אל תפחדו אני רק ילד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תפחדו אני רק ילד
הוספה למועדפים

אל תפחדו אני רק ילד

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

כרמלה טל

כרמלה טל ברון, משוררת, מחברת תמלילים, סופרת ואמנית רב-תחומית, בוגרת האקדמיה לאמנויות ״בצלאל״ 1962-1965. בשנת 1974 בעקבות נשואיה, עברה לניו יורק העיר בה המשיכה במעשה היצירה בתחום האומנות החזותית; בכתיבה ובתרגום וכן בכתיבת לחנים והקלטות מוסיקליות של שיריה ושירי אחרים. מאז היא מחלקת זמנה בין ניו-יורק וישראל. הציגה תערוכות ואירועים סביבתיים בארץ ובחו"ל. שיריה פורסמו במוספים הספרותיים של 'הארץ', 'ידיעות אחרונות' ו'דבר', בכתבי-העת 'עכשיו', 'מאזנים' ו'עתון 77', בספר 'אנתולוגיה של שנות ה70- לשירה עברית' ובאנתולוגיה לשירת נשים בינלאומית ליפס (Lips) כרמלה טל-ברון זכתה בפרס קרן שרת לאמנות ובתמיכת קרן תל-אביב לתרבות ולאמנות וקרן ניו-יורק לאמנויות (New York Foundation for the Arts) . מבין ספריה: -אור של פיל : רצף רישומים (תל אביב : הוצאת המאה ושלושים, 1967) עם איורים מילוליים מאת דוד אבידן. -מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא (ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה ות״א, תשל"ב 1972) -בוקר מתנה : 55 שירים (ירושלים : כרמל, תשנ"ח 1998) השיר הפותח והשיר המסיים את הספר הולחנו ושודרו ברדיו הצבורי של ניו יורק Wfuvבתוכנית הוותיקה לשירי עם בעריכת רוברט שרמן. כרמלה טל איירה את ספר הילדים ״מסיבה משפחתית״ של דליה ולוי רביקוביץ (עם עובד 1968),את ״גדא וביש גדא או חלב הלביאה״ של יצחק בשוויס זינגר (ספרית פועלים 1973) ואת ״צריך לדעת איפה ללחוץ״ מאת מרדכי אמיתי (ספרית פועלים 1971).

תקציר

הספר "אל תפחדו אני רק ילד, או בממלכת המפלצות״ מאת כרמלה טל ברון, שראה אור כשנתיים לפני מלחמת יום כיפור, השפיע על דורות של ילדים קוראים שהפכו למבוגרים. כעת, בזכות הוצאתו לאור במהדורה אלקטרונית יזכו צעירים ברוחם והורים להעביר לילדיהם את הספר שכה אהבו בתור ילדים. הספר היה בזמנו ראשון מסוגו בשל הסגנון הסוראליסטי-פנטסטי שפתח חלון צבעוני לרוח החיפוש של מהפיכת שנות השישים; או אם לצטט את סופרת הילדים שלומית כהן אסיף, ״ממלכה פנטסטית שהראליה חוגגת בה.״

סיפור מסעו של תום שהלך לאיבוד בגלל "שעונים רשעים" ומצא את עצמו בבית קברות למכונות. שם, בין הגרוטאות גילה את ממלכת המפלצות, ואת דרכו בשאלה אל התשובה עשה ממדור למדור עד שהגיע לפגישה השביעית עם הפרחית; שבע היפה ריגשה את תום,  נגהה עליו הארה, ובסוף המבוך, שם נחבא הזמן האבוד, מצא את "מלך המפלצות" ואת הדרך חזרה אל זמן אמת ואל עולם הזמן המתוקן לצלצל בזמן;  וכך ימצא גם הקורא את דרכו אל הזמן השבור שאין לו תיקון אך יש לו תקנה בעולם הדימויים עתיר התמורות של ממלכת המפלצות.

הספר זכה לציון לשבח על-ידי משרד החינוך והתרבות כאחד מעשרת ספרי הילדים המומלצים לשנת 1972.

שולמית לפיד על הספר: "אל תפחדו אני רק ילד" שייך למשפחה מיוחסת ומיוחדת של ספרי ילדים, בהם מתוארת מציאות דמיונית, אלגורית המשקפת בהומור את המציאות הממשית. חוקים קפדניים שולטים גם במחוזות הדימיון והם מכתיבים לתושביהם את אופן התנהגותן. חוקיות זו משפיעה על עיצוב העלילה והדמויות והיא מכתיבה את כלליה לסופר, וכך קורה שימצאו קווי דימיון  בין "אל תפחדו" לבין "עליזה בארץ הפלאות" של לואיס קרול, "הנסיך הקטן" של סנט-אקזופרי או" לומפומפוס" של נורית ברצקי.

חיים נגיד על הספר: "צירוף של דמיון-ילדות עשיר המצאות ומשעשע להפליא עם ראייה בוגרת ומתוחכמת, ראייתה של משוררת שהיא גם ציירת מקורית, הוליד ספר ילדים בלתי שגרתי".

אוריאל אופק על הספר: "השפעה חזקה של עליסה בארץ הפלאות  מוטבעת על סיפור עתיר דמיון זה. המבנה והמסגרת, התעיה, פגישתו של הילד עם יצורים מוזרים- ענקים או מפלצתיים, בעוד הוא הילד גובר עליהם וגם מצליח להשכין שלום ביניהם: ההגיון שבחוסר ההגיון, הרעיונות האנושיים הפזורים ללא סוף בסיפור, ואפילו הערות כגון "אייך אני אוכל להגיד לך מי אתה אם אתה עצמך אינך יודע מי אתה?" אך בכל זאת דומה שׁזוהי השפעה חיובית, שתוצאתה ספר מקורי, מהנה, מבדר ומעורר מחשבה. הציורים ה"מפלצתיים" מעשה ידי המחברת חינניים ביותר. עשויים בדמיון ובהומור. האסתטית של הספר ראויה בהחלט לצל"ש. הקורא הצעיר, גם אם לא יקלוט בקריאה ראשונה את הכוונות המסתתרות מאחורי הסיפור, מוסר ההשכל יהיה  ברור לו בהחלט: כדבריה של הפרחית "עוד תפגוש, עוד תפגוש, אם רק תלמד להביט".

כרמלה טל ברון, משוררת, מחברת תמלילים, סופרת ואמנית רב-תחומית, בוגרת האקדמיה לאמנויות ״בצלאל״ 1962-1965.

בשנת 1974  בעקבות נשואיה, עברה לניו יורק העיר בה המשיכה במעשה היצירה בתחום האומנות החזותית; בכתיבה ובתרגום וכן בכתיבת לחנים והקלטות מוסיקליות של שיריה ושירי אחרים. מאז היא מחלקת זמנה בין ניו-יורק וישראל. הציגה תערוכות ואירועים סביבתיים בארץ ובחו"ל. שיריה פורסמו במוספים הספרותיים של 'הארץ', 'ידיעות אחרונות' ו'דבר', בכתבי-העת 'עכשיו', 'מאזנים' ו'עתון 77', בספר 'אנתולוגיה של שנות ה70- לשירה עברית' ובאנתולוגיה לשירת נשים בינלאומית ליפס (Lips)

כרמלה טל-ברון זכתה בפרס קרן שרת לאמנות ובתמיכת קרן תל-אביב לתרבות ולאמנות וקרן ניו-יורק לאמנויות  (New York Foundation for the Arts) .

מבין ספריה: -אור של פיל : רצף רישומים (תל אביב : הוצאת המאה ושלושים, 1967) עם איורים מילוליים מאת דוד אבידן. -מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא (ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה ות״א, תשל"ב 1972) -בוקר מתנה : 55 שירים (ירושלים : כרמל, תשנ"ח 1998) השיר הפותח והשיר המסיים את הספר הולחנו ושודרו ברדיו הצבורי של ניו יורק Wfuvבתוכנית הוותיקה לשירי עם בעריכת רוברט שרמן. כרמלה טל איירה את ספר הילדים ״מסיבה משפחתית״ של דליה ולוי רביקוביץ (עם עובד 1968),את ״גדא וביש גדא או חלב הלביאה״ של יצחק בשוויס זינגר (ספרית פועלים 1973) ואת ״צריך לדעת איפה ללחוץ״ מאת מרדכי אמיתי (ס פועלים 1971).

פרק ראשון

אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר עַל הַנַּעַר תּוֹם אֲשֶׁר אָהַב מְאֹד לִישׁוֹן, וְלָכֵן לֹא גָּמַר אַף פַּעַם לַחֲלוֹם.

מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל תּוֹם גָּרָה בִּכְפָר דַּיָּגִים קָטָן, אֵי-שָׁם, עַל חוֹף הַיָּם הַצְּפוֹנִי. תּוֹשָׁבָיו הַחֲרוּצִים שֶׁל כְּפָר זֶה הָיוּ מִתְחָרִים עִם הַשֶּׁמֶשׁ בְּ'מִי יַצְלִיחַ לָקוּם מֻקְדָּם יוֹתֵר', וְתָמִיד הָיוּ מְנַצְּחִים.

רַק תּוֹם לֹא דָּמָה לַאֲחֵרִים. הוּא אָהַב לִישׁוֹן.

אָבִיו שֶׁל תּוֹם הָיָה אַסְפָן שֶׁל שְׁעוֹנִים. הָיָה לוֹ שָׁעוֹן עַתִּיק עִם מְטֻטֶּלֶת, עָלֶיהָ הִתְעַמֵּל בִּשְׁעַת הַצִּלְצוּלִים אִישׁ קִרְקָס קָטָן. שָׁעוֹן אַחֵר עִם קוּקִיָּה שֶׁמְּקַיֶּקֶת וְדֶלֶת שֶׁעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת. שָׁעוֹן אַחֵר עִם חַיָּל, אֲשֶׁר מוֹפִיעַ תָּמִיד בְּרֶגַע שֶׁהַשָּׁעוֹן מְצַלְצֵל וּמִיָּד שָׁב וְנֶעֱלַם. וְעוֹד שְׁעוֹנִים מִשְּׁעוֹנִים שׁוֹנִים.

אַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבָּא אָרִי עָסוּק בְּנִקּוּי הַשְּׁעוֹנִים וּבְתִקּוּנָם, בָּא לְמֹחוֹ רַעְיוֹן מְחֻכָּם כֵּיצַד לְהָעִיר אֶת תּוֹם הַנַּמְנְמָן בַּבֹּקֶר. מִבְּעוֹד עֶרֶב הָיָה אַבָּא אָרִי מְכַוֵן שְׁלוֹשָׁה שְׁעוֹנִים (וְלִפְעָמִים יוֹתֵר) שֶׁיָּעִירוּ אֶת תּוֹם הַנַּמְנְמָן לְמָחֳרָת, בְּהֶפְרְשֵי זְמַן קְבוּעִים.

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר צִלְצֵל הַשָּׁעוֹן הַמְּעוֹרֵר בְּרֶבַע לְשֶׁבַע בְּדִיּוּק. תּוֹם פָּקַח אֶת עֵינָיו וְנִזְכַּר שֶׁחָלַם חֲלוֹם נִפְלָא. הוּא הִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ וְנִסָּה לָשׁוּב וּלְהֵרָדֵם, כִּי מְאוֹד רָצָה לָדַעַת אֵיךְ יִסְתַּיֵּם הַחֲלוֹם. בְּשָׁעָה שֶׁבַע בְּדִיּוּק צִלְצֵל הַשָּׁעוֹן הַשֵּׁנִי. תּוֹם פָּקַח אֶת עֵינָיו, אֲבָל הַחֲלוֹם עֲדַיִן לֹא נִגְמַר. ''כַּמָּה שֶׁזֶּה מַרְגִּיז!'' אָמַר תּוֹם בְּלִבּוֹ וְשָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו. בְּשָׁעָה שֶׁבַע וָרֶבַע בְּדִיּוּק צִלְצֵל הַשָּׁעוֹן הַשְּׁלִישִׁי. תּוֹם קָפַץ בְּבֶהָלָה מִמִּטָּתוֹ וְקָרָא: "לֹא זוּ בִּלְבַד שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לִגְמֹר אֶת הַחֲלוֹם, אֶלָּא שֶׁמֵּרֹב צִלְצוּלִים בִּכְלָל שָׁכַחְתִּי מַה קָּרָה בּוֹ!"

וּמֵאָז, בֹּקֶר-בֹּקֶר צִלְצְלוּ הַשְּׁעוֹנִים כְּמִנְהָגָם, וְתוֹם אַף פַּעַם לֹא הִצְלִיחַ לִגְמֹר אֶת חֲלוֹמוֹתָיו.

אַךְ לְעֻמַּת זֹאת הִגִּיעַ לְבֵית הַסֵּפֶר בַּזְּמַן.

הַבֹּקֶר בּוֹ מַתְחִיל סִפּוּרֵנוּ הָיָה בֹּקֶר יוֹצֵא דֹּפֶן. הַשְּׁעוֹנִים צִלְצְלוּ כְּמִנְהָגָם וּלְאַחַר שֶׁהִסְתַּיֵּם צִלְצוּלוֹ שֶׁל הַשָּׁעוֹן הַשְּׁלִישִׁי, קָם תּוֹם מִמִּטָּתוֹ, שִׁפְשֵׁף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינָיו, פִּהֵק פַּעֲמַיִם וְ...שָׁבַר אֶת שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁעוֹנִים הַמַּרְגִּיזִים בְּבַת-אַחַת.

אִמָּא יוֹנָה נִכְנְסָה לַחֶדֶר, רָאֲתָה מַה שֶּׁקָּרָה וְקָרְאָה:

"אַבָּא אָרִי! אַבָּא אָרִי! בּוֹא וְתִרְאֶה: תּוֹם שָׁבַר אֶת הַשְּׁעוֹנִים! מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּיֶּלֶד הַזֶּה?"

אַבָּא אָרִי נִכְנָס לַחֶדֶר, הִסְתַּכֵּל, הִסְתַּכֵּל וְהִסְתַּכֵּל וְאָמַר בְּקוֹל נָמוּךְ וְרַךְ: "מִ פְ לֶ צֶ ת קְטַנָּה", וְיָצָא אֶת הַחֶדֶר.

תּוֹם לָבַשׁ בִּמְהִירוּת אֶת בְּגָדָיו וְהָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר בְּלִי לֶאֱכֹל אֲרוּחַת בֹּקֶר.

בַּחוּץ הָיְתָה שֶׁמֶשׁ עֲגֻלָּה וְנִפְלָאָה, מְלַטֶּפֶת וּמְעִירָה אֶת הַפְּרָחִים הַמְּנֻמְנָמִים.

הַשֶּׁמֶשׁ הַטּוֹבָה הַזֹּאת מְעִירָה אֶת הַפְּרָחִים לְאַחַר הַלַּיְלָה הַקַּר, מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאִמָּא מְעִירָה יְלָדִים שֶׁשְּׂמֵחִים לָקוּם בַּבֹּקֶר, הִרְהֵר תּוֹם בְּלֶכְתּוֹ בַּשְּׁבִיל הַיָּרֹק.

פַּרְפָּרִים יָפִים בִּשְׁלַל צְבָעִים נָחוּ עַל עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל הַפְּרָחִים הַנִּפְתָּחִים וְשָׁתוּ בַּהֲנָאָה מַשְׁקֶה רִאשׁוֹן שֶׁל צוּף טָרִי.

תּוֹם הִבִּיט בִּסְעוּדַת הַבֹּקֶר שֶׁל הַפַּרְפָּרִים וּבְצַלָּחוֹת הַפְּרָחִים הַדְּשֵׁנוֹת וְהִרְגִּישׁ צָמָא קַל בִּגְרוֹנוֹ. גַּם אֲנִי צָמֵא, חָשַׁב תּוֹם וְהִמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, אֲנִי בֵּן אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים עַכְשָׁו, וְהַבֹּקֶר הִשְׁתַּתַּפְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי בְּמִלְחָמָה.

נִלְחַמְתִּי בִּכְנוּפְיַת שְׁעוֹנִים רַעֲשָׁנִיִּים וְחִסַּלְתִּי שְׁלוֹשָׁה מֵהֶם.

הַאִם פֵּרוּשׁ הַדָּבָר  שֶׁ נִּ צַּ חְ תִּ י?

כרמלה טל

כרמלה טל ברון, משוררת, מחברת תמלילים, סופרת ואמנית רב-תחומית, בוגרת האקדמיה לאמנויות ״בצלאל״ 1962-1965. בשנת 1974 בעקבות נשואיה, עברה לניו יורק העיר בה המשיכה במעשה היצירה בתחום האומנות החזותית; בכתיבה ובתרגום וכן בכתיבת לחנים והקלטות מוסיקליות של שיריה ושירי אחרים. מאז היא מחלקת זמנה בין ניו-יורק וישראל. הציגה תערוכות ואירועים סביבתיים בארץ ובחו"ל. שיריה פורסמו במוספים הספרותיים של 'הארץ', 'ידיעות אחרונות' ו'דבר', בכתבי-העת 'עכשיו', 'מאזנים' ו'עתון 77', בספר 'אנתולוגיה של שנות ה70- לשירה עברית' ובאנתולוגיה לשירת נשים בינלאומית ליפס (Lips) כרמלה טל-ברון זכתה בפרס קרן שרת לאמנות ובתמיכת קרן תל-אביב לתרבות ולאמנות וקרן ניו-יורק לאמנויות (New York Foundation for the Arts) . מבין ספריה: -אור של פיל : רצף רישומים (תל אביב : הוצאת המאה ושלושים, 1967) עם איורים מילוליים מאת דוד אבידן. -מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא (ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה ות״א, תשל"ב 1972) -בוקר מתנה : 55 שירים (ירושלים : כרמל, תשנ"ח 1998) השיר הפותח והשיר המסיים את הספר הולחנו ושודרו ברדיו הצבורי של ניו יורק Wfuvבתוכנית הוותיקה לשירי עם בעריכת רוברט שרמן. כרמלה טל איירה את ספר הילדים ״מסיבה משפחתית״ של דליה ולוי רביקוביץ (עם עובד 1968),את ״גדא וביש גדא או חלב הלביאה״ של יצחק בשוויס זינגר (ספרית פועלים 1973) ואת ״צריך לדעת איפה ללחוץ״ מאת מרדכי אמיתי (ספרית פועלים 1971).

עוד על הספר

אל תפחדו אני רק ילד כרמלה טל

אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר עַל הַנַּעַר תּוֹם אֲשֶׁר אָהַב מְאֹד לִישׁוֹן, וְלָכֵן לֹא גָּמַר אַף פַּעַם לַחֲלוֹם.

מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל תּוֹם גָּרָה בִּכְפָר דַּיָּגִים קָטָן, אֵי-שָׁם, עַל חוֹף הַיָּם הַצְּפוֹנִי. תּוֹשָׁבָיו הַחֲרוּצִים שֶׁל כְּפָר זֶה הָיוּ מִתְחָרִים עִם הַשֶּׁמֶשׁ בְּ'מִי יַצְלִיחַ לָקוּם מֻקְדָּם יוֹתֵר', וְתָמִיד הָיוּ מְנַצְּחִים.

רַק תּוֹם לֹא דָּמָה לַאֲחֵרִים. הוּא אָהַב לִישׁוֹן.

אָבִיו שֶׁל תּוֹם הָיָה אַסְפָן שֶׁל שְׁעוֹנִים. הָיָה לוֹ שָׁעוֹן עַתִּיק עִם מְטֻטֶּלֶת, עָלֶיהָ הִתְעַמֵּל בִּשְׁעַת הַצִּלְצוּלִים אִישׁ קִרְקָס קָטָן. שָׁעוֹן אַחֵר עִם קוּקִיָּה שֶׁמְּקַיֶּקֶת וְדֶלֶת שֶׁעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת. שָׁעוֹן אַחֵר עִם חַיָּל, אֲשֶׁר מוֹפִיעַ תָּמִיד בְּרֶגַע שֶׁהַשָּׁעוֹן מְצַלְצֵל וּמִיָּד שָׁב וְנֶעֱלַם. וְעוֹד שְׁעוֹנִים מִשְּׁעוֹנִים שׁוֹנִים.

אַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבָּא אָרִי עָסוּק בְּנִקּוּי הַשְּׁעוֹנִים וּבְתִקּוּנָם, בָּא לְמֹחוֹ רַעְיוֹן מְחֻכָּם כֵּיצַד לְהָעִיר אֶת תּוֹם הַנַּמְנְמָן בַּבֹּקֶר. מִבְּעוֹד עֶרֶב הָיָה אַבָּא אָרִי מְכַוֵן שְׁלוֹשָׁה שְׁעוֹנִים (וְלִפְעָמִים יוֹתֵר) שֶׁיָּעִירוּ אֶת תּוֹם הַנַּמְנְמָן לְמָחֳרָת, בְּהֶפְרְשֵי זְמַן קְבוּעִים.

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר צִלְצֵל הַשָּׁעוֹן הַמְּעוֹרֵר בְּרֶבַע לְשֶׁבַע בְּדִיּוּק. תּוֹם פָּקַח אֶת עֵינָיו וְנִזְכַּר שֶׁחָלַם חֲלוֹם נִפְלָא. הוּא הִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ וְנִסָּה לָשׁוּב וּלְהֵרָדֵם, כִּי מְאוֹד רָצָה לָדַעַת אֵיךְ יִסְתַּיֵּם הַחֲלוֹם. בְּשָׁעָה שֶׁבַע בְּדִיּוּק צִלְצֵל הַשָּׁעוֹן הַשֵּׁנִי. תּוֹם פָּקַח אֶת עֵינָיו, אֲבָל הַחֲלוֹם עֲדַיִן לֹא נִגְמַר. ''כַּמָּה שֶׁזֶּה מַרְגִּיז!'' אָמַר תּוֹם בְּלִבּוֹ וְשָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו. בְּשָׁעָה שֶׁבַע וָרֶבַע בְּדִיּוּק צִלְצֵל הַשָּׁעוֹן הַשְּׁלִישִׁי. תּוֹם קָפַץ בְּבֶהָלָה מִמִּטָּתוֹ וְקָרָא: "לֹא זוּ בִּלְבַד שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לִגְמֹר אֶת הַחֲלוֹם, אֶלָּא שֶׁמֵּרֹב צִלְצוּלִים בִּכְלָל שָׁכַחְתִּי מַה קָּרָה בּוֹ!"

וּמֵאָז, בֹּקֶר-בֹּקֶר צִלְצְלוּ הַשְּׁעוֹנִים כְּמִנְהָגָם, וְתוֹם אַף פַּעַם לֹא הִצְלִיחַ לִגְמֹר אֶת חֲלוֹמוֹתָיו.

אַךְ לְעֻמַּת זֹאת הִגִּיעַ לְבֵית הַסֵּפֶר בַּזְּמַן.

הַבֹּקֶר בּוֹ מַתְחִיל סִפּוּרֵנוּ הָיָה בֹּקֶר יוֹצֵא דֹּפֶן. הַשְּׁעוֹנִים צִלְצְלוּ כְּמִנְהָגָם וּלְאַחַר שֶׁהִסְתַּיֵּם צִלְצוּלוֹ שֶׁל הַשָּׁעוֹן הַשְּׁלִישִׁי, קָם תּוֹם מִמִּטָּתוֹ, שִׁפְשֵׁף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינָיו, פִּהֵק פַּעֲמַיִם וְ...שָׁבַר אֶת שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁעוֹנִים הַמַּרְגִּיזִים בְּבַת-אַחַת.

אִמָּא יוֹנָה נִכְנְסָה לַחֶדֶר, רָאֲתָה מַה שֶּׁקָּרָה וְקָרְאָה:

"אַבָּא אָרִי! אַבָּא אָרִי! בּוֹא וְתִרְאֶה: תּוֹם שָׁבַר אֶת הַשְּׁעוֹנִים! מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּיֶּלֶד הַזֶּה?"

אַבָּא אָרִי נִכְנָס לַחֶדֶר, הִסְתַּכֵּל, הִסְתַּכֵּל וְהִסְתַּכֵּל וְאָמַר בְּקוֹל נָמוּךְ וְרַךְ: "מִ פְ לֶ צֶ ת קְטַנָּה", וְיָצָא אֶת הַחֶדֶר.

תּוֹם לָבַשׁ בִּמְהִירוּת אֶת בְּגָדָיו וְהָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר בְּלִי לֶאֱכֹל אֲרוּחַת בֹּקֶר.

בַּחוּץ הָיְתָה שֶׁמֶשׁ עֲגֻלָּה וְנִפְלָאָה, מְלַטֶּפֶת וּמְעִירָה אֶת הַפְּרָחִים הַמְּנֻמְנָמִים.

הַשֶּׁמֶשׁ הַטּוֹבָה הַזֹּאת מְעִירָה אֶת הַפְּרָחִים לְאַחַר הַלַּיְלָה הַקַּר, מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאִמָּא מְעִירָה יְלָדִים שֶׁשְּׂמֵחִים לָקוּם בַּבֹּקֶר, הִרְהֵר תּוֹם בְּלֶכְתּוֹ בַּשְּׁבִיל הַיָּרֹק.

פַּרְפָּרִים יָפִים בִּשְׁלַל צְבָעִים נָחוּ עַל עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל הַפְּרָחִים הַנִּפְתָּחִים וְשָׁתוּ בַּהֲנָאָה מַשְׁקֶה רִאשׁוֹן שֶׁל צוּף טָרִי.

תּוֹם הִבִּיט בִּסְעוּדַת הַבֹּקֶר שֶׁל הַפַּרְפָּרִים וּבְצַלָּחוֹת הַפְּרָחִים הַדְּשֵׁנוֹת וְהִרְגִּישׁ צָמָא קַל בִּגְרוֹנוֹ. גַּם אֲנִי צָמֵא, חָשַׁב תּוֹם וְהִמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, אֲנִי בֵּן אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים עַכְשָׁו, וְהַבֹּקֶר הִשְׁתַּתַּפְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי בְּמִלְחָמָה.

נִלְחַמְתִּי בִּכְנוּפְיַת שְׁעוֹנִים רַעֲשָׁנִיִּים וְחִסַּלְתִּי שְׁלוֹשָׁה מֵהֶם.

הַאִם פֵּרוּשׁ הַדָּבָר  שֶׁ נִּ צַּ חְ תִּ י?