פנינה ספרותית קטנה ומפתיעה – יומנו של חתול פילוסוף המתאר באירוניה מושחזת את השקפותיו על החיים, פשרם וטבעם. הטקסט הזעיר הזה, ש"נחבא" במשך שנים רבות בתוך יצירה גדולה, הוא סיפור מפוכּח, ציני ולעתים אכזר, אך מלא הומור ומעורר למחשבה, על מהות החיים ועל דרך התנהלותו של העולם בעיניו של המספר, החתול החכם. לא קשה למצוא בסיפור זה מקבילות משעשעות אך גם אכזריות לחיינו כאן ועכשיו, וליחסי הגומלין עם סביבתנו האישית, החברתית, התרבותית והפוליטית.
"המוזיקה היא אמנות שמֵימית. ברור לגמרי שהגזע שלנו ניחן בה באורח בולט. היא בוקעת ממעמקי הקְרַביים שלנו, ובני האדם, שיודעים זאת טוב מאוד, שואלים אותה מאיתנו כשהם מנגנים בכינור בניסיון לחקות אותנו. שני דברים מַשרים עלינו את הניגונים השמֵימיים הללו: מראה הכוכבים והאהבה. בני האדם, חקיינים לא יוצלחים, נדחסים באורח מעורר גיחוך לתוך איזה אולם ציבורי ומפזזים להם בחושבם שהם מִשתווים לנו."
מתוך הספר
איפּוֹליט טֵן (1893-1828), חבר האקדמיה הצרפתית, הוא היסטוריון, פילוסוף, מסאי, סופר ומבקר ספרות צרפתי מן הנחשבים, הנודעים והמשפיעים ביותר בתקופתו – ובה-בעת מן המותקפים והמושמצים ביותר. טן, שהתקומם נגד התפיסה הרומנטית בפילוסופיה, באמנות ובספרות, השפיע על יוצרים נטורליסטים רבים ובראשם אמיל זולה.
הסיפור נכלל במהדורה השנייה של הספר "מסע לפירנאים" (1858) ומהווה אתנחתא משעשעת בין עבודותיו הידועות והגדולות של טן.
