהריים, דבר שדרש מהגברים לספק לצעירה הצרפתייה המבועתת הסבר על מרכיביו של הלהיט החדש בשדה הבישול, נקניקייה בלחמנייה. "זה ימצא חן בעינייך, גברתי, אני מבטיח," אמר ליטלמור.

"באמת?" היא השיבה בפקפוק.

האישה העטויה במטפחת ראש הגיעה לצד הנגדי של השדרה החמישית והניחה יד מרושתת ורידים כחולים על בטנה. תנועה זו אמרה בעליל סימן או פקודה. לא הרחק משם, המזרקה השופעת של הפארק פסקה מלהתיז מים, ובעוד סילוני המים האחרונים נופלים לתוך האגן, עוד אישה אדומת שיער הופיעה, כה דומה לראשונה עד כי נראתה כמעט כהשתקפות שלה, אבל פחות חיוורת, פחות שלדית. שׂערה גלש ללא הפרעה. גם היא הניחה יד על בטנה. ידה השנייה אחזה בזוג מספריים בעלי להבים חזקים ומעוקלים. היא התחילה ללכת לכיוון של קולט.

"קטשופ, גברתי הצעירה?" שאל ליטלמור. "הרוב מוסיפים חרדל, אבל אני אומר קטשופ. הנה לך."

קולט אספה לידיה בסרבול את הנקניקייה בלחמנייה. "בסדר, אני אטעם."

בעזרת שתי הידיים, היא נגסה בלחמנייה. שני הגברים התבוננו. כך גם שתי הנשים אדומות השיער, שהתקרבו מכיוונים שונים. וכך גם אישה אדומת שיער שלישית, ליד תורן של דגל בקרבת ברודוויי, אישה שחבשה גם היא מטפחת ראש ולבשה צעיף צמר אפור, מלופף יותר מפעם אחת סביב צווארה.

 

"זה טעים!" אמרה קולט. "מה שמת על שלך?"

"כרוב כבוש, גברתי," השיב ליטלמור. "זה משהו כזה חמצמץ, כרובי..."

"היא יודעת מה זה כרוב כבוש," אמר יאנגר.

"רוצה קצת?"

"כן, בבקשה."

האישה מתחת לתורן ליקקה את שפתיה. ניו־יורקים ממהרים חלפו משני צדדיה בלי להבחין בה או בצעיף שלה, שלא היה דרוש כלל במזג אוויר שכזה, ושהזדקר בצורה משונה מאזור הגרון. היא הרימה יד אל פיה; קצות אצבעות גרומות נגעו בשפתיים פשוקות. היא התחילה לצעוד לעבר הצעירה הצרפתייה.

"מה עם מרכז העיר?" אמר ליטלמור. "תרצי לראות את גשר ברוקלין, גברתי?"

"מאוד־מאוד," אמרה קולט.

"בואי," אמר הבלש, השליך אל מוכר הנקניקיות שתי מטבעות לתשר והתקדם אל ראש המדרגות היורדות לרכבת התחתית. הוא מישש את כיסיו: "לעזאזל, אנחנו צריכים עוד מטבע של חמישה סנט."

מוכר הנקניקיות, ששמע במקרה את הבלש, החל לנבור בקופסת הכסף הקטן שלו, אלא שאז הבחין בשלוש דמויות דומות זו לזו בצורה מוזרה המתקרבות לעגלה שלו. השתיים הראשונות הצטרפו זו לזו, ואצבעותיהן התחככו בעודן צועדות. השלישית התקדמה לבדה מהכיוון הנגדי, מצמידה את הצעיף העבה שלה לגרונה. המזלג בעל הידית הארוכה החליק מתוך ידו של המוכר ונעלם בתוך סיר מים רותחים. הוא הפסיק לחפש מטבעות של חמישה סנט.

"יש לי אחת," אמר יאנגר.

"בואו נזוז," ענה ליטלמור. הוא טופף במורד המדרגות. קולט ויאנגר ירדו בעקבותיו. היה להם מזל: רכבת למרכז העיר נכנסה לתחנה; הם הצליחו לעלות עליה ברגע האחרון. ברגע שעמדה לצאת מהתחנה, האטה הרכבת ונעצרה שוב. הדלתות נפתחו מעט בקול חריקה, נסגרו בקול, ואז שבו ונפתחו במשיכה פתאומית. ללא ספק, כמה נוסעים שאיחרו שכנעו את הכרטיסן לתת להם להיכנס.

 

בעורקים הצרים של מנהטן תחתית - הם ירדו בתחנת בניין העירייה, סיטי הול - יאנגר, קולט וליטלמור נסחפו בדוחק האנושי שגדש את הנימים. יאנגר שאף אוויר מלוא ריאותיו. הוא אהב את הדחיסוּת של העיר, את התכליתיות שלה, את הלוחמניות. הוא היה בטוח בעצמו; מאז ומתמיד היה כזה. במונחים אמריקניים, יאנגר היה נצר למשפחה מיוחסת עד מאוד: שֶרְמֶרְהוֹרְן מצד אמו, דודן קרוב של משפחת פִיש מניו יורק, ושל משפחת קֶבּוֹט מבוסטון מצד אביו. אילן היוחסין המפואר הזה, עניין שכעת הוא התייחס אליו בשוויון נפש, עורר בו גועל בנעוריו. תחושת העליונות שממנה נהנה מעמדו החברתי נראתה לו בלתי מוצדקת עד כדי כך שהוא היה נחרץ בדעתו לעשות ההפך מכל אשר ציפו ממנו לעשות, עד הלילה שבו מת אביו, כשההכרח הכלכלי נחת עליו, העולם הפך מציאותי וסוגיית המעמד החברתי איבדה כל ערך.

אבל הימים ההם חלפו מזמן, נמחו בשנים קשות של עבודה, הישגים ומלחמה, ובבוקר הניו יורקי הזה יאנגר חש חסין מפני כל פגע כמעט. התחושה הזאת, הוא הרהר, נבעה קרוב לוודאי בעיקר מהידיעה שאף צלף אינו מסתתר ומטַווח את ראשו מבעד לכוונת רובה ואף פגז אינו שורק באוויר ומאיים לקחת ממנו את רגליו. אלא אם כן ההפך הוא הנכון, היינו שהאוויר בניו יורק כה דחוס באלימות מפעמת עד כי אדם שלחם במלחמה יכול לנשום פה, יכול להרגיש בבית, יכול להפעיל שרירים שעדיין מעקצצים מעודפי מטען נפיץ של הרג חסר מעצורים - בלי שירגיש שהוא חריג או מפלצת.

"שאספר לו?" הוא שאל את קולט. לימינם הזדקרו גורדי שחקים שגובהם בלתי נתפס. לשמאלם, גשר ברוקלין הרקיע מעל נהר ההַדסוֹן.

"לא, אני אספר," אמרה קולט. "אני מצטערת שאני גוזלת כל כך הרבה מזמנך, ג'ימי. הייתי צריכה לספר לך עוד קודם."

"יש לי את כל הזמן שבעולם, גברתי," אמר ליטלמור.

"זה בטח שום דבר, אבל אתמול בערב הגיעה בחורה למלון וחיפשה אותי. אנחנו היינו מחוץ למלון, ולכן היא השאירה פתק. הנה הוא." קולט הוציאה מארנקה פיסת נייר מקומטת. ההודעה נראתה כתובה בכתב יד, משורבטת בבהילות:

 

בבקשה אני חייבת להיפגש איתך. הם יודעים שאת צודקת. אחזור מחר בבוקר בשעה שבע וחצי. בבקשה האם תוכלי לעזור לי.

אמיליה

 

"היא לא חזרה," הוסיפה קולט.

"את מכירה את אמיליה הזאת?" שאל ליטלמור, הפך את הפתק, אך לא ראה דבר על גבו.

"לא."

"'הם יודעים שאת צודקת'?" אמר ליטלמור. "בקשר למה?"

"אין לי מושג," אמרה קולט.

"יש עוד משהו," אמר יאנגר.

"כן, מה שהיא שמה בתוך הפתק, זה מה שמדאיג אותנו," אמרה קולט וחיפשה דבר־מה בארנקה. היא הושיטה לבלש פקעת צמר־גפן קטנה.

ליטלמור פרם את סיבי הצמר־גפן. בתוך הפקעת היתה קבורה שן - שן אדם. טוחנת קטנה ומבריקה.

מטר של קללות קטע את שיחתם. הסיבה לכך היתה תהלוכה שהתקיימה ברחוב ליבֶּרְטִי ועצרה לגמרי את התנועה ברחוב. הצועדים היו שחורים כולם. הגברים היו לבושים במיטב מחלצותיהם - מחלצות מרופטות, ששרווליהן קצרים מדי - למרות שהיה זה יום חול. ילדים כחושים מעדו יחפים בין הוריהם. רובם שרו; מזמור התפילה ששרו התרומם ונישא מעל ללעגם של המשקיפים מהצד וזעמם של הנהגים.

"רגע אחד, תירגע," אמר שוטר במדים, לא מבוגר בהרבה מנער, לנהג שטוף חמה.

ליטלמור ביקש סליחה לרגע וניגש אל השוטר. "מה אתה עושה פה, בוֹיל?"

"פקד הֶמילטוֹן שלח אותנו, אדוני," אמר בויל, "בגלל התהלוכה של הכושים."

"מי מסייר באזור הבורסה?" שאל ליטלמור.

"אף אחד. כולנו נמצאים פה. שאפזר את ההפגנה הזאת, אדוני? נראה שהולכות להיות פה צרות."

"תן לי לחשוב," אמר ליטלמור וגירד בראשו. "מה היית עושה בתהלוכה של יום פטריק הקדוש, אם כמה שחורים שעומדים מהצד היו מתחילים לעשות צרות? היית מפזר את התהלוכה?"

"הייתי מפזר את השחורים, אדוני. מפזר אותם כמו שצריך."

"בחור טוב. תעשה בדיוק אותו דבר גם פה."

"כן, אדוני. בסדר, אתם כולכם," השוטר בויל צעק לעבר הצועדים מולו והוציא את האלָה שלו, "לפנות את הרחובות, כולכם."

"בויל!" אמר ליטלמור.

"כן, אדוני?"

"לא את השחורים."

"אבל הרגע אמרת..."

"לפנות את אלה שעושים צרות, לא את הצועדים. תן למכוניות אפשרות לעבור כל שתי דקות. לאנשים האלה יש זכות לצעוד בדיוק כמו לכל אחד אחר."

"כן, אדוני."

ליטלמור חזר אל יאנגר וקולט. "בסדר, עניין השן קצת משונה," אמר. "למה שמישהו ישאיר לך שן?"

"אין לי מושג."

הם המשיכו ללכת לכיוון מרכז העיר. ליטלמור החזיק את השן גבוה, מול אור השמש, וסובב אותה. "נקייה. במצב טוב. למה?" הוא חזר והביט בפיסת הנייר. "השם שלך לא מצוין על הפתק, גברתי. אולי הוא לא היה מיועד לך."

"הפקיד בדלפק הקבלה אמר שהצעירה שאלה על מיס קולט רוסו," השיב יאנגר.

"אולי היא התכוונה למישהי עם שם משפחה זהה," הציע ליטלמור. "הקומודור הוא מלון גדול. יש שם אולי מרפאות שיניים?"

"במלון?" אמרה קולט.

"איך ידעת שאנחנו מתאכסנים בקומודור?" שאל יאנגר.

"הגפרורים של המלון. הדלקת בהם את הסיגריה שלך."

"הגפרורים האיומים האלה," השיבה קולט. "לוּק בטח משחק בהם ממש ברגע זה. לוק הוא אחי הקטן. הוא בן עשר. סטראתֶם נותן לו גפרורים בתור צעצועים."

"הילד פירק רימוני־יד בזמן המלחמה," אמר יאנגר לקולט. "אין מה לדאוג לו."

"הבכור שלי בן עשר - ג'ימי ג'וניור, אנחנו קוראים לו," אמר ליטלמור. "גם ההורים שלכם פה?"

"לא, אנחנו לבד," היא ענתה. "המשפחה שלנו הלכה במלחמה."

הם עמדו בפתח המרכז הפיננסי של העיר, עם חזיתות הגרניט והמגדלים המסחררים. סוחרי־מדרכה בחליפות שלושה חלקים הציעו ניירות ערך למכירה, קוראים בקול תחת שמש ספטמבר.

"אני משתתף בצערך, גברתי," אמר ליטלמור. "על המשפחה שלך."

"זה לא משהו מיוחד," היא אמרה. "הרבה משפחות הלכו. לאחי ולי היה מזל שהצלחנו לשרוד."

ליטלמור העיף מבט לעבר יאנגר, והלה חש במבטו אבל לא נתן לכך ביטוי. יאנגר ידע מה מטריד את ליטלמור - איך ייתכן שאובדן של משפחה אינו דבר מיוחד - אבל ליטלמור לא ראה מה קורה במלחמה. הם המשיכו ללכת בשתיקה, שקועים כל אחד במחשבותיו, ומשום כך איש מהם לא שמע את היצור שהופיע ובא מאחור. אפילו קולט לא שמה לב אליו, עד שהרגישה בהבל הנשימה החם בעורפה. היא נרתעה וצעקה בבהלה.

זאת היתה סוסה, סוסה זקנה בצבע חום־אדמדם, שהתנשפה ונחרה קשות תחת כובד משאה של עגלה רעועה ועמוסה לעייפה שנגררה מאחוריה. בתחושת הקלה וחרטה הושיטה קולט את ידה וקימטה בחיבה את אחת מאוזניה של הסוסה. הסוסה הרחיבה את נחיריה בהערכה. הרכּב שרק ודרבן את הבהמה במכת שוט על צלעותיה. קולט משכה את ידה מהסוסה. העגלה המכוסה בבד ברזנט חלפה על פניהם, משמיעה קולות נקישה על אבני הריצוף של רחוב נסאו.

"תרשי לי לשאול אותך שאלה?" שאל ליטלמור.

"בוודאי," אמרה קולט.

"מי בניו יורק יודע איפה אתם מתאכסנים?"

"אף אחד."

"מה עם הגברת הזקנה שביקרתם אצלה הבוקר? זאת עם כל החתולים, שאוהבת לחבק אנשים?"

"גברת מֶלוֹנִי?" אמרה קולט. "לא, לא סיפרתי לה באיזה מלון אנחנו..."

"איך בכלל יכולתָ לדעת את זה?" קטע אותם יאנגר, פנה אל קולט והוסיף: "אני לא סיפרתי לו על גברת מלוני."

הם התקרבו להצטלבות הרחובות נסאו, וול ובְּרוֹד - המרכז הפיננסי של העיר ניו יורק, ויש שיגידו של העולם כולו.

"עניין די מובן מאליו, למעשה," אמר ליטלמור. "לשניכם יש שערות של פרוות חתולים על הנעליים, ובמקרה שלך, דוקטור, גם על שולי המכנסיים. שערות של חתולים מסוגים שונים. לכן אני מיד יודע ששניכם ביקרתם הבוקר במקום עם המון חתולים. אבל לגברת הצעירה יש גם שתי שערות ארוכות ואפורות על הכתף - שיער של בני־אדם. אז אני מניח שהחתולים היו שייכים לאישה זקנה, ושאתם ביקרתם אצלה הבוקר, והגברת שייכת בוודאי לאנשים מהזן המחבק, כי ככה..."

"בסדר, בסדר," אמר יאנגר.

בחזית בנק מורגן נעצרה העגלה הנהוגה בסוסה. פעמוני כנסיית טריניטי החלו להרעים, והרחובות החלו מתמלאים באלפי עובדי משרדים שיצאו לחופשי, לשעה יקרה מפז של הפסקת צהריים.

"בכל אופן," סיכם ליטלמור, "הייתי אומר שרוב הסיכויים שאמיליה חיפשה מישהו אחר ופקיד הקבלה התבלבל."

צופרי המכוניות החלו לצפור בזעם מאחורי העגלה הרתומה לסוסה שנעמדה ללא רכּב באמצע הרחוב. על מדרגות משרד האוצר עמדה לבדה אישה אדומת שיער, ראשה עטוף במטפחת ראש, וסקרה את ההמון במבט נוקב אך מאופק.

"אבל נשמע לי שהיא נמצאת בצרה," המשיך ליטלמור. "אכפת לך שאשמור אצלי את השן?"

"בבקשה," אמרה קולט.

ליטלמור שמט את פקעת הצמר־גפן לתוך כיס החולצה שלו. בווֹל סטריט, מאחורי העגלה הרתומה לסוסה, יצא נהג מונית בעל גוף מרכבו והניף את ידיו מעלה במחאה נגד חוסר ההגינות.

"מדהים," אמר יאנגר, "עד כמה כלום לא השתנה כאן. אירופה חזרה לחשכת ימי הביניים, אבל באמריקה הזמן יצא לחופשה."

הפעמונים של כנסיית טריניטי המשיכו לרעום. מול יאנגר, במרחק כחמישים מטרים ממנו, נהג המונית שמע רעש מוזר מגיע מהעגלה המכוסה בברזנט, ואור קר עלה בעיניה של אישה אדומת שיער על מדרגות משרד האוצר. היא ראתה את קולט וירדה במדרגות. אנשים פינו לה דרך בהיסח הדעת.

"הייתי אומר ההפך בדיוק," השיב ליטלמור. "הכול השתנה. כל העיר על קוצים."

"למה?" שאלה קולט.

יאנגר לא שמע אותם עוד. לפתע הוא היה בצרפת, לא בניו יורק, מנסה להציל את חייו של חייל גידם בתוך שוּחה מלאה מים קפואים עד לגובה הברכיים, לקול שריקות נוקבות של פגזים קרֵבים שגברו ומילאו את האוויר.

"תראה," אמר ליטלמור, "אין עבודה, אין כסף, אנשים מפונים מהבתים שלהם, שביתות, מהומות, ואז מכניסים לנו את חוק היובש."

יאנגר הביט בקולט ובליטלמור; הם לא שמעו את צווחת התותחים. איש לא שמע אותה.

"חוק היובש," חזר ליטלמור ואמר. "זה הדבר הגרוע ביותר שמישהו עשה אי־פעם למדינה הזאת."

בחזית בנק מורגן, נהג מונית סקרן הרים קמעה פינה אחת בכיסוי ברזנט אכוּל עובש. האישה אדומת השיער שזה עתה חלפה על פניו, נעצרה, תמֵהה. האישונים בעיניה התכולות־חיוורות התרחבו בשעה שהביטה אחורנית לעבר נהג המונית, שלחש, "אלוהים ישמור!"

"להתכופף," אמר יאנגר ודחף את ליטלמור וקולט המבולבלים למטה.

וול סטריט התפוצץ.