שאלות בוערות

הקדמה

שאלות בוערות הוא אוסף שלישי של מאמרים וטקסטים מזדמנים מפרי עטי. הראשון היה מילים שניות, שנפתח ב־1960, כשהתחלתי לפרסם סקירות ספרים, ומסתיים ב־1982. השני היה מטרות נעות, שכינס חומרים מ־1983 עד אמצע 2004. שאלות בוערות מתחיל באמצע 2004 ומגיע עד אמצע 2021. בקיצור, עשרים שנה לכל כרך, פחות או יותר.

כל אחת מהתקופות האלה הייתה סוערת בדרכה. טקסטים שנכתבו לאירועים מסוימים תמיד מחוברים למקום ולזמן מסוימים — אצלי לפחות. הם מחוברים גם לגילי בשעת הכתיבה ולנסיבות החיצוניות. (האם הייתה לי עבודה? האם הייתי סטודנטית? האם נזקקתי לכסף? האם כבר הייתי סופרת מוכרת, והרשיתי לעצמי לעסוק במה שמעניין אותי? האם תרמתי מכישוריי בהתנדבות כי ביקשו ממני עזרה?)

ב־1960 הייתי בת עשרים, רווקה, סטודנטית לתואר ראשון בעלת מלתחה מוגבלת ובלי שום ספר בחנויות. ב־2021 הייתי בת שמונים ואחת, סופרת מפורסמת למדי, סבתא, אלמנה, עדיין בעלת מלתחה מוגבלת, אחרי שלמדתי מניסיונות כושלים שיש דברים שמוטב שלא אלבש.

מטבע הדברים השתניתי — צבע השיער שלי השתנה — אבל גם העולם השתנה. שישים השנים האחרונות היו רכבת הרים, עם המון טלטלות והתקוממויות, מהומות ומהפכים. שנת 1960 הגיעה רק עשור וחצי אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. בני דורי ואני הרגשנו שהמלחמה קרובה אלינו — חיינו אותה, היו לנו קרובים ששירתו ונפגעו, כמה מורים מהתיכון שלנו השתתפו בה — ורחוקה מאיתנו מאוד. בין השנים 1950־1960 הופיעו הן המקרתיזם, שהראה לנו כמה שברירית הדמוקרטיה, הן אלביס, שמתח את גבולות השירה והריקוד. גם הבגדים השתנו בקיצוניות: בשנות ה־40 של המאה ה־20 הבגדים היו קודרים, עמידים, צבאיים, בעלי מראה קופסתי; בשנות ה־50 הם חגגו את הנשיות והפכו לשמלות סטרפלס מתנפנפות, מנופחות, פסטליות, פרחוניות. המכוניות הפכו מהסדאנים הכהים האטומים של ימי המלחמה למכוניות בשלל צבעים בעלות גג נפתח ועיטורי כרום. היה לנו רדיו. הדרייב־אין צץ. הפלסטיק הגיע.

ואז, ב־1960, חל שינוי נוסף. החבר'ה הרציניים החליפו את הריקודים הסלוניים במוזיקת פולק. בחוגי האמנות הזעירים שנפגשו אז בבתי הקפה של טורונטו — והתחברו לאקזיסטנציאליסטים הצרפתים יותר מאשר לבּיטניקים האמריקאים — חולצות גולף שחורות ואייליינר שחור היו באופנה.

אבל שנות ה־60 היו בעצם המשך ישיר של שנות ה־50. המלחמה הקרה פרצה. קנדי טרם נרצח. הגלולה לא הייתה זמינה. לא היו חצאיות מיני, אף שכבר היו מכנסיים קצרים. לא היו היפּים. לא היה הגל השני של הפמיניזם. בתקופה זו כתבתי את סקירות הספרים הראשונות שלי, את אוסף השירים הראשון שלי, את הרומן הראשון שלי — הוא עדיין במגירה, למרבה המזל — ואת הרומן הראשון שפירסמתי, האישה האכילה. כשהוא יצא — ב־1969 — העולם המתואר בו כבר נעלם.

שנות ה־60 המאוחרות היו סוערות: התהלוכות הגדולות למען זכויות האזרח בארצות הברית, המחאות נגד מלחמת וייטנאם, מאות אלפי משתמטים שנהרו לקנדה. גם אני הייתי בתנועה מתמדת: בחלק מהשנים למדתי לתואר שני בקיימברידג', מסצ'וסטס; בשנים אחרות עבדתי במשרות אקדמיות זוטרות במקומות כמו מונטריאול ואדמונטון. עברתי דירה שש־עשרה או שבע־עשרה פעמים. בתקופה זו נוסדו כמה הוצאות ספרים חדשות בקנדה, שרבות מהן היו קשורות למאבק הפוסט־קולוניאלי על גיבוש זהותה של המדינה. הקשר שלי עם אחת מהן הניב פרסומים רבים, אז ובהמשך.

ואז הגיעו שנות ה־70: התסיסה של הגל השני של הפמיניזם והריאקציה והשחיקה בסופו; בקנדה, התנועה הבדלנית בקוויבק עמדה במוקד הזירה הפוליטית. בתקופה זו עלו כמה משטרים סמכותניים: פּינושֶה בצ'ילה והחונטה בארגנטינה, עם הרציחות וההיעלמויות; שלטונו של פול פוט בקמבודיה, עם מעשי הטבח ההמוניים. אחדים מהמשטרים היו "ימניים" ואחרים "שמאלניים", אבל לשום אידיאולוגיה לא היה מונופול על הזוועות.

המשכתי לכתוב סקירות וגם רומנים, סיפורים ושירים שחשתי שהם היצירה האמיתית שלי, אבל הסתעפתי גם למסות ולנאומים. לא מעט מהם עסקו בנושאים שעדיין מעסיקים את מוחי המידלדל: "סוגיות נשים", ספרות וסופרים, זכויות אדם. באותה עת כבר הייתי חברה באמנסטי אינטרנשיונל, שפעלה לשחרור "אסירי מצפון", בעיקר באמצעות כתיבת מכתבים.

ב־1972 פרשתי מהעבודה האקדמית והפכתי לעצמאית, כך שנאלצתי לקבל כל עבודה שיכולתי להשיג. גרנו בחווה, והיו לנו ילדה קטנה ותקציב קטן. לא היינו עניים, אם כי אורח אחד שביקר אצלנו סיפר אחר כך ש"אין לנו כלום חוץ מעז". (לא הייתה שום עז; אבל היו כבשים.) כך או כך, לא שֹחינו במזומנים. גידלנו הרבה ירקות והחזקנו תרנגולות ושאר חיות משק. עסקי החקלאות גזלו הרבה מאוד זמן וכסף, ואם הצלחתי להרוויח משהו מכתיבה במקום ממכירת ביצים, מה טוב.

שנות ה־80 החלו במעבר מהחווה לטורונטו (בין השאר בגלל בתי ספר), בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית ועליית הימין הדתי. ב־1981 התחלתי לחשוב על סיפורה של שפחה, אבל דחיתי את הכתיבה עד 1984, כי הרעיון נראה לי מופרך לחלוטין. קצב פרסום "הטקסטים המזדמנים" גבר, גם כי יכולתי — כשהילדה נכנסה לבית הספר, התפנה לי זמן במשך היום — וגם כי קיבלתי יותר ויותר הזמנות. בקריאה נוספת של היומנים הקטועים, הלא עקביים והלא מאוד מפורטים שלי, אני שמה לב שאחד המוטיבים החוזרים הוא תלונות בלתי פוסקות על כך שאני לוקחת על עצמי יותר מדי. "זה חייב להיפסק," אני כותבת. חלק מהטקסטים היו תגובות לבקשות עזרה, וככה זה גם היום.

"פשוט תסרבי," אמרו לי, וגם אני אמרתי לעצמי. אבל כשמבקשים ממך לכתוב עשרה מאמרים מזדמנים בשנה ואת מסרבת לתשעים אחוז מהם, את נשארת עם מאמר אחד בשנה. אם מבקשים ממך לכתוב ארבע מאות מאמרים ואת מסרבת לתשעים אחוז מהם — וירטואוזית עשויה ללא חת שכמותך! — את עדיין נשארת עם ארבעים מאמרים בשנה. בשני העשורים האחרונים הממוצע שלי עומד על ארבעים בשנה. יש גבול. זה חייב להיפסק.

נחזור לכרונולוגיה: המלחמה הקרה והשיטה הסובייטית התפוררו ב־1989, כשחומת ברלין נפלה. אמרו לנו שקץ ההיסטוריה הגיע: הקפיטליזם הוא הדרך, הצרכנות והקניות שולטות, וסגנון החיים מגדיר אותנו — מה עוד נשים רוצות? שלא לדבר על "מיעוטים" — שבקרב הפוליטיקאים ופקידי ממשל בקנדה מכונים "multi-eths" (אנשים שמדברים שפות שונות מצרפתית ואנגלית) ו־visi-mins (אנשים לא "לבנים") — כך לפחות שמעתי מהמרגלים שלי. עד מהרה התברר שגם אלה וגם אלה רוצים קצת יותר; אבל בשנות ה־90 זה עוד לא היה ברור. היו תזוזות, היו רעשים; היו מלחמות והפיכות פוליטיות וסכסוכים במקומות אחרים; אבל עוד לא היו פיצוצים. הגישה הקנדית המשיכה להיות, "לנו זה לא יקרה".

אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ועל הפנטגון ב־2001, הכול השתנה. הנחות היסוד הקודמות התערערו, מנעמי העבר התעופפו מהחלון, אמיתות חדלו להיות אמיתות. פחד וחשדנות הפכו לצו השעה.

וכאן מתחיל שאלות בוערות.

למה דווקא הכותרת הזאת? אולי מפני שהשאלות שאנחנו מתמודדים איתן עד כה במאה ה־21 לא סתם דחופות. כל דור חושב כך על המשברים שלו, כמובן, אבל נדמה שבעידן הזה משהו השתנה. ראשית, כדור הארץ. האם העולם עצמו באמת בוער? האם אנחנו מעלים אותו באש? האם נצליח לכבות את השריפות?

ומה עם חלוקת העושר הלא שוויונית, לא רק בצפון אמריקה אלא בכל העולם? האם סידור לא יציב כזה, שבו החלק העליון של הפירמידה כבד יותר מהחלק התחתון, יכול בכלל להחזיק מעמד? מתי יימאס ל־99 האחוזים, והם יבעירו את הבסטיליה המטפורית?

וכמובן הדמוקרטיה. האם היא בסכנה? לְמה אנחנו מתכוונים בכלל כשאנחנו אומרים "דמוקרטיה"? האם היא התקיימה אי־פעם, במובן של שוויון זכויות לכל האזרחים? האם אנחנו רציניים כשאנחנו אומרים כל? כל המגדרים, כל הדתות, כל המוצאים האתניים? האם השיטה שאנו מכנים דמוקרטיה ראויה שנשמר אותה, או נשאף אליה? לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על חירות? כמה חופש צריך להיכלל בחופש הביטוי, למי צריך להעניק אותו, ועל מה? מהפכת הרשתות החברתיות העניקה כוח חסר תקדים להתאגדויות מקוונות שמכונות "תנועות" אם מחבבים אותן, ו"עדרים" אם לא מחבבים אותן. האם זה טוב או רע, או אולי זאת בסך הכול גרסה חדשה של ה"המון" הישן והטוב?

האם "לשרוף הכול" — סיסמה פופולרית בימינו — פירושו באמת הכול? למשל, האם הכול פירושו גם כל המילים? ומה עם "אנשי הקריאייטיב", כפי שנהוג לכנות אותם? מה עם סופרים וכתיבה? האם הם — או אנחנו — צריכים להיות זרבוביות שפולטות אמירות שטחיות, מקובלות, שאמורות להיטיב עם החברה, או שמא יש לנו תפקיד אחר? ואם אחרים לא אוהבים את התפקיד הזה, האם ישרפו את הספרים שלנו? מדוע לא? היו דברים מעולם. ספר הוא לא דבר קדוש מעצם טבעו.

אלו הן חלק מהשאלות הבוערות שנשאלתי ושאלתי את עצמי לאורך שני העשורים האחרונים. בספר זה מכונסות כמה תשובות. או שמא מוטב לקרוא להן ניסיונות? אחרי הכול זו משמעות המילה מאמר (essay): ניסיון. מאמץ.

חילקתי את הספר לחמישה חלקים. כל אחד מהם מציין אירוע או נקודת מפנה.

החלק הראשון מתחיל ב־2004. בעקבות ההתקפות על מגדלי התאומים והפנטגון פרצה מלחמה בעיראק. הייתי בעיצומו של מסע יחסי הציבור של בז וניאלה, הספר הראשון בטרילוגיית "אדם האחרון", שעלילתו נסובה סביב משבר כפול: משבר האקלים ובעקבותיו ההכחדה המואצת של מינים מסוימים, ומגפה כלל־עולמית שמקורה בשחבור. בשנים 2004-2003, הנחות היסוד האלה נראו מרוחקות; היום, פחות. החלק הראשון מסתיים ב־2009, כשהעולם עדיין התאושש מהמשבר הכלכלי של אוקטובר 2008 — בדיוק כשפירסמתי את חוב: צלו האפל של העושר. (חשבו שיש לי כדור בדולח. לא היה לי.)

החלק השני משתרע מ־2010 עד 2013. בארבע השנים האלה אובמה היה נשיא ארצות הברית, והעולם החלים לאיטו מהקריסה הכלכלית. אני הייתי טרודה בעיקר בכתיבת אדם האחרון, הספר השלישי בטרילוגיה. אחרי שמפרסמים ספר, שואלים לא פעם "למה עשית את זה?" — כאילו גנבת מאפרה — ובאחד המאמרים אני אכן מנסה לקחת אחריות על הפשע שלי.

המאמרים שכתבתי היו מגוונים. המשכתי לייצר סקירות, הקדמות, ולמרבה הצער גם הספדים. משבר האקלים נעשה נושא בוער יותר ויותר, ומצאתי את עצמי כותבת עליו לעיתים קרובות יותר.

ב־2012, שותפי לחיים גרהם גיבסון אובחן כחולה דמנציה. "מה הפרוגנוזה?" הוא שאל. "זה יתקדם מהר, או לאט, או יישאר אותו הדבר. אנחנו לא יודעים," אמרו לו. מצבו של העולם היה דומה. זו הייתה תקופה של חוסר מנוחה ואי־יציבות, ללא אסון מוחץ אחד ויחיד. אנשים פחדו, אבל הפחד לא היה ממוקד. עצרנו את הנשימה. המשכנו הלאה. העמדנו פנים שהכול כרגיל. אבל משבים של שינוי לרעה כבר נישאו באוויר.

החלק השלישי מכנס מאמרים מהשנים 2016-2014. המירוץ לבחירות בארצות הברית החל. במקביל החלו ההכנות להפקת הסדרה על פי סיפורה של שפחה — תחילת הצילומים הייתה באוגוסט 2016 — והמיני־סדרה לטענת גרייס, על אסירה שמואשמת ברצח במאה ה־19.

החירות וניגודיה העסיקו אותי מאוד. בתקופה זו התחלתי לכתוב את העדויות, ספר ההמשך לסיפורה של שפחה, שעתיד היה לצאת לאור ב־2019.

בסוף 2016 השתנו הזמנים באמת. עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, נכנסנו לארץ לא נודעת של פוסט־אמת — ארץ שנחיה בה עד 2020; אם כי נדמה שאחרים נחושים להמשיך ולחיות בה.

החלק הרביעי מתחיל ב־2017, כשאמריקה חששה שמא סיפורה של שפחה יהפוך למציאות. טקס ההשבעה של הנשיא טראמפ הוביל למצעד הנשים הבינלאומי של 2017. הייתה זו תקופה של מתח וחרדה בארצות הברית: מה הלאה? עד כמה אנחנו קרובים לנסיגה בתחום זכויות הנשים? האם אנחנו בדרך למשטר סמכותני? כשסדרת הטלוויזיה סיפורה של שפחה הושקה באפריל, היא מצאה קהל משוכנע. באותה שנה שודרה גם לטענת גרייס. האחרונה הראתה מה היינו פעם, הראשונה הראתה מה אנחנו עלולים להיות.

העדויות פורסם ב־10 בספטמבר 2019, לא לפני שהאקרים ניסו ללא לאות לגנוב את כתב היד — מהאפיזודות הביזאריות ביותר בחיי הכתיבה שלי.

באותה תקופה עלתה לכותרת תנועת מי־טו. בסך הכול, ההשפעה של מי־טו הייתה חיובית, לדעתי, במובן זה שאנשים כמו הארווי ויינסטין לא יכולים עוד לחמוק מעונש על התנהגותם. אבל היתרונות והחסרונות של הגינויים בתקשורת החברתית עדיין נידונים, ו"מלחמות התרבות" נמשכות. על רקע זה כתבתי על הצורך בָּאמת, באימות עובדות ובהוגנות, כמו גם על הכרוניקות של משפט ויינסטין, משפטו של ביל קוסבי ועוד.

שלוש השנים האלה היו קשות לגרהם ולי. מצבו של גרהם החמיר בהדרגה בשנים 2017 ו־2018, וביתר שאת במחצית הראשונה של 2019. ידענו שנותר לנו זמן מוגבל ביחד — חודשים, לא שנים. גרהם ביקש להיפרד כשהוא עדיין הוא עצמו, ומשאלתו התגשמה. יום וחצי אחרי השקת העדויות בנשיונל ת'יאטר בלונדון, הוא סבל משבץ מוחי קשה, שקע בתרדמת, ומת כעבור חמישה ימים.

ייתכן שאחדים הופתעו כשהמשכתי במסע יחסי הציבור של העדויות אחרי מותו של גרהם. אבל נוכח הבחירה בין חדרי מלון ואירועים ואנשים מצד אחד, לבין בית ריק וכיסא ריק מצד שני, במה אתם הייתם בוחרים, קוראים יקרים? אלא שהבית הריק והכיסא הריק רק התעכבו מעט. הם פגשו אותי לאחר מכן, כפי שקורה בדרך כלל.

החלק החמישי נפתח ב־2020. זו הייתה שנת בחירות בארצות הברית, והבחירות האלה היו מוזרות מאוד — תחת מגבלות הקורונה, שהכתה במלוא עוזה בחודש מרס.

ביקשו ממני לכתוב כמה מאמרים בעניין הקורונה — מה אני עושה כל היום, מה הסיכויים שלנו?

רודנות מעסיקה אותי מאוד; והסחף העולמי בכיוון זה היה מבהיל, כמו גם הצעדים שעשתה ארצות הברית לעבר סמכותנות. האם אנחנו שוב חוזים בהתפוררותה של דמוקרטיה?

באביב 2020 יצאה לאור אסופת השירים שלי, בכל מאודי; אחד הטקסטים שכתבתי עליה נכלל בספר זה. גרהם העסיק אותי מאוד: נהניתי לכתוב את ההקדמה לאלבום הציפורים ואת ההקדמה לשני הרומנים האחרונים שלו, שיצאו במהדורה מחודשת.

אני מסיימת את שאלות בוערות במסות על שתי דמויות מרכזיות בתחום שמירת הטבע — בארי לופז ורייצ'ל קרסון — שפועלם, כך אני חוזה, יזכה להערכה הולכת וגדלה לנוכח עתידו הלא ברור של כדור הארץ. יורשיהם של לופז וקרסון, ושל קולות מוקדמים אחרים שהזהירו מפני משבר האקלים המחריף, הם הצעירים הפוסט־מילניאלים, וגרטה תונברג היא הבולטת שבהם. כשרייצ'ל קרסון פירסמה את ספריה לראשונה, באמצע המאה ה־20, היה נוח להכחיש, להתחמק ולדחות, אבל אי־אפשר לעשות את זה יותר, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות על הכוכב הזה.

הפוסט־מילניאלים יתפסו בקרוב את עמדות הכוח. נקווה שישתמשו בכוחם בתבונה. ויפה שעה אחת קודם.

בדיונאות מדעית

(2004)

אני מתכבדת לשאת את הרצאת קֶסטֶרטוֹן בבית ספר קרלטון לעיתונאות ולתקשורת.

שמתי לב שאני הרביעית בסדרת ההרצאות, וקודמים לי שלושה גברים מפורסמים מאוד. תמיד חשדתי במספר 4, והעדפתי את 3. לכן פירקתי את 4 המפוקפק לשתי תת־סדרות: הראשונה של שלושה גברים מזהירים, שלא כוללת אותי; והשנייה של אישה אחת, שהיא במקרה אני. אי לכך אני הראשונה בסדרה, שוודאי תמנה עוד רבות אחרות.

זה היה הקטע הפמיניסטי של הערב, וכפי שראיתם שילבתי אותו בעורמה בשלב ההשתטות הראשונית כדי שהוא לא יאיים עליכם יותר מדי. מעולם לא הבנתי למה אנשים מסוימים מאוימים ממני. אחרי הכול, אני די נמוכה, ואיזה אדם נמוך בתולדות האנושות, חוץ מנפוליאון, היה מסוכן? שנית, כפי שוודאי אמרו לכם, אני אייקון, ואייקונים חשובים כמתים — כל מה שנדרש מהם הוא לעמוד בשקט בפארקים ולהפוך לברונזה בזמן שיונים וציפורים אחרות מקננות על כתפיהם ומחרבנות על ראשיהם. שלישית, אני בת מזל עקרב, אחד המזלות האדיבים והעדינים ביותר. אנחנו אוהבים לנהל חיים שקטים בתוך החרטומים האפלים והשלווים של נעליים, ולא להפריע לאף אחד, עד שהוא מנסה לדרוס אותנו בגסות ברגל גדולה וצהובת ציפורניים. גם אני כזאת: לא מזיקה עד שדורכים עליי, ואז אני לא אחראית לתוצאות.

כותרת ההרצאה הקטנה שלי הערב היא "בדיונאות מדעית". סיפור הכיסוי הוא שהיא עוסקת במדע בדיוני. הסבטקסט הוא ככל הנראה לְמה נועד הבדיון? או משהו דומה. והסבטקסט מתחתיו יהיה כמה פסקאות על שני ספרי המדע בדיוני שאני עצמי כתבתי. והסב־סב־סבטקסט עשוי להיות מהו אדם? כך שההרצאה הזאת היא כמו הממתק ההוא מפעם, שהרס את השיניים תמורת שני סנט בלבד: ציפוי סוכר מבחוץ, ושכבות על גבי שכבות של צבעים שונים, עד לגרעין המוזר והלא מפוענח במרכז.

קודם כול, אדבר על צורת הפרוזה המשונה המכונה בדרך כלל "מדע בדיוני", ומאחדת בין שני מושגים שכביכול לא יכולים לדור בכפיפה אחת: מדע — מהמילה הלטינית סְקייֶנטיה (scientia), שפירושה "ידע" — כלומר עיסוק בעובדות מוכחות, ובדיון (או פיקטיו, fictio) — מילה שמשמעותה "ליצור", כמו עבודה בחומר — כלומר משהו מזויף או מומצא. בַּצירוף מדע בדיוני, נדמה שמונח אחד מבטל את השני; ספר "מדע" נתפס כמשהו שנועד לבטא אמת, והצד הבדיוני — הסיפור, הבדיה — הופך אותו חסר תועלת, אם רוצים להבין באמת מהי ננוטכנולוגיה, למשל. או שמתייחסים אליו כמו שוו"ס פילדס התייחס לגולף, כלומר כאל הליכה טובה שנהרסה. מדע בדיוני נתפס לפעמים כמבנה נרטיבי עמוס חומרים גיקיים אזוטריים, שמוטב היה שיתמקד באינטראקציות חברתיות ומיניות בין בוב וקרול וטד ואליס.1

ז'ול ורן, הסבא של המדע הבדיוני מצד אביו ומחבר יצירות כגון עשרים אלף מיל מתחת למים, נחרד מהחירויות שלקח לעצמו ה"ג' ולס, שבניגוד לוֶורן לא הגביל את עצמו למכונות אפשריות — כמו הצוללת — אלא יצר מכונות אחרות — כמו מכונת זמן — שבבירור חרגו מגבולות האפשרי. "Il invente!"2 אמר עליו ז'ול ורן בהסתייגות ניכרת.

אם כך, הקִשרית בחלק הזה של ההרצאה — קשרית היא גם דבר מגעיל שצומח על מיתרי הקול אם מַרצים יותר מדי, אבל אני משתמשת במילה הזאת במובן של נקודת הצטלבות — הקשרית היא נקודת המפגש המוזרה בין מדע ובדיון. מאין זה הגיע, למה אנשים כותבים וקוראים את זה, ולְמה זה טוב?

באמריקה של שנות ה־30 של המאה ה־20, תור הזהב של מפלצות בעלות עיני חרק ונערות בשמלות שקופות, עוד לפני שהופיע המושג מדע בדיוני, סיפורים כגון מלחמת העולמות של ה"ג' וולס נקראו "רומנים מדעיים". כאן המדע הוא לוואי, והנושא הוא רומן, הגדרה רחבה ביותר.

התרגלנו לקרוא לכל יצירה ספרותית ארוכה "רומן", ולשפוט אותה על פי אמות מידה שנועדו להערכת סוג מסוים של פרוזה ארוכה, כזו שעוסקת בבני אדם הנטועים בחוג חברתי מציאותי. הסוג הזה נולד עם יצירותיהם של דניאל דפו — שניסה למכור אותו כעיתונות — וסמואל ריצ'רדסון ופאני ברני וג'יין אוסטן במאה ה־18 ובראשית המאה ה־19, והתפתחה אחר כך אצל ג'ורג' אליוט וצ'רלס דיקנס ופלובר וטולסטוי ורבים אחרים, באמצע ובסוף המאה ה־19.

היצירות האלה נחשבות נעלות אם יש בהן דמויות "עגולות" ולא "שטוחות", כי נהוג לחשוב שדמויות עגולות ניחנו בעומק פסיכולוגי רב יותר. כל מה שלא מתאים לתבנית הזאת נדחק אל תחום שנחשב רציני פחות, ה"סוגה" של מותחני ריגול וספרי פשע וסיפורי הרפתקאות ועלילות על־טבעיות ומדע בדיוני, גם אם הם כתובים לעילא — כאילו חטאו בכך שהם מסיבים הנאה "קלת־דעת", ונשלחו לחדריהם. הם ממציאים, וכולנו יודעים שהם ממציאים, לפחות עד גבול מסוים, ולכן הם לא עוסקים ב"חיים עצמם", שבהם אין צירופי מקרים ומוזרויות ואקשן או הרפתקאות — אלא אם במלחמה עסקינן, כמובן — ולכן הם לא מבוססים.

הרומן ה"רציני" מאז ומעולם תבע בעלות על אמת מסוימת — אמת על טבע האדם, או על האופן שבו אנשים מתנהגים כשהם לבושים, למעֵט בחדר השינה — כלומר, בנסיבות חברתיות גלויות לעין. ל"סוגות", כך אומרים, יש תוכניות אחרות. הן רוצות לבדר, מטרה נלוזה ואסקפיסטית, במקום לזרות מלח על הפצעים של חיי היומיום. לצערם הרב של כותבי הרומנים ה"רציניים", הציבור הרחב דווקא אוהב בידור. ביצירת המופת של ג'ורג' גיסינג ניו גראבּ סטריט, יש סופר עני שמתאבד אחרי שהרומן הריאליסטי שכתב, מר ביילי, זבן נכשל. ניו גראב סטריט יצא לאור בתקופה של שיגעון ההרפתקאות, שבא לידי ביטוי בספרים כמו היא של ריידר הגרד והרומנים המדעיים של ה"ג' ולס, ומצבו של מר ביילי, זבן — אילו היה רומן אמיתי — היה בכי רע. אם אתם חושבים שזה לא יכול לקרות עכשיו, תעיפו מבט בנתוני המכירות של חיי פַּיי — רומן הרפתקאות טהור — או של צופן דה וינצ'י, כנ"ל, ובערפדיאדה המתמשכת של אן רייס.

הרקע של הרומן הריאליסטי ה"נכון" הוא "הארץ התיכונה", ובאמצע "הארץ התיכונה" שוכן המעמד הבינוני, והגיבור והגיבורה מתאימים בדרך כלל לנורמה הנחשקת, או לפחות יכולים להיות כאלה — למשל בגרסאות טרגיות כמו זו של תומס הרדי, אם הגורל והחברה לא היו מתנגדים לכך. כמו שאומרים לקטורים של הוצאות ספרים, "אנחנו אוהבים את האנשים האלה." יש גם וריאציות גרוטסקיות על הנורמה הנחשקת, כמובן, אבל הן לובשות צורה של אנשים פגומים באישיותם או במראם, ולא של צדפות מדברות מרושעות או אנשי־זאב או חייזרים. רעיונות לגבי צורות חדשניות של ארגון חברתי שטרם נוסו, למשל, מוצגים באמצעות שיחות בין הדמויות, או בצורת יומן או חלום בהקיץ, ולא בתיאורים דרמטיים, כמו בסוגת האוטופיה או בדיסטופיה. הדמויות המרכזיות ממוקמות במרחב חברתי באמצעות הוריהן וקרוביהן, גם אם הם עצמם לא טובים דיים או מתים בתחילת הסיפור. הדמויות המרכזיות האלה לא מוצנחות לתוך הטקסט כמבוגרים מוגמרים, אלא זוכות גם לעבר ולהיסטוריה. סיפורת כזאת מתעסקת במצב הערוּת המודע, ואם מישהו הופך לפרוק־רגליים, זה קורה רק בסיוט.

אבל לא כל סיפורת בדויה היא רומן נאמן למציאות. ספר יכול להיחשב סיפורת בדויה גם אם הוא לא רומן. מסעות ההלך, למשל, אמנם בדוי וכתוב בפרוזה, אבל הוא לא נועד להיות "רומן", כי לא היה דבר כזה בזמן שהוא נכתב. זהו רומנס — סיפור על הרפתקאות של גיבור, בשילוב עם אלגוריה על השלבים בחייו של נוצרי. (זהו גם אחד מאבות המדע הבדיוני, אבל הוא לא מזוהה ככזה בדרך כלל.) הנה עוד כמה צורות פרוזה שהן לא רומנים "נכונים": הווידוי. הסימפוזיון. הסאטירה המניפאית, או "אנטומיה".3 האוטופיה והתאומה המרושעת שלה, הדיסטופיה.

נתניאל הות'ורן כינה אחדות מהיצירות שלו בשם "רומנסים", כדי להבדיל אותן מרומנים. ייתכן שהוא חשב על הנטייה של הרומנס להשתמש בתבניתיות מובהקת יותר מזו המיוחסת לרומן — הגיבורה הבלונדינית לעומת האלטר־אגו הכהה שלה, למשל. בצרפתית יש שתי מילים לסיפורים קצרים — contes ו־nouvelles, "אגדות" ו"חדשות" — וזו הבחנה שימושית. "אגדות" יכולות להתקיים בכל מקום ועשויות לחרוג למרחבים שנחשבים מחוץ לתחום ברומן — המרתפים ועליות הגג של הנפש, שדמויות ברומנים מגיעות אליהם רק בחלומות ובפנטזיות, לובשים כאן צורה מוחשית וצועדים על פני האדמה. "חדשות", לעומת זאת, מחדשות לנו; הכוונה לחדשות יומיומיות, כלומר "חיי היומיום". יכולות להיות שם תאונות דרכים וספינות טבועות, אבל לא סביר שיהיו שם מפלצות של פרנקנשטיין; עד שמישהו יצליח לייצר אחת כזאת ב"חיי היומיום".

אבל ב"חדשות" יש יותר מחדשות. פרוזה יכולה למסור סוג אחר של חדשות; היא מדברת על מה שהיה וחלף, אבל גם על מה שעתיד לבוא. כשכותבים על מה שעתיד לבוא, אפשר לעסוק בעיתונות מהסוג המתריע, שבעבר נחשב נבואת זעם ומכונה לעיתים אַגִיטְפְּרוֹפּ — אם תבחרו את הממזר הזה, אם תבנו את הסכר הזה, אם תפילו את הפצצה הזאת, שערי הגיהינום ייפתחו; או בניסוח מעודן יותר, נו נו נו! — אבל כמי שנשאלת לעיתים קרובות מדי "איך ידעת?", אני רוצה להבהיר שאני לא בקטע של נבואה, לפחות לא מהסוג הזה. אף אחד לא יכול לנבא את העתיד. יש יותר מדי משתנים. במאה ה־19 טניסון כתב שיר בשם "לוקסלי הול", שכביכול חזה — בין היתר — את עידן המטוסים, והוא כולל את השורה "כי טבלתי בתוך העתיד, עד קצה האופק"; אלא שזה לא באמת אפשר. אבל אפשר לטבול בהווה, והוא מכיל את זרעי העתיד. כדברי הסופר ויליאם גיבסון, העתיד כבר כאן, הוא פשוט מחולק באופן לא שווה. לכן אפשר להביט על טלה ולנחש ניחוש מושכל כגון, "אם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הטלה הזה כנראה יהפוך לכבשה או לארוחת ערב," וככל הנראה לא יהפוך למפלצת צמרירית שתרמוס את ניו יורק.

אם אתם כותבים על העתיד ולא עוסקים בחיזוי עיתונאי, סביר להניח שתכתבו משהו שאנשים יכנו אותו מדע בדיוני או ספרות ספקולטיבית. אני אוהבת להבחין בין מדע בדיוני פרופר — בעיניי התווית הזאת מתאימה לספרים שמציגים דברים שעוד אי־אפשר לעשות או להתחיל לעשות, כמו לעבור ליקום אחר דרך חור־תולעת — לבין ספרות ספקולטיבית, שמשתמשת באמצעים נגישים פחות או יותר, כגון כרטיסי אשראי, ומתרחשת בכדור הארץ. אבל המונחים האלה נזילים. יש שמשתמשים במונח ספרות ספקולטיבית כמטרייה שמכסה גם את המדע הבדיוני על כל הצורות ההיברידיות שלו — פנטזיית מדע בדיוני וכן הלאה — ואחרים בוחרים את ההפך.

*המשך הפרק בספר המלא*