שני אקדחים

פרק ראשון

במחתרת

אקדח ה"סזון"

כיכר ציון בירושלים, גועשת, הולכי רגל רבים, מוצאי השבת. הירושלמים מטיילים בהמוניהם במה שהשתרש תחת השם "המשולש". משולש הרחובות בן־יהודה, המלך ג'ורג' ורחוב יפו, מתנקז לעבר כיכר ציון. הכיכר גדושה ומפוקקת. רחובות המשולש הם המדרחוב של אותם ימים וכלי הרכב המעטים מפלסים להם דרך בין ראשי אדם. את כיכר ציון לא ניתן לחצות ברכב אלא בקצה הצפוני. את החלק הקרוב לקולנוע ציון גודשים רבים שאת כרטיסיהם רכשו כבר ביום שישי. זו דרכם של הירושלמים להבטיח לעצמם בידור, מקום בבית קולנוע לסוף השבוע, הוא מוצאי השבת. לבושים חגיגית, מעונבים בתוך חליפותיהם, כיאה ליציאה חגיגית. הקולנוע הוא הבידור היחיד. אין אחר. שני בתי קפה, "אירופה" ו"וינה" ברמה נעלה מצויים בכיכר ציון. האצולה הירושלמית נהגה לבקר בבתי קפה אלו, שם אף מצאה מקומה מפעם לפעם הקצונה הבריטית הבכירה, מראשי הבולשת - הסי־איי־די. ואני מנערי לוחמי חירות ישראל (לח"י) מגויס במוצאי שבת אלה, מפלס לי דרכי אל עבר הכניסה הצדדית של הבניין, מקום מגוריהם של בעלי הקולנוע, האדונים למשפחת פרץ. מהמשפחות האצילות בירושלים המתגוררות בה מזה דורות רבים. הוטלה עלי המשימה להגיע לדירתם שבקומה העליונה, דירה נעולה ומאובטחת, ולמסור לידיהם חומר הסברה על פעילות מחתרת לוחמי חירות ישראל. אין לדעת אם המשפחה עוינת או אוהדת. על כל פנים ההוראות הן כי אסור להיחשף. יש למסור את החומר, להיעלם במהירות ולהיבלע בתוך קהל המצטופפים שבכיכר.

הנה אני, ממש מול הכניסה הצדדית לבניין קולנוע "ציון", המובילה לדירת משפחת פרץ. שערי הברזל הכבדים, המעוצבים כיאה לבניין ירושלמי עתיק, אינם נעולים. אני נכנס למבוא קטן המוביל למדרגות המגיעות לקומה העליונה, קומת המגורים של המשפחה. לפתע לופתת אותי יד כבדה, שדי בעוצמתה כדי למחוץ אותי אל הקיר במבוא שממול לכניסה ולצדי המדרגות. הגב נחבט בעוצמה ואף הראש נצמד לקיר. כאב אדיר פילח את בטני, לתוכה נתקע קנה של אקדח ומולי ניצב ענק, הר אדם, בריון של ממש. כך הצטיירה דמותו בעינַי כצעיר, נער כבן שש־עשרה. קנה האקדח לוחץ על צלעותי בעוצמה, עיני הענק בוערות ומטילות עלי אימה. "לאן?!" הדהדה שאלה מאיימת. אכן, איש ההגנה, ראיתיו לא פעם סביב בניין המוסדות, הוא הסוכנות היהודית.

האקדח הממשיך ללחוץ עד כאב, מעלה בי מיד מחשבות המובילות אותי כשנתיים אחורה. אל אקדח אחר. אקדח ההשבעה לשורות לח"י. אל שנת תש"ה, 1945, השנה שבה גויסתי. שכונת הבוכרים, צועד יחד עם רות, מסמטה לסמטה. הליכה בתוך חשכה, בינות לבתים, הנה מעבר אל דרך צרה, דרך עפר לא סלולה. סמטה נוספת וממנה מעבר וכניסה אל בית. נראה כבית חד־קומתי. כניסה אל חצר, פרוזדור המוביל לדלת כניסה, ספק דפיקה ספק גירוד, קול הזדהות. והנה הסוף לפסיעה רבת המתח. דלת נפתחת ואנו עומדים בתוך חדר שריח הטחב עולה ממנו. חשכה בחדר, אך לא מוחלטת. אור קל מבצבץ ממקור לא ידוע. רותי נבלעת בתוך האפלה.

וילון שחור אל מול עיני. שולחן עץ מלבני פשוט, שעליו ספר תנ"ך ולצדו אקדח. אני עומד לפני השולחן המפריד ביני לבין הווילון. האם גם יחצוץ ביני לבין חברותי בלח"י או יֵחבר? ההתרגשות רבה. פעימות הלב הולכות וגוברות. העלטה בחדר רק מוסיפה למתח. שקט בחוץ. שקט בפנים. אך המתח, מה עושים איתו? נדמה לי כי פעימות לבי הן היחידות המהדהדות בחדר האפלולי.

השניות החולפות נדמות כשעות. הזמן אינו זז. לפתע, פורץ לו מאי שם מעבר לווילון קול עמוק: "מדוע ללוחמי חירות ישראל?" שאומָר 'על שום שרצחו את יאיר שטרן, מנהיג לח"י'? לא, אני בולע רוק, לשוני לא מעזה. וזו גם לא תשובה טובה. אל תאמר אותה, אני מהרהר ביני לביני. בתוכי מתעורר ויכוח לוהט. תשובה שכזו פירושה - נקמה. לא באתי לנקום. באתי לסלק שלטון זר. באתי לשחרר מעול זרים. באתי לסלק רוצחי יהודים. די להפגנות ברחובות ולקריאה "עלייה חופשית". חופש לעלייה וחירות לעמנו זו השאיפה, זה הרצון. לכן לשורות לח"י. כן, זו תשובה נכונה. טובה. משכנעת. ומפי משתחררת לה התשובה. "רוצה אני ללחום לחירות ישראל."

הזיעה מתחילה לבצבץ במצח, מעל הפנים. זאת למרות הטחב בחדר, הצינה מסביב. הלב בוער ואני חושש פן ידחו אותי. כל אלה יחד מוסיפים אגלי זיעה. העיניים מביטות אל עבר המסך השחור. הן מנסות לחדור מבעדו. מי שם העומד לגזור את גורלי. והנה עינַי מביטות מטה אל השולחן אל עבר התנ"ך והאקדח שלידו. התנ"ך והאקדח חברו יחד. הצו האלוהי לאברהם. כך קראנו ולמדנו בשיעורי התנ"ך. הנה הוא מונח לפני. והאקדח הוא המתחבר לצו האלוהי, שחרור המולדת. מחשבות אלו מרצדות במוחי. משיעורי התנ"ך בבית הספר ועד לרצון לגלות את מחשבותיו של העומד מעבר למסך השחור. המסך המסתורי הזה, שכולו תקווה אל מול מחשבות שחורות של בריון המאיים ליטול תקווה. בטלטלה עזה, חודרות ידיו אל תוך כיס מכנסי, נוטלות בכוח את חומר ההסברה. "לאן?" שב ומאיים הבריון ומוסיף, "אנו נחסל את קבוצת שטרן!"

מחשבותי חוזרות לדפדף בגיוסי לשורות לח"י, ברותי. התמונות כולן, חולפות אל מול עיני במהירות הבזק. ימים ארוכים וממושכים חלפו להם מאז המפגשים עם רותי והראיונות בטרם הגיוס לשורות לח"י. בטרם מפגש הקבלה, מפגש הגיוס עצמו. השבועה ללח"י. שעות ערב. הצעידה בשכונת הבוכרים כשחשכה משתלטת לה על חוצות ירושלים. רותי ואני צועדים. רותי הגייסת. יפהפייה. פנים מתוקות. עיניה שופעות חן ועוצמה כאחד. היא אשר גייסה אותי. שלפה אותי מחצר בית הספר "אליאנס". לפני כן באה לביתי, שאלה. יצאתי איתה החוצה לשניות בודדות. למחרת, כפי שסיכמנו, שלפה אותי מחצר בית הספר "אליאנס" עם סיום הלימודים. לא ידעתי מה רצונה. יצאנו מבית הספר. הציגה עצמה. רותי. לוחמת בשורות לח"י. ידעה עלי ועל עמדותי הנחרצות לסילוק השלטון הבריטי, פרי החינוך הלאומי שקלטתי בבית אבי שֶׁמוֹ, זכרו לברכה. במקור היווני סֶמוֹפּוֹליס (סֶמוֹ). שניים מאחַי השתייכו אחד להגנה והאחר לאצ"ל כפי שהתגלה לי מאוחר יותר.

רותי ביקשה לראותני בשנית. קבענו להיפגש כבר למחרת היום להמשך השיחות לקראת גיוסי ללח"י. ועוד פגישה כעבור שבוע ימים. רצתה לעמוד על טיב אופיי, מחשבותי, אמונתי. אזהרות: "אתה תעמוד בפני לחצים, צפוי למעצר, למאסר, לסכנות חיים. ינסו לשבור אותך, לענות, להוציא אינפורמציה." האם לזאת התכוונה רותי, לידיים יהודיות? לאיום שבו אני נתון כרגע? על הכול תשובותי חיוביות. רוצה אני ללחום בשורות לח"י. יש להקים מדינה עצמאית עברית. די לי בהפגנות "עלייה חופשית - מדינה עברית!" אלו היו תשובותי.

"האם שמעת על יאיר? יאיר שטרן?"

"כן כן," כאן כבר נדלקתי, "קראתי על הרצח שלו. רצח מתועב. שפל. ירי אל הגב, שפלות בריטית שכל כולה חרפה."

נבלות שׂמו קץ לחיי אציל נפש, הוגה דעות לאומי, ספרא וסיפא - לוחם, הוגה דעות וכותב שירה. כך, למדתי להכירו מתוך הפרסומים על אותם שהלכו שבי אחריו ואחרי רעיונותיו. למדתי להעריצו מתוך פרסומי כרוזי לח"י. כן, נרדף על ידי השלטון הבריטי, אך גם מנודה ומוחרם על ידי ראשי המוסדות, ההסתדרות בארץ. נידוי שחרץ את גורלו.

לא סיפרתי לרותי, התביישתי לספר, כי אף אני נשביתי בקסמו של יאיר. בציורים חסרי כישרון מיוחד ניסיתי לא פעם לצייר את פניו מתוך פרסומי תמונתו. העצב ניכר על פניו. כך ציירתי ואולי יותר העתקתי את דמות פניו הטרגיות, מלאות החזון והמעש כפי שנראו בעיני. לא העזתי לספר לרותי על ציור זה מעשי ידי.

מדהים, פשוט לא נתפס עד כמה בעת מצוקה מוח האדם מסוגל להעביר בתוך אלפיות שניות בודדות הרהורים, תמונות ומחשבות המקפלות בתוכן סיפורי חיים שלמים. כבסרט נע חלפו להם הרהורים ומחשבות לנגד עיני. רק לחיצת קנה האקדח אל בין הצלעות והכאב שהבריון גורם לי קוטעים את ההרהורים. אך שוב המחשבות לא מרפות ולוקחות אותי פעם נוספת לחדר החשוך. לווילון המשמיע קולו. קולי שלי, צלול, אך עייף, מתוח, מטיח תשובות אל עבר הקול הבוקע מן הווילון. "כן, אני רוצה להצטרף לשורות לוחמי חירות ישראל." שאלות נוספות מוטחות באוזני והתשובות - בקול קצת חלש אך בטוח בעצמו - ניתנות מפי לעבר הקול המסתורי הבוקע מעבר לווילון, מן החשכה. מבחן השאלות הסתיים. נדמה לי כי עמדתי בהן. כן, אני רוצה להצטרף לשורות לוחמים אמיתיים. ועוד שאלות. התשובות חדות, בהירות וברורות. עברתי את המבחן. אני מניח כי יש נכונות לגייסני לשורות הלוחמים לחירות ישראל. באפלולית ששררה לא ניתן היה להבחין בהבעת עיניה השמחות של רותי, אך חיוכה המקסים אמר הכול, חשתי בהקלתה ובאושרה אף בעלטה.

המפגשים עם רותי, היו לא רק השלב לעמוד על טיב הכרתי הלאומית. אלו היו גם מפגשים שבהם רותי נגעה בערכי התנועה שאליה רציתי להצטרף. לוחמי חירות ישראל. על יאיר ואמונתו בחידוש מלכות ישראל, על האמונה שנטע בקרב הלוחמים שהצטופפו סביבו, על שעותיו האחרונות ועל המצור שהיה נתון בו ללא יכולת להסתתר מהמצוד הבריטי ועל הרדיפה של היישוב הממוסד. על דחיית פניות של אחדים ממנהיגי היישוב הן משמאל והן מימין לתת לו מחסה ולהעלימו בתמורה וכתנאי להפסיק את הלחימה בשלטון הבריטי. למעשה תבעו ממנו בגידה בחבריו ההולכים איתו ובכך להביא לחיסול ארגון הלח"י, חיסול מעשה ידיו. מכת מוות לאמונתו ולחבריו לרעיון ולדרך. בתביעתם זו, שנדחתה בבוז, גרמו לשפיכת דמו של יאיר ברצח המתועב של כדורים שנורו אל גבו על ידי הקצין הבריטי מורטון. רצח בדם קר, שפל כולו. פחדנות! כן, הם חששו ממנו.

רותי ממשיכה לדבר על החובה לסלק את השלטון הבריטי, להקים את מלכות ישראל שתקלוט את אחינו ופליטי החרב מאירופה. אכן, המפגשים עמה היו מפגשים מרתקים. ראשי היה כבר רחוק מכל הלימודים בבית הספר. לנגד עיני עמד בית הספר של לוחמי החירות.

הרהורי הגיוס מתנפצים אל פני המציאות. זיעה קרה, אקדח מאיים, הבריון לא מרפה. ומנגד גיוסי ללח"י אף הוא לא מרפה. אני שב לחלומותי, לחדר החשוך. עכשיו נותר לעבור את שלב הקבלה - השבועה. שבועה לשורות לוחמי חירות ישראל. "שים ידך על ספר התנ"ך," מצווה עלי הקול הרועם מבעד לווילון. היד על ספר התנ"ך נוגעת אף קלות במתכת הקרה של אקדח. יש לחזור על מילות הקול המהדהדות מעבר לווילון השחור. השבועה. שירו של יאיר שטרן שבהמשך הימים הפך להמנון לח"י.

חיילים אלמונים הננו ללא מדים

וסביבנו אימה וצלמוות

כולנו גויסנו לכל החיים

משורה ישחרר רק המוות

לא עוד צרידות בקול. אני חוזר על מילות השבועה בקול צלול. יד ימין על האקדח והתנ"ך הצמודים זה לזה בשולחן שלפני. ואני ממשיך: "בערים, בכפרים, את דגלנו נרים ועליו הגנה וכיבוש..."

הזיעה כבר לא מבצבצת, ההתרגשות רבה ושמחה בתוכה. אך, מה כאן שוב, זיעה, לא התרגשות, פחד. חרדה של ממש מפני קנה האקדח התקוע בין צלעותי והבריון המאיים. האומנם לזה נשבעתי 'משורה ישחרר רק המוות'? זה המוות מידי יהודי, איש ההגנה השונא בנפשו את לוחמי המחתרת. שני אקדחים ועד כמה תכליתם שונה, והרי המלחמה היא נגד שלטון בריטי, נוכרי בארצנו, שיש לסלקו. איתו יש לנו מלחמה, אז למה שנאת האחים הזו?

והנה כאן ניצב לו יהודי, תוחב עוד יותר עמוק את קנה אקדחו בין צלעותי ואינו מרפה. כואב. הצלעות דואבות אך גם הנפש מתרעמת ונפגעת. ואני לתומי, עדיין רציתי להאמין כי ימי ה"סֶזון", אותו "סזון גדול" שהתקיים בשנים 1944-1945, רדיפת אנשי המחתרות והסגרתם לידי הבריטים חלפה לה משמי ארגון ההגנה. מסתבר שלא לחלוטין. ה"סזון" חזר בקטן בשנת 1947 ואמנם כך כוּנה - "הסזון הקטן" - עונת הציד, זה פירושו של ה"סזון". לצוד לוחמי מחתרת של הארגון הצבאי הלאומי ושל לוחמי חירות ישראל. לחטוף לוחמים מבתיהם וברחובות ולהסגירם לידי השלטונות הבריטיים. לוחמים נחטפו, הוכו והוסגרו. ציד זה ושיתוף הפעולה עם השלטונות הבריטיים הוכרע על פי דרישתו של בן־גוריון. בהחלטה שהתקבלה בהנהלת הסוכנות היהודית והוועד הפועל הציוני, נתבע היישוב היהודי "להקיא מתוכו" (כדברי בן־גוריון) את לוחמי וחברי הארגונים. לשלול מהם כל מסתור ולהסגירם. עונת ציד זו של ה"סזון הגדול" גברה מיד לאחר ההתנקשות בקהיר בשר המושבות הבריטי, הלורד מוין, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים, אחראי לביצוע הוראות "הספר הלבן" שעיקרו חוקים לנישול יהודי ארץ ישראל, מניעת וסגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה והקמת מחנות מעצר לעצורי המחתרות מחוץ לגבולות הארץ, קניה ואריתריאה.

ההתנקשות בוצעה על־ידי שני לוחמי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית־צורי. משפטם הרעיד את אמות הספים בארץ ובעולם. הם נידונו בהשפעת בריטניה למוות בתלייה.

רדיפת והסגרת לוחמי המחתרת גברו ובן־גוריון שעמד בראש הסוכנות היהודית הביא בפני ההסתדרות הכללית רבת הכוח באותם ימים את ההחלטות "להקיא אותם מתוכנו", בהוסיפו כי יש לנדות את הארגונים וחבריהם ותומכיהם, לסלקם ממקומות העבודה בתעשייה וממשרדים, ולסלק מבתי הספר תלמידים התומכים בארגונים ומפיצים ומדביקים את מודעותיהם. בהחלטיות אף הגיע לדרישה להלשנת ילדים על הוריהם ולשתף פעולה עם השלטונות הבריטיים להסגרתם לידיהם.

בספר תולדות ההגנה נאמר בין היתר שכ־700 שמות של אנשים ומוסדות, שחלק מהם קשורים בפעולות טרוריסטיות ובסחיטות כספים, נמסרו לבולשת וכ־300 איש נאסרו על סמך רשימות אלה. עוד מצוין כי שלושים תלמידים סולקו מבתי הספר השונים.

ה"סזון הקטן" אף הוא נועד לצוד לוחמים, אך הוא דעך לאחר חודשים אחדים בשל חשש מפעולות תגמול והתנגדות בנשק שעשויות היו להוביל למלחמת אחים.

בתקופת ה"סזון הגדול" נמנעו לוחמי המחתרות מעימות על מנת למנוע מלחמת אחים. והנה אני מאוים בקנה האקדח המוצמד לגופי, אקדח השנאה, "סזון קטן" שעדיין פועל בקטן. שנאה של איש ההגנה אל ארגוני המחתרות. כיצד נחלצים מהבריון הזה? בגופו הוא חוסם כל דרך הסתלקות ובקנה האקדח ממשיך להכאיב ולהצמיד אותי אל הקיר. והרעיון הבזיק, התחלתי לתור בעיני אל עבר הכביש שמעבר לכניסה אל מעבר לשערי הברזל הפתוחים לרווחה.

"מה אתה מחפש?!" הרעים קולו.

"את חברי לחוליה," עניתי והוספתי, "אני מקווה כי לא יתחולל כאן ירי אקדחים!"

היסוס קל בעיניו, הרפיית הלחיצה של קנה האקדח, דחיפה עזה של גופי אל עבר הכביש תוך הצעקה, "הסתלק ואל תעז לחזור!"

המום מהשנאה שניבטה מעיניו, אף שנחלצתי ממנו לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה מתוך קריאת חומרים מאותם ימים אפלים, שראשי היישוב המאורגן, ההגנה, רדפו לוחמים והסגירו אותם לשלטון הבריטי. האם עדיין אנו נרדפים? יהודי, איש ההגנה, שלימים התגלה בעיני כאחד ממפקדי ההגנה בירושלים, הוא המטיף לטוהר הנשק? הרי נשקם של חבריו רחוק מהטוהר שלו הם מטיפים. נשקנו טהור. טהור באמונה. טהור בהכרה לסילוק שלטון זר. טהור במלחמה לעצמאות ישראל. טהור באהבת אחים. טהור ברעיון. טהור להצלת יהודים מידי הצורר הנאצי. אקדחנו טהור. האקדח שעליו נשבעתי טהור. יש בו אהבת אחים. האקדח שנתקע אל בין צלעותי, יש בו שנאת אחים, האם עדיין עלינו להיזהר מפני יהודים? הם הרודפים? לא די לנו במלחמה בשלטון הבריטי הזר? האם לא די היה להם בהלשנות שהסגירו את מיטב בחורי המחתרות לידי הבריטים? האם אין בהם זעזוע בשל חטיפתו והיעלמותו ממש בימים אלו של הלוחם הצעיר אלכסנדר רובוביץ, הנמנה על תאי הנוער של לוחמי חירות ישראל, אותם תאים שלהם השתייכתי ושבהם פעלתי? לא הכרתיו אישית, אך חשתי אותו בתוכי, חלק מעצמי, בשר מבשרי, כמוני הוא נמנה על תאי הנוער מדביקי הכרוזים. תאים שונים, מקבילים ושותפים לאמונה. הם, השוטרים האנגלים, אלו שהסתובבו עם כלי הרכב השחורים מסוג "אמבר" חטפו אותו, הוא היה בשעת פעולה. הכרוזים להדבקה היו איתו. ניסה להתחמק מהם אך הם דחפו אותו לרכבם ומאז השמועות מספרות כי נקבר בחולות מדבר יהודה. גיבור, לוחם חירות שלא זכה לחירות, אך בוודאי לגבורה. ובכל ארץ אחרת בוודאי היה אף זוכה לתהילה. לא רובוביץ, הוא לא חיפש תהילה, הוא לא הסגיר לוחמים. זה הגיבור שהשבועה לגביו התקיימה עד תום.

חייל אלמוני שגויס לכל החיים, והמוות ששׂם קץ לחייו הקצרים שחרר אותו מהשורה, אך לא את רוחו. רוחו בשורותינו. שורות לח"י הוסיפו כוח ומלחמה עד לסילוקם של השליטים הזרים. זו התהילה, רובוביץ הוא חלק ממנה. מאז החטיפה נדרשנו לזהירות יתר, לערנות תוך שליטה על כל הנעשה מסביב. "קמו יחידות מיוחדות, בריטיות סמויות, למרדף אחרי נוער לח"י, לאחת מיחידות אלו נפל רובוביץ קרבן."*

[*מתוך "לקסיקון לח"י", פרק 'רובוביץ', נחמיה בן-תור, הוצ' מערכות, עמ' 307, 2007.]