כל השאר הוא אלמוות

הקדמה
דרכם האחרונה

צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מתו פעמיים.

בפעם הראשונה, מתה לובטקין באביב 1943. זה קרה במרד גטו ורשה, שפרץ בתשעה־עשר באפריל, כשנכנסו הגרמנים לגטו במטרה לחסלו,¹ והיה לשיא גבורתם של יהודים באירופה בתקופת השואה. בתוך שבועות אחדים נודע בארץ־ישראל כי חברת המחתרת הלוחמת בגטאות פולין הכבושה והמושמדת, מראשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), אינה עוד בחיים; כהרף עין הייתה לאגדה. הדיווחים בכותרות הראשיות מוסגרו בשחורים, נערכו אזכרות ונישאו הספדים, נתן אלתרמן כתב שיר הלל לנערה עברייה בימי הייאוש והמרד, שנפלה על משמרתה כצביה סחרחרה ומסונוורת.

אחר כך התברר שנפלה טעות. לובטקין נמנתה עם הלוחמים שהצליחו להיחלץ מגטו ורשה הבוער דרך תעלות הביוב והמשיכו להיאבק בגרמנים. בסוף מאי 1946, והיא כבת 32, הגיעה לארץ. נבחרי מוסדות היישוב ועסקניו הזדרזו להמיר את המבוכה ברגשי כבוד, מנהיגי תנועת הקיבוץ המאוחד לא ידעו את נפשם: גיבורת המרד קמה לתחייה.

32 שנה אחרי עלייתה לארץ, לובטקין מתה בפעם השנייה. הלכה לעולמה ניצולת השואה וגיבורת מרד גטו ורשה, שנולדה בתשעה בנובמבר 1914 בעיירה ביטן שבפולין, הייתה חברת התנועה הציונית־סוציאליסטית דרור ומראשי מרכז החלוץ בפולין, בתקופת השואה נמנתה עם ראשי האי"ל והייתה מבכירי המורדים. אחרי המלחמה, נותרו ממשפחתה אחות ואח. בארץ הייתה ממייסדי ומייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי: שלוש פעמים שימשה מזכירת הקיבוץ, עבדה בלול ובמטבח, הייתה פעילה בקיבוץ המאוחד ובמפלגת אחדות העבודה, גם מועמדת מטעמה לכנסת, וכיהנה כחברה בהנהלת הסוכנות היהודית. במותה זה הייתה אם לשניים, בן ובת, וסבתא לנכדה אחת. כשנטמנה בבית העלמין של הקיבוץ הייתה כמעט בת 64.

באותו היום, אחד־עשר ביולי 1978, מת יצחק צוקרמן בפעם הראשונה. על המצבה של צביה לובטקין, חברתו לחיים, אהובתו ובת־זוגו, קבע לחקוק מילה אחת, כאילו די בשמה הפרטי, שמאז 1943 ועם חזרתה לחיים היה סמל לגבורת המרד בימי הכיליון, לתמצת את כל הראוי להעלותו על נס. בתוך כך ביטא צוקרמן משאלת לב, כי גם אחרי חדלונו של הגוף, שמה יהיה ידוע. חבריו וחברותיו ידעו: צוקרמן לא רוצה עוד לחיות ואי אפשר לעזור לו. גם מי שלא היו קרובים אליו ביותר שמו לב. הצער, הבחינה העיתונאית והסופרת רות בונדי, אכל בחיוכו.² גיבור השואה, גבה הקומה ורחב הכתפיים, מאיר העיניים וכובש הלב, דעך ונסוג אל תוך עצמו.

אחרי כמעט שלוש שנים, בשבעה־עשר ביוני 1981, צוקרמן מת בפעם השנייה. הלך לעולמו ניצול השואה וגיבור מרד גטו ורשה, שנולד בשלושה־עשר בדצמבר 1915 בווילנה, היה חבר דרור, בתקופת השואה סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם ומבכירי המורדים בגטו ורשה. ממשפחתו נותרה לו אחות. אחרי המלחמה הוא נשאר בפולין לפעול למען השרידים, לקומם את התנועה החלוצית ולקדם עלייה לארץ־ישראל. בסוף אפריל 1947 הגיע לארץ ונישא על כפיים; הוא היה אז כבן 32.

צוקרמן היה ממייסדי ומייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ועמד בראשו של בית לוחמי הגטאות, מוזיאון השואה הראשון בעולם, על שם המשורר והמחנך יצחק קצנלסון. היה פעיל בתנועת הקיבוץ המאוחד ובמפלגת אחדות העבודה, גם מועמד מטעמה לכנסת. במותו זה היה אב לשניים, בן ובת, וסב לשתי נכדות: הצעירה שבהן נולדה חודש לפני פטירתו. כשנטמן בבית העלמין של קיבוץ לוחמי הגטאות היה כמעט בן 66. על המצבה נחקקו רק שמו וכינויו המחתרתי, אנטק, שהיה מעין שם שני לו גם בארץ בעיקר בפי מי שביקשו את קרבתו. גם בזה אפשר למצוא משאלת לב: גם אחרי קריסתו של הגוף עוד יימצאו כאלה שיילכו ללמוד מי פה נטמן.

שתי הלוויות התקיימו בקיץ. "הכל ארצישראלי כל כך: השמים הקלויים האלה, האילנות, כרי הדשא, הים הבוהק במערב, ההרים המתנשאים במזרח ובצפון, בואכה גבול לבנון", כתב המשורר ואיש הרוח חיים גורי כשתיאר את מסע הלוויה של צביה לובטקין,³ נוף שהיה היפוכם של שמי אירופה, שם שִבעה ימים אביב בשנה. להלוויה הגיעו נשיא המדינה יצחק נבון וגם חברי כנסת ועסקנים. אף נציג מטעם ממשלת ישראל לא הגיע, הייתה זו ממשלת הליכוד הראשונה. עיתונאי אחד שם לב שהגיעו גם "רבים מקועקעי מספרים על זרועותיהם".⁴ אנשי ההתיישבות העובדת סירבו להאמין: "אין זו פרידה", קבע בנאומו יצחק בן־אהרן, מראשי הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה, "שהרי אם יפרד עם לוחם ויוצר זה מעלייך — הוא עשוי להיפרד מעצמו, מחזונו, מעצם קיומו".⁵ אך הפרידה מהחזון ההוא כבר קרתה: עברה שנה מאז המהפך הפוליטי.

גורי ציין בצער שאף איש צבא לא הגיע ללוות את לובטקין בדרכה האחרונה. "לא נמצא כנראה מי שיעיר את אזנו של מי, כי צה"ל עולה גם מן המרד הנואש ההוא, אף שהורתו ולידתו כאן על פני האדמה העברית", העיר ומיד מצא נחמה, שכן "השאר כתוב וייכתב על ספר". הכוונה הייתה לספר בימי כליון ומרד, שראה אור כשנה אחרי כן ואיגד, תוך עריכה וקיצור, את סיפורם של מוראות השואה בפולין ואת גבורת המחתרת כפי שסיפרה לובטקין לקהל רב עם בואה לארץ. "רק מותה הוא שלה", קבע גורי וגם קיווה, "כל השאר הוא אלמוות".⁶ בתוך כך העריך מה מכל זה יישאר לדורות הבאים: סמל על־זמני ולא אישה שהייתה בת־תמותה; אות ומופת לגבורה בתקופת השואה שהתגלמה באחיזה בנשק ודוגמה לתקומת העם במדינתו. שותף לו היה הסופר והעורך ד"ר אוריאל אופק, שגם ציטט את אחד ההספדים שנישאו לה אחרי מותה הראשון. אז כתבו בעיתונים כי אגדה הגיעה אל סופה, עתה "מתה צביה לובטקין 'באמת'". עם זאת, קבע אופק וגם קיווה, "האגדה תוסיף לחיות לנצח".⁷

משאלת הלב נמהלה בפיכחון. "בשל רצף דחוס ואלים של אירועים והתרחשויות, בשל צוק העתים ובעיות ההווה המתנחשלות סביבנו ישנם רבים שאינם יודעים מי היתה צביה לובטקין־צוקרמן", ציין גורי בתום ימי השבעה, ושוב התנחם: "אין דבר. ברבות הימים מתרחשת הזדככות מסויימת. נקבעות האמיתות הגדולות. העם מאמץ אל לבו את בחיריו. רושם אותם בספריו. ממקם אותם".⁸ בשונה ממנו, הסופרת והמתרגמת יונת סנד, חברת קיבוץ רביבים, חברתם של צוקרמן ולובטקין לתנועה ולמחתרת בתקופת השואה ובארץ, התעשתה כמעט מיד. כשנודע לה על פטירתו של צוקרמן, סיפרה, "מצאתי את עצמי בין אנשים שפתאום תפסתי, שאם אגיד 'אנטק מת' או 'יצחק צוקרמן מת', הם לא ידעו במה מדובר".⁹

מאז הונצחו שמותיהם של לובטקין וצוקרמן על מפת הארץ. על שם לובטקין אף נקרא יישוב בגליל, מעלה צביה; קורותיהם נרשמו בספרי לימוד והדרכה, עיון ומחקר, גם תועדו בספרים לילדים ולנוער, אך ככל שחלף הזמן היטשטשו והתרדדו קווי דמותם; למוות יכול רק הסמל: שם רחוב וסמטה, בית ספר ומרכז קליטה, כתובת ותמונה על הקיר. מה אומרים השמות אם לא יודעים מה היו המעשים, כתבה פעם רות בונדי, אלה מקומות, בניינים ולא בני־אדם; הנצחה היא בעצם השכחה בדרך אחרת.¹⁰

נשיא המדינה יצחק נבון בא ללוות את צוקרמן בדרכו האחרונה, באו גם רמטכ"לים לשעבר, חברי כנסת, ראשי רשויות מקומיות ופעילי ציבור.¹¹ "עתיד הוא להיזכר כאחד הגיבורים הלאומיים של הדור", קבע וגם קיווה הסופר ואיש הרוח חנוך ברטוב, "כשיקימו הדורות הבאים את הפנתיאון הלאומי, לא יימצאו ראויים יותר להיכנס בו מ'אנטק' וחבריו, מקימי הארגון היהודי הלוחם בגיטו וארשה, מרימי נס המרד". הוא העריך ששעת הקמתו של פנתיאון זה לא הגיעה, אך יום יבוא ובו "תזדקר מחדש במלוא קומתה דמותו של גבר חזק ויפה תואר זה, שבשעה הנוראה ביותר בדברי ימי עמנו, כשהיה כבר מחוץ לסכנה, לא חשב על הצלת נפשו, כי אם הלך אל המקום שאליו הולך מנהיג אמת", שכן "על דמותו של גיבור יהודי זה עוד יתחנכו דורות".¹² גם זו הייתה משאלת לב. צוקרמן מת שבועיים לפני הבחירות לכנסת העשירית, בעיצומו של מסע משסע: הליכוד נגד המערך, מנחם בגין נגד שמעון פרס, צ'חצ'חים שבקושי היו שין־גימלים בצבא נגד קיבוצניקים מיליונרים עם בריכות שחייה.

מספידיו חזרו ואמרו, לפעמים בפליאה, כי צוקרמן שתק. "במשך שנים שתק. לא סיפר, לא כתב את ספר העדות שלו ולא פירסמו בבית העדות הגדול שהקים", סיפרה המחנכת והסופרת שרה שנר (נשמית), חברת קיבוץ לוחמי הגטאות ועמיתתו במוזיאון; "יצחק ידע לשתוק, שתיקות של איש מחתרת", אמר צביקה דרור, מחנך, סופר ומתעד תולדותיו של קיבוץ לוחמי הגטאות.¹³ "הוא עצמו התמיד בשתיקתו", כתב גם ברטוב, "על מעשיו כמעט שלא דיבר. מי שהאזין — חש שבתוכו שותתים עדיין כל הפצעים". ברטוב מצא בזה ענווה וגם כאב גדול שהזמן לא יכול היה לרפא.¹⁴ אמנם זה מכבר, במשך שעות, ימים ושבועות, הוקלט צוקרמן משמיע את סיפורו, אך התיעוד שתומלל הוצפן וראה אור תשע שנים אחרי מותו, בספר שבע השנים ההן.

במלאת שנה לפטירתו של צוקרמן סיפר הפרטיזן ואיש הרוח אבא קובנר, חבר השומר הצעיר, על פגישותיהם אחרי המלחמה, ביניהן כמה שיחות נפש. "בשתים מהן שתקנו זה לזה מבלי להוציא הגה שעה ארוכה", ציין והבחין: "ישנם אנשים שיש להם דממה שמדברת עמם בלילות, ליצחק היתה דומיה שדיברה עמו בלילה הרבה שנים".¹⁵ ובכל זאת, לדומייה היה קול: "לא מעט העסיקוהו שתיקותיו", ציין צביקה דרור; גם הוא תפס: "בטונים של שתיקותיו היתה איכות התבטאות נדירה". ב-1987 פרסמה הסופרת והמתרגמת רוני גבעתי ספר על צוקרמן, היא קראה לו בין שתיקות.¹⁶

אוסף צוקרמן, שעד לאחרונה היה חתום במרתפי בית לוחמי הגטאות, וכן כלל המסמכים על אודות יצחק צוקרמן וצביה לובטקין השמורים בארכיון בית זה, מלמדים ששתיקה כפשוטה זו לא הייתה. צוקרמן ולובטקין דיברו על השואה כל הזמן. הם מסרו עדויותיהם בפורומים שונים: אל מול המונים, בפני קהל מצומצם ובשיחות אישיות שתועדו. שניהם גם השמיעו טענות ולפעמים לא חסכו בהאשמות כלפי הנהגת היישוב בארץ בתקופה של מלחמת העולם השנייה. עם זאת הם מעולם לא כתבו, לחוד או יחד, את סיפורי השואה והגבורה שלהם לטובת פרסומם וגם לא כמזכרת לדורות הבאים. מבחינתם לא היה בזה צורך. מיומם הראשון בארץ־ישראל אחרים עשו זאת, בעבורם ובהסכמתם. שניהם העדיפו תמיד להתבטא בעל פה וכך דבריהם נרשמו ונשמרו, אוגדו ונערכו בספרים שראו אור אחרי מותם. על כן אין לטעות: הספרים בימי כליון ומרד שראה אור ב-1979 ושבע השנים ההן שהופיע ב-1990 אינם אוטוביוגרפיות ואינם פרי עטם של לובטקין וצוקרמן, אף ששמותיהם מודפסים על עטיפותיהם. ספרים אלה הם כינוס של דברים שהשניים אמרו ואחרי שנים נערכו, יותר ופחות.

אחרי מותו של צוקרמן מצאו חבריו בשולחן העבודה שלו טיוטות מוקדמות של פרקים, קטעים ודפים בודדים. חבריו התרשמו שאלה הזיכרונות שהתחיל לכתוב. הם לא היו בטוחים מתי עשה זאת, אולי כבר בשנות החמישים, והחליטו כי מה שמצאו ראוי לפרסום.¹⁷ במהלך שנות השמונים הדברים ראו אור בשלוש אסופות קצרות: פרקים מן העזבון, בגיטו ובמרד ויציאת פולין, אך גם לחברים היה ברור שזה לא סוף פסוק. נראה שמה שהם ואחרים החשיבו כהתבצרותו בשתיקה, היה למעשה ביטוי להארה ולהכרה מצידו של צוקרמן כי מי שלא היו שם, יחד איתם, לעולם לא יוכלו להבין באמת את מה שקרה. לובטקין וצוקרמן ידעו זאת מיד עם בואם ארצה. ככל שחלפו השנים הלכה והתחזקה הידיעה הזאת.

לובטקין וצוקרמן היו שונים מאוד זו מזה; גם בכך טמון הסוד של עבותות אהבתם. "כזה ניגוד, והרי אחדות", תמצת חברם לנשק ולנפש, ד"ר מארק אדלמן, רופא קרדיולוג, חברם למחתרת ולמפקדת האי"ל שנשאר בפולין עד מותו שלו, בשנת 2009.¹⁸ שניהם היו כריזמטיים: מי שפגשו בהם לא יכלו לשכוח פגישותיהם אלה, ולא פעם שבו וחיפשו את קירבתם. הוא כמעיין רוגש, היא בחתירה מתונה במים שקטים; הוא בעמידה איתנה מול קהל, היא בניסיונות כושלים לרדת מן הבימה.

לובטקין וצוקרמן היו גם דומים זו לזה, ובתוך כך לניצולי וניצולות השואה באשר היו ועודם: העבר לעולם רבץ בהם. החיים התנהלו בשני עולמות, הבחינה חברתם למחתרת הלה שיפר־רופאייזן, בארץ שכנתם במושב בוסתן הגליל: האחד, "העולם של אז — אשר זכור לנו היטב ולא רוצים לשכוח אותו", האחר, "העולם של היום, המשפחה, הקיבוץ, המושב, העיר, גידול ילדים, נכדים, חיוך פה, חיוך שם".¹⁹ העולם הראשון היה העננה שהסתירה את אור יומם תמיד.

לובטקין התאמצה לגרש את החושך, ללכת הלאה; צוקרמן חסה בצל העבר, שלפעמים העיסוק בו הביא לו מזור. "הוא היה גם כולו נתון לזיכרון, ידע את חובת הזיכרון, לא יכול היה להשתחרר ממנו. אבל הוא גם אהב את הזיכרון ואת הזיכרונות", סיפרה סנד. היא נזכרה שפעם אמר לה כי השנים ההן, תקופת השואה, היו היפות בחייו. היא נחרדה וגם הבינה: "בצד ידיעת הזוועה, שבאה מבחוץ, הייתה ההתרפקות על הזיכרון של ה'יחד'. של העמידה, של המעשים ושל עצם העובדה הפשוטה שהיינו צעירים".²⁰

בית לוחמי הגטאות היה לצוקרמן מקור להתרוממות רוח ובה בעת תהום שאת עומקה לא יכול היה למדוד. קובנר, עמיתו ולפעמים יריבו, תהה לימים "מה זה עשה לאיש כיצחק, להתהלך בינות למראות האלו, הקבועים בין החומות האלה, לראות כל פעם מחדש ובמוחש את העינים הנִבטות מן הקירות, לשוות לנגדו את הפקודות ההן, להתהלך בין הקירות הזועקים שעה שעה, יום יום, וכך עשר שנים אחרי וארשה ועשרים שנה, ושלושים, וארבעים". קובנר כינה את הזליגה התמידית מבין חומות גטו ורשה אל קירות המוזיאון בגליל "הבית ועונשו".²¹ זה היה מדויק. ככותרת הספר של טוביה בוז'יקובסקי, חברם של צוקרמן ולובטקין לנשק ולימים לקיבוץ, צוקרמן חי בין קירות נופלים. הוא בעצמו גילה שאינו יכול אחרת. "זה איזה דבר שעולה מתוך האדמה וצומח ונכנס לתוך החיים שלך ואתה לא יכול להפריד בכלל", אמר צוקרמן ומיד סייג: "צביה היא אחרת. ראשית, החיים עשו אותנו אחרים. זה טוב, לו היינו שנינו דומים — אי אפשר היה לחיות".²²

משא העבר של לובטקין וצוקרמן היה דומה למשאם של ניצולי וניצולות השואה באשר היו ועודם, וגם שונה ממנו: שניהם, בימי חייהם, הפכו סמל לגבורה, אנדרטה שקהל רב מתכנס לרגליה בדומייה. כשעמדו על בימות היו כמונומנט נע, שהשמיע בגוף ראשון את סיפור החורבן והמרד. אך בזרי הדפנה שנקשרו לראשיהם היו גם קוצים; מאחורי שריון הקשקשים היו אנשים; קיבוץ לוחמי הגטאות לא היה יישוב של גיבורים אלא ביתם החדש של ניצולים. הסמל העיק על לובטקין בשבתה בקיבוץ ובלכתה בשביליו, כששכבה לישון וכשקמה לעמל יומה. בעוד היא עשתה כל שיכלה כדי לחדול מלהיות הגיבורה משם ולהפוך להיות האישה מכאן, צוקרמן לא ניסה. "עד הסוף המר נשאר שם", כתב גורי וקרא לו גיבור פצוע.²³

שניהם היו צנועים ידועים, שחזרו ודחו את הצגתם כגיבורי השואה אף שלעולם ידעו שנחשבו לכאלה; לובטקין במבוכה מסוימת, צוקרמן בביטול מעושה. "אל תשתמש במושג 'גבורה'", אמר למשורר והפזמונאי יורם טהרלב, אז חבר צעיר מקיבוץ יגור, "הוא זר לנו. נשאיר את ההגדרות הללו לדורות יבואו".²⁴ בכך ביטא גם הוא מעין משאלת לב שאחרי מותו יועלה על נס. יוסקה רבינוביץ', איש הקיבוץ המאוחד וחבר קיבוץ נען, סיפר שלובטקין אמרה לו פעם: "אם הייתה בנו גבורה, היתה זו הגבורה להחזיק מעמד כאדם".²⁵ היה זה מה שניצולי וניצולות השואה ניסו להוכיח תמיד: גבורה הייתה גם בשמירה על צלם אנוש.²⁶

"אין לנו כל ענין עם מיתולוגיה", אמר צוקרמן בהזדמנות אחרת, "היה לנו ענין עם אנשים חיים, מהססים, מהרהרים. זה מה שעשה אותם לבני אדם. הלוחם שלנו לא היה מונומנט של ברונזה, חלול. היינו אנשים עם לבטים ופחדים ועם זאת עם רצון עז לנקום, להילחם".²⁷ הוא חזר על כך גם אחרי שנים: לאו דווקא בבחינת אחרי מות קדושים אמור, "אפשר לדבר על אנשים כבני־אדם חיים, עם חסרונותיהם ומעלותיהם, ואז, בדברך, אתה כמו ניצב נגדם בוויכוח".²⁸ הוא התכוון לחבריו לנשק וליריביו, אלה שמתו ואלה שנשארו בחיים, וגם לעצמו.

לובטקין וצוקרמן לא היו אנדרטאות אלא אישה וגבר שעברו את השואה ובאו לחיות בישראל. ספר זה מביא את פרקי חייהם עם תום ימי הכיליון והמרד, בעקבות שנות המלחמה ההן, ועד מותם; זהו סיפור דרכם בארץ של זוג ניצולי השואה שהיו כאן לגיבוריה, אישה וגבר בשר ודם, כי כל השאר, זה מכבר, הוא אלמוות.