בני המזל

מבוא
ניו יורק, 2007

המחקר שלי על ההיסטוריה של "ילדי טהרן" התחיל ביום שפגשתי את סָלַר עַבְּדוֹ (Abdoh). לא בדיוק פגשתי. כבר היה קשר עין בינינו הרבה פעמים לפני כן - ולא בלי סקרנות - בחדר הדואר, בישיבות החוג ובמסדרונות המרכז האקדמי נוֹרְת', מבנה חדגוני ונטול חלונות בקמפוס הגוֹתי הנושן והמפואר בסיטי קולג' בניו יורק, ששנינו לימדנו בו בחוג לאנגלית. אולי אפילו החלפנו כמה מילים. אבל השיחה האמיתית הראשונה בינינו - הראשונה ממאות - התקיימה ביום האחרון של השנה האקדמית 2007.

השנים שקדמו לפגישה עם סלר היו הקשות בחיי. היו לי תינוק שקצת גדל, אבל עדיין לא ישן, עבודת דוקטורט חסרת צורה ברורה, והמון שיעורים ללמד. היתה לי קצת עזרה בְּתשלום, ולא היתה לי משפחה מורחבת בניו יורק. שלוש פעמים בשבוע, אחרי הצהריים, הייתי מתגלגלת איכשהו אל המרכז האקדמי נורת', מלמדת את השיעורים שלי, ומייד אחר כך מתגלגלת לי בחזרה הביתה אל הבן שלי. בלילות, בין האכלות של התינוק, עבדתי על הדוקטורט שלי.

חלפה שנה אקדמית אחת, ואז עוד אחת, והדוקטורט איכשהו התגבש. בדרכי להגן על התזה שלי, עליתי במדרגות בקֶנְט הוֹל באוניברסיטת קולומביה, ונתקלתי במנחה שלי, תיאורטיקנית הספרות המנוֹחה איב קוֹסוֹבסקי סֶגְ'וויק, שהינהנה כלפַּי באהדה. הרגשתי קלילות שלא תיאמן. בסוף מאי צעדתי בגלימת דוקטורט ובכובע בוגרים בטקס החגיגי באוניברסיטת קולומביה. בספטמבר, הדרגה שלי בסיטי קולג' השתנתה ממרצה למרצה בכירה, מה שאמר שאלמד פחות וארוויח יותר. בינתיים, האביב באפריל היה נפלא, עם שמים כחולים בהירים ואוויר צח וצלול. את השיעור האחרון בסמסטר לימדתי בחוץ: ישבתי עם הסטודנטים שלי על הדשא שכוסח זמן לא רב לפני כן מול שֶפַּרְד הוֹל, ודיברתי איתם בשקט על מלוויל ופרויד. בדרך חזרה מהשיעור נתקלתי בסלר, שהזמין אותי וכמה אחרים להרים כוסית במשרד שלו לכבוד סיום שנת הלימודים.

המשרד של סלר היה יפה להפליא, עם שטיחים על הרצפה, מנורות, ושטיחוני קִילים שכיסו את הקירות נטולי הייחוד. היתה גם מעין פינת ישיבה, וחלקנו התיישבנו בה, שתינו יין אדום והחלפנו אי־אלו סיפורי רכילות של קולג'. אני זוכרת שהבחנתי בגינוני העולם הישן של סלר, לבביוּת ונימוסים שהכרתי אצל אבי וסבי אבל לא אצל אף אחד מהדור שלנו. שמתי לב שבין כל הקולגות שלנו, הוא היה הסקרן ביותר לגבי ישראל, והכי פחות מוסרני. כשהתגלגלה השיחה בינינו אל אהבתנו המשותפת לחופי ים במזרח התיכון - למשפחה של סלר היה בית לחוף הים הכספי לפני המהפכה האסלאמית באיראן - סיפרתי לו שאם אינני טועה, אבי חצה את הים הכספי בדרכו לאיראן בזמן מלחמת העולם השנייה. ידעתי גם שאבי שהה אז כמה זמן בטהרן, ושהוא ואחותו נמנו עם קבוצת פליטים המכונה "ילדי טהרן", אבל לא הרבה יותר מזה.

סלר קם, הקליד כמה מילים על מקלדת המחשב שלו וקרא לי. על המסך היתה פרושה מהדורה מ-23 בפברואר 2006 של "האיראני" - כתב־עת מקוון לפוליטיקה ותרבות איראניות. בעמוד הראשון היה מאמר מערכת שנשא את הכותרת "חשיפת טעויות - איראן, יהודים והשואה: תשובה למר בְּלאק" מאת עבאס מילאני. קראתי את המילים על המסך:

בתחילת ינואר השנה, עיתונאי אמריקאי בולט פירסם כְּתב התקפה רצוף אי־דיוקים מתמיהים על איראן, והציג את המדינה כשותפה לפשעי השואה... הוא טוען שאם נבחן את "תקופת היטלר" באיראן, נגלה "שאיראן והאיראנים היו קשורים במידה רבה לשואה ולמשטר של היטלר". העובדות ההיסטוריות הן ההפך הגמור מהטענות של מר בלאק. כשהתקבלו הסימנים הראשונים ל"פתרון הסופי" הרצחני, ממשלת איראן דאז שיכנעה את מומחי הגזע הנאצים בגרמניה שיהודים איראנים חיים באיראן יותר מאלפיים חמש מאות שנים, שהם אזרחי איראן שנטמעו בה לחלוטין ועל כן זכאים לכל הזכויות המגיעות לאזרחים. הנאצים קיבלו את הטענה, וכך ניצלו חייהם של כל יהודי איראן שחיו תחת עול הדיכוי הנאצי... יתר על כן... כאשר מכונות ההרג הנאציות פתחו בטבח היהודים הפולנים החפים מפשע, 1,388 יהודים, ובהם 871 ילדים, הועברו לטהרן, ושם חיו בביטחון יחסי עד שעברו לישראל... הספר היסטוריה של יהודים איראנים בימינו מביא תיאור של אלה המכונים "ילדי טהרן".

בהיתי במסך, אחר כך בסלר, ואחר כך התיישבתי וחזרתי וקראתי את הקטע ביתר תשומת לב. ילדי טהרן, כולל אבי חנן (חנניה), אחותו רבקה (רגינה) והדודנית שלהם נעמי (אֵמָה) היו ילדים פליטים ילידי פולין, שהגיעו ב-1943 לפלשתינה דרך איראן. אבל עד לאותו רגע מעולם לא חשבתי על "טהרן" שבצירוף "ילדי טהרן" בתור מקום ממשי. העובדה שאבי היה אחד מילדי טהרן תמיד היתה בעיני עובדה מובנת מאליה לגבי מי שהוא. בדיוק כמו העובדה שהיו לו שיער שחור קצר, קצת מחוספס, מסורק לאחור, ועיניים כחולות קטנות ומעט מלוכסנות. או העובדה שהוא מת ב-10 באוקטובר 1993, שנה אחרי שפרש לגמלאות מחיל האוויר אחרי שירות של 48 שנים.

עד לאותו רגע, על אף שאני מתמחה בספרות השוואתית ומיומנת בקריאה מעבר לגבולות לאומיים, לא יכולתי לדמיין את הסיפור של ילדי טהרן בהקשר שונה מזה שהפנמתי כשגדלתי בישראל: מבצע חילוץ מוצלח של ילדים יהודים בידי ההסתדרות הציונית העולמית. הסיפור של אבי היה סיפור ישראלי, חלק מהמיתולוגיה של המדינה, ועל כן אי־אפשר שיופיע בנרטיב ההיסטורי של שום מדינה אחרת - ובטח לא של מדינה שהפכה בדור האחרון ליריב פוליטי. אפילו לא חשבתי על אבי בתור ניצול שואה. בישראל של צעירותי דיברו על הניצולים בבושה ובלחש, אבל ילדי טהרן היו ישראלים: קיבוצניקים, קציני צבא, אנשי תקשורת, תעשיינים, יאנוש בן־גל, אלכס גלעדי... הם לא היו הדחויים מאירופה כי אם הרצויים מישראל, "בני המזל" שניצלו בידי המדינה היהודית החדשה. כשגדלתי, בכל פעם ששאלו אותי אם אבי ניצול שואה, הייתי עונה, "לא. הוא לא. הוא מילדי טהרן".

התיאורטיקנים המובילים בתחום הספרות ההשוואתית - רֶנֶה וֶלֶק (Wellek), אריך אַוּאֶרבַּך (Auerbach) ועוד - היו פליטים. וֶלֶק נולד בווינה וברח לארצות הברית ב-1939; אוארבך, יליד גרמניה, היה פליט בטורקיה, ומאוחר יותר בארצות הברית. הם לא כתבו על החוויה הפְּליטית אלא חיברו שירי הלל לספרויות לאומיות ולקנון אירופאי יציב ומאוחד. גם שני ההיסטוריונים הבולטים ביותר במאה העשרים בתחום ההיסטוריה הלאומית, אריק הובְּסבָּאוּם (Hobsbawm) וארנסט גֶלְנֶר (Gellner), היו פליטים. הובסבאום, שנולד באלכסנדריה שבמצרים להורים יהודים ממוצא פולני ואוסטרי, חי בילדותו בווינה ובברלין, ברח ללונדון ב-1933, ובתקופת המלחמה שירת בחיל ההנדסה הבריטי. גלנר נולד בפריז, גדל בפראג, וברח ב-1939 לסנט אַלְבַּנְס שבאנגליה. מן העמדה הזאת של "הנווד וחסר השורשים", במילותיו של גלנר, כתב אוארבך את ספרו הידוע מימזיס - התגלמות המציאות בספרות המערב בעת שהותו בגלות באיסטנבול, ומן העמדה הזאת התחיל גלנר לחקור לאומים. "כשראיתי בפעם הראשונה כפרים בֶּרְבֶּריים במרכז הרי האטלס, שכל מבנה בהם צמוד למבנה הבא, בסגנון הומוגני לגמרי, והמכלול בשלמותו צורח שמדובר ב-Gemeinschaft [יחסים חברתיים המבוססים על קשרים משפחתיים ואישיים הדוקים], הבנתי מייד שאני רוצה נואשות לדעת, עד כמה שאדם מבחוץ יכול לדעת, איך זה בפנים", הסביר גלנר.

אני נולדתי לתוך ה-Gemeinschaft. ידעתי איך זה בפנים. אבל הבפנים שלי לא היה כפר בֶּרְבֶּרי בן מאות שנים - הוא היה מדינת לאום בת שני עשורים, עם גבולות לא יציבים, עימותים בלתי פוסקים, ואוכלוסייה שרבים בה האזרחים אשר כמו אבי, נולדו במקום אחר. לאותו "מקום אחר" - הגלות - לא היתה פינה בילדות שלי. היא "נשללה", כפי שהכריז הסופר יוסף חיים ברנר. בגלל השלילה הזאת, ישראל הפכה לבית היחיד שלי. חלק מן ה-raison d'etre או סיבת הקיום של ישראל היה לאפשר גדילה של ילדים וילדות שיהיו "לוחות חלקים", נטולי עבר יהודי מכאיב. אני הייתי ילדה כזאת. לא היתה לי שום מסגרת לחשיבה על היחסים של אבי עם איראן, או עם כל מקום אחר שהוא חי בו או עבר דרכו לפני שהיה לישראלי. לא היתה לי אפילו מסגרת שאוכל להבין דרכה את חייו בפולין לפני המלחמה - כפי שהתגלה לי מאוחר יותר, משפחתו של אבי חייתה בפולין במשך שמונה דורות. החיים ההם נמחקו בצורה כה מוחלטת, עד כי נדמה שלא התקיימו יותר אפילו בזיכרון שלו. כמעט בכל דירה צנועה בשכונות השקטות במעלה הכרמל בחיפה של נעורי היו חיים שנחיו במקום אחר לפני המלחמה, סיפור סבוך של הישרדות, ומשפחה שלמה אחרת - הורים, אחים, לפעמים ילדים לשעבר ובני זוג לשעבר - שהיתה קיימת לפני המלחמה. אף אחד לא דיבר. הכול נשלל.

"את צריכה לכתוב את הסיפור של אביך," אמר סלר. "לא," צחקתי, "אבל אתה יכול לכתוב אותו. נולדת באיראן. אתה לא מתוסבך מהשואה. אתה לא צאצא של הקורבנות ולא של המְקרבֵּנים. ואתה יודע על פליטים יותר ממני." ב-1979, אחרי המהפכה האסלאמית, כשסלר ואחיו היו נערים בגיל עשרה, כפי שסיפר לי, הם ברחו לארצות הברית. בתוך זמן קצר הבחנתי בקווי דמיון בינו לבין אבי, בתכונות ובהרגלים מיקרוסקופיים שרק מי שחי שנים ארוכות עם פליט יכול לזהות אותם: איך הוא חותך מגבת נייר לשניים ושומר את החלק השני לזמן אחר; איך הוא אוכל כל מה שמונח לפניו על הצלחת; היחסים החרדתיים מעט כלפי אוכל וכלפי הקור, הזהירות, הבדידות. "לאבי אין סיפור," אמרתי לסלר. "'אני בוחן את הדיוקן שלו אך לעולם לא אתפוס אותו'" - ציטוט ממלוויל שהייתי שולפת לאנשים כששאלו אותי עליו. הוא היה איש שקט ופרטי מאוד מחיפה. וב-2007, ארבע־עשרה שנים אחרי מותו, הדמות שלו בתוכי היתה מטושטשת ולא אישית: איש לבבי ומאופק, קצת נוקשה, עם נטייה להתקפי כעס. לא ידעתי כלום על ההיסטוריה המשפחתית שלו. גם לא חשבתי שהיא יכולה לחשוף הרבה עליו. מילים כמו טראומה, עקירה, גלות כפויה - מוזר, אפילו המילה "פליט" עצמה - לא עלו בדעתי ביחס אליו. חשבתי עליו בעיקר בתור אדם עובד, חי במין זמן הווה רוחש, ממלא מחויבויות יום אחרי יום. הוא הפגין מעט רגש, ובכה בנוכחותי רק פעם אחת, כשראה את כריסטופר ווקן מגלם כלי משחק של הווייטקונג בסצנת הרולטה הרוסית בצייד הצבאים. ראינו את הסרט בטלוויזיה - אבי, אחי ואני. אם אני זוכרת נכון, זה היה בחורף, וכרגיל היה קצת קפוא בדירה שלנו בחיפה. הסתכלתי על אבי וראיתי שהעיניים הכחולות שלו אדומות, ושיורדות לו דמעות על הלחיים.

היינו שישה בבית: הורי, האחים שלי, וסבתי מצד אבי, רחל (רוח'לה), שנהגנו לקרוא לה "אָחֵל" - אישה קטנה ורזה, עם עור חיוור וקמוט ועיניים כחולות חדות ומלוכסנות, כמו של אבי. אבי הופרד מאמו בזמן המלחמה, וכשהגיעה כעבור שנים לישראל, היא באה לגור איתו, ואחר כך איתו ועם אמי, ואז עם כולנו. מהיום שאני זוכרת אותה ועד מותה ב-1982 היא גרה בחדר קטן לצד המטבח, בדירה השקטה שלנו על הכרמל בחיפה. לא דיברנו איתה הרבה, והיא דיברה מעט - איתנו ובכלל; רוב הזמן היא בילתה בחדרה בקריאה או בהקשבה לרדיו. אמי, שבישלה עבורה וניקתה לה את החדר וכיבסה לה את הבגדים, צברה מרירות כלפיה. אבי, שהִרבּה להתפרץ על אמי, ולפעמים עלינו, לרוב בלי שום סיבה נראית לעין, תמיד התייחס אליה בעדינות ובאכפתיות. קרה גם שאָחֵל היתה נשארת כל היום בחדרה, והעיזה לצאת רק כשאבי הגיע הביתה. אני לא זוכרת שום מריבות או מתיחויות בין אבי לאמו, רק הרמוניה עמוקה ועדינה. תמיד היו שתי קבוצות: הוא והיא, ואמי ואנחנו - הילדים.

כשהייתי בת שש או שבע ובדיוק למדתי לכתוב, כתבתי מכתב לאבי, ושאלתי אותו למה הוא אוהב את אמא שלו יותר מאשר אותנו. תחבתי את המכתב מתחת לכרית שלו בחדר השינה של הורי וחיכיתי במתח. כשאבי מצא את המכתב הוא רתח מכעס, וגער בי ואמר שהוא עצמו לעולם לא היה מעז לכתוב מכתב כזה לאביו. אני זוכרת היטב את תחושת האשמה, את הבושה, ואת הרצון הנואש לקחת את המילים שלי בחזרה - רגשות שהציקו לי במשך שנים. אבי לא דיבר איתי עוד זמן רב אחר כך, ואף שחלקנו מאז המון רגעים, רבים מהם מאושרים, מעולם לא הרגשנו שוב לגמרי בנוח ביחד.

בניו יורק, שעברתי אליה ב-1992, החיים נעשו קלים יותר. התחתנתי עם איש קל יותר, הקמתי בית בהיר יותר, התחלתי ללמוד ספרות. אבי שלח לי מכתבים - נהדרים, כתובים היטב, חמים להפתיע - ודיבר בהם על ביקור אפשרי בניו יורק ועל תוכניות אחרות לימי הפרישה שלו. אבל באותה שנה, אחרי שחזר מטיול לעיירת הולדתו בפולין לאחר היעדרות של חמישים ושלוש שנים, הוא חלה. הוא מת שנה אחר כך, בגיל שישים ושש, בצורה פתאומית ומזעזעת, ממחלת קרויצפלד־יאקוב - מחלה ניוונית של המוח.

טסתי כדי לראות אותו לפני מותו. הוא עדיין נהג אז, גם אם בחוסר זהירות רב מהרגיל, ונסענו לנו בדרך הים למטה אל חוף כרמל, שנהגנו לבלות בו יחד שנים לפני כן. שלא כמו בנסיעות הילדוּת אל חוף הים - הפקה גדולה, מתוחה, מוּעדת לפיצוץ, של מגבות, אוהלים, צידניות, סנדוויצ'ים, וחמישה אנשים דחוסים ברנו 4 צבאית, קטנה ובלי מיזוג אוויר - הפעם היינו רק שנינו. לכל אחד מאיתנו היתה מגבת קטנה, בתחושה דומה לאינטימיות, אפילו לנינוחות, אבל לא בלי אותו שמץ ריחוק שרבץ בין שנינו מזמן שהייתי בת שש או שבע. כשהיינו קרובים מאוד למים, הוא פשט את הבגדים ונשאר בבגד ים. הוא קיפל את הבגדים בקפדנות והניח אותם במסודר, עם הסנדלים החומים המבריקים, על המגבת הקטנה. הוא צף שעה ארוכה על פני המים בעיניים עצומות, ונראה שָלֵו. "איזה ים," הוא אמר, כמו שתמיד אמר כשהמים היו פְּלָטָה כחולה בלי גלים. אבי היה איש של מעט מילים, ועכשיו הוא דיבר אפילו פחות. בנסיעה בחזרה הביתה הוא אמר, בלי שעודדתי אותו לכך, שלאחרונה יש לו קצת בעיות זיכרון.

כשטסתי שוב לישראל אחרי חודש, הוא דיבר בפולנית - שפה שעד אז מעולם לא שמעתי אותו מדבר בה. הוא חייך במתיקות וקרא לאמי Siostra - אחות. "היא אחותך?" שאלתי אותו. "ברור," הוא ענה בתמיהה על השאלה, ותוך כדי כך נבר בחביתה שאמי הגישה לו זה עתה על אותו שולחן קטן, דביק ומבורדק, שאכלנו עליו מזמן שנולדתי. הוא נראה עדין ורך, כאילו המתח והאינטנסיביות שנצרבו בתווי פניו במשך חיים שלמים פשוט התמוססו, וחשפו פנים מתוקות, רגועות, מעט ריקניות, של ילד דובר פולנית. שישה שבועות אחר כך הוא שכב בתרדמת במחלקה הנוירולוגית בבית החולים כרמל, בגוף מתעוות ומתפתל, בפה פעור כמו מכאב, ואחרי חודש הוא מת.

בימי השִׁבעה דיפדפנו בתמונות ישנות שלו: ילד שמנמן חבוש בָּרֶט, בז'קט ובגרביים ארוכים, הולך לפני אחותו רגינה והוריהם זינדל ורוח'לה, ברחוב מרוצף אבנים בעיירת הולדתם אוסטרוב מָזוֹבייצקה (Ostrów Mazowiecka) שבפולין. או נער שזוף, כבר רזה יותר, רוכב על סוס פּוֹני בקיבוץ עין חרוד, לשם הגיע כשהיה בן חמש־עשרה. הוא היה שוב שמנמן בימיו כצוער משופם בחיל האוויר. והנה הוא זורח בחתונה עם אמי הצעירה והיפה - הוא היה בן 34, היא בת 23 - כשהוא פורס את עוגת החתונה. וכאן הוא בחוף הים עם פעוטה - אני. ואלה תמונות מהטיולים שלנו בפארקים לאומיים באמריקה, שצולמו בין השנים 1980-1977, כשאבי היה אחראי על הצוות הטכני שהגיע ללימודי היכרות עם מטוסי ה-F-15 במפעלי "מקדונל דאגלס" בסנט לואיס. על שפתיו של אבי חיוך חמקמק, החידה של אבי.

"הוא תמיד היה כזה?" שאלתי את הדודנית שלי, נעמי, ששמה הפולני המקורי היה אֵמָה. כזה, כלומר מנומס, מרוחק, מסוגר. "או שהמלחמה הפכה אותו לכזה?" "תמיד הוא היה כזה," היא ענתה. "אין לזה שום קשר למלחמה." נעמי, שהיתה צעירה מאבי בחמש שנים, הגיעה ארצה מאיראן עם אבי ואחותו. הרגשתי הקלה למשמע התשובה, וגאה משהו על יכולת ההסתגלות של אבי. עדיין לא הייתי מודעת לכך שהתשובה שלה היתה פשוט על פי הנוסח המקובל: כמו כמעט כל ילדי טהרן, נעמי - שהיתה בת שבע כשפרצה המלחמה שבה היא איבדה את אִמהּ, את אביה ואת אחיה היחיד - פטרה כלאחר יד את האפשרות שהעבר הטביע את חותמו בה או בבני הדודים שלה. "התגברנו על המלחמה," היא אמרה. "נהיינו ישראלים." אז עוד לא ידעתי ששמה המקורי היה אֵמָה ושדודתי נקראה רגינה. הכרתי אותן רק בשמות נעמי ורבקה.

סיפרתי לסלר על השיחה עם נעמי כששאל אותי על אבי. "אני לא יכולה לחשוב על מה שהיא אמרה בלי מידה מסוימת של ספקנות בנוגע ל'התגברות', להיהפכות המוחלטת לישראלי." בחוגים האקדמיים הליברליים ששנינו הסתובבנו בהם, ישראל היתה לעניין שנוי במחלוקת יותר ויותר, ואפילו הוחרמה, ופעמים רבות מצאתי את עצמי מגינה, בחצי לב, על מה שקראתי לו בית, ועל מה שרבים מחברי כינו "הפרויקט הציוני".

וככל שחייתי זמן רב יותר בניו יורק, כך מצאתי את עצמי מתגעגעת יותר לחיים בישראל: לריחות, לשמים הכחולים, לחופים בשקיעה. בה בעת, היה לי קשה יותר ויותר עם הפוליטיקאים הישראלים והמדיניות הישראלית, והתמלאתי דאגה לעתידה. הבעיה שלי היתה לא רק עם ישראל אלא עם עצם הרעיון של השתייכות לאומית וזהות לאומית, שלא יכולתי יותר לקבל אותו כפשוטו. כמו סטודנטים אחרים שלמדו באוניברסיטאות באמריקה בשנות התשעים, אימצתי את התובנה של חוקר מדע המדינה בנדיקט אנדרסון, שלפיה אומות אינן ישויות היסטוריות קדומות אלא "קהילות מדומיינות", שהגורם המלכד אותן הוא טקסטים ודימויים משותפים ותאריכים משמעותיים משותפים בלוח השנה. כמו דוקטורנטים רבים, הקדשתי שנים לבירור השאלה איך קהילות כאלה "נבנו", "דומיינו" ו"עוצבו בצורה מגמתית". אבל פתאום נראה שאין די במודל הזה בשביל להבין את חוויית הפליטוּת של אבי, או אפילו בשביל לברר מדוע החיים שלי התגלגלו כפי שהתגלגלו.

"אומות יכולות להיות משהו יפה," אמר סלר. "וכך גם ריטוּאלים לאומיים ונכסים לאומיים, בייחוד כשמאבדים אותם, או במקרה שהם לא נחוו מעולם."

"זה לא כל כך פשוט," הגבתי, אבל גם הייתי אסירת תודה על ההערה. תהיתי אם אבי חלק את חייו עם חברים, עם זרים, עם אנשים אחרים חוץ מאיתנו. דורי לאוּבּ (Laub), ניצוֹל־פסיכיאטר, כותב שהיעדר אמפתיה מצד צופים מן הצד ומצד קורבנות אחרים בזמן המלחמה עיצב את חייהם של ניצולים יהודים רבים אחרי המלחמה, ודן אותם לקיום מבודד ונטול חברים. התחלתי לתהות אם דבר כזה עיצב גם את החיים של אבי ומכאן גם את חיי, שהושפעו עמוקות מהניתוק שלו. כשהתחלתי לחקור את העבר של משפחתי, וגיליתי את הקשר המורכב בין פרקי העבר השונים שהעבר המשפחתי הזה נגע בהם, עדיין לא ידעתי איך ההשתקעות של סלר בהיסטוריה של אבי, וההשתקעות שלי בהיסטוריה שלו, וההשתקעות שלי - לאחר מכן - בהיסטוריה של אחרים ושל אחרים בהיסטוריה שלי, יעצבו את הספר שעדיין לא ידעתי שאכתוב. עדיין לא ידעתי שבספר ההוא, זה יהיה המקור לתקווה - וגם לשיברון הלב.

אבל האיזכור של ילדי טהרן בכתב העת המקוון "האיראני" עורר את סקרנותי. זאת היתה הפעם הראשונה שעלה בדעתי שטהרן לא היתה רק המקום שאבי נשלח ממנו אלא גם המקום שהוא בעצם חי בו בזמן המלחמה. זה עורר מייד שאלות נוספות: איך הוא הגיע לאיראן? האם איראן באמת קיבלה בברכה את ילדי טהרן, כמו שטוען עבאס מילאני, או שהַגעתם לשם היתה שרירותית? השם "איראן" נגזר מהמונח "ארי", ה"ארים" של המזרח. האם לפרסים הארים האלה יש איזשהו קשר להישרדות של אבי?

וככה התחלתי, אט־אט ובהדרגה, לעקוב אחרי המסע של אבי מפולין לאיראן. קראתי, ותיכננתי תוכניות לנסוע לעיירת הולדתו של אבי, אוסטרוב מָזוֹבייצקה, ומשם לכמה מקומות אחרים לאורך הגבול הסובייטי שהוא מצא את עצמו בהם אחרי שברח בתחילת המלחמה. עקבתי אחרי המסלול שלו דרך עיירות הגבול הסובייטיות, גירושו לגוּלאג בסיביר, ומשם לאוזבקיסטן, שממנה, כפי שגיליתי, הוא הפליג לאיראן, ואחר כך להודו, ולבסוף לפלשתינה המנדטורית, שאליה הגיע עם אחותו ודודניתו ב-19 בפברואר 1943. בדרך מפולין לפלשתינה הם עברו 20,000 קילומטר בערך, חצי מן ההיקף של כדור הארץ. התחלתי לעקוב אחרי האודיסיאה הזאת לאט ובתשומת לב, בלי תיאוריה או מודל או מפה, "לעקוב אחרי השחקנים" - כפי שמכנה זאת הסוציולוג רוג'רס בְּרוּבֵּייקר (Brubaker) - ובלי הנחות מוקדמות. עקבתי אחרי ילדי טהרן לא במסע מן "הגלות הדווּיה" אל "הגאולה", ולא מנקודה א' לנקודה ב', אלא במסלול עם נקודות רבות, שכל מקום מעבר בו יכול גם להיות יעד סופי, ובמקרים רבים אכן היה כזה עבור אחרים. ניסיתי לשחזר את הנתיב שלהם כפי שחוו אותו, בדקתי כל מקום שהיו בו, ואפילו מקומות שרק במקרה לא הגיעו אליהם.

ברור, לא היה אפשר פשוט לחזור לאחור לתוך באר העבר של אבי ולדלות את כולו במדויק. מחסום בדמות שבעת עשורי השתיקה של אבי עמד בדרכי, מחסום של חצי מאה של רוויזיוניזם קומוניסטי, של הפוליטיקה העכשווית בישראל, באיראן, ברוסיה, בפולין, באוזבקיסטן ובארצות הברית - פוליטיקה שהיא תוצאת העבר, אבל גם זו שעיצבה את שכתובו. גם לא היה קל לחשוף היסטוריה של פליטים, שהשאירו עקבות מעטים ונותרו מחוץ לזיכרון הקיבוצי ולמפעלי ההנצחה של האומות השונות. זאת לא היתה רק ההיסטוריה של אבי.

כמעט כל יהודי אירופה שלא נרצחו בזמן המלחמה נהפכו לפליטים. "ההיסטוריה בת זמננו יצרה סוג חדש של בני אדם", כתבה הפילוסופית חנה ארנדט, בעצמה פליטה, במאמר שפירסמה בניו יורק באותו החודש ובאותה שנה שאבי הגיע לירושלים: "הסוג שאויביו שולחים אותו למחנות ריכוז, ואשר חבריו שולחים אותו למחנות עקורים. [...] פליט הוא בדרך כלל אדם שנאלץ לחפש מקלט מפאת איזה מעשה שעשה או עמדה פוליטית שהחזיק בה... אבל אנחנו לא עשינו שום מעשים, ורובנו אף לא חלמו להחזיק בשום עמדה פוליטית רדיקלית. משמעות המונח 'פליט' השתנתה איתנו. עכשיו 'פליטים' הם אלה מאיתנו שלרוע מזלם מגיעים למדינה חדשה בלי אמצעים, ונאלצים לקבל עזרה של 'ארגוני פליטים'". היא צדקה, כמובן, אבל כפי שגיליתי בתוך זמן קצר, היו סוגים שונים של פליטים, ונתיבי פּליטוּת שונים: קצרים או ארוכים יותר, ברוטליים או ידידותיים מעט.

רוב יהודי פולין שחמקו מן ההשמדה הנאצית - כ-250,000 מתוך כ-350,000 שנשארו בחיים אחרי המלחמה - ניצלו, כמו אבי, באמצעות גירוש ממקום למקום בתחומי ברית המועצות, ואחרי כן כגולים ופליטים במרכז אסיה, באיראן, בהודו ובפלשתינה. מאות אלפי פולנים־קתולים, אוקראינים, ליטאים, ורוסים מנושלים נעו באותן דרכים כמוהם. תושבי המקומות שאבי ופליטים אחרים הגיעו אליהם - רוסים, אוזבקים, קזחים ופרסים, יהודים ולא־יהודים - הושפעו גם הם מהמגע עם הפליטים, וכמוהם גם המצילים וארגוני סיוע מקומיים וזרים. ההיסטוריה של פליטי השואה היא למעשה גם ההיסטוריה של פולין, של רוסיה, של אוזבקיסטן, של איראן, של ישראל, ואפילו של יהודי ארצות הברית שהושיטו סיוע לפליטים. גורלם נשזר בדינמיקות שעודן שנויות במחלוקת בימינו: היחסים בין פולנים ליהודים; בין איראן, היהודים וישראל; בין יהודים "מזרחים" לאירופאים; בין פליטים לאזרחים; בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. רק מחקרים מעטים נכתבו על ההיסטוריה הזאת, גם מפני שעד לאחרונה נחסמה הגישה לארכיונים ברוסיה, בפולין ובמרכז אסיה, שעדיין אינם זמינים לחלוטין, וגם מפני שבמשך זמן רב, ולמרות עשרות שנות מחקר על השואה וגאות של סיפורי שואה בתרבות הפופולרית, ההיסטוריה של אלה שברחו מהנאצים לברית המועצות ולמזרח התיכון לא נכללה בקטגוריה "ההיסטוריה של השואה". תחילה תהיתי איפה היו אלי ויזל, פרימו לוי או אהרון אפלפלד של הגוּלאג. אחר כך גיליתי כי פליטי שואה שהוגלו לגוּלאגים וניצלו כתוצאה מן ההגליות לצפון ברית המועצות ולמרכז אסיה, כתבו ממוּארים לא מעטים, אלא שאף אחד לא קרא בהם. הפילוסוף היהודי־פולני יוליוס מרגולין כתב את ממוּאר הגוּלאג מסע לארץ האסירים, בזמן שפרימו לוי כתב את ממוּאר אושוויץ הזהו אדם? הספר של לוי ראה אור ב-1947, וזה של מרגולין ראה אור במלואו בעברית רק ב-2003, בצרפתית ב-2010, ובאנגלית ב-2021. ההיסטוריה של מרגולין ושל אבי הושתקה במשך שבעה עשורים. אז התחלתי לכתוב אותה.