מות הנזיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מות הנזיר
מכר
מאות
עותקים
מות הנזיר
מכר
מאות
עותקים

מות הנזיר

3.7 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אלון חילו

אלון חילו (נולד ב-21 ביוני 1972) כתב את מות הנזיר (2004), אחוזת דג'אני (2008), הכי רחוק שאפשר  (2012), רצח בבית האדום (2018).

פרסים:
"ספר פלטינה" מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל על "אחוזת דג'אני", 2009
פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, 2008
פרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים על "מות הנזיר", 2006

ראיון "ראש בראש"

תקציר

העיר היא דמשק, והשנה היא 1840. פגישה לילית סוערת בין הנזיר האיטלקי תומאסו לבין אצלאן פרחי, נער יהודי ממשפחת סוחרים עשירה, מסתיימת במוות לא צפוי ומובילה לעלילה נוראה, שבה מואשמים יהודי העיר ברצח הנזיר על-מנת להשתמש בדמו לאפיית מצות הפסח.

גיבור העלילה הוא הנער אצלאן, המתמודד עם תשוקתו לגברים בחברה מסורתית נוקשה ופטריאכלית, ומסתבך באהבה כפולה לשתי דמויות מסתוריות: למחמוד אלתאלי, ערבי נוצרי צהוב-שיער וכחול-עיניים החוקר את היעלמות הנזיר, ולאום ג'יהאן, זמרת יפהפייה שמופיעה בבית-קפה המציע תענוגות מכל סוג ולכל דורש, ומשמש מקום מפגש מרכזי לבלייני דמשק באמצע המאה ה-19.

דמשק של מות הנזיר היא עיר צבעונית, תוססת וחושנית, אך גם אפלה מאוד, רוחשת פחד, זדון ואיבה. בין סימטאותיה ושווקיה פורש אלון חילו חיזיון היסטורי וספרותי מפתיע ורב-עוצמה, שראשיתו בקונפליקט רגשי ומיני וסופו עלילת דם.

***

"סיפור מטלטל שמערבב היסטוריה, דת ולאום עם הבנה עצומה בנפש האדם, והכל כתוב בעברית וירטואוזית. ספר פיצוץ." גל אוחובסקי

"רומן שנקרא בהתלהבות, רציני בנושאיו ומכבד את קוראיו." יורם מלצר

"מות הנזיר הוא הנאה של ממש עבור מי שאוהבים היסטוריה, מי שאוהבים גברים ומי שפשוט אוהבים ספרות טובה." נועה מנהיים

"צריך לומר לאלון חילו – אם אתה יכול, שב לכתוב מיד עוד. הספרות העברית זקוקה לך. ובינתיים, תודה על העונג." אריאנה מלמד

***

מהדורה מחודשת  לספר עטור השבחים, הכוללת פתח דבר בנימה אישית ומרגשת מאת המחבר. מהדורה זו רואה אור במלאת עשור לצאתו לאור לראשונה ולציון עשור של יצירה פורייה, אהובה ומוערכת מאת אלון חילו.

אלון חילו, יליד 1972, הוא סופר ומחזאי. מחבר הרומן ההיסטורי אחוזת דג'אני (2008) ורומן המכתבים הקומי הכי רחוק שאפשר (2012); חתן פרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים על מות הנזיר וחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם.

הקדמה למהדורה המעודכנת:

המהדורה המעודכנת של מות הנזיר שאתם אוחזים בידיכם יוצאת לאור בסיומה של השנה המטלטלת והמשמעותית ביותר בחיי האישיים.

בדיוק לפני שנה, בקיץ 2013, בגיל ארבעים ואחת, החלטתי לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה, להתחבר אל האני האמיתי שלי ואל המיניות האמיתית שלי – ולצאת מהארון.

עצם המחשבה על היציאה מהארון הטילה עלי בהלה עצומה, בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת שלה על כל מעגלי החיים שלי. הייתי נשוי עם שתי בנות, וידעתי שההחלטה ללכת עם המיניות שלי עד הסוף תביא לגירושים בלתי-נמנעים, כפי שאכן קרה במציאות.

האנשים הקרובים אלי, בני משפחה וחברים, לא הופתעו כשגיליתי להם שאני הומו. הם הרי קראו את מות הנזיר, עם התיאורים הבוטים של אהבת גברים. קיבלתי חיבוק ואמפתיה מהורי ומאחי ואחותי, אבל היחיד שלא הצליח להסכין עם המציאות החדשה היה אני עצמי.

אני חושב שלא היה רגע בשנה האחרונה שבו לא חיכיתי לה – למכה האנושה שתנחת עלי בעקבות המעשה הדרמטי שעשיתי. כמו חוזר בשאלה המצפה לעונש אחרי חילול שבת, כך גם אני, נתקפתי גלים של פניקה שהרע מכול יקרה: שאאבד את שפיות דעתי, שארד מכל נכסי, שאשאר בודד עד סוף ימי, בגלל שהעזתי לצאת מן הארון.

אבל האם להיות הומו פירושו לקבל עונש?

היום אני מבין שאלה בדיוק דפוסי המחשבה שהניעו את כתיבת מות הנזיר: השכנוע העצמי העמוק שבשורש ההומוסקסואליות עומד משהו רע, טמא, שבגללו – בספר – כמעט חרבה קהילה שלמה, ובגללו – בחיי האישיים – ייחרב כל מה שבניתי בעמל רב. הספר זכה בזמנו ליחס אמביוולנטי מהקהילה ההומו-לסבית: בצד שבחים גורפים, היו מי שזיהו בו חוסר קבלה טוטלי של המיניות ההומוסקסואלית ואף הזהירו מפני הקישור הספרותי בין עלילת דם לבין מיניות קווירית.

אבל היום אני יודע שהמחשבות הקודרות האלה הן לא באמת חלק ממני; הן אולי ניטעו בי בילדותי; אולי נשתלו על ידי הרוב הסטרייטי, אבל אין בהן ממש.

כמו אצלאן פרחי הישיש והחכם בסוף הספר, גם אני למדתי שניתן להיות אתה עצמך ולהישאר בחיים. להיות מוכן לשלם את המחיר במלואו, אבל גם לדעת שעשית את המעשה החשוב ביותר שניתן להעלות על הדעת – להיות נוכח באמת בחיים שלך, להיות מי שאתה באמת.

בשנה האחרונה יישמתי בחיי האישיים את התובנה הפשוטה שכתבתי לפני עשר שנים מתוך גרונו של אצלאן פרחי: "כי אין כל כעס אצל אלוהים על מעשה זה של אהבה בין הבריות, והלוא אהבה זו… אינה מבדילה בין מאמין למאמין, בין אהוב לאהוב, בין אדם לאדם."

אלון חילו

תל אביב, יוני 2014

פרק ראשון

1

 

אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו.

היו לו, לאבא, זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלת ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים.

היו לו כפות רגליים שחומות, מלאות הבעה, אשר היה מניח משוכלות זו על זו על דרגש קטן סמוך לחצר הפנימית בביתנו רחב-הידיים, ולעיתים היה מחטט בין אצבעותיהן ומרחרח בהנאה את הזוהמה הקטנה שדבקה בהן.

את אבא כמעט לא ראיתי במהלך היום: נוהג היה להשכים קום, עובר בהליכה מהירה את שדירת הבוסתנים באחוזת ביתנו, שהיתה מעלה בו תמיד ריטון על השיהוי הכרוך בהליכה לאורכה, והולך לעסקיו המשגשגים באשר הם, להלוות ריביות של נשך לעובדי הארצות, לשחרר במכס סחורות שהגיעו מארצות אירופה הרחוקות, ולכלכל את מעשיו ככל שעינו, שאינה שבעה לעולם, היתה מדריכה ומוליכה אותו.

רק לעת ערב, כשפתחו לפניו המשרתות את דלתות העץ המגולפות, היה חוזר אל הבית, נוכחותו ממלאת בבת-אחת את החדרים כמו תרועת שופר במוצאיו של צום. מייד היו בני הבית סובבים אותו ומכרכרים בהתרגשות, אללה יעטיכ אלעאפיה, שאלוהים ייתן לך בריאות, וממהרים לספר לו את חדשות היום ובראשן כל מיני מעשיות ודברים שבגנותי.

Maman, אשתו התמירה, ארוכת השיער ושופעת השדיים, הענודה עגילים וטבעות זהב, שבמהלך היום היתה מתחזה לחברתי הטובה ומלבישה אותי בבגדי משי לעכס בהם בחדרה, היתה מרצה לו על דברים שאמרתי לאחותי אלחוֹלה, הפוזלת, כגון שהקנטתי אותה על עינה העקומה ועל קולה הצורמני, ואחותי הרטנונית, כחולת העיניים וצחורת העור, היתה מאשרת הכל בקול בוכים ומוסיפה ראיות משלה על פתקי נאצה שלכאורה שלחתי לה ואיחולי הבראה לא מהירה שאיחלתי לה על פזילתה, ובשיא הדברים, בעוד אישוניה מתגלגלים כמו כפתורים שנשרו מבגד בלואים, היתה מוסיפה שהקנטתי אותה בדברים "אִמֵכּ מוּוָחָמָה עלא אלג'אמוּס", כלומר שבעת הריונה היתה אמי בוהה בג'אמוסים ומכאן צורתה הזועפת תמיד.

ובעוד הן מתחבקות ומתנחמות זו בזרועות זו, היה האח הקטן מאיר מספר מדי ערב, כל פעם בדרך אחרת, כיצד אצלאן החרים את צעצועיו ואצלאן לקח את מלבושיו ואצלאן זה ידו בכל ויד כל בו, והנה אני רואה את גביניו של אבא הולכים ונכווצים, שערותיו מזדקפות ומזדקרות והוא משלשל את חגורתו והאחים תופסים אותי בכותונתי, שהיתה נקייה ונעימה תמיד ככל מלבושי אשר אהבתי, ומביאים אותי אל אבא הזועם ואל חגורתו המצליפה על כפות רגלי הקטנטנות חזור והצלף, ואת הכל מלווה שרשרת ארוכה וצעקנית של גידופים, מברכת ה"אהבל" העדינה ועד איחולי "אינשאללה תְמוּת", "אללה יְלַעַנַכּ" או "אללה יַחְ'דַכּ", שלאחריהם לא הייתי בוכה ולא הייתי מזיל דמעה, אלא רק מושך מעט בחוטמי והולך בכתפיים מושפלות ובראש רכון אל חדרי, נתמך בזרועות אחד המשרתים.

 

ידידי המאושר, בשעה שאני מוסר דברים אלה אליך, ובעודך כותב אותם מפי באצבעותיך החרוצות ובמבע עיניך החומות והגדולות, מבקש אני לחַיות ברשותך לרגעים מועטים את דמותו הישנה, התמה, של אצלאן, והיא דמותו של נער כחוש-לחיים שימיו שושנים והוא טרוד בנגישות בני ביתו, אולם שומה עליך לזכור כי רשעותה הרבה עוד לפניה, ואל לך להיקשר אליה בעבותות של אהבה, ואף לא לקבוע מסמרות של שנאה לאויביה, אלא היזהר תכלית הזהירות מרשעותה המידבקת והולכת.

 

נשוב-נא אל זכר אבי בעיניו של אצלאן הצעיר, הטובל בשנאת חינם. והלא אם היה קול צעקותיו של האב עולה מאחד החדרים באחת ממריבותיו התכופות עם maman- שכן אלה היו מתקוטטים כמעט מדי ערב, אחרי שנצלפו הצלפותי, על עניינים ברומו שבעולם, כגון מדוע הטורבאן שלו שוב מוכתם ומלוכלך, ומדוע אין די מים בכלי הטבק בנרגילה שלו, ומדוע שוב נודף ריח אימים מבור השירותים שבקצה הבוסתן - אם היו הקולות עולים וגוברים, הייתי חוזר לשם, אל הדקלים, התמרים העסיסיים, יום מדברי צח ללא ענן, וקול הרכיבה נשמע, ואני על סוס פראי, לרגלי מגפי עור גבוהים, חרב חרמש בידי ואני מנופף בה באוויר, וזרועותי אינן דקות ומנומרות, אלא עבות, קשות, קשויות, ורגלי אינן שדופות ורשעות, אלא בעלות שוקיים קלות של רוכב מיומן, והן דוחקות בצלעות הסוס להדהירו ולהגביר מהירותו, ועיני אינן בולעות בחמדה את היופי והפאר שבעולם, אלא טובות וצחות ומכירות טובה, ואני רוכב שם, פלג גופי העליון עירום, שזוף, גלוי לשמש שהיא בעלת-ברית נאמנה.

הייתי מתרחץ לבדי, לא בחמאם שברובע עם יתר הגברים אלא בגיגית המים החמים בחדר שבפאתי הבוסתן, שלא תראה אותי עין זרה, ומביט בהשתוממות על חלקי הגוף הרופסים: על הבטן הנפוחה, החיוורת, שלא ראתה קרן שמש זה זמן רב והיא תמיד נסתרת מאחורי בגדים עבים, על אצבעות הרגליים הפרודות זו מזו כמו חבורת אחים שהסתכסכו ביניהם, על אצבעות הידיים שלא יצלחו לעבודה והן פריכות, מנוקדות באדום ובוורוד, על הכתפיים העשויות כשתי גולות משחקים, מתנדנדות ומתגלגלות לכל עבר. ובימי הקיץ, כאשר קרן שמש מתאחרת הבליחה פתאום דרך החלון והאירה את החדר הקטן, היו נגלות לעיני נקבוביות קטנות המכסות את העור כולו עדרים-עדרים, ואני מביט בהן ואת פשרן איני יודע...

אלון חילו

אלון חילו (נולד ב-21 ביוני 1972) כתב את מות הנזיר (2004), אחוזת דג'אני (2008), הכי רחוק שאפשר  (2012), רצח בבית האדום (2018).

פרסים:
"ספר פלטינה" מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל על "אחוזת דג'אני", 2009
פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, 2008
פרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים על "מות הנזיר", 2006

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מות הנזיר אלון חילו

1

 

אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו.

היו לו, לאבא, זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלת ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים.

היו לו כפות רגליים שחומות, מלאות הבעה, אשר היה מניח משוכלות זו על זו על דרגש קטן סמוך לחצר הפנימית בביתנו רחב-הידיים, ולעיתים היה מחטט בין אצבעותיהן ומרחרח בהנאה את הזוהמה הקטנה שדבקה בהן.

את אבא כמעט לא ראיתי במהלך היום: נוהג היה להשכים קום, עובר בהליכה מהירה את שדירת הבוסתנים באחוזת ביתנו, שהיתה מעלה בו תמיד ריטון על השיהוי הכרוך בהליכה לאורכה, והולך לעסקיו המשגשגים באשר הם, להלוות ריביות של נשך לעובדי הארצות, לשחרר במכס סחורות שהגיעו מארצות אירופה הרחוקות, ולכלכל את מעשיו ככל שעינו, שאינה שבעה לעולם, היתה מדריכה ומוליכה אותו.

רק לעת ערב, כשפתחו לפניו המשרתות את דלתות העץ המגולפות, היה חוזר אל הבית, נוכחותו ממלאת בבת-אחת את החדרים כמו תרועת שופר במוצאיו של צום. מייד היו בני הבית סובבים אותו ומכרכרים בהתרגשות, אללה יעטיכ אלעאפיה, שאלוהים ייתן לך בריאות, וממהרים לספר לו את חדשות היום ובראשן כל מיני מעשיות ודברים שבגנותי.

Maman, אשתו התמירה, ארוכת השיער ושופעת השדיים, הענודה עגילים וטבעות זהב, שבמהלך היום היתה מתחזה לחברתי הטובה ומלבישה אותי בבגדי משי לעכס בהם בחדרה, היתה מרצה לו על דברים שאמרתי לאחותי אלחוֹלה, הפוזלת, כגון שהקנטתי אותה על עינה העקומה ועל קולה הצורמני, ואחותי הרטנונית, כחולת העיניים וצחורת העור, היתה מאשרת הכל בקול בוכים ומוסיפה ראיות משלה על פתקי נאצה שלכאורה שלחתי לה ואיחולי הבראה לא מהירה שאיחלתי לה על פזילתה, ובשיא הדברים, בעוד אישוניה מתגלגלים כמו כפתורים שנשרו מבגד בלואים, היתה מוסיפה שהקנטתי אותה בדברים "אִמֵכּ מוּוָחָמָה עלא אלג'אמוּס", כלומר שבעת הריונה היתה אמי בוהה בג'אמוסים ומכאן צורתה הזועפת תמיד.

ובעוד הן מתחבקות ומתנחמות זו בזרועות זו, היה האח הקטן מאיר מספר מדי ערב, כל פעם בדרך אחרת, כיצד אצלאן החרים את צעצועיו ואצלאן לקח את מלבושיו ואצלאן זה ידו בכל ויד כל בו, והנה אני רואה את גביניו של אבא הולכים ונכווצים, שערותיו מזדקפות ומזדקרות והוא משלשל את חגורתו והאחים תופסים אותי בכותונתי, שהיתה נקייה ונעימה תמיד ככל מלבושי אשר אהבתי, ומביאים אותי אל אבא הזועם ואל חגורתו המצליפה על כפות רגלי הקטנטנות חזור והצלף, ואת הכל מלווה שרשרת ארוכה וצעקנית של גידופים, מברכת ה"אהבל" העדינה ועד איחולי "אינשאללה תְמוּת", "אללה יְלַעַנַכּ" או "אללה יַחְ'דַכּ", שלאחריהם לא הייתי בוכה ולא הייתי מזיל דמעה, אלא רק מושך מעט בחוטמי והולך בכתפיים מושפלות ובראש רכון אל חדרי, נתמך בזרועות אחד המשרתים.

 

ידידי המאושר, בשעה שאני מוסר דברים אלה אליך, ובעודך כותב אותם מפי באצבעותיך החרוצות ובמבע עיניך החומות והגדולות, מבקש אני לחַיות ברשותך לרגעים מועטים את דמותו הישנה, התמה, של אצלאן, והיא דמותו של נער כחוש-לחיים שימיו שושנים והוא טרוד בנגישות בני ביתו, אולם שומה עליך לזכור כי רשעותה הרבה עוד לפניה, ואל לך להיקשר אליה בעבותות של אהבה, ואף לא לקבוע מסמרות של שנאה לאויביה, אלא היזהר תכלית הזהירות מרשעותה המידבקת והולכת.

 

נשוב-נא אל זכר אבי בעיניו של אצלאן הצעיר, הטובל בשנאת חינם. והלא אם היה קול צעקותיו של האב עולה מאחד החדרים באחת ממריבותיו התכופות עם maman- שכן אלה היו מתקוטטים כמעט מדי ערב, אחרי שנצלפו הצלפותי, על עניינים ברומו שבעולם, כגון מדוע הטורבאן שלו שוב מוכתם ומלוכלך, ומדוע אין די מים בכלי הטבק בנרגילה שלו, ומדוע שוב נודף ריח אימים מבור השירותים שבקצה הבוסתן - אם היו הקולות עולים וגוברים, הייתי חוזר לשם, אל הדקלים, התמרים העסיסיים, יום מדברי צח ללא ענן, וקול הרכיבה נשמע, ואני על סוס פראי, לרגלי מגפי עור גבוהים, חרב חרמש בידי ואני מנופף בה באוויר, וזרועותי אינן דקות ומנומרות, אלא עבות, קשות, קשויות, ורגלי אינן שדופות ורשעות, אלא בעלות שוקיים קלות של רוכב מיומן, והן דוחקות בצלעות הסוס להדהירו ולהגביר מהירותו, ועיני אינן בולעות בחמדה את היופי והפאר שבעולם, אלא טובות וצחות ומכירות טובה, ואני רוכב שם, פלג גופי העליון עירום, שזוף, גלוי לשמש שהיא בעלת-ברית נאמנה.

הייתי מתרחץ לבדי, לא בחמאם שברובע עם יתר הגברים אלא בגיגית המים החמים בחדר שבפאתי הבוסתן, שלא תראה אותי עין זרה, ומביט בהשתוממות על חלקי הגוף הרופסים: על הבטן הנפוחה, החיוורת, שלא ראתה קרן שמש זה זמן רב והיא תמיד נסתרת מאחורי בגדים עבים, על אצבעות הרגליים הפרודות זו מזו כמו חבורת אחים שהסתכסכו ביניהם, על אצבעות הידיים שלא יצלחו לעבודה והן פריכות, מנוקדות באדום ובוורוד, על הכתפיים העשויות כשתי גולות משחקים, מתנדנדות ומתגלגלות לכל עבר. ובימי הקיץ, כאשר קרן שמש מתאחרת הבליחה פתאום דרך החלון והאירה את החדר הקטן, היו נגלות לעיני נקבוביות קטנות המכסות את העור כולו עדרים-עדרים, ואני מביט בהן ואת פשרן איני יודע...