דרך הדלת

מבוא

איך היינו מרגישים אילו גילינו ששכחנו לנעול את דלת הכניסה לביתנו? זהו רגע שעשוי להיות מלווה בתחושת לחץ, בהרגשה של אובדן הפרטיות ובאובדן תחושת הביטחון.

כך בדיוק הרגשתי כאשר הבנתי שיש ממש בתוך ביתנו דלת פתוחה לעולם החיצון. דלת הקיימת בכל בית, ודרכה ילדיי, וגם ילדיכם, יכולים לצאת, ודרכה זרים יכולים להיכנס. הדלת הזאת נמצאת בכל מחשב ובכל מכשיר סלולרי שיש בו גישה לאינטרנט. האינטרנט הוא דלת לעולם החיצון, ולצד היתרונות שלו הוא טומן בחובו סכנות.

על האופן שבו התמודדתי עם הדלת הזאת אכתוב בספר הזה. למיטב ידיעתי אין כיום אף אחד שמלמד ילדים באופן הספציפי הזה על בטיחות ברשת. לא לעומק שאליו איכנס, ולא באופן רחב היריעה המחבר בין ההיבטים הרבים והמגוונים שאפרוס — ולכן חשוב לי לספר את הסיפור שלי.

אני מקווה שהסיפור האישי שלי — כיצד לימדתי את ילדיי על בטיחות ברשת — יעזור גם לכם.

כשבני הבכור היה לקראת סיום כיתה ב', לאחר שנה וחצי של סגרים בחסות הקורונה, הלמידה מרחוק כבר הפכה לשגרה. באחד מהימים האלו הבנתי לפתע שמשהו השתנה באופן דרמטי. הבטתי בבני משתמש במחשב הביתי במפגש זום עם תלמידי הכיתה, ושמעתי את המורה כועסת על כך שכמה מהם בחרו לכתוב שטויות בצ'אט, אותו צ'אט שעדיין היה חדש להם לגמרי. הבנתי שאני צופה בו משתמש לראשונה ביכולות הקריאה והכתיבה שאותן רכש אך בשנה האחרונה כדי להתנהל באינטרנט.

עד עתה השימוש שלו באינטרנט הסתכם בצפייה בסרטונים שאנחנו ההורים בחרנו עבורו. הוא לא ידע לכתוב בשורת החיפוש, הוא לא יכול היה לקרוא מה אנשים אחרים כתבו, והוא גם לא יכול היה להשיב. והינה, ילד הקורא וכותב באינטרנט — זוהי אופרה אחרת לגמרי. בזכות יכולות הקריאה והכתיבה, המחשב והטלפון שלנו הפכו בן רגע לדלת לעולם החיצון, בתוך הבית שלנו.

אני זוכר את הפתאומיות של התחושה הזו, שלפני רגע לא הייתה קיימת. מהיום יש לנו בבית דלתות שדרכן הוא יכול בקלות להיכנס לביתם של זרים, ודרכן זרים יכולים להיכנס לביתנו. דלתות שעד עכשיו לא חשבתי עליהן מספיק. בעוד כמה שנים הוא יקבל טלפון חכם, והדלת הזו, שכל כך הבהילה אותי, תהיה בכף ידו.

איך אגן על ילדיי מפני הזרים שהדלת הזו חושפת אותם אליהם?

רגע, זרים... מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו על זרים? שצריך להיזהר מהם, נכון? זה הרי מה שלימדו אותנו ומה שאנחנו מלמדים את ילדינו מגיל צעיר.

הבנתי שהבעיה גדולה יותר. אנחנו לא רוצים שזרים, שאיננו סומכים עליהם, ייכנסו לביתנו וידברו עם ילדינו. עם זאת, יש הבדל גדול בין מה שאנו מלמדים את הילדים על זרים — לא להתקרב אליהם או לדבר איתם, ובוודאי לא ללכת איתם – לבין החיים הבוגרים, שבהם אנחנו פוגשים אנשים חדשים שאנחנו לא מכירים, והרי גם הם בעצם "זרים" בתחילת הדרך. אנו פוגשים את הזרים האלו בעבודה, בנסיעה, בטיול, וחלקם אכן נכנסים לחיינו והופכים לחלק מהם.

כך נגלה לי הפער בין מה שאנחנו מלמדים את ילדינו כאשר הם קטנים לגבי זרים, לבין היכולות החברתיות שאנו רוצים שיהיו להם בבגרותם. האם הקנו לי באופן מסודר כלים שבאמצעותם אפשר לגשר על הפער הזה? לדעת איך ומתי לסמוך על אנשים שעדיין אינני מכיר? או שהכול היה מבוסס על אינטואיציה ולימוד עצמי? האם אתם למדתם את זה באופן מסודר ומובנה? הרי גם לפני שהאינטרנט היה קיים היו אלו דברים חשובים.

השאלות ששאלתי את עצמי — איך אקטין את הסיכון שילדיי יכניסו לחייהם אנשים שעלולים לפגוע בהם ואגדיל את הסיכוי שיהיו אלו אנשים שיתרמו באופן חיובי לחייהם? איך אקטין את הסיכון שיקשיבו לאנשים שהם לא צריכים להקשיב להם? — אותן שאלות היו נכונות גם לפני שהאינטרנט הפך לחלק מחיינו.

אם חושבים על כמות האנשים הזרים שאדם ממוצע היה פוגש בחייו טרום ימי האינטרנט, הרי זה לא קרוב ל"כמעט כל האנשים בעולם" שאנו יכולים לפגוש בימינו (כל בעלי הגישה לאינטרנט). האינטרנט העצים את הבעיה כי בבת אחת יש לנו גישה כמעט לכל האנשים בעולם.

אז מה אעשה? אזרוק את הילדים לתוך העולם הזה בלי לתת להם כלים להתמודד באופן מסודר ומובנה עם כל הזרים האלו? לא ולא!

אז מה בכל זאת עושים?

תחילה ניסיתי לברר ולהבין מה מלמדים את הילדים כשמדברים איתם על סכנות באינטרנט. בבתי הספר יש לעיתים לימודי העשרה בנושא, ובאופן כללי גורמים שונים כבר יצרו חומרי לימוד בתחום. אבל כל מה שמצאתי שמלמדים הוא... להיזהר מסכנות באינטרנט. "יש כאן סכנות, היזהרו מהן!"

אבל לעשות את זה משמע "לתת דג", ואני רוצה "ללמד לדוג". רציתי למצוא דרך להנגיש את הנושא החשוב הזה לילדים, בדרך הדרגתית ומובנית. ללמד אותם להבין את הסכנות הרבות והמגוונות שהאינטרנט והתקשורת דרכו עלולים לזמן, וכיצד ולהתנהל מולן בזהירות.

כיצד לימדתי את ילדיי על בטיחות ברשת?

ראשית ניסיתי להבין כיצד הייתי מלמד את עצמי להיזהר מהסכנות שיש באינטרנט. שנית ניסיתי לזהות כיצד אני, כמבוגר, מתמודד עימן. בעקבות הניסוי המחשבתי הזה הגעתי לאוסף של תובנות. לדעתי תובנות אלה לא זכו מעולם לארגון מסודר, ולא הועברו כך לא להורים ולא למורים — ובוודאי לא לילדים. וכך יצרתי תוכנית שבה קישרתי בין הנושאים.

בשלב הבא שאלתי את עצמי מהי הדרך הטובה ביותר להעביר לילדים את התובנות ואת הכלים האלו. האמנתי שאם סתם אדבר על זה עם הילדים שלי, האפקט לא יהיה חזק מספיק.

אוסף התובנות שהגעתי אליהן נבנה באופן הדרגתי לטובת למידה, ממש כמו שיעורים בבית הספר. אני בעצמי הייתי מורה בעבר, והחלטתי שאפקט הלימוד במסגרת הכיתה יכול
להעביר את המסרים חזק יותר מכל אופן אחר. אם אלמד את זה, שיעור אחרי שיעור, התכנים יתקבלו כ"דברים שחשוב לזכור אותם".

אבל החשוב מכול: אני מלמד על תקשורת עם האחר. ועם מי הילדים שלי יתַקשרו, בעיקר בתחילת הדרך? עם חבריהם לכיתה. אם אצליח להעביר להם את הרעיונות האלו הרי יהיה קל יותר להנחיל אותם כבסיס לתקשורת ביניהם. כולם יכירו את המושגים ואת דרך החשיבה שילמדו.

כבר באותו קיץ, בתקופת החופש הגדול בין כיתה ב' ל־ג', אפשרה לי מנהלת בית הספר שבו לומדים ילדיי לעשות "פיילוט" באחת הכיתות עם חלק מילדי הכיתה של בני הבכור. בתיאום עם מחנכת הכיתה המשכתי ללוות את הילדים גם בשנת הלימודים. בהמשך נכנסתי לכיתה של בתי האמצעית המגיעה בזמן כתיבת שורות אלו לגיל קריאה.

בכל פעם שאני נכנס לכיתה אני עושה התאמות לגיל הילדים. מרחיב את היריעה ומעשיר את הפעילויות כך שיהיו מעניינות, רלוונטיות ומותאמות לעולם המושגים המשתנה שלהם. כך הגעתי למצב שבו יש לי מערכי שיעור שאפשר להשתמש בהם שוב, וכך היה.

ככל שעבר הזמן ונכנסתי עם החומרים האלו לכיתות השונות, הרגשתי שאני מדבר על דברים שאינם נלמדים בהזדמנויות אחרות. אלו תכנים שאני ובני דורי לא למדנו בילדותנו, אף על פי שהם היו רלוונטיים עבורנו עוד לפני שהאינטרנט נכנס לחיינו. הרגשתי שהילדים, שגילו השתתפות פעילה בשיעור, מבינים את המושגים. בכל פעם שדיברנו על היבט אחר של הגלישה באינטרנט, היתרונות שלה והאתגרים שבה, יכולתי לחזור למושגים האלו ולעגן בעזרתם את ההסברים. כך, ההסבר כיצד להגן על עצמך באינטרנט נִטָּע באופן עמוק הרבה יותר ואפשר הטמעה של הרעיונות הבאים. מכאן עלה הרעיון להפוך את מערכי השיעור האלו לספר שינגיש להורים את התובנות האלו.

גיליתי שהמושגים בספר הם כלים המתאימים לשיחה על נושאים רבים , חיוביים או שליליים, הנוגעים להיכרות עם אנשים חדשים, ולאופן שבו האינטרנט מעצים, לפעמים מגזים ולפעמים מעוות את התקשורת בין משתמשיו. אני מאמין שגם אתם תתוודעו להבדל בין המושגים שבהם אתם משתמשים כשאתם משוחחים עם ילדיכם על האינטרנט, כעת ולאחר שתקראו את הספר הזה.

בפשטות, כתבתי את הספר הזה כי אני אדם לוגי ואכפתי, ומצאתי דרך מתאימה להעביר נושא חשוב. הדרך שלי מנגישה תובנות שבאופן כזה או אחר היו קיימות אצלי לאורך שנים, כשהייתי מורה עזרו לי להבין את התלמידים שלי וכשהייתי סטודנט באוניברסיטה עזרו לי להבין מרצים שלא תמיד היו ברורים. התובנות הללו עזרו לי גם כשהכרתי אנשים חדשים וכן במערכות היחסים שלי עם הקרובים אליי. והינה כך, היום אני נעזר בהן להסביר לילדיי ולקבוצת השווים שלהם על בטיחות ברשת. אני משוכנע שהתובנות האלו יעזרו גם לילדים אחרים ללמוד טוב יותר, להבין טוב יותר ולסמוך על אחרים באופן נכון יותר.

העיקרון המנחה המאפשר לי שיח עמוק על בטיחות ברשת, שעליו מבוססות כל התובנות בספר הזה, הוא החשיבות של יכולת הבנת האחר.

נסו להיזכר, האם כשהייתם קטנים למדתם שיעור מסודר בבית הספר שכותרתו הייתה "הכלים להבנת כוונת האחר"? אני זוכר שלמדתי שיעורי "הבעה" אבל לא שיעורי "הבנה", וזהו אחד הדברים שחשוב לי לשנות וללמד.

מדוע "הבנת האחר" כה חשובה לנושא הבטיחות ברשת? כי מהות הסכנה היא אותם זרים שהאינטרנט מביא אלינו ולילדינו. איננו צריכים להבין את האחר רק משום שאנחנו אכפתיים כלפיו וחשוב לנו להבין אותו כדי לעזור לו, לתמוך בו, לשוחח איתו — אנו צריכים להבין את האחר גם כדי להגן על עצמנו מאנשים שעלולים להיות מסוכנים, וכדי שנוכל לזהות את הסכנה.

גם מחוץ לאינטרנט אנו חווים זרם של מידע מהאנשים שאותם אנו פוגשים במהלך חיינו. דברים שהם אומרים, דברים שהם כותבים, דברים שהם צריכים מאיתנו, דברים שהם מבקשים שנספר להם. האם לכולם צריך להקשיב? האם כל פעולה שהם מנסים להניע אותנו אליה צריך לבצע? ודאי שלא. אבל, בלי להבין אותם, איך נדע להבחין בין אנשים מסוכנים לבין אלה שאפשר לסמוך עליהם?

האינטרנט גרם לזרם המידע הזה להיות נהר שוצף של דעות ותכנים, ולהציף ברעש בלתי פוסק של ניסיונות שכנוע וכמובן גם של מכירות. מאחוריו עומדים לפעמים אנשים אכפתיים וחכמים, אבל חלקם, אולי הגדול, אינו כזה. דעותיהם ובקשותיהם נובעות ממניעים אישיים בלבד. כיצד נצליח להפריד בין המניעים השונים בלי היכולת להבין את אותם זרים?

כיצד בנוי הספר?

הספר מחולק לפרקים התואמים את הנושאים שלימדתי בכיתות בית הספר. כל פרק פותח בהסבר של הרעיונות העיקריים שבמרכזו. נוסף על כך, משולבים בו גם הסיפור האישי שלי, הדרך שבה לימדתי את החומרים האלו, ותגובות התלמידים. החומר מוגש באופן הדרגתי, והפרקים המאוחרים נשענים על מושגים מהפרקים הראשונים. לכן חשוב לקרוא את הפרקים לפי הסדר.

בפרק הראשון, אספר כיצד דיברתי עם ילדיי ותלמידי כיתתם על הקושי להביע את עצמך באופן מובן מצד אחד, ומהצד השני על הקושי שאולי גדול עוד יותר — להבין את האחר. אספר כיצד לימדתי אותם על דרכים להשתפר הן בהבעה והן בהבנת האחר.

בפרק השני, אספר כיצד הסברתי לילדים בכיתה על השוני בין שיח בכתב לעומת שיח פנים אל פנים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך תהיה הצ'אט, שהוא אולי אמצעי השיח הכתוב הראשון שהילדים מגלים בעולם האינטרנט.

בפרק השלישי, אספר כיצד דיברתי עם הילדים על הסכנות באינטרנט ועל עולם הפרופילים. זהו עולם שבו אמצעי הזיהוי של האחר — הפרופיל הווירטואלי שהוא מציג — מטשטש את היכולת להכיר את האדם האמיתי העומד מאחורי הפרופיל. סוגיה המתרחשת גם אצלנו, המבוגרים. בעזרת לימוד העקרונות שבפרק הזה ניסיתי להבין עם הילדים כיצד הזהות המטושטשת הזאת משפיעה עלינו כשאנו מקשיבים לה, וגם כשאנו עצמנו מתחבאים לפעמים מאחוריה ומאחורי האנונימיות שהיא מאפשרת.

בפרק הרביעי, אחפש את הכלים שבאמצעותם אפשר לסמוך על האחר, זאת בעזרת דוגמה מהאופן שבו המדע בודק על אילו דעות לסמוך ולאמץ אותן כידע מדעי.

בפרק החמישי, אספר כיצד אנו יכולים לשפר את היכולת להבין את האחר באופן אקטיבי בזמן דיאלוג, ומהם האתגרים בניסיון לעשות זאת.

לא אסיים את התובנות בלי פרק סיכום שחוזר ומדגיש את הדברים הטובים והנהדרים שהאינטרנט הביא לחיינו. לא אני ולא אתם נרצה לסיים את הספר במחשבה שהאינטרנט רק מקשה עלינו ומסכן אותנו. עם זאת, נשתדל לזכור שהדברים הטובים האלו מגיעים בתנאים מסוימים ועלינו מוטלת האחריות לשים לב אליהם.