הפילוסופיה של חיי הנישואים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפילוסופיה של חיי הנישואים
מכר
מאות
עותקים
הפילוסופיה של חיי הנישואים
מכר
מאות
עותקים

הפילוסופיה של חיי הנישואים

כוכב אחד (דירוג אחד)

עוד על הספר

אונורה דה בלזאק

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

תקציר

היצירה המושחזת והמשעשעת הזאת מעלה סצנות מחיי הנישואים, תמונות מוּכּרות לכל מי שחווה וחוֹוה זוגיות. כדרכו, שוזר אונורה דה בלזק בסיפור-מסה זה דוגמאות רבות ומגוּונות, מסיק מהן מסקנות פסיכולוגיות ופילוסופיות ואינו נמנע מלהקניט את גיבוריו, אף שכדרכו, הוא חומל עליהם בסופו של דבר.

מומלץ לקרוא את הספר הקטן הזה בשניים, ובכך להכפיל את ההנאה שאפשר להפיק ממנו, עונג שיש בו הרבה אמפתיה מתובלת בעקיצות לא מעטות המהולות ברוטב קל של מרירות. ומעל הכול, טעם של צחוק – צחוק פילוסופי שיכול לחזק את בני הזוג בתנאי שהם מתייחסים זה לזה בתום לב. קרולין ואדולף, בני הזוג המככבים בספר, הם יצירי דמיונו הפורה והגאוני של בלזק – אבל יש בהם גם לא מעט מכל אחת ואחד מאיתנו. 

כשמגיעים לנקודה מסוימת בקו רוחב או בקו אורך באוקיינוס הנישואים, צצה לה איזו צרה כרונית שבאה והולכת לסירוגין, פֶּגע שדומה למדי לכאב שיניים...  אתם עוצרים אותי כאן, אני מבין, כדי לומר לי: איך אפשר לדעת מהי אותה נקודה בים הזה? מתי יכול בעל לדעת שהוא אכן נמצא בנקודת ציון ימית זו; והאם אפשר להימנע מלעלות על שִׂרטון?

פרק ראשון

פרק ראשון

 

 

הקיץ של מַרטֵן הקדוש[1]

כשמגיעים לנקודה מסוימת בקו רוחב או בקו אורך באוקיינוס הנישואים, צצה לה איזו צרה כרונית שבאה והולכת לסירוגין, פֶּגע שדומה למדי לכאב שיניים...

אתם עוצרים אותי כאן, אני מבין, כדי לומר לי: איך אפשר לדעת מהי אותה נקודה בים הזה? מתי יכול בעל לדעת שהוא אכן נמצא בנקודת ציון ימית זו; והאם אפשר להימנע מלעלות על שִׂרטון?

אתם נמצאים שם, הבינו נא, אחרי עשרה חודשי נישואים, ובאותה מידה ממש גם אחרי עשר שנות נישואים: הכול תלוי בקצב התקדמותה של הספינה, בפרישׂת מפרשׂיה, במהירות הרוח וכיוונה, בעוצמתם של הזרמים ומעל הכול בהרכב הצוות. ובכן, כאן יש לימאים יתרון בכך שהם מתייחסים לעניין רק בצורה אחת, בעוד שלפני הבעלים עומדות אלף אפשרויות להגיע לדרך הנכונה.

דוגמאות: קרולין, לשעבר איילת האהבים שלך, זו שהייתה פעם האוצר שלך ופשוט הייתה לאשתך, נשענת הרבה יותר מדי על זרועך כשאתם מטיילים בבוּלוואר; או מחליטה שיהא זה מכובד יותר לא לתת לך את זרועה כלל; או מסתכלת על גברים צעירים פחות או יותר ובנויים היטב פחות או יותר, אף שבעבר לא שמה לב לאיש, גם לא כשהבולוואר השחיר ממגבעות ודרכוּ עליו יותר מגפי גברים מאשר מגפוני נשים; או כאשר אתה חוזר הביתה היא אומרת: "זה כלום, זה האדון!" — בִּמקום לקרוא: "אה! זה אדולף!" כפי שנהגה לומר בליווי מחווה, מבט או נימת קול שגרמו למעריציה לחשוב: סוף סוף, הרי לכם אישה מאושרת!

בקריאתה זו של אישה יש להבחין בין שני מצבים: זה שבמהלכו היא כנה, וזה שבמהלכו היא צבועה עם ה"אה! זה אדולף!" כשהיא אומרת "זה כלום, זה האדון!" היא כבר לא טורחת אפילו להעמיד פנים.

או, אם אתה חוזר הביתה קצת מאוחר מן הרגיל (בשעה אחת־עשרה או בחצות), היא... נוחרת! רמז נתעב!... או שהיא גורבת את גרביה בנוכחותך... (זה קורה רק פעם אחת בחיי הנישואים של ליידי — למחרת היא מפליגה ליבשת עם קפטן כלשהו ולא חושבת עוד לגרוב גרביים).

או... אבל הבה נעצור כאן.

* * *

הדברים האלה מיועדים לספנים או לבעלים האמוּנים על הכרת הזמנים.[2]

ובכן, מתחת לקו הזה, הסמוך לסימן טרופי שהטעם הטוב אוסר עלינו להתבדח על שמו בגסות שאינה ראויה ליצירה רוחנית זו, מתגלית צרה קטנה אך נוראה המכוּנה ברוב פיקחות: זבוב הבקר של הנישואים — היצור המעצבן ביותר מכל היתושים, היבחושים, התיקָנים, הפרעושים והעקרבים, כֵּיוון שטרם הומצאה הכּילָה המסוגלת להגן עלינו מפניו. זבוב הבקר אינו עוקץ מיד, אלא מטנטן סביב אוזניך ואתה אינך יודע עדיין במה מדובר. כך, משום־כלום, בנימה הטבעית ביותר בעולם, קרולין אומרת: "מאדאם דֶשאר לבשה אתמול שמלה יפה מאוד..."

"יש לה טעם משובח," משיב אדולף.

"בעלה הוא שקנה לה אותה," מגיבה קרולין.

"אה!"

"כן, שמלה בארבע מאות פרנק! יש לה את כל הבגדים הכי יפים שעושים עכשיו מקטיפה..."

"ארבע מאות פרנק!" מזדעק אדולף ולובש את ארשת הפנים של תומאס הקדוש.[3]

"אבל יש לה שתי יריעות בד להחלפה ומחוך..."

"הוא יודע טוב מאוד איך לטפל בדברים, מר דשאר!" ממשיך אדולף ומוצא מחסה בהתבדחות.

"לא כל הגברים ניחנים בתשומת לב כזאת," אומרת קרולין ביובש.

"איזו תשומת לב?..."

"באמת, אדולף... לחשוֹב על יריעות בד לחלקי חילוף ועל מחוך כדי שאפשר יהיה ללבוש את השמלה כשהיא תצא מכלל שימוש, עם מחשוף..."

אדולף אומר לעצמו: "קרולין רוצה שמלה."

הגבר המסכן!...!...!

זמן־מה לאחר מכן, מר דשאר שיפץ את החדר של אשתו.

אחר כך מר דשאר שִדרג את היהלומים של אשתו על פי צו האופנה החדשה.

מר דשאר לעולם אינו יוצא בלי אשתו ולעולם אינו מניח לאשתו ללכת לא־חשוב־לאן בלי לכרוך את זרועו בזרועה.

אם תביאו לא־חשוב־מה לקרולין, זה לעולם לא ישתווה למה שכבר הביא לה מר דשאר.

אם תרשו לעצמכם לעשות מחווה ולוּ קטנה ביותר, או לבטא את המילה הכי הקטנה בהתלהבות יתר; אם תדברו קצת בקול רם מדי, תשמעו את המשפט הבא בלחישה נחשית: מר דשאר לא היה מתנהג בצורה כזאת! קחו אפוא את מר דשאר כדוגמה ומופת.

לבסוף, מר דשאר מופיע בחיי הנישואים שלכם בכל רגע ובכל נושא שבעולם.

משפט כמו "בדוק נא אם מר דשאר היה מרשה לעצמו אי פעם..." הוא חרב דֶמוקלֶס או גרוע יותר — סיכּה, והכבוד העצמי שלך הוא הכדור שאשתך משליכה ללא הרף, תופסת ושוב משליכה, ברוב תואנות בלתי צפויות ומגוונות ואגב כך מתחנחנת במונחים ידידותיים או בהבעות ומחווֹת חביבות למדי.

אדולף, עקוּץ כאילו עורו מקועקע, עושה לבסוף כמתחייב מן הסדר הטוב, מסדרי הממשל והאסטרטגיה. (ראו ספרו של ווֹבַּאן[4] על התקפה והגנה על מבצרים.) הוא מזכיר את מאדאם דה פִישטָמִינֶל, אישה צעירה עדיין, אלגנטית, קצת גנדרנית — ומניח אותה כמוֹקְסָה[5] על עורה הרגיש מאוד של קרולין.

הו, אתם שמזדעקים לעתים קרובות: "אני לא יודע מה קרה לאשתי!..." אתם תנשקו את העמוד הזה ובו הפילוסופיה הטרנסצנדנטית, כיוון שתמצאו בו את המפתח לאופיין של כל הנשים!... ואולם, להכירן כפי שאני מכיר אותן, לא יהיה בכך כדי להכירן היטב, כי הן עצמן אינן מכירות את עצמן! כי בסופו של דבר, אלוהים, אתם הלא יודעים, טעה במה שקשור לברייה היחידה שהיה עליו למשול בה, כפי שאף התחייב לעשות.

קרולין מתאווה מאוד לעקוץ את אדולף בכל רגע, אך היכולת הזאת לשחרר מדי פעם צרעה לעבר בן הזוג (מונח משפטי) הנה זכות השמורה באופן בלעדי לרעיה. אדולף יהפוך למפלצת אם ישגר לעברה של אשתו ולו זבוב בודד. מצדה של קרולין מדובר בהלצות חביבות, מעין שעשועים שנועדו לבדר ולהכניס שמחה לחיי הזוגיות — והכול כמובן מתוך מניעים טהורים — בעוד שמצדו של אדולף מדובר בהתאכזרות לקרולין, באי־הכרת לבה של אשתו ובתכנון מכוּון להכאיב לה.

אבל אין זה ולא־כלום.

"ובכן, אתה ממש אוהב את מאדאם דה פִישטָמִינֶל?" שואלת קרולין. "ומה כל כך מפתה בחוכמתה או בהתנהגותה של ה... עכבישה הזאת?"

"די, באמת, קרולין!..."

"הו! אל תטרח להכחיש את הטעם המוזר שלך," היא אומרת ומסמנת באצבעה צו שתיקה על שפתיו של אדולף. "כבר מזמן הבחנתי שאתה מעדיף את ה... שְחיפית הזאת על פנַי (מאדאם דה פישטמינל היא אישה רזה). בסדר! קדימה... עוד מעט תראה מה ההבדל בינינו."

הבנתם? לכם אסור לחשוד בקרולין שיש לה ולוּ משיכה קלה ביותר למר דשאר, בעוד שאתם אוהבים את מאדאם דה פישטמינל! כך חוזרת קרולין והופכת לשנונה ודוקרנית, והרי לכם שני זבובי בקר במקום אחד.

למחרת היא שואלת אתכם בהבעת פנים תמימה של ילד טוב: "היכן עומדים אפוא יחסיך עם מאדאם דה פישטמינל?..."

כשאתם יוצאים מהבית היא אומרת: "לֵך, ידידי, אתה חופשי לעשות חיים!" כי בזעמן על יריבותיהן, כל הנשים — גם בנות האצולה — משתמשות בקללות שמגיעות עד לשפל גסויות השוק הסיטונאי, והכול נחשב נשק ראוי בעיניהן.

הרצון לשכנע את קרולין בטעותה ולהוכיח לה שמאדאם דה פישטמינל היא פשוט לא־כלום עבורכם, עוד יעלה לכם ביוקר רב. זוהי טעות מטופשת שאדם נבון אינו עושה בחיי הנישואים שלו, כיוון שבכך יאבֵּד שליטה ויֵצא נגרע.

הו! אדולף, לרוע המזל הגעת לעונה הזאת המכוּנה בחוכמה כה רבה קיץ סן מַרְטֵן[6] של חיי הנישואים. אבוי! עליך — כמה מענג הדבר! — לכבוש מחדש את לבה של אשתך, של קרולין שלך; לחבק שוב את מותניה ולהיות לטוב שבבעלים, לנסות ולנחש מה ימצא חן בעיניה כדי לעשות את הדבר שיענג אותה במקום את זה שאתה רוצה לעשות!

מעתה, זאת כל הבעיה.

אונורה דה בלזאק

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

עוד על הספר

הפילוסופיה של חיי הנישואים אונורה דה בלזאק

פרק ראשון

 

 

הקיץ של מַרטֵן הקדוש[1]

כשמגיעים לנקודה מסוימת בקו רוחב או בקו אורך באוקיינוס הנישואים, צצה לה איזו צרה כרונית שבאה והולכת לסירוגין, פֶּגע שדומה למדי לכאב שיניים...

אתם עוצרים אותי כאן, אני מבין, כדי לומר לי: איך אפשר לדעת מהי אותה נקודה בים הזה? מתי יכול בעל לדעת שהוא אכן נמצא בנקודת ציון ימית זו; והאם אפשר להימנע מלעלות על שִׂרטון?

אתם נמצאים שם, הבינו נא, אחרי עשרה חודשי נישואים, ובאותה מידה ממש גם אחרי עשר שנות נישואים: הכול תלוי בקצב התקדמותה של הספינה, בפרישׂת מפרשׂיה, במהירות הרוח וכיוונה, בעוצמתם של הזרמים ומעל הכול בהרכב הצוות. ובכן, כאן יש לימאים יתרון בכך שהם מתייחסים לעניין רק בצורה אחת, בעוד שלפני הבעלים עומדות אלף אפשרויות להגיע לדרך הנכונה.

דוגמאות: קרולין, לשעבר איילת האהבים שלך, זו שהייתה פעם האוצר שלך ופשוט הייתה לאשתך, נשענת הרבה יותר מדי על זרועך כשאתם מטיילים בבוּלוואר; או מחליטה שיהא זה מכובד יותר לא לתת לך את זרועה כלל; או מסתכלת על גברים צעירים פחות או יותר ובנויים היטב פחות או יותר, אף שבעבר לא שמה לב לאיש, גם לא כשהבולוואר השחיר ממגבעות ודרכוּ עליו יותר מגפי גברים מאשר מגפוני נשים; או כאשר אתה חוזר הביתה היא אומרת: "זה כלום, זה האדון!" — בִּמקום לקרוא: "אה! זה אדולף!" כפי שנהגה לומר בליווי מחווה, מבט או נימת קול שגרמו למעריציה לחשוב: סוף סוף, הרי לכם אישה מאושרת!

בקריאתה זו של אישה יש להבחין בין שני מצבים: זה שבמהלכו היא כנה, וזה שבמהלכו היא צבועה עם ה"אה! זה אדולף!" כשהיא אומרת "זה כלום, זה האדון!" היא כבר לא טורחת אפילו להעמיד פנים.

או, אם אתה חוזר הביתה קצת מאוחר מן הרגיל (בשעה אחת־עשרה או בחצות), היא... נוחרת! רמז נתעב!... או שהיא גורבת את גרביה בנוכחותך... (זה קורה רק פעם אחת בחיי הנישואים של ליידי — למחרת היא מפליגה ליבשת עם קפטן כלשהו ולא חושבת עוד לגרוב גרביים).

או... אבל הבה נעצור כאן.

* * *

הדברים האלה מיועדים לספנים או לבעלים האמוּנים על הכרת הזמנים.[2]

ובכן, מתחת לקו הזה, הסמוך לסימן טרופי שהטעם הטוב אוסר עלינו להתבדח על שמו בגסות שאינה ראויה ליצירה רוחנית זו, מתגלית צרה קטנה אך נוראה המכוּנה ברוב פיקחות: זבוב הבקר של הנישואים — היצור המעצבן ביותר מכל היתושים, היבחושים, התיקָנים, הפרעושים והעקרבים, כֵּיוון שטרם הומצאה הכּילָה המסוגלת להגן עלינו מפניו. זבוב הבקר אינו עוקץ מיד, אלא מטנטן סביב אוזניך ואתה אינך יודע עדיין במה מדובר. כך, משום־כלום, בנימה הטבעית ביותר בעולם, קרולין אומרת: "מאדאם דֶשאר לבשה אתמול שמלה יפה מאוד..."

"יש לה טעם משובח," משיב אדולף.

"בעלה הוא שקנה לה אותה," מגיבה קרולין.

"אה!"

"כן, שמלה בארבע מאות פרנק! יש לה את כל הבגדים הכי יפים שעושים עכשיו מקטיפה..."

"ארבע מאות פרנק!" מזדעק אדולף ולובש את ארשת הפנים של תומאס הקדוש.[3]

"אבל יש לה שתי יריעות בד להחלפה ומחוך..."

"הוא יודע טוב מאוד איך לטפל בדברים, מר דשאר!" ממשיך אדולף ומוצא מחסה בהתבדחות.

"לא כל הגברים ניחנים בתשומת לב כזאת," אומרת קרולין ביובש.

"איזו תשומת לב?..."

"באמת, אדולף... לחשוֹב על יריעות בד לחלקי חילוף ועל מחוך כדי שאפשר יהיה ללבוש את השמלה כשהיא תצא מכלל שימוש, עם מחשוף..."

אדולף אומר לעצמו: "קרולין רוצה שמלה."

הגבר המסכן!...!...!

זמן־מה לאחר מכן, מר דשאר שיפץ את החדר של אשתו.

אחר כך מר דשאר שִדרג את היהלומים של אשתו על פי צו האופנה החדשה.

מר דשאר לעולם אינו יוצא בלי אשתו ולעולם אינו מניח לאשתו ללכת לא־חשוב־לאן בלי לכרוך את זרועו בזרועה.

אם תביאו לא־חשוב־מה לקרולין, זה לעולם לא ישתווה למה שכבר הביא לה מר דשאר.

אם תרשו לעצמכם לעשות מחווה ולוּ קטנה ביותר, או לבטא את המילה הכי הקטנה בהתלהבות יתר; אם תדברו קצת בקול רם מדי, תשמעו את המשפט הבא בלחישה נחשית: מר דשאר לא היה מתנהג בצורה כזאת! קחו אפוא את מר דשאר כדוגמה ומופת.

לבסוף, מר דשאר מופיע בחיי הנישואים שלכם בכל רגע ובכל נושא שבעולם.

משפט כמו "בדוק נא אם מר דשאר היה מרשה לעצמו אי פעם..." הוא חרב דֶמוקלֶס או גרוע יותר — סיכּה, והכבוד העצמי שלך הוא הכדור שאשתך משליכה ללא הרף, תופסת ושוב משליכה, ברוב תואנות בלתי צפויות ומגוונות ואגב כך מתחנחנת במונחים ידידותיים או בהבעות ומחווֹת חביבות למדי.

אדולף, עקוּץ כאילו עורו מקועקע, עושה לבסוף כמתחייב מן הסדר הטוב, מסדרי הממשל והאסטרטגיה. (ראו ספרו של ווֹבַּאן[4] על התקפה והגנה על מבצרים.) הוא מזכיר את מאדאם דה פִישטָמִינֶל, אישה צעירה עדיין, אלגנטית, קצת גנדרנית — ומניח אותה כמוֹקְסָה[5] על עורה הרגיש מאוד של קרולין.

הו, אתם שמזדעקים לעתים קרובות: "אני לא יודע מה קרה לאשתי!..." אתם תנשקו את העמוד הזה ובו הפילוסופיה הטרנסצנדנטית, כיוון שתמצאו בו את המפתח לאופיין של כל הנשים!... ואולם, להכירן כפי שאני מכיר אותן, לא יהיה בכך כדי להכירן היטב, כי הן עצמן אינן מכירות את עצמן! כי בסופו של דבר, אלוהים, אתם הלא יודעים, טעה במה שקשור לברייה היחידה שהיה עליו למשול בה, כפי שאף התחייב לעשות.

קרולין מתאווה מאוד לעקוץ את אדולף בכל רגע, אך היכולת הזאת לשחרר מדי פעם צרעה לעבר בן הזוג (מונח משפטי) הנה זכות השמורה באופן בלעדי לרעיה. אדולף יהפוך למפלצת אם ישגר לעברה של אשתו ולו זבוב בודד. מצדה של קרולין מדובר בהלצות חביבות, מעין שעשועים שנועדו לבדר ולהכניס שמחה לחיי הזוגיות — והכול כמובן מתוך מניעים טהורים — בעוד שמצדו של אדולף מדובר בהתאכזרות לקרולין, באי־הכרת לבה של אשתו ובתכנון מכוּון להכאיב לה.

אבל אין זה ולא־כלום.

"ובכן, אתה ממש אוהב את מאדאם דה פִישטָמִינֶל?" שואלת קרולין. "ומה כל כך מפתה בחוכמתה או בהתנהגותה של ה... עכבישה הזאת?"

"די, באמת, קרולין!..."

"הו! אל תטרח להכחיש את הטעם המוזר שלך," היא אומרת ומסמנת באצבעה צו שתיקה על שפתיו של אדולף. "כבר מזמן הבחנתי שאתה מעדיף את ה... שְחיפית הזאת על פנַי (מאדאם דה פישטמינל היא אישה רזה). בסדר! קדימה... עוד מעט תראה מה ההבדל בינינו."

הבנתם? לכם אסור לחשוד בקרולין שיש לה ולוּ משיכה קלה ביותר למר דשאר, בעוד שאתם אוהבים את מאדאם דה פישטמינל! כך חוזרת קרולין והופכת לשנונה ודוקרנית, והרי לכם שני זבובי בקר במקום אחד.

למחרת היא שואלת אתכם בהבעת פנים תמימה של ילד טוב: "היכן עומדים אפוא יחסיך עם מאדאם דה פישטמינל?..."

כשאתם יוצאים מהבית היא אומרת: "לֵך, ידידי, אתה חופשי לעשות חיים!" כי בזעמן על יריבותיהן, כל הנשים — גם בנות האצולה — משתמשות בקללות שמגיעות עד לשפל גסויות השוק הסיטונאי, והכול נחשב נשק ראוי בעיניהן.

הרצון לשכנע את קרולין בטעותה ולהוכיח לה שמאדאם דה פישטמינל היא פשוט לא־כלום עבורכם, עוד יעלה לכם ביוקר רב. זוהי טעות מטופשת שאדם נבון אינו עושה בחיי הנישואים שלו, כיוון שבכך יאבֵּד שליטה ויֵצא נגרע.

הו! אדולף, לרוע המזל הגעת לעונה הזאת המכוּנה בחוכמה כה רבה קיץ סן מַרְטֵן[6] של חיי הנישואים. אבוי! עליך — כמה מענג הדבר! — לכבוש מחדש את לבה של אשתך, של קרולין שלך; לחבק שוב את מותניה ולהיות לטוב שבבעלים, לנסות ולנחש מה ימצא חן בעיניה כדי לעשות את הדבר שיענג אותה במקום את זה שאתה רוצה לעשות!

מעתה, זאת כל הבעיה.