שיעורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיעורים
מכר
אלפי
עותקים
שיעורים
מכר
אלפי
עותקים

שיעורים

4.5 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Lessons
  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 492 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: דורון זילברבוך
  • זמן האזנה: 19 שעות ו 46 דק'

איאן מקיואן

איאן מקיואן נולד באנגלייה ב-1948 והחל לכתוב בראשית שנות השבעים. יצירתו הענפה זיכתה אותו בכמה פרסים חשובים, ובהם, ב-1988, פרס בּוּקֶר היוקרתי על ספרו אמסטרדם. ספריו שראו אור בהוצאת עם עובד: כלבים שחורים (1997), אהבה עיקשת (1999), אמסטרדם (2000), כפרה (2002), שבת והחולם בהקיץ (2006), על חוף צ'זיל והתמים (2007), סולאר (2011), דברי מתיקה (2013), טובת הילד (2015) וקליפת אגוז (2017).

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בעוד העולם מלקק את פצעי מלחמת העולם השנייה ומסך הברזל יורד על אירופה, חייו של רולנד ביינס בן האחת עשרה משתנים מן הקצה אל הקצה. הוא רחוק אלפי קילומטרים מן האהבה המגוננת של אימו, עזוב לנפשו בפנימייה באנגלייה, ורגישותו ופגיעותו מושכות אליו את המורה לפסנתר מיס קורנל. הקשר ביניהם יותיר בו צלקות וזיכרונות אהבה לתמיד.

רולנד נזכר בכל זה כשאשתו נעלמת ומשאירה אותו לבדו עם בנו הפעוט. כעת נגזר עליו להתעמת עם אמיתוֹת קיומו חסר המנוח שהוא נמנע מהן כל השנים. רדוף החמצות והזדמנויות שאבדו לבלי שוב, הוא מבקש ניחומים בכל דרך אפשרית – מוזיקה, ספרות, חברים, סקס, פוליטיקה, ולבסוף אהבה – האחת מייסרת והאחרת גואלת. המסע שהוא יוצא אליו מעלה שאלות בעלות חשיבות עילאית לכולנו: האם יש ביכולתנו לנווט את נתיב חיינו בדעה צלולה בלי לגרום נזק לאחרים? כיצד מאורעות עולמיים שאינם בשליטתנו מעצבים את חיינו ואת הזיכרונות שלנו? ומה באמת אנחנו יכולים ללמוד מטראומות העבר?

שיעורים, הרומן האישי ביותר של איאן מקיואן עד כה, הוא יצירה אפּית מרתקת שמתייחדת ברגישות אנושית עמוקה. זוהי כרוניקה של זמננו – התבוננות אמיצה בהיסטוריה ובפירושה של אנושיות מנקודת המבט של אדם יחיד.

פרק ראשון

1.
זה היה זיכרון שעלה מתוך נדודי שינה, לא חלום. שוב שיעור הפסנתר — רצפה כתומת מרצפות, חלון גבוה, פסנתר זקוף חדש בחדר ריק סמוך לחדר החולים. הוא היה בן אחת עשרה וניסה לנגן יצירה המוכרת לאחרים בתור הפרלוד הראשון של באך מהכרך הראשון של "הפסנתר המושווה", בגרסה קלה. אבל הוא לא ידע דבר על כך. הוא לא תהה אם היא מפורסמת או נשכחת. לא שאל מתי ולא איפה. הוא לא היה יכול להעלות בדעתו שמישהו טרח פעם לכתוב אותה. המוזיקה פשוט הייתה שם, דבר של בית ספר או דבר חשוך, כמו יער אורנים בחורף, בלעדי לו, מבוך פרטי של צער קר שלעולם לא יאפשר לו לצאת.

המורה ישבה קרוב אליו על השרפרף הארוך. עגולת פנים, זקופה, מבושמת, קפדנית. יופייה נותר חבוי מאחורי הגינונים. היא מעולם לא הזעיפה פנים או חייכה. היו ילדים שאמרו שהיא מטורפת, אבל הוא פקפק בכך.

הוא עשה טעות באותו מקום, המקום שתמיד טעה בו, והיא רכנה קרוב יותר כדי להראות לו. זרועה הנוגעת בכתף שלו הייתה איתנה וחמימה, וידיה, הציפורניים הצבועות שלה, היו היישר מעל חיקו. הוא חש שדגדוג נורא מנקז את תשומת ליבו.

"תקשיב, צליל נינוח, מתפשט בגלים קלים."

אבל כשניגנה הוא לא שמע שום התפשטות נינוחה בגלים קלים. הבושם שלה הציף את חושיו והחריש אותו. זה היה ניחוח מעוגל, מתקתק עד לזרא, כמו עצם קשה, חלוק אבן מנהר, שנדחף למחשבות שלו. שלוש שנים אחרי כן הוא למד שהיו אלה מי ורדים.

"נסה שוב." היא הגביהה את צליל קולה בנימת אזהרה. היא הייתה מוזיקלית, הוא לא. הוא ידע שהמחשבות שלה במקום אחר, שפחיתות הערך שלו משעממת אותה — עוד ילד פנימייה מלוכלך בדיו. אצבעותיו לחצו על הקלידים הצורמים. הוא ראה בתווים את המקום הבעייתי לפני שהגיע אליו, זה קרה לפני שזה קרה, הטעות יצאה לקראתו בזרועות מושטות, כמו אֵם שמוכנה להניף אותו באוויר. תמיד אותה טעות באה לאסוף אותו בלי הבטחה לנשיקה. וכך זה קרה. לאגודל שלו היו חיים משלו.

יחד הם הקשיבו לתווים הלא נכונים נמוגים בדממה המאווששת.

"מצטער," הוא לחש לעצמו.

מורת הרוח שלה התבטאה בנשיפה מהירה דרך הנחיריים, רחרוח מהופך שהוא כבר שמע כמותו לפני כן. אצבעותיה מצאו את החלק הפנימי של רגלו, בדיוק במכפלת של המכנסיים הקצרים האפורים, וצבטו אותו בחוזקה. באותו לילה יהיה שם סימן כחול זעיר. מגעה היה צונן כשידה נעה מעלה מתחת למכנסיים אל נקודת המפגש בין הגומי של התחתונים לעור. הוא נדחק וקם במהירות מהשרפרף ונעמד, סמוק.

"שב! אתה תתחיל עוד פעם!"

החומרה שלה מחתה את אשר קרה עכשיו. זה היה כלא היה, והוא כבר פקפק בזיכרון שלו. הוא היסס לפני עוד אחת מן ההיתקלויות המסמאות ההן באורחות המבוגרים. הם אף פעם לא מספרים לך מה שהם יודעים. הם מסתירים ממך את גבולות הבורות שלך. מה שקרה, מה שזה לא היה, הוא בהכרח אשמתו, וחוסר הציות מנוגד לטבעו. וכך התיישב, הרים את ראשו אל הטור הקודר של מפתחות סול בַּמקום שהיו תלויים על הדף, ופתח שוב, באופן יציב עוד פחות מלפני כן. לא הייתה יכולה להיות שום התפשטות בגלים קלים, לא ביער הזה. מהר מדי הוא התקרב אל אותו מקום בעייתי. האסון היה ודאי, והידיעה על כך אישרה זאת בעוד האגודל האידיוט שלו יורד בזמן שהיה עליו להישאר בלי תנועה. הוא עצר. הצרימה המתמשכת נשמעה כמו שמו הנאמר בקול רם. היא תפסה בסנטר שלו בין עצם האצבע לאגודל והפנתה את פניו אל פניה. אפילו הבל הפה שלה הדיף ניחוח. בלי להסיט את המבט מעיניו היא שלחה יד אל סרגל שלושים הסנטימטרים שעל מכסה הפסנתר. הוא לא התכוון לתת לה להלקות אותו, אבל כשהחליק מהשרפרף הוא לא ראה מה מחכה לו. היא הכניסה לו מכה בברך, בשפת הסרגל, לא בחלק השטוח, וזה צרב. הוא פסע צעד לאחור.

"אתה תעשה מה שאומרים לך ותתיישב."

רגלו בערה, אבל הוא לא יניח עליה את היד, עוד לא. הוא נתן בה מבט אחרון, ביופייה, בחולצה הצמודה בעלת הצווארון הגבוה וכפתורי הפנינים, בקמטים המלוכסנים הפרוסים כמניפה באריג, שיצרו השדיים שלה מתחת למבטה היאה והיציב.

הוא ברח ממנה בשדרת עמודים של חודשים עד שהיה בן שלוש עשרה והייתה שעת לילה מאוחרת. חודשים היא כיכבה בחלומותיו בהקיץ לפני השינה. אבל הפעם זה היה שונה, התחושה הייתה פראית, הצניחה הצוננת בבטן הייתה מה ששיער שאנשים קוראים לו ״אקסטזה״. הכול היה חדש, טוב או רע, והכול היה שלו. דבר מעולם לא היה מרגש כל כך כמו חציית הנקודה שאין דרך חזרה ממנה. מאוחר מדי, אי אפשר לחזור אחורה, למי אכפת? אחוז השתאות הוא גמר בתוך היד בפעם הראשונה. כשהתאושש הוא התיישב בחושך, יצא מהמיטה, הלך לשירותים של אולם השינה לבחון את הטיפה הכדורית החיוורת שבכף ידו, כף יד של ילד.

כאן נמוגו זיכרונותיו והיו לחלימה. הוא הלך והתקרב, התקרב מבעד ליקום המנצנץ אל תצפית מראש הר מעל האוקיינוס מרוחק כמו זה שקוֹרְטֶז השמן ראה בשיר שהכיתה כולה העתיקה עשרים וחמש פעמים כעונש. ים של יצורים מתפתלים, קטנים יותר מראשנים, מיליונים על מיליונים, דחוסים עד האופק המעוקל. התקרב עוד יותר עד שמצא יחיד כלשהו שהתקדם בשחייה בקרב ההמון ועקב אחריו, נסחף ונדחק עם אחים ואחיות לאורך תעלות ורודות חלקות, משיג ועובר את היתר בעוד הם נשמטים בתשישות ונעלמים. לבסוף הוא הגיע לבדו אל מול דִסקה, נהדרת כמו שמש, סובבת אט־אט בכיוון השעון, רוגעת ומלאה ידע, מחכה בשוויון נפש. אם לא הוא, זה היה מישהו אחר. כשנכנס דרך פרגודים עבים אדומים כדם נישאה ממרחק יללה, ואז הפציעו פנים של תינוק בוכה.

הוא היה אדם מבוגר, משורר, כך אהב לחשוב. הוא קם ממי הרקק של שינה שנקטעה זה עתה וכשל מחדר השינה אל החדר של התינוק המייבב, אחוז חמרמורת ובעל זיפים בני חמישה ימים. הוא הרים אותו מהעריסה, אחז בו וקירב אותו אליו.

ואז הוא היה בקומה למטה, כשהילד ישן צמוד לחזהו, מכוסה בשמיכה. כיסא נדנדה ולידו, על שולחן נמוך, ספר על צרות העולם, שקנה וידע שלעולם לא יקרא אותו. היו לו צרות משלו. הוא עמד מול חלונות צרפתיים ומבטו נשלח לאורכה של גינה לונדונית צרה מבעד לרטיבות ערפילית אל עץ תפוח עירום יחיד. לשמאלו הייתה מריצה ירוקה הפוכה, שלא הוזזה מאז איזה יום נשכח בקיץ. קרוב יותר היה שולחן מתכת עגול, שהוא תמיד התכוון לצבוע אותו. אביב מאוחר קר הצניע את דבר מותו של העץ, והשנה לא יהיו לו עלים. הוא היה יכול להציל אותו בזמן עצירת גשמים חמה בת שלושה שבועות, שהתחילה ביולי, למרות האיסור על השקיה בצינור. אבל הוא היה עסוק מכדי לסחוב דליים מלאים לאורך הגינה.

עיניו נעצמו והוא נטה אחורנית, שב ושוקע בזיכרונות, לא ישן. כאן היה הפרלוד כפי שצריך לנגן אותו. עבר זמן רב מאז היה כאן, שוב בן אחת עשרה, הולך עם שלושים אחרים לעבר צריף ניסֶן ישן. הם היו צעירים מכדי לדעת כמה אומללים הם, והיה קר מכדי לדבר. אי־רצון קבוצתי הניע אותם עם הזמן, כמו להקת בלט, בשעה שירדו דוּמם במדרון תלול מכוסה דשא, הסתדרו בשורה בחוץ בערפל וחיכו בצייתנות לתחילת השיעור.

בפנים, בדיוק באמצע, היה תנור שהבעירו בו קוֹקְס, וברגע שהיה להם חם מספיק הם התחילו להשתולל. זה היה אפשרי שם, לא במקום אחר, כי המורה ללטינית, סקוטי נמוך וחביב, לא הצליח להשתלט על הכיתה. על הלוח, בכתב היד של המְלמד: "Exspectata dies aderat". מתחת, כתיבה מרושלת של ילד: היום המיוחל כבר הגיע. בצריף הזה עצמו, כך אמרו להם, גברים בתקופות רציניות יותר התכוננו פעם למלחמה בים, למדו את המתמטיקה של הנחת מוקשים. אלה היו שיעורי הבית שלהם. ואילו עכשיו ילד גדל מידות, בריון מפורסם, התקדם שם בהילוך גאוותני אל חזית הכיתה ובמבט חורש רעה התכופף והציע את אחוריו המגוחכים לחביטה צולעת בנעל ספורט מידי הסקוטי העדין. היו תרועות הידד לבריון, כי אף אחד אחר לא היה מעז עד כדי כך.

כשגברו המהומה והתוהו ובוהו ומשהו לבן הועף על השולחנות, הוא נזכר שזה יום שני. היום שחיכה לו זמן רב וחרד מפניו כבר הגיע — שוב. על מפרק כף ידו היה שעון היד העבה שאביו נתן לו. אל תאבד את זה. בעוד שלושים ושתיים דקות יש לו שיעור פסנתר. הוא ניסה שלא לחשוב על המורה כי הוא לא התאמן. חשוך ומפחיד ביער מכדי להגיע אל המקום שהאגודל שלו יורד בו כמו מאליו. אם יחשוב על אימו, הוא ייחלש. היא רחוקה ולא יכולה לעזור לו, וכך הוא הדף גם אותה הצידה. אף אחד לא יכול לעצור את בואו של יום שני. הסימן מהשבוע שעבר כבר דהה, ומה זאת אומרת להיזכר בניחוח של המורה לפסנתר? זה לא אותו דבר כמו להריח אותו. יותר כמו תמונה בלי צבעים או מקום או חוש למקום או משהו בין לבין. מעבר לאימה יש יסוד אחר, התרגשות שגם אותה הוא מוכרח להדוף הצידה.

עבור רוֹלַנְד בֶּיְינְס, הגבר חשׂוּךְ השינה בכיסא הנדנדה, העיר המתעוררת הייתה לא יותר מצליל חיפזון מרוחק, תופח עם הדקות החולפות. שעת החיפזון. אנשים מגורשים מחלומותיהם נעו ברחובות כמו הרוח. כאן לא היה לו דבר לעשות אלא לשמש מיטה לבן שלו. בחזהו הוא חש את פעימות הלב של התינוק, קצת פחות מכפליים הקצב שלו עצמו. הדופק שלהם פעם בהתאמה וללא התאמה, אבל יום אחד לא תהיה עוד התאמה ביניהם. הם לעולם לא יהיו קרובים כך. הוא יכיר אותו פחות טוב, ואחר כך אפילו פחות. אחרים יכירו את לוֹרֵנְס טוב ממנו — איפה הוא, מה הוא עושה ואומר, כשיתקרב לחבר זה וזה ואחר כך לאהובה זו וזו. כשיבכה לפעמים, לבדו. מאביו — ביקורים מזדמנים, חיבוק מהלב, עדכונים בענייני עבודה, משפחה, קצת פוליטיקה ואז שלום ולהתראות. אבל בינתיים הוא ידע הכול עליו, איפה הוא בכל רגע, בכל מקום. הוא היה המיטה של הילד והאלוהים שלו. השחרור הארוך מהאחיזה הוא אולי מהות ההורות, ומכאן לא היה אפשר להעלות אותו על הדעת.

שנים רבות עברו מאז שחרר מאחיזתו את הילד בן האחת עשרה עם הסימן הסגלגל הסודי בחלק הפנימי של הירך. באותו ערב הוא בחן את הסימן אחרי כיבוי האורות, הפשיל מטה את הפיג'מה בשירותים, התכופף כדי להביט מקרוב. לפניו היו טביעות האצבע והאגודל שלה, החתימה שלה, תיעוד כתוב של הרגע שנתן לו תוקף אמיתי. סוג של תצלום. כשהחליק באצבעו סביב הגבולות בַּמקום שהעור החיוור השתנה בהדרגה מירקרק לכחול, הוא לא חש כאב. הוא לחץ בחוזקה, בדיוק באמצע, בַּמקום שהיה כמעט שחור. זה לא כאב.

***

בשבועות שלאחר היעלמה של אשתו, ביקורי השוטרים והאטימה של הבית, הוא ניסה לעיתים קרובות להסביר את תחושת הרדיפה בלילה ההוא, כשפתאום היה לבדו. עייפות ולחץ נפשי עימתו אותו עם הנחות יסוד, עם עקרונות ראשוניים, עם העבר שאין לו סוף. היה גרוע יותר אילו ידע מה מחכה לו — ביקורים לרוב במשרד אכול דאגה, המתנה ארוכה עם מאות אחרים על ספסלי פלסטיק מקובעים לרצפה עד שיכריזו על המספר שלו, ראיונות מרובים שבהם שטח את הטענות שלו בעוד לורנס ה' ביינס מפרכס ומקשקש בחיקו. לבסוף זכה לקצת סיוע מהמדינה, הטבות לחד־הוריים, קצבת אלמנוּת דלה, אף על פי שהיא לא מתה. כשלורנס יהיה בן שנה, יהיה לו מקום במעון יום בזמן שאביו יקבל קתדרה — במוקד טלפוני או במשהו דומה. פרופסור להקשבה מועילה. הגיוני לגמרי. האם הוא ייתן לאחרים לכלכל אותו בעודו מתייסר כל אחר הצהריים על הסֶסְטינוֹת שלו? לא הייתה סתירה. זה היה סידור, חוזה שהוא נענה לתנאיו — ושנא אותו.

מה שקרה זמן רב לפני כן בחדר קטן ליד חדר החולים היה הרה אסון כמו התסבוכת הנוכחית שלו, אבל הוא המשיך הלאה, עכשיו כמו אז, למראית עין כמעט בסדר. מה שאיים להרוס אותו בא מבפנים, ההרגשה שאינו בסדר. אם אמנם הואשם בילדותו שלא בצדק ועל כן הרגיש כך אז — מדוע לטפח את רגש האשמה עכשיו? שיאשים אותה, לא את עצמו. הוא כבר זכר בעל פה את הגלויות ואת הפתק ממנה. על פי הנוהג, פתקים כאלה היו משאירים על שולחן המטבח. את הפתק שלה היא השאירה על הכרית שלו, כמו שוקולד מריר בבית מלון. אל תנסה למצוא אותי. אני בסדר. זאת לא אשמתך. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים. נסה בבקשה לסלוח לי. על המיטה, בצד שלה, היו המפתחות שלה לבית.

איזה סוג של אהבה זו הייתה? האם הלידה היא שהייתה החיים הלא נכונים? היו מקרים, בדרך כלל אחרי שתייה רצינית, שהיה מתמקד במשפט האחרון שלא הצליחה להשלים ומתעב אותו. נסה בבקשה לסלוח לי, היא הייתה צריכה להגיד, כמו שאני כבר סלחתי לעצמי. הרחמים העצמיים של המסתלק בחשאי אל מול הבהירות המרה של הנשאר מאחור, מי שהסתלקו ממנו. זה נעשה קשה עם כל אצבע של סְקוֹץ'. אצבע אחרת, סמויה מן העין, שסימנה לו לבוא. הוא שנא אותה בהדרגה יותר ויותר, וכל מחשבה הייתה חזרה, וריאציה על הנושא של נטישתה הגדושה אהבה עצמית. אחרי שעה של הרהורים חקרניים הוא ידע שנקודת המפנה אינה רחוקה, הציר של העבודה שלו עם עצמו הערב. כמעט הגענו, תמזוג עוד. מחשבותיו האטו ואז נעצרו בבת אחת בלי שום סיבה שהיא, כמו השיר שהיה על הכיתה שלהם ללמוד בעל פה תחת איום בעונש. יום חם בתחנת רכבת קטנה בגלוסטרשייר ודממה שמישהו משתעל לתוכה. ואז זה היה מפציע בו שוב — ההבנה הצלולה, בהירה וחדה כמו ציפור שיר בסמוך. סוף כל סוף הוא היה שתוי וחופשי לאהוב אותה שוב ולרצות שתחזור. היופי המלאכי המרוחק שלה, השבירוּת של ידיה בעלות העצמות הקטנות וקולה המושפע רק בקושי מילדוּת גרמנית, קצת צרוד, כמו אחרי התקף צעקות. אבל היא מעולם לא צעקה. היא אהבה אותו, ולכן האשמה בוודאי נעוצה בו והיה מתוק מצידה להגיד לו בפתק שלא. הוא לא ידע איזה חלק לקוי שלו להאשים, אז נראה שכל כולו אשם.

מלא חרטה מטושטשת, בענן עצוב־מתוק, הוא היה מתקדם במהורהר במעלה המדרגות, בודק מה שלום התינוק, נרדם, לפעמים בכל הבגדים, לרוחב המיטה, ומקיץ בשעות הקטנות הצחיחות, מותש ודרוך, נזעם וצמא, מסכם בחושך את המעלות הטובות שלו ואיך נעשה לו עוול. הוא הרוויח כמעט כמוה והשקיע שווה בשווה בלורנס, כולל לילות, היה נאמן, אוהב, מעולם לא שיחק את המשורר הגאון שחי על פי כללים מיוחדים. אם כך, הוא היה שוטה, טמבל, ועל כן היא עזבה אותו, אולי למען גבר אמיתי. לא, לא, הוא תמיד היה טוב, הוא תמיד היה טוב והוא שנא אותה. זה לתמיד. הוא חזר לנקודת המוצא — שוב. הדבר הכי קרוב לשינה שהיה ביכולתו להגיע אליו עכשיו היה לשכב על הגב, בעיניים עצומות, מטה אוזן ללורנס, אבל פרט לכך תועה בזיכרונות, בתשוקות, בהמצאות, אפילו בשוּרות סבירות שלא היה לו שום רצון לרשום אותן, במשך שעה ועוד אחת ואז שלישית, אל תוך השחר. עד מהרה הוא שוב ישחזר לעצמו את ביקורי השוטרים, את החשד שרבץ עליו, את הענן הרָעיל שאטם מפניו את הבית ואת השאלה אם העבודה צריכה להיעשות שוב. התהליך חסר הערך הזה הביא אותו לילה אחד אל שיעור בפסנתר. החדר המהדהד שהוא כשל לתוכו והמקום שבו נכפה עליו לצפות.

דרך הלטינית והצרפתית הוא למד על זמנים דקדוקיים. הם תמיד היו שם — עבר, הווה, עתיד — ולפני כן הוא לא שם לב איך שפה מחלקת את הזמן. עכשיו הוא ידע. המורה שלו לפסנתר השתמשה בהווה כדי להכתיב את העתיד הקרוב; "אתה יושב ישר, הסנטר מורם. אתה מחזיק את המרפקים בתשעים מעלות. האצבעות מוכנות, כפופות מעט, ואתה מניח למפרקי כפות הידיים להישאר רפויים. אתה מסתכל ישר על הדף."

הוא ידע גם מהן תשעים מעלות. מהם זמנים, איך מאייתים זוויות. אלה היו יסודות של העולם הממשי, שאביו שלח אותו שלושת אלפים קילומטרים הרחק מאימו כדי ללמוד אותם. היו עניינים שנוגעים למבוגרים, מיליונים מהם, וזה אחר זה הם יהיו שלו. כשהגיע מהשיעור בלטינית, מתנשם ובַזמן, תחקרה אותו המורה לפסנתר בדבר התרגילים שעשה במשך השבוע. הוא שיקר לה. אחר כך היא שוב התיישבה קרוב. היא עטפה אותו בבושם שלה. הסימן שטבעה ברגלו בשבוע הקודם כבר דהה, וזיכְרון הדבר שקרה היה לא ודאי. אבל אם היא תנסה להכאיב לו שוב, הוא יברח מהחדר בלי שהיות. זה היה סוג של חוזק, אוושת התרגשות בחזה, להעמיד פנים שתרגל שלוש שעות במהלך השבוע. האמת הייתה אפס, גם לא שלוש דקות. הוא מעולם לא רימה אישה לפני כן. הוא שיקר לאביו, שעורר בו פחד, כדי להימנע מצרות, אבל לאימו אמר את האמת תמיד.

המורה כחכחה רכות בגרון, עדות לכך שהיא מאמינה לו. או שאולי לא.

היא לחשה: "טוב מאוד. צא לדרך."

הספר הדק הגדול של הקטעים הקלים למתחילים היה פתוח במרכז. בפעם הראשונה הוא הבחין בשלוש סיכות מהדק שאיגדו את הספר לאורך הקיפול. אותן לא היה צריך לנגן — המחשבה הטיפשית כמעט העלתה חיוך על שפתיו. הלולאה הזקופה החמורה של מפתח סול; מפתח פָה המצונף כמו עוּבּר הארנבת בספר הביולוגיה; התווים השחורים ואלה הלבנים הפתוחים שמחזיקים אותם יותר; העמוד הכפול המלוכלך הזה עם קצות הדפים המקומטים מרוב שימוש, שהיה העונש המיוחד שלו — דבר מכל אלה לא נראה עכשיו מוכר או אפילו בלתי ידידותי.

כשהתחיל, התו הראשון שלו היה כפול בעוצמתו מהשני. הוא עבר בזהירות אל התו השלישי ואל הרביעי וצבר מהירות. זו הייתה ערנות, ואז זה נתן הרגשת התגנבות. העובדה שלא תרגל שחררה אותו. הוא ציית לתווים, יד שמאל עם יד ימין והתעלם מן האִצבוע המסומן בעיפרון. הדבר היחיד שהיה עליו לזכור הוא ללחוץ על הקלידים בסדר הנכון. המקום הבעייתי הסתער עליו פתאום, אבל האגודל השמאלי שלו שכח לרדת, ואז היה מאוחר מדי, הוא כבר עבר את זה, היה בצד האחר, נע למישרין על פני הקרקע השטוחה מעל היער, במקום שהאור והמרחב נקיים יותר, ולפרק זמן מתמשך נדמה היה לו שהוא מבחין בשמץ מלודיה תלוי כמו בדיחה מעל מצעד הצלילים היציב שלו.

הוא מילא שתי הוראות, אולי שלוש, כל שנייה דרשה את מלוא הריכוז. הוא שכח את עצמו ואפילו שכח אותה. הזמן והמקום התמוססו. הפסנתר נעלם ועימו הקיום עצמו. בסוף, כשמצא את עצמו מנגן אקורד פתוח נינוח בשתי ידיים, זה היה כמו להתעורר משנת לילה. אבל הוא לא הרחיק את ידיו כפי שהורה לו לעשות סימן ההפסקה של שני שלמים על הדף. האקורד הדהד והתמעט בחדר הקטן הריק.

הוא לא הרפה כשחש את ידה על ראשו, אפילו כשלחצה בכוח כדי לסובב את פניו לעברה. דבר בהבעת פניה לא אמר לו מה יקרה עכשיו.

היא אמרה בשקט: "אתה..."

באותו הרגע הוא הרים את ידיו מהקלידים.

"אתה חתיכת..."

בתנועה מסובכת היא הנמיכה והטתה את ראשה, באופן שפניה קרבו לשלו והסתערו עליהן בקֶשֶת שהסתיימה בנשיקה, מלוא השפתיים שלה על שפתיו, נשיקה מתארכת רכה. הוא לא התנגד ולא השתלב. זה קרה והוא נתן לזה לקרות ולא הרגיש כלום בזמן שזה נמשך. רק במבט לאחור, כשהחיה וחזר והחיה את הרגע ביחידוּת והפיח בו רוח חיים, הוא קלט עד כמה חשוב היה. בזמן שזה נמשך, שפתיה היו על שפתיו והוא חיכה בהלם שהרגע יעבור. ואז הייתה הפרעה פתאומית וזה נגמר. הבזק של צל חולף או תנועה הוטל על פני החלון הגבוה. היא נסוגה ממנו ופנתה והביטה, כמוהו. שניהם הבחינו או חשו בזה בעת ובעונה אחת, בזווית העין. האם היו אלה פנים, פנים מסויגות וכתף? אבל החלון הרבוע הקטן הציג בפניהם רק ענן מרופט וקרעי כחול חורפי חיוור. הוא ידע שמבחוץ החלון גבוה ושאפילו המבוגר הכי ענקי לא יוכל להגיע אליו. זו הייתה ציפור, מן הסתם יונה מהשובך בחצר האורווה הישנה. אבל מורָה ותלמיד נפרדו באשמה, ואף על פי שהבין רק מעט, הוא ידע שעכשיו מאחד ביניהם סוד. החלון הריק העלה בגסות את זכר עולם האנשים שבחוץ. הוא גם הבין שיהיה לא מנומס אם ירים את ידו אל פיו כדי להקל את תחושת העקצוץ של לחות מתייבשת.

היא פנתה בחזרה אליו, ובקול מרגיע ויציב שרימז על היעדר עניין בעולם החטטני, הביטה עמוק לתוך עיניו כשדיברה, הפעם בקול חביב בזמן עתיד, שנהגה להשתמש בו כדי שההווה יישמע הגיוני, ועכשיו הוא נשמע כך. אבל הוא מעולם לא שמע אותה אומרת כל כך הרבה.

"רולנד, בעוד שבועיים יש חופשה של חצי יום. זה יוצא ביום שישי. אני רוצה שתקשיב לי טוב. אתה תבוא באופניים שלך לכפר שלי. אֶרְווֹרְטוֹן. כשבאים מהוֹלבְּרוֹק זה אחרי הפאב, מימין. דלת ירוקה. אתה תבוא בזמן לארוחת צהריים. אתה מבין?"

הוא הנהן ולא הבין כלום. הוא נותר אובד עצות מול הצורך לרכוב על אופניים לעברו האחר של חצי האי בדרכים צרות ובשבילים חקלאיים אל הכפר שלה לארוחת צהריים בזמן שהוא יכול לאכול בבית הספר. הוא נותר אובד עצות מול הכול. בו בזמן, למרות הבלבול או בגללו, הוא נכסף להיות לבדו כדי להרגיש את הנשיקה ולחשוב עליה.

"אני אשלח לך הודעה, להזכיר לך. מעכשיו והלאה יהיו לך שיעורים עם מר קלייר. לא איתי. אני אגיד לו שאתה מתקדם מצוין. ועכשיו, איש צעיר, אנחנו הולכים לנגן סולם מז'ורי וסולם מינורי עם שני דיאזים."

המשך הפרק בספר המלא

איאן מקיואן

איאן מקיואן נולד באנגלייה ב-1948 והחל לכתוב בראשית שנות השבעים. יצירתו הענפה זיכתה אותו בכמה פרסים חשובים, ובהם, ב-1988, פרס בּוּקֶר היוקרתי על ספרו אמסטרדם. ספריו שראו אור בהוצאת עם עובד: כלבים שחורים (1997), אהבה עיקשת (1999), אמסטרדם (2000), כפרה (2002), שבת והחולם בהקיץ (2006), על חוף צ'זיל והתמים (2007), סולאר (2011), דברי מתיקה (2013), טובת הילד (2015) וקליפת אגוז (2017).

סקירות וביקורות

אין אירוע במאה החולפת שגיבורו של מקיואן לא סימן עליו וי. אז איך יכול להיות שבסופו של יום, הוא לא למד דבר? אהרון לפידות ישראל היום 23/10/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
מה למדתי רן בן-נון ביקורת העורך 20/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Lessons
  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 492 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: דורון זילברבוך
  • זמן האזנה: 19 שעות ו 46 דק'

סקירות וביקורות

אין אירוע במאה החולפת שגיבורו של מקיואן לא סימן עליו וי. אז איך יכול להיות שבסופו של יום, הוא לא למד דבר? אהרון לפידות ישראל היום 23/10/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
מה למדתי רן בן-נון ביקורת העורך 20/09/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
שיעורים איאן מקיואן

1.
זה היה זיכרון שעלה מתוך נדודי שינה, לא חלום. שוב שיעור הפסנתר — רצפה כתומת מרצפות, חלון גבוה, פסנתר זקוף חדש בחדר ריק סמוך לחדר החולים. הוא היה בן אחת עשרה וניסה לנגן יצירה המוכרת לאחרים בתור הפרלוד הראשון של באך מהכרך הראשון של "הפסנתר המושווה", בגרסה קלה. אבל הוא לא ידע דבר על כך. הוא לא תהה אם היא מפורסמת או נשכחת. לא שאל מתי ולא איפה. הוא לא היה יכול להעלות בדעתו שמישהו טרח פעם לכתוב אותה. המוזיקה פשוט הייתה שם, דבר של בית ספר או דבר חשוך, כמו יער אורנים בחורף, בלעדי לו, מבוך פרטי של צער קר שלעולם לא יאפשר לו לצאת.

המורה ישבה קרוב אליו על השרפרף הארוך. עגולת פנים, זקופה, מבושמת, קפדנית. יופייה נותר חבוי מאחורי הגינונים. היא מעולם לא הזעיפה פנים או חייכה. היו ילדים שאמרו שהיא מטורפת, אבל הוא פקפק בכך.

הוא עשה טעות באותו מקום, המקום שתמיד טעה בו, והיא רכנה קרוב יותר כדי להראות לו. זרועה הנוגעת בכתף שלו הייתה איתנה וחמימה, וידיה, הציפורניים הצבועות שלה, היו היישר מעל חיקו. הוא חש שדגדוג נורא מנקז את תשומת ליבו.

"תקשיב, צליל נינוח, מתפשט בגלים קלים."

אבל כשניגנה הוא לא שמע שום התפשטות נינוחה בגלים קלים. הבושם שלה הציף את חושיו והחריש אותו. זה היה ניחוח מעוגל, מתקתק עד לזרא, כמו עצם קשה, חלוק אבן מנהר, שנדחף למחשבות שלו. שלוש שנים אחרי כן הוא למד שהיו אלה מי ורדים.

"נסה שוב." היא הגביהה את צליל קולה בנימת אזהרה. היא הייתה מוזיקלית, הוא לא. הוא ידע שהמחשבות שלה במקום אחר, שפחיתות הערך שלו משעממת אותה — עוד ילד פנימייה מלוכלך בדיו. אצבעותיו לחצו על הקלידים הצורמים. הוא ראה בתווים את המקום הבעייתי לפני שהגיע אליו, זה קרה לפני שזה קרה, הטעות יצאה לקראתו בזרועות מושטות, כמו אֵם שמוכנה להניף אותו באוויר. תמיד אותה טעות באה לאסוף אותו בלי הבטחה לנשיקה. וכך זה קרה. לאגודל שלו היו חיים משלו.

יחד הם הקשיבו לתווים הלא נכונים נמוגים בדממה המאווששת.

"מצטער," הוא לחש לעצמו.

מורת הרוח שלה התבטאה בנשיפה מהירה דרך הנחיריים, רחרוח מהופך שהוא כבר שמע כמותו לפני כן. אצבעותיה מצאו את החלק הפנימי של רגלו, בדיוק במכפלת של המכנסיים הקצרים האפורים, וצבטו אותו בחוזקה. באותו לילה יהיה שם סימן כחול זעיר. מגעה היה צונן כשידה נעה מעלה מתחת למכנסיים אל נקודת המפגש בין הגומי של התחתונים לעור. הוא נדחק וקם במהירות מהשרפרף ונעמד, סמוק.

"שב! אתה תתחיל עוד פעם!"

החומרה שלה מחתה את אשר קרה עכשיו. זה היה כלא היה, והוא כבר פקפק בזיכרון שלו. הוא היסס לפני עוד אחת מן ההיתקלויות המסמאות ההן באורחות המבוגרים. הם אף פעם לא מספרים לך מה שהם יודעים. הם מסתירים ממך את גבולות הבורות שלך. מה שקרה, מה שזה לא היה, הוא בהכרח אשמתו, וחוסר הציות מנוגד לטבעו. וכך התיישב, הרים את ראשו אל הטור הקודר של מפתחות סול בַּמקום שהיו תלויים על הדף, ופתח שוב, באופן יציב עוד פחות מלפני כן. לא הייתה יכולה להיות שום התפשטות בגלים קלים, לא ביער הזה. מהר מדי הוא התקרב אל אותו מקום בעייתי. האסון היה ודאי, והידיעה על כך אישרה זאת בעוד האגודל האידיוט שלו יורד בזמן שהיה עליו להישאר בלי תנועה. הוא עצר. הצרימה המתמשכת נשמעה כמו שמו הנאמר בקול רם. היא תפסה בסנטר שלו בין עצם האצבע לאגודל והפנתה את פניו אל פניה. אפילו הבל הפה שלה הדיף ניחוח. בלי להסיט את המבט מעיניו היא שלחה יד אל סרגל שלושים הסנטימטרים שעל מכסה הפסנתר. הוא לא התכוון לתת לה להלקות אותו, אבל כשהחליק מהשרפרף הוא לא ראה מה מחכה לו. היא הכניסה לו מכה בברך, בשפת הסרגל, לא בחלק השטוח, וזה צרב. הוא פסע צעד לאחור.

"אתה תעשה מה שאומרים לך ותתיישב."

רגלו בערה, אבל הוא לא יניח עליה את היד, עוד לא. הוא נתן בה מבט אחרון, ביופייה, בחולצה הצמודה בעלת הצווארון הגבוה וכפתורי הפנינים, בקמטים המלוכסנים הפרוסים כמניפה באריג, שיצרו השדיים שלה מתחת למבטה היאה והיציב.

הוא ברח ממנה בשדרת עמודים של חודשים עד שהיה בן שלוש עשרה והייתה שעת לילה מאוחרת. חודשים היא כיכבה בחלומותיו בהקיץ לפני השינה. אבל הפעם זה היה שונה, התחושה הייתה פראית, הצניחה הצוננת בבטן הייתה מה ששיער שאנשים קוראים לו ״אקסטזה״. הכול היה חדש, טוב או רע, והכול היה שלו. דבר מעולם לא היה מרגש כל כך כמו חציית הנקודה שאין דרך חזרה ממנה. מאוחר מדי, אי אפשר לחזור אחורה, למי אכפת? אחוז השתאות הוא גמר בתוך היד בפעם הראשונה. כשהתאושש הוא התיישב בחושך, יצא מהמיטה, הלך לשירותים של אולם השינה לבחון את הטיפה הכדורית החיוורת שבכף ידו, כף יד של ילד.

כאן נמוגו זיכרונותיו והיו לחלימה. הוא הלך והתקרב, התקרב מבעד ליקום המנצנץ אל תצפית מראש הר מעל האוקיינוס מרוחק כמו זה שקוֹרְטֶז השמן ראה בשיר שהכיתה כולה העתיקה עשרים וחמש פעמים כעונש. ים של יצורים מתפתלים, קטנים יותר מראשנים, מיליונים על מיליונים, דחוסים עד האופק המעוקל. התקרב עוד יותר עד שמצא יחיד כלשהו שהתקדם בשחייה בקרב ההמון ועקב אחריו, נסחף ונדחק עם אחים ואחיות לאורך תעלות ורודות חלקות, משיג ועובר את היתר בעוד הם נשמטים בתשישות ונעלמים. לבסוף הוא הגיע לבדו אל מול דִסקה, נהדרת כמו שמש, סובבת אט־אט בכיוון השעון, רוגעת ומלאה ידע, מחכה בשוויון נפש. אם לא הוא, זה היה מישהו אחר. כשנכנס דרך פרגודים עבים אדומים כדם נישאה ממרחק יללה, ואז הפציעו פנים של תינוק בוכה.

הוא היה אדם מבוגר, משורר, כך אהב לחשוב. הוא קם ממי הרקק של שינה שנקטעה זה עתה וכשל מחדר השינה אל החדר של התינוק המייבב, אחוז חמרמורת ובעל זיפים בני חמישה ימים. הוא הרים אותו מהעריסה, אחז בו וקירב אותו אליו.

ואז הוא היה בקומה למטה, כשהילד ישן צמוד לחזהו, מכוסה בשמיכה. כיסא נדנדה ולידו, על שולחן נמוך, ספר על צרות העולם, שקנה וידע שלעולם לא יקרא אותו. היו לו צרות משלו. הוא עמד מול חלונות צרפתיים ומבטו נשלח לאורכה של גינה לונדונית צרה מבעד לרטיבות ערפילית אל עץ תפוח עירום יחיד. לשמאלו הייתה מריצה ירוקה הפוכה, שלא הוזזה מאז איזה יום נשכח בקיץ. קרוב יותר היה שולחן מתכת עגול, שהוא תמיד התכוון לצבוע אותו. אביב מאוחר קר הצניע את דבר מותו של העץ, והשנה לא יהיו לו עלים. הוא היה יכול להציל אותו בזמן עצירת גשמים חמה בת שלושה שבועות, שהתחילה ביולי, למרות האיסור על השקיה בצינור. אבל הוא היה עסוק מכדי לסחוב דליים מלאים לאורך הגינה.

עיניו נעצמו והוא נטה אחורנית, שב ושוקע בזיכרונות, לא ישן. כאן היה הפרלוד כפי שצריך לנגן אותו. עבר זמן רב מאז היה כאן, שוב בן אחת עשרה, הולך עם שלושים אחרים לעבר צריף ניסֶן ישן. הם היו צעירים מכדי לדעת כמה אומללים הם, והיה קר מכדי לדבר. אי־רצון קבוצתי הניע אותם עם הזמן, כמו להקת בלט, בשעה שירדו דוּמם במדרון תלול מכוסה דשא, הסתדרו בשורה בחוץ בערפל וחיכו בצייתנות לתחילת השיעור.

בפנים, בדיוק באמצע, היה תנור שהבעירו בו קוֹקְס, וברגע שהיה להם חם מספיק הם התחילו להשתולל. זה היה אפשרי שם, לא במקום אחר, כי המורה ללטינית, סקוטי נמוך וחביב, לא הצליח להשתלט על הכיתה. על הלוח, בכתב היד של המְלמד: "Exspectata dies aderat". מתחת, כתיבה מרושלת של ילד: היום המיוחל כבר הגיע. בצריף הזה עצמו, כך אמרו להם, גברים בתקופות רציניות יותר התכוננו פעם למלחמה בים, למדו את המתמטיקה של הנחת מוקשים. אלה היו שיעורי הבית שלהם. ואילו עכשיו ילד גדל מידות, בריון מפורסם, התקדם שם בהילוך גאוותני אל חזית הכיתה ובמבט חורש רעה התכופף והציע את אחוריו המגוחכים לחביטה צולעת בנעל ספורט מידי הסקוטי העדין. היו תרועות הידד לבריון, כי אף אחד אחר לא היה מעז עד כדי כך.

כשגברו המהומה והתוהו ובוהו ומשהו לבן הועף על השולחנות, הוא נזכר שזה יום שני. היום שחיכה לו זמן רב וחרד מפניו כבר הגיע — שוב. על מפרק כף ידו היה שעון היד העבה שאביו נתן לו. אל תאבד את זה. בעוד שלושים ושתיים דקות יש לו שיעור פסנתר. הוא ניסה שלא לחשוב על המורה כי הוא לא התאמן. חשוך ומפחיד ביער מכדי להגיע אל המקום שהאגודל שלו יורד בו כמו מאליו. אם יחשוב על אימו, הוא ייחלש. היא רחוקה ולא יכולה לעזור לו, וכך הוא הדף גם אותה הצידה. אף אחד לא יכול לעצור את בואו של יום שני. הסימן מהשבוע שעבר כבר דהה, ומה זאת אומרת להיזכר בניחוח של המורה לפסנתר? זה לא אותו דבר כמו להריח אותו. יותר כמו תמונה בלי צבעים או מקום או חוש למקום או משהו בין לבין. מעבר לאימה יש יסוד אחר, התרגשות שגם אותה הוא מוכרח להדוף הצידה.

עבור רוֹלַנְד בֶּיְינְס, הגבר חשׂוּךְ השינה בכיסא הנדנדה, העיר המתעוררת הייתה לא יותר מצליל חיפזון מרוחק, תופח עם הדקות החולפות. שעת החיפזון. אנשים מגורשים מחלומותיהם נעו ברחובות כמו הרוח. כאן לא היה לו דבר לעשות אלא לשמש מיטה לבן שלו. בחזהו הוא חש את פעימות הלב של התינוק, קצת פחות מכפליים הקצב שלו עצמו. הדופק שלהם פעם בהתאמה וללא התאמה, אבל יום אחד לא תהיה עוד התאמה ביניהם. הם לעולם לא יהיו קרובים כך. הוא יכיר אותו פחות טוב, ואחר כך אפילו פחות. אחרים יכירו את לוֹרֵנְס טוב ממנו — איפה הוא, מה הוא עושה ואומר, כשיתקרב לחבר זה וזה ואחר כך לאהובה זו וזו. כשיבכה לפעמים, לבדו. מאביו — ביקורים מזדמנים, חיבוק מהלב, עדכונים בענייני עבודה, משפחה, קצת פוליטיקה ואז שלום ולהתראות. אבל בינתיים הוא ידע הכול עליו, איפה הוא בכל רגע, בכל מקום. הוא היה המיטה של הילד והאלוהים שלו. השחרור הארוך מהאחיזה הוא אולי מהות ההורות, ומכאן לא היה אפשר להעלות אותו על הדעת.

שנים רבות עברו מאז שחרר מאחיזתו את הילד בן האחת עשרה עם הסימן הסגלגל הסודי בחלק הפנימי של הירך. באותו ערב הוא בחן את הסימן אחרי כיבוי האורות, הפשיל מטה את הפיג'מה בשירותים, התכופף כדי להביט מקרוב. לפניו היו טביעות האצבע והאגודל שלה, החתימה שלה, תיעוד כתוב של הרגע שנתן לו תוקף אמיתי. סוג של תצלום. כשהחליק באצבעו סביב הגבולות בַּמקום שהעור החיוור השתנה בהדרגה מירקרק לכחול, הוא לא חש כאב. הוא לחץ בחוזקה, בדיוק באמצע, בַּמקום שהיה כמעט שחור. זה לא כאב.

***

בשבועות שלאחר היעלמה של אשתו, ביקורי השוטרים והאטימה של הבית, הוא ניסה לעיתים קרובות להסביר את תחושת הרדיפה בלילה ההוא, כשפתאום היה לבדו. עייפות ולחץ נפשי עימתו אותו עם הנחות יסוד, עם עקרונות ראשוניים, עם העבר שאין לו סוף. היה גרוע יותר אילו ידע מה מחכה לו — ביקורים לרוב במשרד אכול דאגה, המתנה ארוכה עם מאות אחרים על ספסלי פלסטיק מקובעים לרצפה עד שיכריזו על המספר שלו, ראיונות מרובים שבהם שטח את הטענות שלו בעוד לורנס ה' ביינס מפרכס ומקשקש בחיקו. לבסוף זכה לקצת סיוע מהמדינה, הטבות לחד־הוריים, קצבת אלמנוּת דלה, אף על פי שהיא לא מתה. כשלורנס יהיה בן שנה, יהיה לו מקום במעון יום בזמן שאביו יקבל קתדרה — במוקד טלפוני או במשהו דומה. פרופסור להקשבה מועילה. הגיוני לגמרי. האם הוא ייתן לאחרים לכלכל אותו בעודו מתייסר כל אחר הצהריים על הסֶסְטינוֹת שלו? לא הייתה סתירה. זה היה סידור, חוזה שהוא נענה לתנאיו — ושנא אותו.

מה שקרה זמן רב לפני כן בחדר קטן ליד חדר החולים היה הרה אסון כמו התסבוכת הנוכחית שלו, אבל הוא המשיך הלאה, עכשיו כמו אז, למראית עין כמעט בסדר. מה שאיים להרוס אותו בא מבפנים, ההרגשה שאינו בסדר. אם אמנם הואשם בילדותו שלא בצדק ועל כן הרגיש כך אז — מדוע לטפח את רגש האשמה עכשיו? שיאשים אותה, לא את עצמו. הוא כבר זכר בעל פה את הגלויות ואת הפתק ממנה. על פי הנוהג, פתקים כאלה היו משאירים על שולחן המטבח. את הפתק שלה היא השאירה על הכרית שלו, כמו שוקולד מריר בבית מלון. אל תנסה למצוא אותי. אני בסדר. זאת לא אשמתך. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים. נסה בבקשה לסלוח לי. על המיטה, בצד שלה, היו המפתחות שלה לבית.

איזה סוג של אהבה זו הייתה? האם הלידה היא שהייתה החיים הלא נכונים? היו מקרים, בדרך כלל אחרי שתייה רצינית, שהיה מתמקד במשפט האחרון שלא הצליחה להשלים ומתעב אותו. נסה בבקשה לסלוח לי, היא הייתה צריכה להגיד, כמו שאני כבר סלחתי לעצמי. הרחמים העצמיים של המסתלק בחשאי אל מול הבהירות המרה של הנשאר מאחור, מי שהסתלקו ממנו. זה נעשה קשה עם כל אצבע של סְקוֹץ'. אצבע אחרת, סמויה מן העין, שסימנה לו לבוא. הוא שנא אותה בהדרגה יותר ויותר, וכל מחשבה הייתה חזרה, וריאציה על הנושא של נטישתה הגדושה אהבה עצמית. אחרי שעה של הרהורים חקרניים הוא ידע שנקודת המפנה אינה רחוקה, הציר של העבודה שלו עם עצמו הערב. כמעט הגענו, תמזוג עוד. מחשבותיו האטו ואז נעצרו בבת אחת בלי שום סיבה שהיא, כמו השיר שהיה על הכיתה שלהם ללמוד בעל פה תחת איום בעונש. יום חם בתחנת רכבת קטנה בגלוסטרשייר ודממה שמישהו משתעל לתוכה. ואז זה היה מפציע בו שוב — ההבנה הצלולה, בהירה וחדה כמו ציפור שיר בסמוך. סוף כל סוף הוא היה שתוי וחופשי לאהוב אותה שוב ולרצות שתחזור. היופי המלאכי המרוחק שלה, השבירוּת של ידיה בעלות העצמות הקטנות וקולה המושפע רק בקושי מילדוּת גרמנית, קצת צרוד, כמו אחרי התקף צעקות. אבל היא מעולם לא צעקה. היא אהבה אותו, ולכן האשמה בוודאי נעוצה בו והיה מתוק מצידה להגיד לו בפתק שלא. הוא לא ידע איזה חלק לקוי שלו להאשים, אז נראה שכל כולו אשם.

מלא חרטה מטושטשת, בענן עצוב־מתוק, הוא היה מתקדם במהורהר במעלה המדרגות, בודק מה שלום התינוק, נרדם, לפעמים בכל הבגדים, לרוחב המיטה, ומקיץ בשעות הקטנות הצחיחות, מותש ודרוך, נזעם וצמא, מסכם בחושך את המעלות הטובות שלו ואיך נעשה לו עוול. הוא הרוויח כמעט כמוה והשקיע שווה בשווה בלורנס, כולל לילות, היה נאמן, אוהב, מעולם לא שיחק את המשורר הגאון שחי על פי כללים מיוחדים. אם כך, הוא היה שוטה, טמבל, ועל כן היא עזבה אותו, אולי למען גבר אמיתי. לא, לא, הוא תמיד היה טוב, הוא תמיד היה טוב והוא שנא אותה. זה לתמיד. הוא חזר לנקודת המוצא — שוב. הדבר הכי קרוב לשינה שהיה ביכולתו להגיע אליו עכשיו היה לשכב על הגב, בעיניים עצומות, מטה אוזן ללורנס, אבל פרט לכך תועה בזיכרונות, בתשוקות, בהמצאות, אפילו בשוּרות סבירות שלא היה לו שום רצון לרשום אותן, במשך שעה ועוד אחת ואז שלישית, אל תוך השחר. עד מהרה הוא שוב ישחזר לעצמו את ביקורי השוטרים, את החשד שרבץ עליו, את הענן הרָעיל שאטם מפניו את הבית ואת השאלה אם העבודה צריכה להיעשות שוב. התהליך חסר הערך הזה הביא אותו לילה אחד אל שיעור בפסנתר. החדר המהדהד שהוא כשל לתוכו והמקום שבו נכפה עליו לצפות.

דרך הלטינית והצרפתית הוא למד על זמנים דקדוקיים. הם תמיד היו שם — עבר, הווה, עתיד — ולפני כן הוא לא שם לב איך שפה מחלקת את הזמן. עכשיו הוא ידע. המורה שלו לפסנתר השתמשה בהווה כדי להכתיב את העתיד הקרוב; "אתה יושב ישר, הסנטר מורם. אתה מחזיק את המרפקים בתשעים מעלות. האצבעות מוכנות, כפופות מעט, ואתה מניח למפרקי כפות הידיים להישאר רפויים. אתה מסתכל ישר על הדף."

הוא ידע גם מהן תשעים מעלות. מהם זמנים, איך מאייתים זוויות. אלה היו יסודות של העולם הממשי, שאביו שלח אותו שלושת אלפים קילומטרים הרחק מאימו כדי ללמוד אותם. היו עניינים שנוגעים למבוגרים, מיליונים מהם, וזה אחר זה הם יהיו שלו. כשהגיע מהשיעור בלטינית, מתנשם ובַזמן, תחקרה אותו המורה לפסנתר בדבר התרגילים שעשה במשך השבוע. הוא שיקר לה. אחר כך היא שוב התיישבה קרוב. היא עטפה אותו בבושם שלה. הסימן שטבעה ברגלו בשבוע הקודם כבר דהה, וזיכְרון הדבר שקרה היה לא ודאי. אבל אם היא תנסה להכאיב לו שוב, הוא יברח מהחדר בלי שהיות. זה היה סוג של חוזק, אוושת התרגשות בחזה, להעמיד פנים שתרגל שלוש שעות במהלך השבוע. האמת הייתה אפס, גם לא שלוש דקות. הוא מעולם לא רימה אישה לפני כן. הוא שיקר לאביו, שעורר בו פחד, כדי להימנע מצרות, אבל לאימו אמר את האמת תמיד.

המורה כחכחה רכות בגרון, עדות לכך שהיא מאמינה לו. או שאולי לא.

היא לחשה: "טוב מאוד. צא לדרך."

הספר הדק הגדול של הקטעים הקלים למתחילים היה פתוח במרכז. בפעם הראשונה הוא הבחין בשלוש סיכות מהדק שאיגדו את הספר לאורך הקיפול. אותן לא היה צריך לנגן — המחשבה הטיפשית כמעט העלתה חיוך על שפתיו. הלולאה הזקופה החמורה של מפתח סול; מפתח פָה המצונף כמו עוּבּר הארנבת בספר הביולוגיה; התווים השחורים ואלה הלבנים הפתוחים שמחזיקים אותם יותר; העמוד הכפול המלוכלך הזה עם קצות הדפים המקומטים מרוב שימוש, שהיה העונש המיוחד שלו — דבר מכל אלה לא נראה עכשיו מוכר או אפילו בלתי ידידותי.

כשהתחיל, התו הראשון שלו היה כפול בעוצמתו מהשני. הוא עבר בזהירות אל התו השלישי ואל הרביעי וצבר מהירות. זו הייתה ערנות, ואז זה נתן הרגשת התגנבות. העובדה שלא תרגל שחררה אותו. הוא ציית לתווים, יד שמאל עם יד ימין והתעלם מן האִצבוע המסומן בעיפרון. הדבר היחיד שהיה עליו לזכור הוא ללחוץ על הקלידים בסדר הנכון. המקום הבעייתי הסתער עליו פתאום, אבל האגודל השמאלי שלו שכח לרדת, ואז היה מאוחר מדי, הוא כבר עבר את זה, היה בצד האחר, נע למישרין על פני הקרקע השטוחה מעל היער, במקום שהאור והמרחב נקיים יותר, ולפרק זמן מתמשך נדמה היה לו שהוא מבחין בשמץ מלודיה תלוי כמו בדיחה מעל מצעד הצלילים היציב שלו.

הוא מילא שתי הוראות, אולי שלוש, כל שנייה דרשה את מלוא הריכוז. הוא שכח את עצמו ואפילו שכח אותה. הזמן והמקום התמוססו. הפסנתר נעלם ועימו הקיום עצמו. בסוף, כשמצא את עצמו מנגן אקורד פתוח נינוח בשתי ידיים, זה היה כמו להתעורר משנת לילה. אבל הוא לא הרחיק את ידיו כפי שהורה לו לעשות סימן ההפסקה של שני שלמים על הדף. האקורד הדהד והתמעט בחדר הקטן הריק.

הוא לא הרפה כשחש את ידה על ראשו, אפילו כשלחצה בכוח כדי לסובב את פניו לעברה. דבר בהבעת פניה לא אמר לו מה יקרה עכשיו.

היא אמרה בשקט: "אתה..."

באותו הרגע הוא הרים את ידיו מהקלידים.

"אתה חתיכת..."

בתנועה מסובכת היא הנמיכה והטתה את ראשה, באופן שפניה קרבו לשלו והסתערו עליהן בקֶשֶת שהסתיימה בנשיקה, מלוא השפתיים שלה על שפתיו, נשיקה מתארכת רכה. הוא לא התנגד ולא השתלב. זה קרה והוא נתן לזה לקרות ולא הרגיש כלום בזמן שזה נמשך. רק במבט לאחור, כשהחיה וחזר והחיה את הרגע ביחידוּת והפיח בו רוח חיים, הוא קלט עד כמה חשוב היה. בזמן שזה נמשך, שפתיה היו על שפתיו והוא חיכה בהלם שהרגע יעבור. ואז הייתה הפרעה פתאומית וזה נגמר. הבזק של צל חולף או תנועה הוטל על פני החלון הגבוה. היא נסוגה ממנו ופנתה והביטה, כמוהו. שניהם הבחינו או חשו בזה בעת ובעונה אחת, בזווית העין. האם היו אלה פנים, פנים מסויגות וכתף? אבל החלון הרבוע הקטן הציג בפניהם רק ענן מרופט וקרעי כחול חורפי חיוור. הוא ידע שמבחוץ החלון גבוה ושאפילו המבוגר הכי ענקי לא יוכל להגיע אליו. זו הייתה ציפור, מן הסתם יונה מהשובך בחצר האורווה הישנה. אבל מורָה ותלמיד נפרדו באשמה, ואף על פי שהבין רק מעט, הוא ידע שעכשיו מאחד ביניהם סוד. החלון הריק העלה בגסות את זכר עולם האנשים שבחוץ. הוא גם הבין שיהיה לא מנומס אם ירים את ידו אל פיו כדי להקל את תחושת העקצוץ של לחות מתייבשת.

היא פנתה בחזרה אליו, ובקול מרגיע ויציב שרימז על היעדר עניין בעולם החטטני, הביטה עמוק לתוך עיניו כשדיברה, הפעם בקול חביב בזמן עתיד, שנהגה להשתמש בו כדי שההווה יישמע הגיוני, ועכשיו הוא נשמע כך. אבל הוא מעולם לא שמע אותה אומרת כל כך הרבה.

"רולנד, בעוד שבועיים יש חופשה של חצי יום. זה יוצא ביום שישי. אני רוצה שתקשיב לי טוב. אתה תבוא באופניים שלך לכפר שלי. אֶרְווֹרְטוֹן. כשבאים מהוֹלבְּרוֹק זה אחרי הפאב, מימין. דלת ירוקה. אתה תבוא בזמן לארוחת צהריים. אתה מבין?"

הוא הנהן ולא הבין כלום. הוא נותר אובד עצות מול הצורך לרכוב על אופניים לעברו האחר של חצי האי בדרכים צרות ובשבילים חקלאיים אל הכפר שלה לארוחת צהריים בזמן שהוא יכול לאכול בבית הספר. הוא נותר אובד עצות מול הכול. בו בזמן, למרות הבלבול או בגללו, הוא נכסף להיות לבדו כדי להרגיש את הנשיקה ולחשוב עליה.

"אני אשלח לך הודעה, להזכיר לך. מעכשיו והלאה יהיו לך שיעורים עם מר קלייר. לא איתי. אני אגיד לו שאתה מתקדם מצוין. ועכשיו, איש צעיר, אנחנו הולכים לנגן סולם מז'ורי וסולם מינורי עם שני דיאזים."

המשך הפרק בספר המלא