שלמה הלל - חלוץ, מנהיג, אוהב עמו וארצו

פרק ראשון

מילדות לבגרות

בבגדד, בתל אביב, בדגניה ובפרדס חנה

שלמה הלל נולד בבגדד, בירת עיראק, בשנת 1923, בן זקונים להוריו חניני לבית שם-טוב ואהרן הלל. הוא היה הילד ה-11 וקדמו לו ארבע אחיות ושישה אחים: כדורי, ג'ורג', מנשה, נונה, אפרים, נעים, ויקטוריה, אליהו, רוזה ועליזה. היו לו שני שמות: שלמה וסלים. כל הילדים נולדו בבית. סיפר על כך שלמה: "באותה תקופה לא היה מקובל אצל היהודים שאישה תלד מחוץ לבית. אישה יהודייה לא תלך ללדת במקום זר. הייתה מגיעה לבית מיילדת והיא סייעה בלידה".

המשפחה הייתה אמידה. לא עושר מופלג, כמקובל במשפחות רבות של יהודי עיראק באותה תקופה. כשהאחים בגרו כמה מהם נסעו לחו"ל, הקימו עסקים משלהם וקיימו קשרי מסחר עם העסק המשפחתי של האב. כששלמה היה ילד, כמה מאחיו כבר חיו בארצות חוץ – תחילה בהודו ולאחר מכן גם באנגליה, בסין ובארצות הברית.

לאב היה עסק גדול במרכז בבגדד. הייתה לו חברה חובקת עולם שעסקה בייבוא בדים מהודו ותה מציילון (כיום סרי לנקה). פעם בשנתיים נסעו האב והאם לבקר את הבן בהודו ולקחו איתם את שלמה בן הזקונים. שאר הילדים לא הסתירו את קנאתם בשלמה שזכה עד גיל 10 לבקר ארבע פעמים בהודו.

הנסיעה מבגדד לבומביי (כיום – מומביי) הייתה עניין ארוך. שלמה זוכר שהיה עליהם לנסוע 16 שעות ברכבת מבגדד לבצרה ואחר עלו על אונייה והפליגו בים במשך שמונה ימים. וכך גם בדרך חזרה. שלמה זכר היטב כי משפחתם – האב, האם והוא הילד – לא אכלו בחדר האוכל של האונייה, ואוכל כשר הובא לתאם שלוש פעמים ביום.

הוא אהב מאוד את הביקורים בהודו. אחיו התגורר בבית גדול בעיר פוּנָה, כ-150 קילומטר מזרחית לבומביי. היו לו משרתים הודיים שפינקו ככל יכולתם את המשפחה האורחת.

מוצאה של המשפחה אינו ידוע בדיוק. שם המשפחה, הלל, ליווה אותה מזה דורות והיא הייתה שונה ממשפחות רבות בעיראק שהיו להן שמות מקומיים. רווחה במשפחה אגדה שהשם הזה הוא עוד מימי התנא הלל הזקן, החכם היהודי הנודע מימי בית שני שהיה הנשיא האחרון של "הזוגות" בסנהדרין בארץ ישראל, יחד עם שותפו-יריבו שמאי. כידוע, התפתחו ביהדות שתי אסכולות: בית הלל (המקל) ובית שמאי (המחמיר). לא רבים יודעים כי התנא הלל נולד בבבל (עיראק של ימינו) ורק בגיל 40 עבר לארץ ישראל, שבה חי עד לגיל שמעל 100.

השם שם-טוב של משפחת האם הוא ככל הנראה ספרדי. ידוע שיהודים רבים ממגורשי ספרד הגיעו לטורקיה העות'מאנית וטורקיה הרי שלטה בעיראק מאות שנים.

אביו של שלמה שעסק כאמור במסחר היה חריג במשפחה שהתברכה ברבנים רבים. הוא החל בחנות קטנה והרחיב את עסקיו משנה לשנה. סבו היה רב ידוע, הרב סלמן הלל, שכיהן כמה פעמים כרב הראשי בבגדד. במשפחה סופר כי הוא לא אהב את הרבנות אבל כל פעם, בעת משבר, היו מטילים עליו את התפקיד.

שלמה זכר היטב את ימי ילדותו בבגדד וסיפר עליהם בהזדמנויות שונות. לעורך דין סער פאוקר שהתיידד איתו בשנותיו האחרונות סיפר בפרוטרוט רב על בגדד של שנות העשרים ותחילת שנות השלושים: "בבגדד האקלים הוא מדברי. חם מאוד בקיץ, מעל 40 מעלות. בחורף יכול להיות קר, אבל לא קור מציק. איך הסתדרנו? בקיץ היינו ישנים על הגג, מוגנים על ידי כילות מפני היתושים.

"הבית היה אמיד. היה לנו חשמל, שלא היה ברוב הבתים האחרים באותה תקופה. המשפחה שלנו הייתה גדולה מאוד וגרנו בבית של שלוש קומות, ברחוב הראשי של בגדד, לא הרחק מנהר החידקל. אם היית יוצא מהבית שלנו, מפתח הבית ראו את החידקל. הייתה לנו גם חצר פנימית גדולה ובה בור מים".

ראוי לזכור את מעמדה של עיראק באותם שנים כששלמה היה ילד ונער. עד 1932 הייתה עיראק תחת שלטון בריטניה, שכבשה אותה מידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. אז זכתה בעצמאות. מבחינת היהודים, בתקופת הבריטים הורשתה פעילות ציונית מסוימת. אחרי קבלת העצמאות הורשתה פעילות יהודית, אך לא ציונית. הציונות הוחדרה במידה רבה בדלת האחורית, בסיועם של מורים שהגיעו לעיראק מארץ ישראל ועבדו בבתי הספר היהודיים. שלמה זכר מגיל צעיר מאוד שבביתם התארחו לא אחת המורים מהארץ.

הוא למד בבית ספר יהודי, "שַׁמָּש" שמו, שנחשב לאחד הטובים בבגדד. זכורים לו שמדי פעם היו מגיעים אליו מורים מארץ ישראל, שסיפרו בהתלהבות על הארץ "ונטעו בנו, ללא ספק, אהבה אליה".

אחד מאחיו הבוגרים, אליהו, היה בין מקימי תנועה שקראה לעצמה "אחיעבר". תנועה זו ראתה מתפקידה ללמוד וללמד עברית. חבריה קיבלו עיתונים וספרים מהארץ ולמדו עברית, כשזה עדיין היה מותר. מאוחר יותר הדבר נאסר, שכן העברית נחשבה לאחד המרכיבים העיקריים של הציונות. שלמה הקטן נהג להשתרך אחרי אחיו למקומות המפגש וכבר בהיותו ילד קטן ידע עברית ואפילו דקלם להנאת בני משפחה שירים של ביאליק. הוא היה בטוח כי השיר "בין נהר פרת לנהר חידקל" חובר על ידי ביאליק במיוחד ליהודי עיראק.

ואגב, נהר החידקל היה מזיכרונות הילדות המשמעותיים ביותר של הילד והנער שלמה. "היינו הולכים הרבה לחידקל שחצה את העיר בגדד, ושם גם למדתי לשחות. דייגים היו מעלים ברשתותיהם דגים וצולים אותם".

הבית הוא מסורתי, אבל לא קיצוני. היה ידוע שהאחים שנמצאו בחו"ל לא שמרו על כל המצוות. האב הלך לבית הכנסת בשבת, והיה מקובל על ידי לא מעט יהודים – לא על ידו – שאחרי התפילה הולכים לבית קפה.

האם הייתה עקרת בית במשרה מלאה, ואין להתפלא על כך אם יש לך 11 ילדים לגדל. התחילו גם להגיע נכדים והבית היה תמיד מלא.

אחרי קבלת העצמאות ב-1932 חלו שינויים. זה לא קרה לפני 1933, כשהמלך פייצל הראשון היה בשלטון. הוא היה ליברל וידיד ליהודים, שסייעו לו רבות. המצב השתנה כשפייצל נפטר ובמקומו הומלך בנו ג'אזי שהיה לאומן ערבי קיצוני ופנאטי. אין לשכוח שבאותה שנה, 1933, עלו הנאצים בגרמניה לשלטון ובמקביל התגברה ההסתה הנאצית בקרב ערביי המזרח התיכון בכלל ובעיראק בפרט. לבגדד הגיע ציר גרמני ראשון והאנטישמיות שהוא הביא מצאה כר פעולה נרחב בעיראק.

שלמה הלל זכר כילד וכנער פעילות אנטישמית ונאצית החל מ-1933, כמעט כל יום ובכל מקום – שילוב של לאומנות ערבית ואנטישמיות אירופית. הוא הותקף לא אחת בלכתו ברחוב. הדבר התחבר גם למדיניות אנטי-יהודית של הממשלה. למשל, התנכלות לחינוך היהודי. כל המורים מארץ ישראל גורשו.

האווירה הייתה דחוסה ולא מעטים מהיהודים חשו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. היו שהסיקו מסקנות, כמו אחיו של שלמה, אליהו, שהחליט בגיל 18 שמקומו בארץ ישראל. לאחר כמה שבועות התקבל מכתב ממקווה ישראל, והתברר כי אליהו נרשם לבית ספר חקלאי זה, וכמקובל בימים ההם הודיע ששאיפתו היא להיות חקלאי. שני אחים נוספים, מנשה ונעים, שהיו בעלי נתינות בריטית – אחד מהודו והשני מאנגליה – הצטרפו אליו, כך שלמשפחת הלל היה כבר בסיס ראשוני בארץ ישראל.

ב-1933 יצא הצבא העיראקי לפעול נגד המיעוט האשורי-נוצרי בצפון המדינה ותוך כמה שבועות נספרו למעלה מ-3,000 הרוגים. זה היה טבח מתוכנן היטב של הרוב המוסלמי נגד המיעוט הנוצרי. שלמה זכר היטב את "מצעד הניצחון" של יחידות הצבא בבגדד, ממש מתחת לחלונות ביתם במרכז העיר, ואת קריאות התמיכה של ההמון ברוצחי האשורים. הוא גם זכר מה אמר אביו אהרן: "זה נורא ואיום. התחילו באשורים ויגיעו גם אל היהודים. אין לנו מה לעשות בארץ הזאת".

ב-1933, בהיות שלמה בן עשר, הוא הגיע עם אביו לביקור ראשון בארץ ישראל. הם התגוררו בשכונת בית הכרם בירושלים, שהייתה אז בראשית דרכה, והילד מצא עניין בעבודה המרכזית בשכונה באותה עת – סיקול אבנים. הוא סייע לאדם שבביתו התגוררו, כספי שמו, בהזזת אבנים לא גדולות, בהתאם לכוחו. לאחר שנה וחצי הגיעו שוב, התארחו אצל האחים בתל אביב ונראה שהאב בדק אפשרויות עלייה לארץ.

משני הביקורים זכר שלמה היטב את הנסיעה הממושכת מבגדד לארץ ישראל. בפעם הראשונה הם נסעו באוטובוס חורק מבגדד לדמשק – בשטחים מדבריים – במשך שעות ארוכות ודמשק נראתה לו כנווה מדבר. היו בה פלגי מים זורמים ברחובות ושדרות של עצי ארז גבוהים (שלאחר שנים נודע לו כי נטע אותם בהוראת השלטון הטורקי האגרונום היהודי ברוך צ'יזיק). מדמשק המשיכו האב והבן לביירות ושלמה זכה לעלות גם על הרי הלבנון וראה לראשונה בחייו שלג. בהמשך נסעו השניים במונית לחיפה וממנה ברכבת לירושלים, ואחר כך לתל אביב. הנסיעה השנייה הייתה ישירות לתל אביב, דרך דמשק, ביירות וחיפה.

כשעמד האב לחזור לבגדד, בנסיעה השנייה, שלמה בן ה-11 ביקש ממנו בקשה לא שגרתית: להישאר בארץ עם אחיו הגדולים. האב התקשה להיענות לו, אבל שלמה הפציר, וחזר וביקש, וגם הזיל דמעות, עד שהאב התרצה. לימים הודה שלמה שילדותו בעיראק, מבחינת היחס של הילדים המוסלמים, הייתה רוויה אלימות. "הייתי חוזר מבית הספר ומקבל סטירת לחי בדרך", סיפר שלמה לחבריו, כשכבר היה בארץ. אין ספק שהוא רצה בכל מאודו לעלות לארץ והיחס ליהודים, לרבות לו עצמו, זירז את המהלך.

אם לקפוץ קדימה כמה שנים, רוב בני משפחת הלל חסכו מעצמם את אימי ה"פרהוד", הפוגרום הנורא שערכו התושבים המוסלמים של בגדד ביהודי העיר בקיץ 1941 (ראו על כך להלן). הם כבר היו אז תושבים ותיקים בארץ.

האחים הלל שכרו חדר אצל חלבן תל אביבי, שהתגורר ברחוב סירקין, לא הרחק מרחוב בן-יהודה. כעבור כשנה עלו לארץ ההורים והבת עליזה, שהייתה גדולה משלמה בשנה וחצי. כאמור, האב הבין, לאור ההתפתחויות הפוליטיות בעיראק, שמצב היהודים רק יֵלך ויחמיר, ומקום משפחתו לא שם. לא הייתה לו בעיה להיכנס לארץ, משום שהוא קיבל סרטיפיקט (רישיון עלייה) של "קפיטליסט". אנשים פשוטים וחסרי הון נאלצו להמתין זמן רב עד שקיבלו סרטיפיקט רגיל. מי שהיו לו 1,000 לירות שטרלינג קיבל רישיון מייד. עם בוא המשפחה עבר שלמה לדירה ששכרה ברחוב שלום עליכם. לאחר זמן לא רב רכש האב בניין מגורים גדול ברחוב בן-יהודה 121, במה שנחשב אז ל"צפון הרחוק" של תל אביב ההולכת וצומחת. בדירה אחת התגוררה המשפחה ושאר הדירות הושכרו.

אהרן, אביו של שלמה, הסתדר בארץ לא רע. את עסקי התה והבדים לא המשיך. כאן הוא היה נאמן עסקי של יהודים אמידים מעיראק – רכש למענם קרקעות, ייצג אותם בענפים כלכליים שונים והייתה לו הכנסה צנועה מכך. עם שכר הדירה שקיבל מכמה דיירים הייתה פרנסת המשפחה מובטחת. מאוחר יותר התרחבו עסקי בני המשפחה לפתח תקווה והיו להם שם פרדס מניב ומשק חקלאי.

אב המשפחה אהרן השתלב בתל אביב גם מבחינה חברתית ואפילו דתית. רחוב בן-יהודה היה בימים ההם טריטוריה "יֶקית". עברית הוא ידע היטב ובגרמנית לא שלטו כמעט כל הוותיקים. מבחינה זו הוא לא היה שונה מהם. על השתלבותו אפשר ללמוד מבית הכנסת שבו התפלל כל שבת. ניהל את בית הכנסת יהודי גרמני בשם גזונדהייט ואהרן הלל היה מגיע אליו כל שבת בבוקר עטוף בטלית, יחד עם בנו שלמה, והשתלב עד מהרה בקרב המתפללים ובנוסח האשכנזי. מדי פעם שימש כשליח ציבור בתפילה, בנוסח של יהדות בבל, ואיש לא ראה בכך דבר יוצא דופן. שלמה הלל סיפר לא אחת, שתפילה בבית כנסת של אחת מעדות המזרח לא עלתה כלל על דעתו של אביו ועם זאת ראוי להזכיר שבצפון תל אביב של הימים ההם לא היה מוסד דתי כזה.

בנקודה זו ראוי להדגיש כי סיפור עלייתם לארץ של אהרן הלל ומשפחתו בשנות השלושים והשתלבותם כאן לא היה יוצא דופן. מאות משפחות, ואולי אף יותר, עלו ארצה מעיראק במהלך שנות השלושים והארבעים, ולא מעטות מהן היו בעלות אמצעים. שלמה נהג להזכיר שעולים מבבל (כינויה היהודי של עיראק, לרבות המודרנית) הגיעו עוד לפני העלייה הראשונה לחברון ולירושלים. אשר לימי המנדט, הוא הזכיר את משפחת לוי, ששניים מבניה נודעו לימים בצה"ל: הרמטכ"ל משה לוי ואל"ם ברוך לוי, מי שהיה מפקד הגדנ"ע והקים את הפנימייה הצבאית תל אביב. העלייה הזאת מעיראק, עוד לפני קום המדינה, הסתכמה לדברי שלמה הלל ב-8,000 עד 10,000 נפש ולא אחת ציין שמצערת אותו העובדה שהנתון הזה כמעט לא ידוע.

שלמה החל ללמוד בגימנסיה הרצליה עוד לפני שהגיעו ההורים. הוא נכנס לכיתה ו' ונמנה עם מחזור כ"ט שסיים ב-1941. האם היה קשה לו להסתגל, עם עברית בסיסית ועם מנטליות של נער עולה חדש, ועוד מארץ מזרחית לא כמו רוב העולים לארץ בימים ההם?

תשובתו חד-משמעית: "לא קיבלתי שום הנחות וגם לא ביקשתי. נזרקתי למים והיה עליי להתמודד עם החומר הלימודי וגם עם ההשתלבות החברתית. נראה לי שמבחינה חברתית הקלה עליי הצטרפותי לתנועת הצופים. עזר לי גם שלא הייתי העולה החדש היחיד בכיתה, כי אז הגיעו הרבה ילדים-עולים מגרמניה, אבל אין ספק שמקרב מאות ואולי אף אלף תלמידי הגימנסיה, פאר תל אביב, הייתי כנראה התלמיד העיראקי היחיד. האם סבלתי מאפליה בגלל מוצאי? לא זכור לי דבר כזה".

במחשבה שנייה הוא נזכר במקרה אחד שבו היה לו קושי בלימודים. המורה למוזיקה לא הסכים לשלבו בכיתה משום שכאשר שאל אותו אם הוא מכיר את "הסולם" (המוזיקלי), השיב שלמה שהוא מכיר רק סולם אחד, הנמצא בכל בית כדי להגיע למקומות גבוהים. המורה פסק כי שלמה אינו מתאים לרמת הכיתה והוא שוב לא נכח בשיעורי המוזיקה. זה לא הפריע לו לגדול ולהיות חובב מוזיקה קלאסית מושבע.

לימים, בריאיון בגלי צה"ל הוסיף שלמה הלל בנושא השתלבותו בכיתה הערה מפתיעה: "אם הייתה לי טענה בעניין קליטתי בארץ, היא הייתה נגד עצמי. לא פעם שאלתי את עצמי אם אני עושה מספיק כדי להיות כמו כולם. אין ספק כי חברותי בתנועת הצופים, כשווה בין שווים, סייעה לי להפוך ל'אחד מהחבר'ה'".

תחילה לא היו לו חברים, אך מספרם של אלה גדל ולו רק מתוך העובדה שהחל מ-1935 היה בית הוריו של שלמה סמוך לים, וחבריו לכיתה שהרבו להתרחץ בים מצאו בבית משפחתו מקום נוח להיפגש ואף להתקלח לאחר השחייה בים. אם מוסיפים לכך, ששני אולמות הקולנוע הנודעים של תל אביב בימים ההם, בית העם וגן רינה היו במרחק לא רב מבית משפחת הלל, תובן עוד יותר הפופולריות של שלמה.

כמו אחיו אליהו, גם הוא למד חקלאות במקווה ישראל, אך בהבדל ממנו עשה זאת כחלק מלימודי הגימנסיה – במגמה (כיוון – בלשון הימים ההם) החקלאית. ואכן, בגימנסיה הרצליה, מאז שנת 1934, הייתה מגמה חקלאית שכוונה לתלמידי הכיתות הגבוהות – י' עד י"ב. מי שהיה מעוניין, נסע יום בשבוע לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ושם תוך שיתוף פעולה של שני המוסדות – גימנסיה הרצליה ובית הספר החקלאי מקווה ישראל – רכש ידע וניסיון חקלאיים. בעיקר סייע מסלול זה לחניכים הבוגרים של תנועות הנוער החלוציות, שכיוונו את עצמם ל"הגשמה" – חיים ועבודה בהתיישבות העובדת, בדרך של הקמת קיבוצים חדשים והשלמת קיבוצים קיימים.

המורה לחקלאות ולביולוגיה בתקופה האמורה, ד"ר דבורה אילון-סרני, זכרה היטב את תלמידה המצטיין שלמה הלל והיא ציינה זאת בספר היובל של הגימנסיה שהופיע ב-1970.

שלמה היה תלמיד מצטיין בחקלאות. על כך מעידה התעודה שקיבל עם סיום לימודיו. בשבעה מתוך שמונת המקצועות הוא הוציא ציונים גבוהים מאוד: מצוין בגידול תבואות, בגידול גפנים ובגידול בהמות; וטוב מאוד בגידול ירקות, בגידול עצי פרי, בגידול עצי הדר ובתורת הקרקע והזיבול. רק במקצוע אחד, גידול עופות, היה לו ציון נמוך – מספיק.

מחזור כ"ט של גימנסיה הרצליה סיים את לימודיו בשנת 1941. מבין 150 הבוגרים היו כמה "מפורסמים" בתחומים שונים, כגון תיאודור (תדי) אריסון, איש עסקים ומי שהקים עסק ענק של ספינות טיולים בארצות הברית ולאחר מכן חזר לארץ ורכש את בנק הפועלים; משולם ריקליס, אף הוא איש עסקים ובעל הון מעבר לים ובארץ; שאול רוזוליו שהיה המפקח הכללי של משטרת ישראל וכמובן שלמה הלל. רוזוליו והלל נפגשו פעם נוספת בנסיבות מיוחדות: ב-1972 הציע שר המשטרה שלמה הלל למנות את שאול רוזוליו כמפכ"ל החמישי של משטרת ישראל...

שלמה, כאמור, הצטרף לתנועת הצופים והשתתף בכל הפעילויות של שבט "צופי הגימנסיה", הן כחניך והן כמדריך. מנהל הגימנסיה, ד"ר ברוך בן-יהודה, עודד את החברים הבוגרים של תנועת הצופים לאמץ את דרך ההתיישבות העובדת לאחר סיום לימודיהם התיכוניים. הוא עשה זאת כבר בשנות העשרים והיה אחד המסייעים להקמת תנועת הנוער הלומד "המחנות העולים". בשנות השלושים הוא פעל באותה דרך לגבי תנועת הצופים ושלמה הלל היה אחד הראשונים שאימץ את דרך ההגשמה החלוצית. עם סיום לימודיהם בשנת 1941 הקימו כמה עשרות מבוגרי מחזור כ"ט של גימנסיה הרצליה את הכשרת הצופים א' – חידוש מסעיר בימים ההם. עד אז לא היה מקובל שבוגרי הצופים ממשיכים בפעילות התיישבותית. הצופים התל אביביים יצרו קשר עם בוגרי הצופים המקבילים להם בבית הספר הריאלי בחיפה, שהצטרפו אף הם למסלול החדש. הייתה זו אבן דרך בקורות תנועת הצופים בארץ.

במלאות חמש שנים להקמת ההכשרה, ובעת שחבריה איישו את "גבעת הקיבוצים" ברחובות, נערכה מסיבה צנועה ובה אמר ראש תנועת הצופים, אריה כרוך, לחבריה: "בהחלטתכם להקים גרעין של הכשרה חלוצית קבעתם את קו התפתחותה של התנועה. זה היה רצונכם ואותו קיימתם באומץ ובכבוד".

כאן צריך להעיר שמאז שילוב המהלך החלוצי של בוגרי מחזורי 1941 בגימנסיה הרצליה ובבית הספר הריאלי בחיפה, יצאו מדי שנה להכשרה חלוצית בוגרים נוספים של תנועת הצופים והקימו את הכשרות הצופים ב', ג' וכן הלאה. עד לאחר מלחמת העצמאות היה היבול נאה בהחלט: הכשרת הצופים ב' הקימה את קיבוץ בארי; הצופים ג' – את חצרים; הצופים ד' – את פלמחים; הצופים ה' – את יראון; הצופים ו' – את רעים בנגב; והצופים ז' – את תל קציר.

היציאה להכשרה חקלאית גרמה למשבר בבית משפחת הלל בתל אביב. האב, האם והאחים הבוגרים לא הצליחו להבין מדוע בן הזקונים של המשפחה, שלמה, עוזב את הבית והולך לקיבוץ, שם הוא יעבוד בחינם, במקום לעבוד בעסקי המשפחה או ללכת ללמוד. את ה"פלא" הזה הם לא היו מסוגלים לקלוט.

למשפחה בזמן ההוא כבר היו פרדס ומשק בפתח תקווה. "שמעתי שוב ושוב: אתה רוצה חקלאות? יש לך חקלאות כמה שתרצה בפתח תקווה", נזכר שלמה. ועוד אמרו לו: "אתה יכול להיות מה שתרצה: מנהל עבודה, פועל מומחה, אבל למה ללכת למקום רחוק מהבית, באיזה קיבוץ, לעבוד אצל אחרים – ועוד בחינם! אין ספק שהטרמינולוגיה החלוצית שלי ולבני דורי הייתה כה מובנת, הייתה מעבר לתפיסתם של בני משפחתי".

הוויכוחים נמשכו כמה שבועות. שלמה התעקש וזה גרם למתח רב בבית. בסופו של דבר הוא ניצח ויצא לקיבוץ, עם הכשרת הצופים א'. היעד – דגניה א', בכורת התנועה הקיבוצית. אביו אהרן המשיך לא להבין, אף בשנים הבאות, את התנהגותו של בן הזקונים שלו. כל בניו האחרים תרמו לעסקיה של המשפחה, אם בארץ ואם בחוץ לארץ, רק שלמה'לה העדיף לצעוד בנתיבים משלו – בהתיישבות העובדת ולאחר מכן במבצעים חשאיים שהשתיקה יפה להם.

הכשרת הצופים א' מתל אביב ומחיפה הכשירה עצמה לחיי קיבוץ בדגניה א'. שאיפת חבריה הייתה, כמנהג הימים ההם, להקים קיבוץ חדש ורק בלית ברירה "להשלים" קיבוץ קיים. בדגניה א' הושלם האיחוד בין שתי קבוצות הצופים – התל אביבית והחיפאית, ומאוחר יותר הורחבה המסגרת עם הצטרפותה של קבוצה מבוגרי עליית הנוער, רובם מגרמניה, שהתחנכו בקיבוץ עין גב. אחת מחברות הקבוצה הייתה נערה מצודדת בשם תמימה.

שלמה זכר לטובה את השנה שעשה בדגניה א' עם חבריו: "תקופה יפה ומאתגרת. עבדתי בקציר, בחרמש, וזה היה הדבר המכובד ביותר בימים ההם וגם הכי רומנטי. וצריך גם להזכיר שדגניה הייתה סמל. קיבוץ מיוחד".

ואכן, בימים ההם עוד היו בחיים רוב המייסדים של דגניה. נכון, אהרן דוד גורדון כבר לא היה, אך בתו יעל הייתה. והיו יוסף ומרים ברץ, ותנחום תנפילוב ושאר המייסדים. "אתה חיית ממש בתוך אגדה", נזכר שלמה, "וראית כל יום ממרחק מטר דמויות שרק קראת או למדת עליהן. ולזה צריך להוסיף את הנוף המשגע של עמק הירדן וכמובן הכינרת. אלה היו דברים מיוחדים במינם".

על ימיו בדגניה מוסיף שלמה מבלי להצטנע: "עבדתי שם במסירות והייתי מקובל כפועל טוב, שהרי היה לי קצת ניסיון בעבודה בחקלאות – הן במקווה ישראל בשל היותי תלמיד המגמה החקלאית של גימנסיה הרצליה והן במשק המשפחתי בפתח תקווה. מי שהיה לו ניסיון חקלאי ונחשב לפועל טוב, היה לו מעמד חשוב בקיבוץ".

בתקופת ההכשרה בדגניה א' עלה הרעיון, בהובלת הקבוצה החיפאית, להקים קיבוץ ימי. זה היה רעיון קוסם ומאתגר, שקיבל תמיכה מחברי הקבוצה של עליית הנוער מעין גב, אשר הצטרפו לבוגרי תנועת הצופים. להם היה חלום: להקים את קיבוצם הימי בצפון הכינרת, במקום שהירדן נשפך לימה וקרוי בטייחה. עם הזמן התברר שמסיבות שונות אין לרעיון הזה סיכוי והעיניים הופנו לים התיכון.

ב-1942, בתום שנה בדגניה א', היה על שלמה וחבריו להחליט על דרכם. הקמת הקיבוץ הימי לא הייתה, כאמור, ריאלית ואף הקמת קיבוץ רגיל, "יבשתי" לא הוצעה להם על ידי המוסדות המיישבים. הם קיבלו, אם כי באי-רצון, את ההצעה להקים לפי שעה "משק הכשרה" באחת המושבות או בצידה. הבחירה נפלה, לא ברור מדוע, על פרדס חנה. הם קיבלו בפאתי המושבה מבנה ששימש פעם כרפת, והקימו סביבו כמה צריפים ואוהלים. המינוח היה "פלוגת עבודה", ופלוגות כאלה היו מפוזרות ברחבי הארץ, ממתינות לתורן להקים יישובים חדשים.

מה היה להם שם? לא הרבה, נזכר שלמה, שבשל ניסיונו החקלאי הוטל עליו התפקיד של מרכז המשק: "היינו בערך שישים חבר'ה משלוש הקבוצות המייסדות – התל אביבים, החיפאים והחבר'ה מעין גב. קמו משפחות ראשונות ונולדו ילדים. היינו קיבוץ כמעט בלי ענפים. קצת גן ירק, כמה תרנגולות, כמה פרות. אבל למעשה הכול היה בנוי על כך שאנחנו עובדים בעבודת חוץ. הבחורים בדרך כלל בעבודה בפרדסים תוך תחרות עם הערבים בטורייה, בבניין ולפעמים אפילו אצל האנגלים. כשאלה הקימו באותה תקופה שדה תעופה קטן ליד קיבוץ עין שמר, כמה מחברינו עבדו שם. הבחורות עבדו לא פעם במשק בית אצל המשפחות של פרדס חנה. התקיימנו בהחלט מהיד אל הפה".

תנאי החיים בפרדס חנה היו בסיסיים ביותר. השירותים היו בצריף מרוחק מהמגורים, עד שחברי הקבוצה העניקו להם את הכינוי המחמיא "אמריקה", ובהתאם לכך נייר הטואלט הגס נקרא "דולרים"...

בפרדס חנה גם החל ללבלב הרומן בין שלמה לתמימה. הוא היה בן 22 והיא בת 17, חניכת עליית הנוער מעין גב, שקבוצתה התאחדה עם הכשרת הצופים א'. תמימה רוזנר הייתה צעירה מאוסטריה שדרכה לארץ ישראל הייתה קשה בצורה יוצאת דופן. היא והוריה הצליחו ב-1939 להיחלץ ב"דקה ה-90" מאוסטריה הכבושה על ידי הנאצים. במשך שנה נדדו בארצות אירופה ואחר כך עשו דרכם באוניית משא ששטה בדנובה עד לקונסטנצה שברומניה ושם עלו על אוניית המעפילים "פאסיפיק", שמוביליה קיוו להערים על הבריטים ולהוריד את נוסעיה באחד החופים השוממים של ארץ ישראל. הם לא הגיעו לכך, משום שהבריטים לכדו באותו זמן שלוש אוניות, לרבות את "פאסיפיק" שבה נסעו תמימה והוריה, גררו אותן לחיפה, והודיעו שמעתה ואילך יינקטו כלפי "המהגרים הבלתי לגאליים" אמצעים מיוחדים: הם לא יורשו לרדת בנמל חיפה, לנסוע למחנה המעצר בעתלית ולהמתין שם עד שיופשרו עבורם רישיונות עלייה; מעתה ואילך – כך פורסם בעיתוני הארץ ובקול ירושלים, הרדיו המנדטורי — כל מהגר שייתפס יישלח לארץ גזרה וייכלא שם במחנה מעצר עד תום המלחמה. וגם זאת: אחרי המלחמה הוא לא יורשה להיכנס לארץ ישראל לצמיתות.

כדי להוכיח שכוונתם רצינית הביאו הבריטים אוניית נוסעים צרפתית, "פַּטְרִיָה" שמה, שהוחרמה על ידם לאחר נפילת צרפת בידי הגרמנים, והחלו להעלות את נוסעי שלוש האוניות לסיפונה. בין כ-1,800 המעפילים שהועלו על "פטריה" בשלב הראשון היו גם תמימה והוריה.

תושבי הארץ היהודים מחו והפגינו – וללא הועיל. או אז הוחלט במטה ההגנה לחבל ב"פטריה" שעגנה ברציף צדדי בנמל חיפה, כדי למנוע את ההפלגה. חומר נפץ בכמות קטנה מאוד הוצמד לקיר חיצוני של האונייה וכשהוא הופעל קרה אסון גדול: התברר ש"פטריה" הייתה מפוארת רק מבחוץ ומטען הנפץ הקטן פער בה חור ענק, במקום נקב קטן. תוך דקות נכנסו אלפי טונות של מי ים לאונייה והפכו אותה על נוסעיה. יותר מ-200 איש טבעו והשאר חולצו מהספינה החבולה ומהמים. תמימה והוריה, בני משפחת רוזנר, היו בין הניצולים.

כל אלה שלא הועברו עדיין ל"פטריה", כ-1,600 במספר, גורשו לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי, שם הוחזקו חמש שנים ובסופן התרככו הבריטים והחזירום לארץ. האחרים, הניצולים מהטביעה, הועברו למחנה המעצר בעתלית והוחזקו שם שנה שלמה. תמימה שהייתה בעת אסון "פטריה" בת 12 וחצי, שוחררה בתחילת 1942 ולאחר כשנה הצטרפה לחברת נוער בעין גב, איתה הגיעה לפרדס חנה.

הזוג החדש, שלמה ותמימה, הוא מיוצאי עיראק והיא מאוסטריה, לא היה יוצא דופן. היו עוד זוגות "מעורבים" כמותם.

בפרדס חנה ישבו הכשרת הצופים א' והמצטרפים אליה יותר משלוש שנים. חברי ההכשרה שהכינו עצמם "לבנות את המולדת" נאלצו לפי שעה לחפש את ימי העבודה שלהם כשכירים במקומות שונים, כפי שסופר לעיל, והיו גם שהתגייסו לצבא הבריטי. כמה מהם הגיעו מאוחר יותר להישגים יפים בצה"ל. בהם יוזכרו מאיר זרודינסקי ("זרו") שהגיע בצה"ל לדרגת אלוף ואורי בן-ארי שהיה לימים תא"ל. כראשוני ה"מגשימים" בתנועת הצופים ראו שלמה וחבריו מתפקידם להטמיע את נושא ההגשמה החלוצית בתנועתם, הצופים. הוא, כמו כמה מחבריו להכשרה הראשונה, כיתת רגליו מסניף לסניף של הצופים, כדי לשכנע את הבוגרים ללכת בדרכם. והם בהחלט הצליחו. בין השאר הגיע שלמה לתל אביב, לצריף של הצופים הקשישים, ושם הכיר נער מוצק בשם יהודה דקלו (לימים דקל). הידידות בין השניים נמשכה מאז והיו לה תוצאות חיוביות בעיקר במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, חמישים ושישים שנה לאחר מכן.

כאשר נערך בקיבוץ חפציבה ב-1944 כנס ההקמה של הכשרת הצופים ב', שלאחר שנתיים הקימו חבריה את קיבוץ בארי בנגב, במסגרת עליית 11 הנקודות, היו שלמה וחברי הכשרת הצופים א' אורחי הכבוד. אחרי הכול, הם שהיתוו את המסלול החלוצי לתנועת הצופים.

יש התוהים מדוע לא שירתו חברי הכשרת הצופים א' בפלמ"ח, שהוקם ב-1941, השנה שבה נוסדה גם ההכשרה האמורה. ראוי להזכיר כי גיוס הכשרות לפלמ"ח החל רק ב-1943 ואכן, הכשרות הצופים הבאות כבר לקחו חלק באימונים ובעבודה במתכונת הפלמ"חאית המוכרת.

ההערכה הייתה שהכשרת הצופים א' תשב בפרדס חנה שנה, ולכל היותר שנתיים. זה לא קרה וב-1945 עוד ניתן היה למצוא אותם שם. כהכשרות אחרות בימים ההם, חברי הצופים א' המתינו בסבלנות שלא פעם הייתה פוקעת, לבשורה מה"מוסדות" באשר לעתידם: הקצאת משבצת קרקעית באחד מאזורי הארץ, כדי להקים בה קיבוץ משלהם. הם סימנו לעצמם מקום התיישבות מועדף: במישור החוף הצפוני, במקום שבעבר היה מכוסה ביצות, לא הרחק מחוף הים, אזור שנשא את השם כבארה. שאיפתם הייתה להקים – כפי שכבר הוזכר – קיבוץ ימי.

לפי שעה בשורה כזו לא הגיעה ותפקידו העיקרי של שלמה הלל, מרכז המשק בן ה-22, היה לטפל במשק החי הקטן של ההכשרה, בגן הירק המיניאטורי ולחפש מקורות פרנסה בכל מקום אפשרי: אצל איכרי פרדס חנה, אצל עקרות הבית של המושבה (לבנות ההכשרה שעבדו כעוזרות בית), בקיבוצי הסביבה כ"עובדי חוץ" וגם – והדבר היה בחזקת סוד – במפעלי התעש המחתרתיים של ההגנה בקיבוץ משמרות השכן ובמושב גן חיים שליד כפר סבא.

לצידו של שלמה פעל במזכירות ההכשרה בתפקיד גזבר דן אמיר (אמריך), שהצטרף עם חבריו לגרעין עליית הנוער מעין גב להכשרת הצופים. שני אלה ימלאו תפקיד מרכזי במהלך דרמטי ומרחיק לכת, שאליו נקראו באותה שנה, 1945. הם ושלושה חברים נוספים היו חברי מזכירות ההכשרה, כפי שנרשמו במרכז הקואופרציה של הסתדרות העובדים. אפשר היה ללמוד על כך ממודעה שפורסמה בעיתון "דבר" ב-23 ביולי 1944, ואשר בה נכתב: "הצופים – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פרדס חנה. באספה כללית שהתקיימה ביום 1.7.1944, נבחרו להנהלה החברים: דן אמריך, שלמה הלל, יוסף כהן, חנה איליוב ואלי זיסר. חתימת כל אחד לחוד משלושת החברים הראשונים, בצירוף החותמת, מחייבת את הקבוצה".

בקיץ 1945 ניחתה על אנשי "פלוגת העבודה" בפרדס חנה בשורה מהממת, ששינתה ב-180 מעלות את דרך חייהם. איש לא צפה אותה וההמשך היה מפתיע מכל בחינה שהיא.