המעניק

1

חודש דצמבר התקרב, וג'וֹנַס התחיל להרגיש פחד. לא. זאת לא המילה, חשב ג'וֹנַס. פחד זה ההרגשה החונקת, הלופתת, שמשהו איום ונורא עומד לקרות. הוא פחד לפני שנה, כשכלי טיס לא-מזוהה עבר פעמיים מעל הקהילה. הוא ראה אותו בשתי הפעמים. הוא הביט במצמוץ למעלה לשמים וראה את מטוס הסילון המבהיק, שהיה קצת מטושטש בגלל המהירות העצומה, חולף עובר לו, ושנייה אחר כך הוא שמע את הרעש המחריש אוזניים המלווה אותו. ואחרי דקה, מן הכיוון הנגדי, שוב אותו מטוס.

תחילה הוא היה רק מוקסם. אף פעם לא ראה כלי טיס כל כך מקרוב, כי אסור היה לטייסים לטוס מעל הקהילה. מדי פעם, כשמטוסי תובלה הביאו אספקה אל השדה שמעבר לנהר, רכבו הילדים על אופניהם אל גדת הנהר והתבוננו מסוקרנים בפריקת המטען, ואחר כך בהמראה אל המערב, הרחק-הרחק מן הקהילה.

אבל כלי הטיס לפני שנה היה שונה. זה לא היה מטוס תובלה עגלגל ושמנמן, אלא מטוס סילון חד-חרטום של טייס אחד בלבד. ג'וֹנַס הביט סביבו בחרדה, ושם לב שגם האחרים - מבוגרים וילדים כאחד - חדלו ממעשיהם לרגע וחיכו, מבולבלים, להסבר לאירוע המפחיד.

ואז הצטוו כל האזרחים להיכנס לבניין הקרוב ביותר ולהישאר בו. מיד, אמר הקול הצורמני שבקע מהרמקולים. עזבו את האופניים שלכם.

ג'וֹנַס ציית מיד ושמט את אופניו על השביל שמאחורי המגורים של משפחתו. הוא רץ פנימה ונשאר שם, לבדו. הוריו היו שניהם בעבודה ואחותו הקטנה, לילי, הייתה במעון שהלכה אליו אחרי הלימודים.

ג'וֹנַס הביט מבעד לחלון ולא ראה אנשים: לא היה זכר לאנשי הצוותים של אחר הצהריים, עובדי הניקיון, עובדי הגינון, עובדי משלוחי המזון, שהיו מסתובבים בקהילה בשעות האלה. הוא רק ראה פה ושם אופניים נטושים מוטלים על צדם. גלגל קדמי אחד של זוג אופניים הפוך עדיין הסתובב לאטו.

הוא היה מפוחד אז. ההרגשה שהקהילה שלו דוממת, מצפה, עוררה התכווצויות בבטנו. הוא רעד מפחד.

אבל לא קרה כלום. בתוך כמה שניות רעמו הרמקולים שוב, והקול, הפעם מרגיע ופחות בהול, הסביר שזה היה פרח טיס ששגה בקריאת הוראות הניווט ופנה פנייה לא נכונה. הטייס הנואש ניסה לשוב על עקבותיו בלי שישימו לב לטעות שלו.

מיותר לציין, הוא ישוחרר, אמר הקול, ואחר כך השתררה דממה. ההודעה נאמרה בנימה מבודחת, כאילו ראה הדובר בכל העניין משהו משעשע. ג'וֹנַס חייך חיוך קל, אף על פי שידע כמה חמורה ההצהרה הזו. לאזרח תורם ומועיל היה השחרור מהקהילה עונש איום ונורא, צעד סופי, הכרזה על כישלון מוחץ.

אפילו הילדים ננזפו אם היו משתמשים במונח "שחרור" בשעת משחק, כשהקניטו מישהו שלא תפס את הכדור, או שמעד במרוץ. ג'וֹנַס עשה את זה פעם אחת, הוא צעק אל החבר הכי טוב שלו, "זהו זה, אַשֶר! אתה משוחרר!" כשאַשֶר עשה טעות טיפשית והקבוצה שלהם הפסידה בגללו במשחק. הוא התבקש ללכת הצדה לשיחה קצרה ורצינית עם המאמן, והשפיל את ראשו באשמה ובמבוכה והתנצל באוזני אַשֶר אחרי המשחק.

עכשיו, כשרכב על אופניו והרהר בתחושת הפחד, נזכר ברגע ההוא, ובבטנו שהתכווצה בבעתה כשחלף מעליו כלי הטיס. תחושת האימה ההיא לא דמתה למה שהרגיש עכשיו, כשחודש דצמבר התקרב. הוא חיפש את המילה המתאימה לתיאור התחושה.

ג'וֹנַס היה זהיר מאוד במילים. לא כמו החבר שלו, אַשֶר, שהיה מדבר מהר מדי ומערבב את הכול, משבש מילים ומשפטים עד שבקושי היה אפשר להבין אותם, וגם היה נשמע מאוד מצחיק לפעמים.

ג'וֹנַס גיחך כשנזכר באותו בוקר שאַשֶר התפרץ לכיתה כמעט בלי נשימה, מאחר כרגיל, באמצע הדקלום של המנון הבוקר. התלמידים סיימו לדקלם את ההמנון הפטריוטי ושבו למקומותיהם, ואַשֶר נשאר לעמוד כדי להתנצל לפני כולם, כנדרש.

"אני מתנצל על אי-הנוחות שגרמתי לקהילת הלימוד שלי." אַשֶר דקלם מהר את נוסח ההתנצלות הקבוע ועדיין התנשם. המדריך והכיתה חיכו בסבלנות להסבר שלו. חיוכים רחבים נראו על פני כל התלמידים, כי כולם כבר שמעו את ההסברים של אַשֶר פעמים רבות.

"יצאתי מהבית בדיוק בזמן, אבל כשרכבתי ליד מַדגרת הדגים, הצוות בדיוק העביר כמה דגי סלמון. נעצרתי להסתכל וזה כנראה פשוט הטריף את דעתי.

"אני מתנצל בפני חברַי לכיתה," סיכם אַשֶר. הוא החליק על חולצת הטוניקה המקומטת שלו והתיישב במקומו.

"אנחנו מקבלים את התנצלותך, אַשֶר." הכיתה דקלמה פה אחד את התשובה המקובלת. רבים מן התלמידים נשכו את שפתיהם כדי לא לפרוץ בצחוק.

"אני מקבל את התנצלותך, אַשֶר," אמר המדריך. הוא חייך. "ואני מודה לך, כי שוב נתת לנו הזדמנות לשיעור לשון. 'הטריף' זו מילה חריפה מדי לתיאור של צפייה בדגי סלמון." המדריך הסתובב וכתב על הלוח "הטריף את דעתי". ליד המשפט הזה כתב, "הסיח את דעתי".

ג'וֹנַס כבר היה קרוב לביתו וחייך כשנזכר בכך. הוא הוסיף לחשוב כשדחף את אופניו אל חנייית האופניים שבצד הדלת, והבין שפחד זו בהחלט לא המילה המתאימה לתיאור רגשותיו עכשיו, כשדצמבר כבר כמעט כאן. זו מילה חריפה מדי.

הוא כבר מחכה הרבה זמן לחודש דצמבר המיוחד שלו. עכשיו, כשזה כבר כמעט כאן, הוא לא מפחד, אבל... להוט, החליט. הוא להוט שיגיע כבר. והוא נרגש, ברור. כל ה-11 היו נרגשים לקראת האירוע הקרב ובא.

אבל הוא חש צמרמורת קלה של מתח כשחשב על האירוע, על מה שעלול לקרות.

מודאג, החליט ג'וֹנַס. זה מה שאני.

"מי רוצה להיות ראשון הערב ברגשות?" שאל אביו של ג'וֹנַס בסיומה של ארוחת הערב.

זה היה אחד הטקסים, לשוחח על הרגשות שלהם מדי ערב. לפעמים התווכחו ג'וֹנַס ואחותו, לילי, מי הראשון בתור. הוריהם השתתפו כמובן בשיחה; גם הם סיפרו על הרגשות שלהם מדי ערב. אבל כמו כל ההורים - כמו כל המבוגרים - הם לא רבו והתווכחו מי ראשון בתור.

הפעם גם ג'וֹנַס לא התווכח. הערב היו הרגשות שלו מורכבים מדי. הוא רצה לספר עליהם, אבל לא התלהב להתחיל בתהליך הבירור של רגשותיו המורכבים, אף שידע שהוריו מוכנים להושיט לו עזרה.

"תתחילי את, לילי," אמר, וראה שאחותו, שהייתה קטנה ממנו בהרבה - רק בת שבע - זזה מצד לצד באי-שקט בכיסא שלה.

"היום בצהריים מאוד כעסתי," הכריזה לילי. "הקבוצה שלי במעון הייתה בחצר המשחקים, וקבוצה של 7 ביקרה אצלנו, והם לא צייתו לחוקים בכלל. אחד מהם - זכר; אני לא יודעת איך קוראים לו - כל הזמן עקף את התור למגלשה, גם כשכל השאר עמדו בתור וחיכו. הרגשתי כעס גדול עליו. עשיתי אגרוף, ככה." היא הרימה את ידה, קמוצה לאגרוף, ושאר בני המשפחה חייכו למראה תנועת ההתרסה הקטנה שלה.

"מה את חושבת, למה האורחים לא צייתו לחוקים?" שאלה אימא.

לילי חשבה והניעה את ראשה. "אני לא יודעת. הם התנהגו כמו... כמו..."

"חיות?" הציע ג'וֹנַס. הוא צחק.

"כן, בדיוק," אמרה לילי וצחקה גם היא. "כמו חיות."

לשני הילדים לא היה מושג מה פירוש המילה, אבל היא נאמרה לעתים קרובות כדי לתאר מישהו חסר השכלה או מגושם, מישהו שלא מצליח להשתלב.

"מנין האורחים שלכם?" שאל אבא.

לילי כיווצה את מצחה וניסתה להיזכר. "המנהיג שלנו אמר לנו, כשנאם את נאום קבלת הפנים, אבל אני לא זוכרת. כנראה לא שמתי לב. הם מקהילה אחרת. הם היו חייבים לנסוע מוקדם והם קיבלו ארוחת צהריים באוטובוס."

אימא הנהנה. "האם את חושבת שייתכן שיש להם חוקים אחרים? והם פשוט לא מכירים את החוקים שלכם בחצר המשחקים?"

לילי משכה בכתפיה והנהנה. "כנראה."

"ביקרתם בקהילות אחרות, לא?" שאל ג'וֹנַס. "הקבוצה שלי ביקרה בקהילות אחרות הרבה פעמים."

לילי הנהנה שוב. "כשהיינו 6 נסענו אליהם ולמדנו יום שלם עם קבוצה של 6 מהקהילה שלהם."

"איך הרגשת כשהיית שם?"

לילי העוותה את פניה. "הרגשתי מוזר. כי שיטת הלימוד שלהם שונה. הם למדו כללי התנהגות שהקבוצה שלי עדיין לא למדה, והרגשנו טיפשים."

אבא הקשיב בעניין רב. "לילי," אמר, "אני חושב על הילד שלא ציית לחוקים היום. את חושבת שיכול להיות שהוא הרגיש משונה וטיפש, כי הוא היה במקום חדש שהוא לא יודע את החוקים שלו?"

לילי חשבה על דבריו. "כן," אמרה לבסוף.

"אני קצת מרחם עליו," אמר ג'וֹנַס, "אם כי אני בכלל לא מכיר אותו. אני מרחם על כל מי שמגיע לאיזה מקום ומרגיש שם מוזר וטיפש."

"איך את מרגישה עכשיו, לילי?" שאל אבא. "עדיין כועסת?"

"אני חושבת שלא," אמרה לילי. "אני חושבת שאני קצת מרחמת על הילד הזה. ואני מצטערת שהנפתי אגרוף." על פניה הסתמן חיוך.

ג'וֹנַס השיב לה בחיוך. הרגשות של לילי היו תמיד ברורים וחד-משמעיים, פשוטים למדי ובדרך כלל קלים לפתרון. הוא שיער שגם הרגשות שלו היו כאלה כשהיה 7.

הוא הקשיב בנימוס, אם כי לא בתשומת לב רבה מדי, כשאביו דיבר על הרגשות שלו ותיאר את הדאגה שחש באותו יום בעבודה: דאגה בעניין אחד הילדים-חדשים שמצבו לא טוב. התואר הרשמי של אביו של ג'וֹנַס היה מטפח. הוא והמטפחים האחרים היו אחראים לכל הצרכים הגופניים והנפשיים של הילדים-חדשים בשנות חייהם המוקדמות. ג'וֹנַס ידע שזה תפקיד חשוב מאוד, אבל זה לא עניין אותו במיוחד.

"מאיזה מין הוא?" שאלה לילי.

"זכר," אמר אבא. "הוא זכר קטן ומתוק והוא עושה רושם נפלא, אבל הוא לא גדל מספיק מהר, והוא לא ישן שינה עמוקה. אנחנו שומרים עליו באגף לטיפול מיוחד, שמיועד להזנה מוגברת, אבל הוועדה כבר מתחילה לדבר על האפשרות לשחרר אותו."

"אוי, לא," מלמלה אימא באהדה. "אני יודעת כמה זה מעציב אותך."

ג'וֹנַס ולילי נענעו את ראשיהם באהדה גם הם. שחרור של ילדים-חדשים הוא תמיד אירוע עצוב, כי בכלל לא הייתה להם הזדמנות ליהנות מהחיים בתוך הקהילה. והם לא עשו שום דבר רע.

היו רק שתי סיבות לשחרור שאינו ענישה. שחרור של קשישים, שהיה חגיגה לציון חיים מלאים; ושחרור של ילד-חדש, שעורר תמיד הרגשה של מה-יכולנו-לעשות. זה היה קשה במיוחד למטפחים, כמו אבא, שחשו כי נכשלו באיזשהו אופן. אבל זה קרה לעתים רחוקות.

"ובכן," אמר אבא, "אני מתכוון להמשיך לנסות. אולי אבקש רשות מהוועדה להביא אותו הביתה בלילות, אם אתם לא מתנגדים. אתם יודעים מה זה צוות הלילה של המטפחים. אני חושב שהבחורון הזה צריך טיפול מיוחד."

"בוודאי," אמרה אימא, וג'וֹנַס ולילי הנהנו לאות הסכמה. הם כבר שמעו את אבא מתלונן על צוות הלילה של המטפחים. העבודה בצוות הלילה נחשבה נחותה, ונועדה למי שלא היו לו מספיק תבונה, או עניין, או כישורים שנדרשים לעבודות החיוניות בשעות היום. רוב האנשים בצוות הלילה אפילו לא קיבלו בני זוג, כי לא היתה להם יכולת בסיסית ליצור קשר, יכולת שדרושה להקמת יחידה משפחתית.

"אולי נוכל אפילו להשאיר אותו אצלנו," הציעה לילי במתיקות, וניסתה להיראות תמימה. ג'וֹנַס ידע שהיא מעמידה פנים; כולם ידעו.

"לילי," הזכירה לה אימא, מחייכת, "את יודעת את החוקים."

שני ילדים - זכר אחד ונקבה אחת - לכל יחידה משפחתית. כך היה כתוב בפירוש בחוקים.

לילי צחקקה. "טוב," אמרה, "חשבתי שאולי רק הפעם."

אחר כך הבאה בתור, אימא, שהיתה לה משרה חשובה במחלקה המשפטית, דיברה על הרגשות שלה. היום הובא לפניה עבריין מועד, מישהו שכבר הפר את החוקים בעבר. מישהו שהיא קיוותה שכבר בא על עונשו הצודק וההולם, ושכבר הושב למקומו: למשרה שלו, לביתו, ליחידה המשפחתית שלו. כשנאלצה לראות אותו מובא לפניה שנית היא הרגישה תסכול עצום וכעס. ואפילו אשמה, כי היא לא הצליחה לשנות שום דבר בחייו של האיש.

"אני גם מפחדת, בשבילו," הודתה. "אתם יודעים שאין הזדמנות שלישית. על פי החוקים, אם מישהו מבצע עבירה שלישית הוא פשוט משוחרר." ג'וֹנַס הצטמרר. הוא ידע שדברים כאלה קורים. אפילו היה ילד אחד בקבוצת ה-11 שלו שאביו שוחרר לפני כמה שנים. אף אחד לא דיבר על זה; הבושה הייתה גדולה מנשוא. קשה לתאר עד כמה.

לילי קמה וניגשה אל אמה. היא ליטפה את זרועה של אמה.

ממקומו ליד השולחן התקרב אבא ואחז בידה. ג'וֹנַס שלח את ידו אל ידה האחרת.

הם ניחמו את אימא אחד-אחד. עד מהרה היא חייכה, הודתה להם, ומלמלה שהיא מרגישה מנוחמת.

הטקס נמשך. "ג'וֹנַס?" שאל אבא. "אתה אחרון הערב."

ג'וֹנַס נאנח. כבר כמעט העדיף שהרגשות שלו יישארו חבויים הערב. אבל, כמובן, זה היה מנוגד לחוקים.

"אני מרגיש מודאג," הודה, שמח שסוף-סוף מצא את המילה המתאימה לתיאור הרגשות שלו.

"למה אתה מודאג, בן?" אביו נראה מודאג.

"אני יודע שאין לי סיבה להיות מודאג," הסביר ג'וֹנַס, "ושכל המבוגרים עברו את זה לפנַי. אני יודע שאתה עברת את זה בעצמך, אבא, וגם את, אימא. אבל אני מודאג בגלל הטקס. כבר כמעט דצמבר."

לילי הביטה מעלה בעיניים פקוחות לרווחה. "טקס ה-12," לחשה בקול מלא יראה. גם הילדים הקטנים ביותר - בני גילה של לילי וצעירים ממנה - ידעו שהטקס הזה מחכה להם.

"אני שמח שסיפרת לנו איך אתה מרגיש," אמר אבא.

"לילי," אמרה אימא והביטה אל הילדה הקטנה, "לכי ללבוש את כותונת הלילה שלך. אבא ואני נישאר כאן עוד קצת לדבר עם ג'וֹנַס."

לילי נאנחה, אבל קמה מהכיסא בצייתנות. "בפרטיות?" שאלה.

אימא הנהנה. "כן," אמרה, "השיחה הזאת תהיה שיחה פרטית עם ג'וֹנַס."