עטלפים

פתח דבר

הטמפרטורה בעמק החולה שבצפון ישראל עוברת תדיר את ה־40 מעלות בקיץ. המדרונות משני צדי העמק צהובים, ורק עצי שיזף ספורים מכתימים אותם פה ושם בירוק. מבחינה אקלימית מדובר בשלוחה של אפריקה, כאילו שלחה יבשת אפריקה אצבע ארוכה ארוכה עד לאחוריה של יבשת אירופה. בעלי חיים וצמחים רבים יצאו מאפריקה לאורך השלוחה הזאת ונדדו אלפי קילומטרים עד לפאתי אירופה. בעבר התרוצצו כאן אריות ופילים, שניצודו עד האחרון שבהם בידי האדם, ורק עצמותיהם מלמדות על היותם. כשאני מצמצם את האישונים, אפשר לחשוב שהפרות שרוֹעות במדרון הן עדר ביזונים.

השעה היא שש בבוקר, ומד־המעלות ברכב השכור שלנו מראה 32 מעלות. קריר. אתמול בערב ביצענו ניסוי ראשון מסוגו — הצמדנו מכשירי ג'י־פי־אס זעירים לגבם של שמונה עטלפים מהמין יזנוב גדול (Rhinopoma microphyllum, ראו תמונה). במשך שלוש שנים אנחנו מפתחים את המכשירים הזעירים, ולראשונה אי־פעם הצמדנו אותם לעטלפים בטבע. היזנובים, גם הם אורחים מאפריקה. הם מגיעים לעמק בכל קיץ בהמוניהם ממקום לא ידוע כדי לעשות בו את הקיץ ולהשמין מנחת לקראת החורף. בקיץ מוצלח הם מסוגלים להכפיל את משקל גופם. שמם ניתן להם בזכות הזנב הארוך והמאוד לא עטלפי שלהם. למרבית העטלפים אין כמעט זנב, רק זכר לזנב, ששקוע בתוך ממברנת הכנף שלהם. ליזנובים, לעומת זאת, יש זנב מפואר, ארוך כאורך גופם. הם משתמשים בו כבמקל נחייה — מטלטלים אותו שמאלה וימינה כשהם זוחלים אחורה במעלה סדק צר כדי לחוש את גבולותיו. בגלל הזנב הזה, חוקרים סבורים שהם דומים במראה לאב הקדמון של העטלפים, וחוקרי עטלפים מכל העולם משתוקקים לראות אותם מקרוב. אבל כל אלה לא מעניינים אותנו בשש בבוקר, בשעה שאנחנו נוסעים ברחבי העמק כשחלונות הרכב שלנו פתוחים ואנטנת יאגי גדולה מונפת החוצה אל על. האנטנה מחוברת למקלט רדיו שמכחכח בקול בתוך הרכב. כולנו דרוכים, מאזינים לכחכוח בריכוז. מדי פעם אחד הסטודנטים ברכב קופץ כי נדמה לו שהוא שומע צפצוף בתוך הרעש. העטלפים שמישדרנו אתמול לא חזרו למערה שבה לכדנו אותם, ועכשיו צפצופי משדר הרדיו הקטן שעל גבם הם הסיכוי היחיד שלנו למצוא אותם. סמוך לצומת הגומא אחד הסטודנטים מקפיץ את כולנו, אבל הפעם לא מדובר באזעקת שווא — הצפצוף חזק וברור, והוא מגיע מכיוון המדרון המערבי. אנחנו מתפרשים על המדרון עם אנטנות ומתחילים לטפס. התיאוריה אומרת שבעזרת סיבוב האנטנה עד לכיוון שממנו נשמע הצפצוף החזק ביותר — ניתן לקבוע את כיוון המשדר, ואם חוזרים על הפעולה הזאת פעמיים, משתי נקודות שונות, אפשר להצליב שני כיוונים ולמצוא את המשדר. במציאות זה קשה יותר. כל הבוקר, במשך כשש שעות, אנחנו מטפסים על המדרון בחום הכבד ובדרך לא דרך. כמה פעמים אנחנו מאבדים לחלוטין את הצפצוף, ואז עולים עוד כמה עשרות מטרים ושוב שומעים אותו. אנחנו מתכנסים לבסוף קצרי נשימה ונוטפי זיעה סביב עץ חרוב גבוה, אבל שום עטלף לא נראה על העץ. אנחנו מקיפים את העץ, מטפסים על ענפיו, מקרבים את האנטנה ואז מרחיקים אותה, ושוב מקרבים, ורק אחרי שעה ומשהו של סריקה אנחנו מבחינים בגוש לבן קטן למרגלות העץ. המשדר כנראה נפל בשעה שהעטלף עופף כאן למעלה בלילה. השמחה של הצוות על מציאת המשדר עצומה, ואנחנו נוסעים לחגוג אותה בסעודה של עוגות גבינה בבית הקפה היחיד באזור, שנמצא בתחנת הדלק הסמוכה. אנחנו חוגגים אפילו שלא ברור לנו כלל שיש נתונים במכשיר. אנחנו חוגגים אפילו שמדובר במכשיר אחד בלבד מתוך השמונה שהצמדנו לעטלפים, ואפילו שברור לנו שהיה כאן מזל עצום, ושאם נצטרך לחפש כך כל מכשיר, מוטב להפסיק את המחקר מיד, ובכל זאת אנחנו חוגגים. בערב אנחנו מגלים שגם יש נתונים במכשיר. אנחנו צופים במסלול הג'י־פי־אס של העטלף שלנו ומתמוגגים. קשה לתאר את תחושת הסיפוק.

רוב העטלפים הם יצורים קטנים. יזנובים שוקלים פחות מ־40 גרם, ומסיבה זו איש לא הצליח לעקוב אחרי התעופה שלהם בדיוק כזה. שלוש שנים שאנחנו מפתחים את המכשיר הזעיר, בודקים אותו, מתאכזבים ושוב מפתחים, וכעת, לראשונה אי־פעם, נגלה בפנינו לילה שלם בחייו של עטלף. שאגות שמחה פורצות בחדר כאשר אנחנו מגלים שהמיקרופון שעל המכשיר הקליט את קולות האקולוקציה שבהם משתמשים עטלפים כדי לחוש את העולם. מאז אותו ג'י־פי־אס ראשון, שנמצא כמעט במקרה למרגלותיו של אותו עץ חרוב, הצמדנו יותר מ־1,000 מכשירי ג'י־פי־אס ליותר מעשרה מיני עטלפים ביותר מעשר מדינות, בכל יבשת אפשרית, והכול במטרה אחת — להבין איך זה להיות עטלף.

עטלפים הם בעלי חיים מיוחדים. הם היונקים היחידים שיש להם כושר תעופה אמיתי. הכנפיים שלהם הן בעצם זוג ידיים עם חמש אצבעות, שעצמותיהן התארכו מאוד וממברנת עור גמישה נפרשת ביניהן. יש עטלפים בגדלים ובצורות שונים, והם נחשבים למגוונים ביותר בקרב היונקים. לא פחות מ־1,400 מיני עטלפים מוכרים היום. רבים מהם חברתיים וחיים במושבות שיכולות להכיל מיליוני פרטים, אחרים מתגוררים בגפם בסדקים. עטלפים אינם עיוורים, קצתם אפילו רואים מצוין, אבל מרביתם, גם הרואים שביניהם, משתמשים באקולוקציה — הם משדרים קולות חזקים, בעצם צועקים, ומעבדים את ההדים החוזרים באמצעות המוח כדי לייצר תמונה של העולם שמולם, והם עושים זאת טוב בהרבה מכל מכונה אנושית. גם הפיזיולוגיה שלהם ייחודית. טמפרטורת גופם עולה בחמש מעלות בערך בתוך דקות כשהם ממריאים לאוויר, ובחורף רבים מהם נכנסים לתרדמת חורף ומורידים את טמפרטורת גופם לאפס מעלות כמעט, כדי לחסוך אנרגיה. ביחס למשקלם, הם מאריכי חיים יותר מכל יונק אחר, ואפילו הקטנים שבהם מסוגלים לחיות עשרות שנים רבות. מערכת החיסון שלהם יודעת להתמודד עם וירוסים ביעילות רבה. עטלפים רבים מספקים שירותים חשובים למערכת האקולוגית וגם לאדם. יש בהם כאלה שמחסלים יתושים בקצב מסחרר, ואחרים שצדים עשים ומזיקים חקלאיים אחרים. יש בהם מאביקי צמחים ומפיצי זרעים. בלי עטלפים אין פירות דוריאן ואין טקילה. אין פלא שבסין הם נחשבים סמל למזל טוב. למרות כל אלה, העטלפים כמעט אינם מוכרים לנו.

בספר הזה אני יוצא למסע בעקבות העטלפים מנקודת מבטם של בני האדם שחוקרים אותם. לצורך הכתיבה ראיינתי כ־20 חוקרים שעטלפים הם כל עולמם ואת סיפוריהם אני מביא כאן.

אם עד היום חשבתם שעטלפים הם במקרה הטוב סתם מעופפים מפחידים, ובמקרה הרע מפיצי מחלות צמאי דם, אין לי ספק שהספר הזה ישנה את דעתכם.

1.
על ערפדים וחִברוּת

סוד גלוי בקרב חוקרים הוא שרבים ממחקרי הטבע הפראיים ביותר מתבצעים בחצר האחורית של מלון חמישה כוכבים. אחרי הכול, גם החוקרים הנועזים ביותר נהנים מגישה לחשמל ולרשת אינטרנט, ואפילו הקשוחים שבהם לא מתלוננים על מקלחת חמה בסופו של יום עבודה ארוך. אחד מאתרי המחקר "הפראיים" החביבים על חוקרי העטלפים הוא לודג' למנאי בבֶּליז, שבו מתקבצים מדי שנה כמה עשרות חוקרים. לודג' למנאי נמצא בלב חלקת יער טרופי, לא רחוק מאתר ארכיאולוגי מרהיב ובו מקדשים גדולים של בני המאיה. הלודג' ממוקם על גדות הנהר ה"חדש" של בליז, כך שבסוף יום העבודה אפשר לבחור בין מקלחת חמה ובין טבילה בנהר הנעים, שאמנם יש בו תנינים, אבל מנהלי הלודג' מבטיחים שהם קטנים ונגיסתם אינה מזיקה. האוכל בלמנאי נהדר, ואחרי ארוחת ערב של סקוּנס עשירים בחמאה, אפשר לשבת על הבר וליהנות מקוקטייל "הקוף השאגן", או טוב מכך, לקחת את הקוקטייל לדק שעל הנהר ולהקליט את העטלפים הצדים מעל המים.

ב־2012 הצטרפתי לקייטנת העטלפים השנתית הזאת כדי לחקור עטלפים צמאי דם שזכו לשם ההולם "ערפדים". קודם לכן מעולם לא עבדתי עם ערפדים, אבל קראתי עליהם הרבה והייתי סקרן לגלות אם נוסף על חישה, האקולוקציה ממלאת תפקיד כלשהו גם בתקשורת החברתית ביניהם. ליתר דיוק, רציתי לבחון אם היא מסייעת להם לזהות זה את זה. היערות סביב למנאי מלאים בערפדים, והובטח לי שלא תהיה בעיה ללכוד כמה. חוקר העטלפים הקנדי ברוק פנטון, שמארגן את מחנה המחקר השנתי הזה, גם הצליח להשיג עבורי צנצנת גדולה מלאה בדם פרה מבית המטבחיים הסמוך כדי שנוכל להאכיל את הערפדים שנלכוד. הוא הזהיר אותי שאשים אותה מיד במיני־בר שבבקתת הקש שבה ישנתי כדי שהדם לא ייקרש. השותף שלי לבקתה, חוקר עטלפים מניו זילנד, תהה איזה סוג ריבה מכילה הצנצנת הגדולה שהופיעה במקרר שלו.

הערפדים היו שונים מכל דבר עטלפי שאחזתי אי־פעם בידי. עטלפים בדרך כלל מגושמים כשהם נעים על ארבע ומנסים כל הזמן לפרוש כנפיים ולהתעופף, אך לא כך ערפדים. הם השתמשו בכנפיים שלהם כרגליים קדמיות והיו זריזים כמו עכברים. אם נתתי לאחד מהם לחמוק מאחיזתי אפילו לרגע, הוא טס מיד במעלה הזרוע שלי ובתוך שניות טייל על עורפי. אל תטעו, זה לא שהוא חיפש את וריד הצוואר שלי, הוא פשוט ניסה להתרחק כמה שיותר מהר מהידיים שלי.

ההאכלה של הערפדים היתה קלה מהמצופה. מילאתי כפפת לטקס בדם, ניקבתי חור קטן ותחבתי אותה לפה שלהם, והם כבר עשו את היתר. מובן שהדם בצנצנת נקרש כבר ביום השני של המחקר והפך לגוש ריבה אדום, שנאלצתי לסחוט מדי ערב כדי להפיק ממנו מעט נוזל אדמדם. גם הנשיכה של הערפדים היתה יוצאת דופן לעומת כל מה שהכרתי. לקראת הנסיעה קניתי כפפות מיוחדות, עבות מאוד אבל גם גמישות, כדי שאוכל לאחוז בהם בעדינות בלי להינשך. הכפפות עשו את העבודה, אבל כבר מהיום הראשון החלו להופיע בהן חורים — נקבים עגולים מושלמים, שנראו כאילו נעשו במכונה תעשייתית — כמו חורים של מנקב נייר. כשהחור השלישי הופיע, הבנתי שאלה נקיבות של ערפדים. החורים היו כל כך סימטריים, שלא האמנתי שחיה מסוגלת לייצר אותם. אחר כך קראתי ששיני ערפדים מותאמות במידה מעוררת הערצה למשימת השגת הדם. השיניים שלהם נטולות כיסוי אמייל, ולכן חדות כתער, פשוטו כמשמעו, והם משתמשים בהן כדי לגלח את פרוות החיה שהם חושקים בדמה.

ביליתי שעות רבות בצפייה באינטראקציות בין הערפדים שלי והקלטתי את קולות האקולוקציה שלהם כדי להבין אם הם משתמשים בהם לזיהוי אישי. כמו תמיד במחקרים ראשוניים כאלה, לא הגענו למסקנה חד־משמעית באשר לשאלת המחקר שהובילה אותי לבליז, אבל כן זכיתי לבלות את הלילות שלי בחברתה של ערפדית. באחד הערבים, אחרי הקוקטייל, האכלתי את העטלפים בבקתה שלי, כשאחת מהן חמקה מידי. היא טיפסה על כתפי, קפצה אל הקיר ונעלמה. שעות רבות חיפשתי אחריה בבקתה, ללא הועיל. לבסוף נאלצתי לפרוש למיטה בידיעה שאני עלול להתעורר בבוקר עם נקיבה עגולה מושלמת בפנים ועם טיפה פחות דם בגוף. השכן הניו־זילנדי היה מרוצה מהשותפה החדשה שלנו עוד פחות ממני. הוא כבר התרגל לתנינים בנהר, אבל ערפדית במיטה היה יותר מדי. מעולם לא מצאנו את הערפדית. יכול להיות שהיא גרה בבקתה עד היום, נהנית מדמם של חוקרי עטלפים ותיירים מזדמנים.

עטלפים הם יצורים חברתיים, אבל לחברתיות שלהם גוונים רבים. ישנם מיני עטלפים ששוכנים במושבות עצומות במערות, שבהן מיליוני עטלפים מתגודדים בצפיפות; יש מינים ששוכנים בעצים חלולים בקבוצות קטנות של פחות מ־20; ויש אפילו מינים שמתבודדים בסדקים. ישנם מיני עטלפים, שבהם הזכרים והנקבות מתקבצים במושבות נפרדות, וישנם מינים שבהם העטלפים מחליפים את מקום הלינה מדי לילה ובוחרים בכל לילה מחדש עם מי לישון.

ב־1975 פירסם חוקר הנמלים מאוניברסיטת הרווארד אי־או וילסון (E.O Wilson) את הספר "סוציוביולוגיה — הסינתזה החדשה". הספר יצר תחום מדעי חדש — סוציוביולוגיה, וחולל מהפכה בעיסוק של ביולוגים בהתנהגות חברתית, נושא שהיה שמור עד אז בעיקר לסוציולוגים. וילסון ניסה להחיל כללים אבולוציוניים על התנהגויות חברתיות שהטרידו את החוקרים, כמו אלטרואיזם. הוא ניסה להסביר מדוע בעל חיים אחד יסייע לבעל חיים אחר. זה נגד את העקרונות האבולוציוניים הבסיסיים ביותר, שלפיהם מטרתה של ההתנהגות, כל התנהגות, היא להפיץ את הגנים של הפרט הנושא אותם. וילסון ניסה ליישב את הפער בין הנטייה של הגנים להפיץ את עצמם ובין התנהגויות חברתיות שונות של בעלי חיים. הוא הציע הסברים שונים לאופן שבו התנהגות אלטרואיסטית יכולה בעצם לסייע להפצת הגנים שיוצרים אותה, למשל, אם הפרט שעוזרים לו נושא אף הוא את הגן האלטרואיסטי.

קשה להפריז בהשפעה שהיתה לספר. הוא פתח דיון נוקב בין ביולוגים לסוציולוגים, בעיקר בגלל הפרק האחרון שעסק בבני אדם. הדיון היה כל כך סוער, שה"ניו יורק טיימס" פירסם כתבת שער על הספר. אחד הביולוגים הצעירים שהושפעו מאוד מהספר היה ג'רי וילקינסון (Wilkinson). בשנה שבה יצא הספר לאור, היה וילקינסון סטודנט לתואר ראשון והתעניין מאוד בהתנהגות חברתית. הוא השתתף בסמינר על הספר של וילסון שזה עתה יצא לאור, והיה הסטודנט היחיד לתואר ראשון בחדר. "כל האחרים בחדר היו דוקטורנטים, אבל הרגשתי שאני מבין את הספר טוב כמוהם," סיפר לי והודה שלספר היתה השפעה מכרעת על המחקר שלו. נוסף על קריאת הספר, למדו וילקינסון ועמיתיו בקורס ההוא כיצד לבצע מחקר חברתי. כיצד לתצפת על קבוצה של בעלי חיים ולתעד את האינטראקציות ביניהם באופן סיסטמטי בכל עשר דקות.

לא מעט בזכות הסמינר ההוא, המשיך וילקינסון לדוקטורט ב־UCSD, שבה היו פעילים באותה תקופה ג'ק ברדבורי (Bradbury) וסנדי והרנקאמפ (Vehrencamp), זוג חוקרים שעבדו על חברתיות בחיות שונות, מתוכים ועד עטלפים. וילקינסון רצה מאוד להתקבל כסטודנט במעבדה שלהם, אבל הם היו קצת פחות נלהבים. "פשוט הופעתי במעבדה שלהם בתחילת השנה, והם הופתעו. הם שאלו אותי: מי אתה?" הוא מספר. הוא היה נחוש להתקבל והיה מוכן לעשות כמעט כל דבר כדי להרשים אותם. והרנקאמפ עמדה להתחיל מחקר על קוקיות רצניות שהיו נפוצות בקמפוס, אבל היה קשה מאוד ללכוד אותן. לווילקינסון היה ניסיון רב בלכידה של עופות. הוא בנה מלכודת לקוקיות, ובתוך זמן קצר לכד אחת. כשחזר למעבדה עם קוקייה, צמד החוקרים המפורסם השתכנע שהוא עשוי להיות מועיל. אחרי תקופת ניסיון קצרה הפך וילקינסון לחוקר מן המניין במעבדה והצטרף אל הזוג ברדבורי וּוהרנקאמפ בתחנת המחקר לה־פסיפיקה בקוסטה ריקה. הספר של וילסון עדיין הידהד במוחו, והוא חיפש שאלת מחקר שתעסוק בחברתיות של בעלי חיים. לאחר כמה ניסיונות כושלים בעופות, החליט לחקור עטלפים אוכלי צוף (גלוסופגה) כדי למצוא קשר בין המבנה החברתי שלהם ובין המזון בסביבה שלהם. זה היה אחד מנושאי המחקר העיקריים בביולוגיה חברתית: כיצד משפיע היצע המזון על המבנה החברתי של המין. אחת ההשערות המרכזיות היתה שתלות במזון שקשה למצוא תוביל להתקבצות, כלומר להיווצרות של קבוצות שפועלות יחד כדי להשיג מזון. בעצם, זה אחד ההסברים המקובלים עד היום להיווצרות של קבוצות משתפות פעולה בטבע, ויש יאמרו שזה גם הבסיס להיווצרות שיתוף פעולה בין בני אדם. העטלפים אוכלי הצוף היו קטנים מכדי לעקוב אחריהם עם משדרים, אז וילקינסון החל לסמן פרטים בטבעות פלסטיק זוהרות ולמפות את מקומות הלינה שלהם, שהיו בדרך כלל בתוך עצים חלולים. בעודו שקוע בעטלפים אוכלי צוף, הגיע לתחנה בקוסטה ריקה מכתב שעמד לשנות את חייו. ברדבורי, שחזר בינתיים לארצות הברית, שמע בכנס הרצאה על עטלפים ערפדים, שבה נטען שאימהות ערפדות מפרישות מזון מעוכל עבור הגורים שלהן, ואולי אפילו עבור בוגרים אחרים. וילקינסון לא היה צריך יותר מזה כדי להחליט שזו השאלה שהוא רוצה לחקור. האכלה הדדית בין בוגרים, כלומר עזרה הדדית, היתה הנושא המרתק ביותר בספר של וילסון. זו היתה השאלה, ב־ה"א הידיעה. כל מי שהתעניין בחברתיות חלם לענות על השאלה מדוע בעל חיים אחד יעזור לבעל חיים אחר. וילקינסון הכיר היטב את הערפדים. הם היו מאוד נפוצים באזור המחקר, והוא נתקל בהם שוב ושוב בעצים החלולים שבהם חיפש עטלפים אוכלי צוף, שכן גם הערפדים נהגו לישון בעצים האלה. הוא התחיל לשים עליהם טבעות וגילה שבניגוד לעטלפים אוכלי צוף, הרבה יותר קל לעבוד איתם, כי הם בדרך כלל חזרו לחללים שבהם נלכדו. כך החל מסע של שלוש שנים, שבעצם נמשך עד היום.

ישנם שלושה מינים של עטלפים אוכלי דם במרכז אמריקה ובדרומה. כולם שייכים למשפחת הפילוסטומידה, משפחת עטלפים שקיימת רק בעולם החדש, והיא המגוונת ביותר מבין כל משפחות העטלפים ואחת המגוונות בקרב היונקים. אפשר למצוא בין חבריה מיני עטלפים אוכלי חרקים, פירות, צוף, דגים, עטלפים ציידי עטלפים, וכאמור ערפדים. הם התפתחו כולם מאב קדמון יחיד — עטלף אוכל חרקים — ובתוך כ־30 מיליון שנה, זמן קצר במונחים אבולוציוניים, התפצלו למגוון מינים שהשתלטו על ­כל נישות המזון בעולם החדש. לפי הסברה הרווחת, הערפדים התפתחו מאב קדמון שהתמחה בציד של טפילים מוצצי דם מגופם של יונקים. הדרך מפלייה של טפילים מלאי דם שנצמדים לגוף של יונק, עד לשתיית הדם של היונק עצמו, אינה ארוכה. קל לדמיין כיצד עטלף כזה, שטעם הדם כבר ערב לחִכו, מתחיל ללקק את הדם שנפלט מרגלו של איל גדול אחרי תלישה של טפיל שעד לפני רגע נאחז בבשרו.

וילקינסון החל לעבוד על Desmodus rotundus (ראו תמונה) — הנפוץ מבין שלושת מיני הערפדים, יצור שהוא כל כולו אדפטציה מדהימה לאכילת דם. לדסמודוס יש חיישנים תרמיים בצדי האף, שמסייעים לאתר כלי דם חמים תחת העור של הקורבן. יש לו ברוק חומרים מאלחשים ונוגדי קרישה מהחזקים ביותר בטבע, שמאפשרים לנקב את עור הקורבן בלי שהוא מרגיש דבר, ויש לו, כפי שגיליתי בעצמי בלודג' בלמנאי, יכולת פלאית להתקדם על ארבע, ממש לרוץ, תוך שימוש בכנפיים כרגליים קדמיות. דסמודוס משתמש ביכולת הזאת כדי להתקדם רגלית על הקורבן המיועד בחיפוש אחר כלי דם קרוב לעור או כדי להתחמק ממכת זנב כואבת. צריך להדגיש, כמות הדם שערפד שותה מזערית ואינה מזיקה לקורבן, פחות מבדיקת דם שגרתית בקופת חולים.

מעט מאוד היה ידוע על המבנה החברתי של הערפדים, כשווילקינסון החליט לחקור את החברתיות שלהם. הוא ידע שהם חיים בקבוצות קטנות של כ־20 פרטים, רובם נקבות. הוא ידע שהנקבות שנולדות בקבוצה בדרך כלל נשארות בה, ואילו הזכרים עוזבים. הוא שם עליהם טבעות צבעוניות והחל לתצפת עליהם כדי לזהות האכלה הדדית, אבל נתקל בבעיה. היה לו מכשיר לראיית לילה, שבעזרתו היה יכול לצפות בחיות בלי להפריע להן, אבל כדי לזהות את הפרטים, הוא היה חייב לראות את הצבעים של הטבעות ולשם כך נזקק לאור. הבעיה היתה שכשהוא ניסה להאיר את העץ החלול שבו התגוררו הערפדים, הם "הפסיקו להתנהג", כלומר קפאו במקומם. במהלך מדעי פשוט אך מבריק הוא החליט להשאיר פנס חלש דולק בתוך אחד החללים. הוא עשה זאת במשך כמה חודשים, והערפדים התרגלו לאור. זה עבד נהדר, והוא היה יכול לתצפת על הערפדים ולזהות את הקשרים בין הפרטים במושבה. הוא החל לתצפת באופן קבוע על כמה קבוצות ערפדים, ובכל עשר דקות רשם מה עושה כל חיה — בדיוק כפי שלמד בקורס ההוא על הספר החדש של אי־או וילסון. הוא היה מלוּוה תמיד בעוזר מחקר כדי שאחד יתצפת וידווח, והשני ירשום.

כמה מחללי העצים היו מרווחים דיים, כך שווילקינסון והעוזרים שלו יכלו לשכב על הגב עם הראש מופנה כלפי הערפדים. הם בילו כך בסך הכול כ־400 שעות, מתחת לקהילות הערפדים של קוסטה ריקה. זו לא היתה משימה פשוטה. הם עטו מסכות כדי להימנע מהיסטופלסמה — פטרייה שגדלה בגואנו (שם רומנטי לצואה של עטלפים), וששאיפת הנבגים שלה יכולה לגרום לזיהומים קשים בריאות. הם הפכו לחלק מיושבי העץ והיו חשופים לכל המתרחש בתוכו. עצים חלולים יוצרים לעתים קרובות עולם ביולוגי שלם. היו בחללים האלה לפחות חמישה מינים של עטלפים, ומדי פעם הסתנן לתוכם נחש. היו גם המון חרקים, ובעיקר קִני צרעות שמאוד התעניינו בצמד החוקרים הצעירים. "לא היה חם מדי, אבל תמיד מיהרתי להתקלח היטב אחרי כל תצפית כזו," וילקינסון נזכר, "אני מודה שאני לא מתגעגע לזה."

מכיוון שאין לערפדים עונת רבייה מוגדרת, תמיד היו צעירים בקבוצה, ודי מהר הבחינו החוקרים במקרים של העברת מזון מאמא לגור. גם הפרשה של מזון לגור זר של אמא אחרת לא היתה נדירה. זה היה מעניין, אבל עזרה לגור זר כבר תועדה בספרות, והיה אפשר להסביר אותה כטעות בזיהוי של האמא. מה שהם באמת חיפשו היה מקרים של העברת מזון בין שני בוגרים, עדות לעזרה הדדית בין בוגרים, אבל הם לא הצליחו לזהות אירועים כאלה.

*המשך הפרק בספר המלא*