תאווה תיאבון ריקבון

התלתלים שלה

שוטרים יקרים, אם אתם קוראים את המילים האלה זה אומר שמצאתם אותנו. עד שהגעתם הם כנראה מתו, אבל לי עוד נשאר סיכוי. אם אתם מתכוונים להחזיק בי באיזה תא דלוח עד שתחליטו מה לעשות בי, בתמי אמורסקי הנמלטת, פורעת החוק והשיער, העדות שלי תוכל לעזור.

כמה תלוש שאני, מכל האנשים, מתחבאת במלונית הירדנית. מה לי ולחבורת האמריקאים, עשרה שנשמעים כמו עשרות, שמזמרים מחוץ לחלון שלי בדרכם אל נהר הטבילה. הם היו שמחים שאצטרף אליהם אבל אלוהים לא מדבר אליי. גם אליהם לא, לא פיזית, לא בכלל. אם אתאיסט צריך הוכחה לחוסר הקיום של אלוהים, שיסתכל עליי — שום אל רחום לא היה מכניס אותי לגוף הזה. אבל אני מקדימה את המאוחר. אני מנסה להגיד שאני לא צריכה תפילות לאל מדומיין. כל מה שחשוב מקופל במפית הקטנה שלידי, מעורסל בין טיפות דם לפתיתי עור.

אם אני מאמינה בדבר אחד, הוא שטוב שעשיתי. שעשיתי משהו, לא בהכרח מה שעשיתי. לא ניסיתי לפגוע — לא פיזית או נפשית; ובטח לא בה, בבת הדודה היפה שלי שתמיד הייתה נחמדה אליי. אני אומרת "הייתה" בהנחה שהיא עדיין בחיים, אין סיבה שלא. סביר להניח שהיא לא תרצה לראות אותי שוב אלא מאחורי בריח או במוסד סגור, ולא אוכל להאשים אותה. עשיתי לה עוול. ואני מקווה שהמכתב הזה יבהיר לכם שגם לי נעשה עוול; אתם והדומים לכם עשיתם לי אותו, ובמידת מה גם אני עשיתי.

הפרטים הבאים יגרדו לכם ברגישויות וישרטו בתקינות הפוליטית, אבל האמינו לי שלחוות אותם לא מגרד או שורט. זה שוחט.

תמיד הייתי מאלה שטועים בגיל שלהן ולא בקטע טוב. אני לא בת 30 שנראית כמו 20, או בת 18 עם בגרות של 28. אני בת 35 שנראית 46. נולדתי בת 46. נזרקתי מהרחם עם הקמטוטים הקטנים שיש לתינוקות, ובמקום שיתיישרו הם התחפרו והזמינו חברים.

אומרים שמראֶה הוא לא העיקר, שזה שטחי. שאנחנו לא בשנות התשעים — אף אחד לא מצפה ממך לרזות לממדי נוֹיה כדי להיות נחשקת. קדימה, אוצי לך אל הרשת החברתית, פרסמי תמונות של הכרס המיטלטלת שלך והתענגי על התגובות המפרגנות. אבל מי שאומר את זה, נכון יותר אומרת, לא פגשה כרס בחייה. כרס עבורה היא כמו קרקל מצוי מאחורי סורגים — קל לומר שהוא יפה וחמוד ממרחק בטוח. בחורה כזאת מפרסמת תמונות של הציצים השפיציים שלה, מניפה רגל נקייה מצלוליטיס ומנופפת במשפטי השראה כמו "תאהבי את מי שאת!"

גם אני הייתי אוהבת את מי שאני אם היה לי גוף כזה. וזו לא התמרמרות שטחית; המראֶה שלי משבש את כל תחומי החיים — מהעבודה, לחיי החברה, שלא נדבר על מיניות. באמת, עדיף שלא נדבר על מיניות.

אני גדולה. לא, לא אכבס מילים בתיעוד שלי. אני ענקית, עצומה מלידה. כזאת ששום דיאטה לא תציל — וניסיתי פליאו, דיאטה דלת פחמימות, אטקינס, טולקין, רולינג ושאר פבריקציות. אפילו הצלבתי ושילבתי כמה דיאטות במקביל, אבל רק נשארתי רעבה יותר. תבינו, השומן הוא לא הבעיה. אני לגמרי בעד דימוי גוף חיובי וכל הטרנדים שהאינטרנט מפריש אל העולם. זה לא המשקל אלא הצורה שלו.

במקום מותני גיטרה יש לי תוף סיני. הזרועות שלי מתחזות למצופים והאגן רחב מספיק ללידת שמינייה. מדי פעם אני בודקת את התחת במראת השירותים ומחפשת שינויים. אני נעמדת על כיסא ומושכת בצמיג הדייסתי שמתחת ללחי, או מרדדת אותו עם צד היד בניסיון לדמות תחת בצורה של תחת, אבל זה תעתוע שגם הדמיון לא מסוגל להקריץ.

נגד כל חוקי ההיגיון הפיזי, ככל שאני גדולה יותר פחות שמים לב אליי. אנשים מתעלמים ממני בכוונה, בייחוד בני גילי. אולי הם לא יודעים שהם בני גילי, או שפשוט חוששים להיראות לידי בציבור. שחלילה לא יחשבו שאנחנו חברים או, טפו, ביחד. אם מישהי נוגעת בי ביוזמתה, זה כשצריך להצטלם. לידי היא תיראה כמו ג'יזל. היא תַּשהה יד מרחפת מעל הכתף שלי, ותברח ברגע שהפלאש ייעלם והחיוכים יפלו.

ילדים לא נחמדים יותר. הם בוהים בחזה שלי, ספק לועגים ספק חוששים להימחץ למוות. גם לזקנים לא חסר, כמו הקשישה שישבה מולי בתור בקופת החולים. היא סרקה אותי בלי בושה והעירה שאישה כמוני צריכה למרוח קרם הגנה, לחייך ולעשות ספורט אם אני רוצה חתן. חתן לא ייתן לי את מה שאני רוצה.

אם עוד לא העברתי את המסר, אגדיל רזולוציה. אחת השיניים הקדמיות שלי נוטה לְפָנים, כך שבתאורה ישירה היא מנצנצת כשן זהב. כשהייתי בכיתה ד' ביקשתי מאמא גשר. לשאר הבנות היה, ומהבחינה הזאת יכולתי להשתלב. אבל אמא, כדרכה, אמרה ששן תועה לא תהרוס לי את הלוק. אם כבר, היא תהפוך אותי לבלתי נשכחת. היא כנראה חשבה על נקודת החן של מרילין מונרו או על הרווח בשיניים של מדונה, או שפשוט לא חשבה עליי. אני נשכחת יותר מהשן שפעם איישה את הרווח של מדונה.

עור הפנים שלי מצולק מחצ'קונים שגירדתי בתיכון, כשניסיתי לקלף אותי עד שאיראה כמו הבחורות ממגמת מחול. הן ריקדו מעל פצעי גיל ההתבגרות ושנות הטיפש־עשרה כנָשִׁים אפרסקיות, בזמן שאני הייתי אבוקדו ולא מהבשלים. עיני התריס שלי חומות עם משקפי תריס תואמים, האף שלי הוא כדור טניס שנתקע במרכז הפנים, ומתחת לסנטר שאיתו נולדתי משתפלים עוד ארבעה. אם כל זה לא מספיק, הצוואר שלי חרוש בקמטים רוחביים, ואם תצמצמו מבט תחשבו שאני עונדת שרשראות חנק.

בכנות, הכול היה נסבל אם היה לי שיער טוב, אבל יש לי תלתלים חומים. לא שחורים כמו של נויה, דבשיים או שָׁטֶניים. סתם חומים כהים, כמו השמן שמתקשה סביב דסקיות הכיריים, והם מסתדרים רק מתחת לשכבות של קרם טיט.

מובן שהמראֶה שלי הוא לא תוצר של הזנחה. הוא לא תקלה ארעית שדיאטה, איפור או מחשבה חיובית יכולים לשנות. הוא תקלה גנטית, מולדת, מתמדת. פשוט מאוד, הפסדתי בלוטו הגנים. מישהו שם למעלה נכנס להתקף זעם והמטיר עליי את כל הפגמים האפשריים, כמו ילד אינפנטיל שמרוקן בקבוק קטשופ על השטיח. מובן שהוא פסח על נויה. וגם אם לא פסח עליי, לפחות היה נותן לי עיוורון, חירשות או שפה שסועה — אז היו מרחמים עליי ומקפידים על נימוס בסיסי. לא, הוא הקדיש לי פגמים שגרתיים, שיטתיים, שלא פטורים מביקורת.

וכדי שלא ייווצר במקרה רושם שאני דוחה בי הכול, הנה פרט שאני כן מחבבת — טיפשה אני לא. גם אם הגורל הקצה לי מצע תקול שמעבר לשליטתי, אני יודעת לזהות מה כן בידיים שלי. לכן, בין היתר, עשיתי בהן את מה שכולנו עושים וטיפה מעבר.

בשנים האחרונות דילגתי בין עמודי אינסטגרם ועקבתי אחרי משפיעניות מחו"ל. לא ניסיתי להשוות ביני לבינן; בחורות כאלה נהנות מגורל אדיב, מאימונים פרטיים ומחטיפי בריאות קרטוניים בשווי שכר הדירה שלי. הסתכלתי כי נעים להסתכל. לא בקטע מענג, יותר כמו ללחוץ על פצע סגול ולהרגיש את הדם בורח לצדדים. ביד אחת זפזפתי בין תמונות ובאחרת טלטלתי את הצמיג שלי, כאילו אם אמשוך בו מספיק חזק הוא ינשור. אם היה מישהו צופה בי מהצד הוא היה חושב שאני נוגעת בעצמי. ובאמת נגעתי, אבל לא למטרות מספקות.

*המשך הפרק בספר המלא*