סיפור חייך ואחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור חייך ואחרים
מכר
מאות
עותקים
סיפור חייך ואחרים
מכר
מאות
עותקים

סיפור חייך ואחרים

4.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רחביה ברמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2003
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'

טד צ'יאנג

טד צ'יאנג (Ted Chiang, נולד ב־1967) הוא סופר מדע בדיוני אמריקאי. צ'יאנג נולד בפורט ג'פרסון, ניו יורק, וקיבל תואר במדעי המחשב מאוניברסיטת בראון. במקביל, השתתף בסדנת כתיבה לסופרי מדע בדיוני ידועה בשם "קלריון". לדבריו, ל"קלריון" השפעה רבה על כתיבתו. נכון ל-2006 הוא מתגורר בבלוויו (Bellevue), בסביבות סיאטל, וושינגטון. צ'יאנג פרסם מעט מאוד, אך כבר על סיפורו הראשון, "מגדל בבל" (1990), קיבל את פרס נבולה היוקרתי, ומאוחר יותר עוד אחד על סיפורו "סיפורי חייך" (1999). כמו כן קיבל פרס הוגו ונבולה על הנובלטה שלו, "גהנום הוא העדרו של אלוהים" (2001).

צ'יאנג דחה מועמדות לפרס הוגו נוסף עבור סיפורו: "לאהוב את מה שאתה רואה: דוקומנטרי". סיפורו "שבעים-ושתים אותיות" (העוסק בעיקר בגלמים) קיבל את "פרס סיידוייז עבור היסטוריה אלטרנטיבית". בנוסף, זכה בעוד שורה ארוכה של פרסים.

תקציר

חרף פרסומיו המועטים נחשב צ'יאנג לאחד הקולות המקוריים של הז'אנר. בכל אחת מאותן שכיות חמדה של פרוזה, הוא בורא עולם. עולם הדומה לשלנו אך באותה נשימה שונה ממנו בתכלית. ספר זה טומן בחובו את כל יצירותיו נכון להיום.
מגדל בבל - עוקב אחר פיסת חיים של בנאי בפרוייקט הארכיטקטוני השאפתני ביותר אי פעם. דרך חוויות הטיפוס והבניה, נפרשת בפנינו תמונת עולם מרהיבה, המכה בקורא בעוצמה בראשיתית.
הבן - מפגיש אותנו עם מוח אנושי המצליח לפרוץ גבולות, לזקק מחשבה אל מעבר לגבול האפשר. היכולות העומדות לרשות מוח זה הן בלתי נתפשות עד שהוא פוגש אדם המתעלה אף עליו.
חלוקה באפס - מספר על מתמטיקאית מבריקה המגלה כי כל התפיסות שלה, ושל העולם כולו, לגבי מהות המתימטיקה – שגויות מהיסוד. וכמובן, אם המתימטיקה אינה מה שחשבנו שהיא, כך גם העולם.
סיפור חייך- מתאר מפגש ראשון עם חוצנים. מדענית המנסה ללמוד את שפתם את החייזרים לומדת את השפעתה של השפה על תפיסת העולם, המציאות והזמן. גילויים אלו ישפיעו עליה ועל מערכת היחסים שלה עם ביתה.
שבעים ושתיים אותיות -הן אותיות עבריות המשמשות, עפי תורת הקבלה, להנפשת חיים בגופים דוממים, כגלמים. הסיפור מתרחש בעולם בו הביולוגיה האנושית מבוססת על עקרונות שונים מאלה שלנו, ומחבר באופן מבריק בין תיאוריית הפרפורמציה שרווחה במאות הקודמות לתורת הקבלה היהודית.
גיהינום - הוא היעדרו של אלוהים. מתרחש בעולם בו גן עדן וגיהנום הם לא תפיסות מופשטות וביקורי מלאכים מהשמיים מתרחשים לעיתים תדירות. כשעוזב אדם את עולם החיים, ניתן לראות את נשמתו פורחת מעלה אל גן העדן, או מטה, אל הגיהינום. ההשפעות החברתיות של מציאות הזויה זו מרחיקות לכת.
האבולוציה של המין האנושי - בודק בצורה ממזרית ומשעשעת את דרכי המחקר המדעי בעתיד.
לאהוב את מה שרואים- תעודה הוא מעין סרט תיעודי על צעירים הנוטלים גלולה שתנטרל את האזור במוח המבחין ביופיים החיצוני של אנשים, ותאפשר לכולם להתייחס רק ליופי הפנימי .

 צ'יאנג צרף לקובץ גם הערות על כתיבתו וכך מאפשר לנו לחדור למוחו של אחד מסופרי המד"ב המופלאים של ימינו.
טד צ'יאנג זכה בפרסים רבים הכוללים שלושה פרסי "נבולה", פרס "הוגו", פרס המאגזין לוקוס, פרס קוראי "אסימוב'ס" פרס "סיידוויז" ובפרס "תיאודור סטארג'ן".
הוא כותב מדע-בדיוני עדכני ורלוונטי, השואל שאלות מסעירות וגורם לקוראיו להרהר שוב בדרכים בהן פועל העולם המטורף והמרתק בו אנו חיים. אלו הם סיפורי חיינו, ואחרים.

פרק ראשון

מגדל בבל

אילו היו משכיבים את המגדל לאורך בקעת שנער, הייתה נדרשת הליכה של יומיים כדי לצעוד מקצה אחד למשנהו. בעומדו, נדרשים חודש וחצי תמימים כדי לטפס מבסיסו לראשו, אם האדם צועד ללא משא. אבל מעטים הם המטפסים בידיים ריקות. קצב הליכתם של רוב האנשים מואט בשל עגלת הלבנים שהם מושכים מאחוריהם. ארבעה חודשים חולפים מרגע שמונחת לבנה בעגלה, עד ליום שבו היא נפרקת ממנה ונהפכת חלק מהמגדל.

 

הילאלום בילה את כל חייו בעילם, ואת בבל הכיר רק כאחת הקונים של נחושת עילם. מטילי הנחושת הועמסו על אוניות ששטו במורד הקארון1 עד לים התחתון, לעבר הפרת. הילאלום ושאר הכורים נסעו ביבשה, לצד אורחת חמורים של סוחר. הם צעדו לאורך משעול מאובק שנמתח מן הרמה, על פני המישורים, אל השדות הירוקים המתוחמים בתעלות ובסכרים.

איש מהם לא ראה את המגדל קודם לכן. הוא נגלה לעיניהם כשעדיין היו מרוחקים פרסאות רבות: קו דק כגדיל פשתן, רועד ומרצד באוויר, מתנשא מקרום הבוץ של אדמת בבל עצמה. בהתקרבם, נהפך הקרום לחומות עיר אדירות, ואולם כל שראו היה המגדל. כשהשפילו את עיניהם לגובה פני הנהר, הם ראו את הסימנים שהותיר המגדל מחוץ לעיר. הפרת עצמו זרם כעת בתחתית ערוץ רחב ושקוע, שנחפר כדי לספק חומר ללבנים. מדרום לעיר נראו שורות על גבי שורות של תנורים, שלא בערו עוד.

כשקרבו לשערי העיר, היה המגדל מוצק וכביר מכל דבר שהילאלום דמיין מעודו: עמוד יחיד שבוודאי היה רחב כמקדש שלם, אך התנשא לגובה כה רב, עד שנמוג מן העין. כולם צעדו בראשים מוטים לאחור, ממצמצים אל תוך השמש.

נאני, ידידו של הילאלום, דחק בו במרפקו, הלום-יראה: "אנחנו אמורים לטפס על זה? עד הסוף?"

"לעלות כדי לחפור. זה נראה... לא טבעי".

הכורים הגיעו אל השער המרכזי בחומה המערבית, שבו עזבה שיירה אחרת את העיר. בעודם נדחקים קדימה אל רצועת הצל הצרה שסיפק הקיר, צעק מנהל העבודה שלהם, בֶּלי, לשומרים שהוצבו בראש מגדלי השער: "אנו הכורים שזומנו מארץ עילם!"

שומרי החומות נראו מאושרים. אחד מהם צעק בתשובה: "אתם אלה שאמורים לחפור מבעד לכיפת הרקיע?"

"אנחנו אלה".

העיר כולה חגגה. החג החל שמונה ימים קודם לכן, כשאחרוני הלבנים נשלחו לדרכן, ויימשך עוד יומיים. בכל יום ובכל לילה עלזה העיר, רקדה וסבאה.

לצד עושי הלבנים היו מושכי העגלות, גברים שרגליהם משורגות שרירים, תוצאת הטיפוס במעלה המגדל. בכל בוקר החל צוות חדש בטיפוס. הם טיפסו במשך ארבעה ימים, העבירו את משאותיהם לצוות המושכים הבא, ושבו על עקבותיהם ביום החמישי כשהעגלות שבידיהם ריקות. מחרוזת של צוותים כאלה נמתחה כל הדרך עד לראש המגדל, אבל רק התחתונים שבהם חגגו עם העיר. בשביל אלה שהתגוררו על המגדל עצמו, נשלחו די בשר ויין כדי להבטיח שהכֵּרה תעלה לכל אורך העמוד.

בערב ישבו הילאלום ושאר הכורים העילמים על שרפרפי חומר לפני שולחן ארוך מלא במזון, שולחן אחד מני רבים שנערכו בכיכר העיר. הכורים דיברו עם המושכים ושאלו על המגדל.

נאני אמר: "מישהו סיפר לי שמניחי הלבנים שבראש המגדל מייללים ותולשים את שערותיהם כאשר נופלת לבנה, שכן נדרשים ארבעה חודשים להחליפה, אך איש אינו מניד עפעף כאשר אדם נופל אל מותו. האם זה נכון?"

אחד המושכים הדברנים יותר, לוגאטום, הניד בראשו. "הו, לא, זו רק מעשייה. ישנה שיירה בלתי פוסקת של לבנים במעלה המגדל. אלפי לבנים מגיעות לראש המגדל בכל יום. אובדן לבנה אחת הוא חסר משמעות בשביל מניחי הלבנים". הוא רכן לעברם והוסיף: "עם זאת ישנו דבר שהם מעריכים יותר מחיי אדם: מרית".

"למה מרית?"

"אם מניח לבנים שומט את המרית שלו, הוא אינו יכול לעבוד עד שתועלה אחת חדשה. במשך חודשים הוא אינו יכול להרוויח את המזון הבא אל פיו, כך שעליו ללוות כספים. אובדן מרית הוא עילה ליללה רבה. ואולם אם אדם נופל והמרית שלו נותרת מאחוריו, היתר חשים רווחה חשאית. הבא אחריו שישמוט את מריתו יוכל לקחת את הנותרת ולהמשיך לעבוד בלי לצבור חוב".

הילאלום זועזע, ולרגע קדחתני ניסה לספור כמה מכושים הביאו עמם הכורים. ואז הוא הבין: "לא ייתכן שזה נכון. למה לא להביא מריות נוספות? משקלן יהיה כאין וכאפס לעומת כל הלבנים שמועלות לשם, ואין ספק שאובדנו של אדם פירושו עיכוב ממשי, אלא אם כן ממתין בראש המגדל בעתודה אדם המיומן בהנחת לבנים. ללא אדם כזה, יהיה עליהם לחכות עד שאחר יטפס מלמטה".

כל המושכים שאגו בצחוק: "אי אפשר להערים עליו", אמר לוגאטום בשעשוע ניכר. הוא פנה אל הילאלום. "אז תתחילו את טיפוסכם מיד לאחר תום החג?"

הילאלום לגם מקערת שֵיכר. "כן. שמעתי שיצטרפו אלינו כורים מארץ מערבית, אבל לא ראיתי אותם. האם ידוע לך דבר-מה על אודותם?"

"כן. הם באים מארץ ששמה מצרים. ואולם הם אינם כורים עפרות כמוכם. הם חוצבים אבן".

"גם אנו חותכים אבן בעילם", אמר נאני, פיו מלא בשר חזיר.

"לא כמוהם. הם חותכים שחם".

"שחם?" גיר ובהט נחצבו בעילם, אבל לא שחם. "אתה בטוח?"

"סוחרים שנסעו למצרים אומרים שיש להם זיגוראטים ומקדשים הבנויים מגיר ומשחם. לבנים עצומות. והם חוצבים פסלי ענק משחם".

"אבל כה קשה לעבוד בשחם".

לוגאטום משך בכתפיו. "לא להם. האדריכלים המלכותיים מאמינים שחוצבי אבן שכאלה עשויים להועיל כשתגיעו לכיפת השמים".

הילאלום הנהן בראשו. ייתכן שכך. מי יֵדע בוודאות למה יזדקקו? "האם ראית אותם?"

"לא. הם עדיין לא הגיעו. אבל הם צפויים להגיע בתוך כמה ימים. עם זאת ייתכן שלא יגיעו עד תום החג. במקרה כזה תטפסו אתם העילמים לבדכם".

"אתם תתלוו אלינו, הלא כן?"

"כן, אבל רק למשך ארבעת הימים הראשונים. לאחר מכן יהיה עלינו לשוב לאחור, בעוד אתם, בני המזל, תמשיכו הלאה".

"מדוע אתה מחשיב אותנו לבני מזל?"

"אני כמֵהַ לטפס עד למעלה. פעם גררתי עם הצוותים הגבוהים יותר, והגעתי לגובה של תריסר ימי טיפוס, אך לא יותר מכך. אתם תעלו הרבה מעבר לכך". לוגאטום חייך בעצב מסוים. "אני מקנא בכם, על שתיגעו בכיפת השמים".

לגעת בכיפת השמים. לפרוץ אותה במכושים. הילאלום חש אי-נוחות נוכח הרעיון. "אין כל סיבה לקנאה..." פתח.

"נכון", אמר נאני. "כשנסיים, יוכלו כל האנשים לגעת בכיפת השמים".

 

בבוקר הבא יצא הילאלום לראות את המגדל. הוא עמד בחצר הענקית שהקיפה אותו. בקצה אחד ניצב מקדש שהיה מרשים כשלעצמו, אבל לצד המגדל הוא עמד באין מבחין.

הוא היה יכול לחוש את המוצקות המוחלטת. על-פי כל הסיפורים, נבנה המגדל כך שיהיה חזק מכל זיגוראט: הוא נבנה מלבנים אפויות לכל עוביו, ואילו זיגוראטים פשוטים נבנו מלבנים פשוטות שיובשו בשמש, ורק חזיתם צופתה בלבנים אפויות. הלבנים הונחו בטיח מעורב באספלט, שנספג בלבנים השרופות ויצר דבק חזק לא פחות מהלבנים עצמן.

בסיס המגדל דמה לשני המשטחים הראשונים של זיגוראט רגיל. במה רבועה ענקית, מאתיים אמות פאתה וארבעים אמות גובהה, וגרם מדרגות משולש העולה אל צדה הדרומי. על פני הבמה הראשונה הזאת הוצבה במה שנייה, קטנה יותר, שאליה היה ניתן להגיע רק דרך גרם המדרגות המרכזי. על הבמה השנייה עמד המגדל עצמו.

אורך כל אחת מצלעותיו היה שישים אמה, והוא התנשא כעמוד רבוע שנשא את משקל השמים. סביבו התפתל כבש בעל שיפוע עדין, שנחצב בצד המגדל ונכרך סביבו כרצועת עור סביב ידית השוט. לא, כשהתבונן שוב, ראה הילאלום שהיו שני כבשים, והם היו שזורים זה בזה. הצד החיצוני של כל כבש היה רצוף לכל אורכו בעמודים, לא עבים אך רחבים, כדי לספק מעט צל. בהעבירו את מבטו במעלה המגדל, הוא ראה רצועות מתחלפות: כבש, לבנים, כבש, לבנים, עד שלא היה ניתן להבדיל ביניהם עוד, ועדיין המשיך המגדל להתנשא, הרחק מכפי שיכלה העין לראות. הילאלום מצמץ ולכסן את מבטו, וראשו נהפך סחרחר. הוא מעד שני צעדים לאחור ופנה משם ברעדה.

הילאלום חשב על הסיפור שסופר לו בילדותו, המעשה שבא לאחר סיפור המבול. סופר בו כיצד שבו בני האדם ומילאו את כנפות הארץ, ואכלסו יותר ארצות מכפי שעשו אי-פעם. כיצד הפליגו אנשים אל קצות העולם וראו את האוקיינוס נופל אל תוך הערפילים וחוֹבֵר אל מימיה השחורים של התהום הרחק מתחת. כיצד הבינו בני האדם בדרך זו את גבולות הארץ, ומצאו אותה קטנה, והתאוו לראות מה נח מעבר לגבולותיה, את כל שאר בריאתו של יהוה. כיצד הביטו מעלה, ותהו באשר למקום משכנו של יהוה, מעל למאגרים שהכילו את מי השמים. וכיצד, לפני מאות שנים רבות, החלה בניית המגדל, עמוד לשמים, מדרגות שבהן יוכלו בני אדם לטפס כדי לראות את מעשי ידי יהוה, ויהוה יוכל לרדת לראות את מעשי ידי האדם.

זה תמיד נסך בהילאלום השראה, סיפור על אלפי אנשים העמלים ללא הרף, אבל באושר, שכן הם עמלו כדי להיטיב להכיר את יהוה. הוא התרגש כשהבבלים הגיעו לעילם לחפש כורים. ואולם כעת, משעמד בבסיס המגדל, התמרדו חושיו ועמדו על כך שדבר אינו אמור להתנשא לגובה רב כל-כך. כשהביט במעלה המגדל, הוא חש כאילו אינו עומד על הארץ.

האם ראוי שיטפס במעלה דבר שכזה?

 

בבוקר הטיפוס כוסתה הבמה השנייה מקצה לקצה במריצות דו-אופניות, סדורות בשורות. רבות היו עמוסות אך ורק במזון לסוגיו: שקים מלאי שעורה, חיטה, עדשים, בצלים, תמרים, מלפפונים, כיכרות לחם, דגים מיובשים. כַּדי ענק רבים מספור הכילו מים, יין תמרים, שֵיכר, חלב עזים ושמן דקלים. עגלות אחרות מולאו בסחורות שהיה ניתן למצוא בכל שוק: כלי נחושת, סלי נצרים, גלילי בד, שרפרפים ושולחנות עץ. היו שם גם עז ושור מפוטמים, שהכוהנים הלבישו בברדסים כך שלא יוכלו להביט לצדדים, ולא יפחדו מהטיפוס. הם יועלו לקורבן בראש המגדל.

אחר כך באו העגלות שנשאו את מכושי הכורים ואת פטישיהם, ואת רכיביו של כבשן קטן. מנהל העבודה שלהם הורה להעמיס כמה עגלות גם בעצים וביריעות נצרים.

לוגאטום עמד לצד אחת העגלות, מחזק את החבלים שקשרו את העצים. הילאלום ניגש אליו. "מאין בא העץ הזה? לא ראיתי יערות לאחר שעזבנו את עילם".

"ישנו יער עצים מצפון, שניטע כשהוחל בבניית המגדל. העץ הגדום מושט במורד הפרת".

"נטעתם יער שלם?"

"כשהחלו לבנות את המגדל, ידעו האדריכלים שכדי להבעיר את התנורים, יידרש הרבה יותר עץ מכפי שניתן למצוא על פני המישור, אז הם נטעו יער. ישנם צוותים שתפקידם לספק מים ולטעת עץ חדש במקום כל אחד שנכרת".

הילאלום נדהם. "וזה מספק את כל העץ הדרוש?"

"את רובו. יערות רבים אחרים בצפון נכרתו אף הם, ועציהם הובאו במורד הנהר". הוא בחן את גלגלי העגלה, חלץ את הפקק מבקבוק עור שנשא עמו ושפך מעט שמן בין הגלגל לציר.

נאני ניגש אליהם, בוהה ברחובות בבל שנפרשו לפניהם. "מעולם לא הייתי אפילו בגובה כזה, שממנו אוכל להביט על עיר מלמעלה".

"גם אני לא", אמר הילאלום, אבל לוגאטום רק צחק.

"בואו. כל העגלות מוכנות".

עד מהרה זווגו הגברים בצמדים וצוּותוּ לעגלה. הם עמדו בין שני מוטות הגרירה של העגלה, שאליהם נקשרו חבלים ובהם לולאות למשיכה. העגלות שנגררו על-ידי הכורים התערבבו באלה האחרות, שנמשכו על-ידי הגוררים הרגילים, כדי לוודא שישמרו על הקצב הנכון. לוגאטום וגורר אחר ניצבו עם עגלתם היישר מאחורי זו של הילאלום ונאני.

"זכרו", אמר לוגאטום. "הישארו כעשר אמות מאחורי העגלה שלפניכם. האיש שמימין עושה את כל העבודה בפניות, ואתם מתחלפים מדי שעה".

הגוררים החלו להוביל את עגלותיהם במעלה הכבש. הילאלום ונאני רכנו מטה וכרכו את חבלי עגלתם על כתפיהם, האחד על הימנית והשני על השמאלית. הם נעמדו יחדיו, מרימים את קדמת העגלה מן הקרקע.

"עכשיו משכו", קרא לוגאטום.

הם נשענו קדימה כנגד החבלים, והעגלה החלה להתגלגל. מרגע שנעו, נראתה התנועה קלה למדי. הם עשו את דרכם סביב הבמה והגיעו לכבש. אז נאלצו להטיל קדימה את כל כובד משקלם.

"זו עגלה קלה?" מלמל הילאלום.

הכבש היה רחב דיו לאדם בודד לצעוד לצד עגלה, אם היה צריך לעבור. המשטח היה מרוצף בלבנים שנחרתו בשני חריצים במשך מאות שנות גלגלים. מעל ראשיהם התנשאה תקרה מקומרת ומובלטת, שבה סודרו הלבנים הרבועות בשכבות חופפות עד שנפגשו במרכז. העמודים שמימין היו רחבים דיים, עד שגרמו לכבש להיראות כמנהרה. אם לא הביט המטפס הצדה, כמעט לא חש שהוא עולה במגדל.

"האם אתם שרים כשאתם כורים?" שאל לוגאטום.

"רק כשהסלע רך", אמר נאני.

"אז שירו את אחד משירי הכורים שלכם".

הקריאה ירדה אל הכורים האחרים, ועד מהרה הרים כל הצוות את קולו בשיר.

 

הם טיפסו עוד ועוד, והצללים הלכו הלוך וקצר. הם היו מוצלים מן השמש, רק האוויר הצלול סובב אותם, קריר בהרבה מאשר בסמטאותיה הצרות של עיר למטה, שבה היה יכול חום הצהריים להרוג לטאה בחצותה את הרחוב. בהביטם הצדה, יכלו הכורים לראות את הפרת הקודר, ואת השדות הירוקים המתפרשים לאורך פרסאות רבות, חצויים שתי וערב על-ידי תעלות מבהיקות בשמש. העיר בבל הייתה תבנית מורכבת של רחובות ובניינים צפופים, מבהיקים בטיח לבן. פחות ופחות ממנה נראה לעין, בעת שהעיר התכנסה, כך נדמה, סביב בסיס המגדל.

הילאלום משך שוב בחבל הימני, סמוך לקצה, כששמע צעקות מן הכבש המוביל מעלה, שלב אחד מתחת. הוא חשב לעצור ולהביט מטה, אך לא רצה להפריע את הקצב. בכל מקרה הוא לא היה יכול לראות את הכבש בבהירות. "מה קורה שם למטה?" קרא ללוגאטום, שצעד מאחוריו.

"אחד מחבריכם הכורים פוחד מהגובה. לעתים נמצא אדם כזה בין אלה המטפסים בראשונה. אדם כזה נאחז ברצפה ואינו יכול להתקדם עוד. ואולם מעטים חשים זאת מוקדם כל-כך".

הילאלום הבין. "אנו מכירים פחד דומה בין אלה השואפים להיות כורים. ישנם אנשים שאינם מסוגלים להיכנס למכרות, מחשש שייקברו חיים".

"באמת?" אמר לוגאטום בקול. "לא שמעתי על כך. איך אתה מרגיש בנוגע לגובה?"

"איני מרגיש דבר". אבל הוא הציץ לעבר נאני, ושניהם ידעו את האמת.

"אתה מרגיש עצבנות בכפות ידיך, נכון?" לחש נאני.

הילאלום שפשף את ידיו בסיבי החבל הגסים והנהן.

"גם אני הרגשתי את זה קודם לכן, כשהייתי קרוב יותר לקצה".

"אולי רצוי שגם אנחנו נלך בברדסים, כמו השור והעז", מלמל הילאלום בלצון.

"אתה חושב שגם אנחנו נירא מן הגובה, כשנטפס הלאה?"

הילאלום שקל זאת. העובדה שאחד מחבריהם הרגיש את הפחד בשלב כה מוקדם לא בישרה טובות. הוא ניער את המחשבה ממוחו. אלפים טיפסו ללא כל פחד, ויהיה מטופש להניח לפחדו של כורה אחד להדביק את כולם. "אנחנו פשוט לא מורגלים. יהיו לנו חודשים להתרגל לגובה. כשנגיע לקצה, נצטער שהוא לא גבוה יותר".

"לא", אמר נאני. "אני לא חושב שארצה לגרור את זה עוד". שניהם צחקו.

 

בערב הם אכלו ארוחה של שעורה ובצל ועדשים, וישנו במסדרונות צרים שבלטו לתוך גוף המגדל. כשניעורו בבוקר המחרת, הכורים בקושי היו מסוגלים ללכת, כל-כך כאבו רגליהם. הגוררים צחקו ונתנו להם צורי למשוח בו את שריריהם, וסידרו מחדש את העומס בעגלות כדי להקל עליהם.

כעת כבר הפך מבט הצדה את ברכיו של הילאלום למים. הרוח נשבה ללא הפסק בגובה זה, והוא צפה שתתחזק ככל שיטפסו. הוא תהה אם אי-פעם עף מישהו מן המגדל ברוח ברגע של חוסר שימת לב. והנפילה: אדם יספיק לומר תפילה לפני שיפגע בקרקע. הילאלום נרעד מן המחשבה.

מלבד הכאבים ברגלי הכורים, דמה היום השני לראשון. הם יכלו לראות הרחק יותר כעת, ומרחבי האדמה היו מהממים. המדבריות שמעבר לשדות נראו לעין, ואורחות סוחרים נדמו אך מעט יותר משורות של חרקים. אף כורה נוסף לא ירא את הגובה עד כדי כך שלא יוכל להמשיך, וכך נמשכה עלייתם כל אותו היום ללא כל תקרית.

ביום השלישי לא הוטב מצב רגלי הכורים, והילאלום חש כזקן נכה. רק ביום הרביעי השתפר כושרם, והם שבו לגרור את משאם המקורי. טיפוסם נמשך עד הערב, ואז פגשו את הצוות האחר של הגוררים, שנשאו במהירות עגלות ריקות לעבר הכבש המוביל מטה. הכבשים המובילים מעלה ומטה התפתלו זה סביב זה מבלי לגעת, אך חוברו במסדרונות שחצו את גוף המגדל. כשטורי המטפסים והיורדים נשזרו זה בזה במלואם, הם חצו את המגדל כדי להחליף עגלות. הכורים הוצגו בפני גוררי הצוות השני, והם דיברו ואכלו יחדיו כל אותו הלילה. בבוקר המחרת הכינו חברי הצוות הראשון את עגלותיהם למסע חזרה לבבל, ולוגאטום נפרד לשלום מהילאלום ומנאני.

"שמרו על עגלתכם. היא טיפסה עד לראש המגדל יותר פעמים מכל אדם".

"האם אתה מקנא גם בעגלה?" שאל נאני.

"לא, שכן בכל פעם שהיא מגיעה לקצה, עליה לשוב את כל הדרך למטה. אני לא יכול הייתי לשאת זאת".

 

כשעצר הצוות השני בסוף היום, ניגש אל הילאלום ונאני הגורר שמאחוריהם, כדי להראות להם משהו. שמו היה קודא.

"מעולם לא ראיתם את השמש שוקעת בגובה הזה. בואו, הסתכלו". הגורר ניגש אל קצה החדר והתיישב שם, רגליו משתלשלות החוצה. הוא ראה שהם מהססים. "בואו. תוכלו לשכב ולהציץ מעבר לקצה, אם תרצו". הילאלום לא רצה להיראות כילד מפוחד, אבל לא היה יכול להביא את עצמו לשבת בקצהו של צוק תלול שצנח אלפי אמות מתחת לרגליו. הוא נשכב על בטנו, כשרק ראשו מציץ החוצה. נאני הצטרף אליו.

"בדיוק לפני שתשקע השמש, הביטו במורד המגדל". הילאלום הביט כלפי מטה, ואז מיהר להתיק את מבטו אל האופק.

"במה שונה הדרך שבה שוקעת כאן השמש?"

"חשוב, כשהשמש שוקעת מעבר לפסגות ההרים ממערב, מחשיך בבקעת שנער. ואולם כאן אנו גבוהים מפסגות ההרים, ולכן אנו עדיין יכולים לראות את השמש. השמש חייבת לרדת נמוך יותר כדי שנראה את הלילה".

לסתו של הילאלום נשמטה בהבינו. "צל ההרים מציין את תחילת הלילה. הלילה יורד על הארץ לפני שהוא יורד כאן".

קודא הנהן. "אפשר לראות את הלילה עולה לאורך המגדל, מן הקרקע לשמים. הוא נע במהירות, אבל אתם אמורים לראותו".

הוא התבונן בכדור השמש האדום לרגע, ואז השפיל את מבטו והצביע. "עכשיו!"

הילאלום ונאני הביטו למטה. בבסיס העמוד האדיר הייתה בבל הזעירה מוצלת. ואז טיפסה החשכה במעלה המגדל, כחופה הנפרשת כלפי מעלה. היא נעה לאט דייה, כך שהילאלום היה יכול לספור את הרגעים בחולפם, אבל אז האיצה ככל שהתקרבה, עד שדהרה על פניהם מהר מהרף עין, והם שקעו בערביים.

הילאלום התגלגל על גבו והביט למעלה, בדיוק בזמן כדי לראות את החשכה עולה ועוטפת את שארית המגדל, שהתקדר בהדרגה בעת שהשמש שקעה מעבר לקצה העולם, הרחק משם.

"מראה מרשים, הלא כן?" שאל קודא.

הילאלום לא אמר דבר. בראשונה הוא הכיר את הלילה כהווייתו: צל הארץ עצמה, מושלך על עין הרקיע.

 

לאחר שטיפסו במשך יומיים נוספים, הלך והתרגל הילאלום לגובה. אף שכבר עלו קרוב לפרסה באוויר, הוא היה יכול לשאת את העמידה על הקצה תוך התבוננות במורד המגדל. הוא החזיק באחד העמודים שלאורך השפה ורכן בזהירות כדי להביט כלפי מעלה. אז הבחין כי המגדל לא נראה עוד כעמוד חלק.

הוא שאל את קודא: "נדמה שהמגדל מתרחב ככל שעולים. כיצד זה ייתכן?"

"הבט שוב, מקרוב. גזוזטראות עץ מזדקרות מן הצדדים. הן עשויות עץ ברוש ותלויות בחבלי פשתן".

הילאלום מצמץ. "גזוזטראות? מה תכליתן?"

"הן נושאות מצע של אדמה, כדי שהאנשים יוכלו לגדל ירקות. בגובה הזה המים יקרים, כך שהבצל הוא הגידול הנפוץ. גבוה יותר, היכן שיורד יותר גשם, תראה שעועית".

נאני שאל: "איך ייתכן שגשם יורד ממעל אך אינו מגיע לכאן?"

קודא נמלא פליאה: "הוא מתאדה באוויר בנופלו, כמובן".

"אה, כמובן", משך נאני בכתפיו.

עד סוף יום המחרת הם הגיעו לגובה הגזוזטראות. היו אלה במות שטוחות, עמוסות בצלים, מחוזקות בחבלים עבים אל קיר המגדל שממעל, ממש מתחת למדרגת הגזוזטראות הבאה. בכל מדרגה היו כמה חדרים צפופים בפנים המגדל, שבהם התגוררו משפחות הגוררים. נשים נראו בפתחי החדרים כשהן תופרות כותנות או חופרות את הפקעות בגינות. ילדים רדפו זה אחר זה לאורך הכבשים, משתחלים בין עגלות הגוררים, ורצו ללא מורא לאורך שפות הגזוזטראות. שוכני המגדל ידעו לזהות ללא קושי את הכורים, וכולם חייכו אליהם ונופפו בידיהם.

כשהגיע זמן ארוחת הערב, הונחו כל העגלות על תושבותיהן, ומזון ומצרכים אחרים נפרקו כדי לשמש את האנשים שם. הגוררים בירכו את משפחותיהם לשלום והזמינו את הכורים להצטרף אליהם לארוחת הערב. הילאלום ונאני סעדו עם משפחתו של קודא, והתענגו על ארוחה משובחת של דגים מיובשים, לחם, יין-תמרים ופירות.

הילאלום ראה שחלק זה של המגדל היה מעין עיירה זעירה, שהשתרעה על רצועה בין הכבש העילי לתחתי. היה שם מקדש, שבו התקיימו טקסי החגים; היו שופטים, שיישבו מחלוקות; היו חנויות, שמכרו את הסחורה שהשיירה הביאה. מובן שהעיירה הייתה בלתי נפרדת מן השיירה. אף אחת לא יכלה להתקיים ללא האחרת. ואולם כל שיירה הייתה בבסיסה מסע, דבר שהחל במקום אחד והסתיים במקום אחר. העיירה הזאת מעולם לא נועדה להיות מקום של קבע. היא הייתה רק חלק ממסע בן מאות שנים.

לאחר ארוחת הערב הוא שאל את קודא ובני משפחתו: "האם ביקר מי מכם בְּבָּבֶל אי-פעם?"

אשתו של קודא, אליטום, השיבה: "לא, למה לנו? זה טיפוס ארוך, ויש לנו כל מה שאנו צריכים כאן".

"אין לכם כל רצון לצעוד על האדמה עצמה?"

קודא משך בכתפיו. "אנו חיים בדרך לשמים. כל העבודה שאנו מבצעים נועדה להאריך אותה. כשנעזוב את המגדל, נלך בכבש העילי, לא בתחתי".

*המשך הפרק בספר המלא*

טד צ'יאנג

טד צ'יאנג (Ted Chiang, נולד ב־1967) הוא סופר מדע בדיוני אמריקאי. צ'יאנג נולד בפורט ג'פרסון, ניו יורק, וקיבל תואר במדעי המחשב מאוניברסיטת בראון. במקביל, השתתף בסדנת כתיבה לסופרי מדע בדיוני ידועה בשם "קלריון". לדבריו, ל"קלריון" השפעה רבה על כתיבתו. נכון ל-2006 הוא מתגורר בבלוויו (Bellevue), בסביבות סיאטל, וושינגטון. צ'יאנג פרסם מעט מאוד, אך כבר על סיפורו הראשון, "מגדל בבל" (1990), קיבל את פרס נבולה היוקרתי, ומאוחר יותר עוד אחד על סיפורו "סיפורי חייך" (1999). כמו כן קיבל פרס הוגו ונבולה על הנובלטה שלו, "גהנום הוא העדרו של אלוהים" (2001).

צ'יאנג דחה מועמדות לפרס הוגו נוסף עבור סיפורו: "לאהוב את מה שאתה רואה: דוקומנטרי". סיפורו "שבעים-ושתים אותיות" (העוסק בעיקר בגלמים) קיבל את "פרס סיידוייז עבור היסטוריה אלטרנטיבית". בנוסף, זכה בעוד שורה ארוכה של פרסים.

עוד על הספר

  • תרגום: רחביה ברמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2003
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'
סיפור חייך ואחרים טד צ'יאנג

מגדל בבל

אילו היו משכיבים את המגדל לאורך בקעת שנער, הייתה נדרשת הליכה של יומיים כדי לצעוד מקצה אחד למשנהו. בעומדו, נדרשים חודש וחצי תמימים כדי לטפס מבסיסו לראשו, אם האדם צועד ללא משא. אבל מעטים הם המטפסים בידיים ריקות. קצב הליכתם של רוב האנשים מואט בשל עגלת הלבנים שהם מושכים מאחוריהם. ארבעה חודשים חולפים מרגע שמונחת לבנה בעגלה, עד ליום שבו היא נפרקת ממנה ונהפכת חלק מהמגדל.

 

הילאלום בילה את כל חייו בעילם, ואת בבל הכיר רק כאחת הקונים של נחושת עילם. מטילי הנחושת הועמסו על אוניות ששטו במורד הקארון1 עד לים התחתון, לעבר הפרת. הילאלום ושאר הכורים נסעו ביבשה, לצד אורחת חמורים של סוחר. הם צעדו לאורך משעול מאובק שנמתח מן הרמה, על פני המישורים, אל השדות הירוקים המתוחמים בתעלות ובסכרים.

איש מהם לא ראה את המגדל קודם לכן. הוא נגלה לעיניהם כשעדיין היו מרוחקים פרסאות רבות: קו דק כגדיל פשתן, רועד ומרצד באוויר, מתנשא מקרום הבוץ של אדמת בבל עצמה. בהתקרבם, נהפך הקרום לחומות עיר אדירות, ואולם כל שראו היה המגדל. כשהשפילו את עיניהם לגובה פני הנהר, הם ראו את הסימנים שהותיר המגדל מחוץ לעיר. הפרת עצמו זרם כעת בתחתית ערוץ רחב ושקוע, שנחפר כדי לספק חומר ללבנים. מדרום לעיר נראו שורות על גבי שורות של תנורים, שלא בערו עוד.

כשקרבו לשערי העיר, היה המגדל מוצק וכביר מכל דבר שהילאלום דמיין מעודו: עמוד יחיד שבוודאי היה רחב כמקדש שלם, אך התנשא לגובה כה רב, עד שנמוג מן העין. כולם צעדו בראשים מוטים לאחור, ממצמצים אל תוך השמש.

נאני, ידידו של הילאלום, דחק בו במרפקו, הלום-יראה: "אנחנו אמורים לטפס על זה? עד הסוף?"

"לעלות כדי לחפור. זה נראה... לא טבעי".

הכורים הגיעו אל השער המרכזי בחומה המערבית, שבו עזבה שיירה אחרת את העיר. בעודם נדחקים קדימה אל רצועת הצל הצרה שסיפק הקיר, צעק מנהל העבודה שלהם, בֶּלי, לשומרים שהוצבו בראש מגדלי השער: "אנו הכורים שזומנו מארץ עילם!"

שומרי החומות נראו מאושרים. אחד מהם צעק בתשובה: "אתם אלה שאמורים לחפור מבעד לכיפת הרקיע?"

"אנחנו אלה".

העיר כולה חגגה. החג החל שמונה ימים קודם לכן, כשאחרוני הלבנים נשלחו לדרכן, ויימשך עוד יומיים. בכל יום ובכל לילה עלזה העיר, רקדה וסבאה.

לצד עושי הלבנים היו מושכי העגלות, גברים שרגליהם משורגות שרירים, תוצאת הטיפוס במעלה המגדל. בכל בוקר החל צוות חדש בטיפוס. הם טיפסו במשך ארבעה ימים, העבירו את משאותיהם לצוות המושכים הבא, ושבו על עקבותיהם ביום החמישי כשהעגלות שבידיהם ריקות. מחרוזת של צוותים כאלה נמתחה כל הדרך עד לראש המגדל, אבל רק התחתונים שבהם חגגו עם העיר. בשביל אלה שהתגוררו על המגדל עצמו, נשלחו די בשר ויין כדי להבטיח שהכֵּרה תעלה לכל אורך העמוד.

בערב ישבו הילאלום ושאר הכורים העילמים על שרפרפי חומר לפני שולחן ארוך מלא במזון, שולחן אחד מני רבים שנערכו בכיכר העיר. הכורים דיברו עם המושכים ושאלו על המגדל.

נאני אמר: "מישהו סיפר לי שמניחי הלבנים שבראש המגדל מייללים ותולשים את שערותיהם כאשר נופלת לבנה, שכן נדרשים ארבעה חודשים להחליפה, אך איש אינו מניד עפעף כאשר אדם נופל אל מותו. האם זה נכון?"

אחד המושכים הדברנים יותר, לוגאטום, הניד בראשו. "הו, לא, זו רק מעשייה. ישנה שיירה בלתי פוסקת של לבנים במעלה המגדל. אלפי לבנים מגיעות לראש המגדל בכל יום. אובדן לבנה אחת הוא חסר משמעות בשביל מניחי הלבנים". הוא רכן לעברם והוסיף: "עם זאת ישנו דבר שהם מעריכים יותר מחיי אדם: מרית".

"למה מרית?"

"אם מניח לבנים שומט את המרית שלו, הוא אינו יכול לעבוד עד שתועלה אחת חדשה. במשך חודשים הוא אינו יכול להרוויח את המזון הבא אל פיו, כך שעליו ללוות כספים. אובדן מרית הוא עילה ליללה רבה. ואולם אם אדם נופל והמרית שלו נותרת מאחוריו, היתר חשים רווחה חשאית. הבא אחריו שישמוט את מריתו יוכל לקחת את הנותרת ולהמשיך לעבוד בלי לצבור חוב".

הילאלום זועזע, ולרגע קדחתני ניסה לספור כמה מכושים הביאו עמם הכורים. ואז הוא הבין: "לא ייתכן שזה נכון. למה לא להביא מריות נוספות? משקלן יהיה כאין וכאפס לעומת כל הלבנים שמועלות לשם, ואין ספק שאובדנו של אדם פירושו עיכוב ממשי, אלא אם כן ממתין בראש המגדל בעתודה אדם המיומן בהנחת לבנים. ללא אדם כזה, יהיה עליהם לחכות עד שאחר יטפס מלמטה".

כל המושכים שאגו בצחוק: "אי אפשר להערים עליו", אמר לוגאטום בשעשוע ניכר. הוא פנה אל הילאלום. "אז תתחילו את טיפוסכם מיד לאחר תום החג?"

הילאלום לגם מקערת שֵיכר. "כן. שמעתי שיצטרפו אלינו כורים מארץ מערבית, אבל לא ראיתי אותם. האם ידוע לך דבר-מה על אודותם?"

"כן. הם באים מארץ ששמה מצרים. ואולם הם אינם כורים עפרות כמוכם. הם חוצבים אבן".

"גם אנו חותכים אבן בעילם", אמר נאני, פיו מלא בשר חזיר.

"לא כמוהם. הם חותכים שחם".

"שחם?" גיר ובהט נחצבו בעילם, אבל לא שחם. "אתה בטוח?"

"סוחרים שנסעו למצרים אומרים שיש להם זיגוראטים ומקדשים הבנויים מגיר ומשחם. לבנים עצומות. והם חוצבים פסלי ענק משחם".

"אבל כה קשה לעבוד בשחם".

לוגאטום משך בכתפיו. "לא להם. האדריכלים המלכותיים מאמינים שחוצבי אבן שכאלה עשויים להועיל כשתגיעו לכיפת השמים".

הילאלום הנהן בראשו. ייתכן שכך. מי יֵדע בוודאות למה יזדקקו? "האם ראית אותם?"

"לא. הם עדיין לא הגיעו. אבל הם צפויים להגיע בתוך כמה ימים. עם זאת ייתכן שלא יגיעו עד תום החג. במקרה כזה תטפסו אתם העילמים לבדכם".

"אתם תתלוו אלינו, הלא כן?"

"כן, אבל רק למשך ארבעת הימים הראשונים. לאחר מכן יהיה עלינו לשוב לאחור, בעוד אתם, בני המזל, תמשיכו הלאה".

"מדוע אתה מחשיב אותנו לבני מזל?"

"אני כמֵהַ לטפס עד למעלה. פעם גררתי עם הצוותים הגבוהים יותר, והגעתי לגובה של תריסר ימי טיפוס, אך לא יותר מכך. אתם תעלו הרבה מעבר לכך". לוגאטום חייך בעצב מסוים. "אני מקנא בכם, על שתיגעו בכיפת השמים".

לגעת בכיפת השמים. לפרוץ אותה במכושים. הילאלום חש אי-נוחות נוכח הרעיון. "אין כל סיבה לקנאה..." פתח.

"נכון", אמר נאני. "כשנסיים, יוכלו כל האנשים לגעת בכיפת השמים".

 

בבוקר הבא יצא הילאלום לראות את המגדל. הוא עמד בחצר הענקית שהקיפה אותו. בקצה אחד ניצב מקדש שהיה מרשים כשלעצמו, אבל לצד המגדל הוא עמד באין מבחין.

הוא היה יכול לחוש את המוצקות המוחלטת. על-פי כל הסיפורים, נבנה המגדל כך שיהיה חזק מכל זיגוראט: הוא נבנה מלבנים אפויות לכל עוביו, ואילו זיגוראטים פשוטים נבנו מלבנים פשוטות שיובשו בשמש, ורק חזיתם צופתה בלבנים אפויות. הלבנים הונחו בטיח מעורב באספלט, שנספג בלבנים השרופות ויצר דבק חזק לא פחות מהלבנים עצמן.

בסיס המגדל דמה לשני המשטחים הראשונים של זיגוראט רגיל. במה רבועה ענקית, מאתיים אמות פאתה וארבעים אמות גובהה, וגרם מדרגות משולש העולה אל צדה הדרומי. על פני הבמה הראשונה הזאת הוצבה במה שנייה, קטנה יותר, שאליה היה ניתן להגיע רק דרך גרם המדרגות המרכזי. על הבמה השנייה עמד המגדל עצמו.

אורך כל אחת מצלעותיו היה שישים אמה, והוא התנשא כעמוד רבוע שנשא את משקל השמים. סביבו התפתל כבש בעל שיפוע עדין, שנחצב בצד המגדל ונכרך סביבו כרצועת עור סביב ידית השוט. לא, כשהתבונן שוב, ראה הילאלום שהיו שני כבשים, והם היו שזורים זה בזה. הצד החיצוני של כל כבש היה רצוף לכל אורכו בעמודים, לא עבים אך רחבים, כדי לספק מעט צל. בהעבירו את מבטו במעלה המגדל, הוא ראה רצועות מתחלפות: כבש, לבנים, כבש, לבנים, עד שלא היה ניתן להבדיל ביניהם עוד, ועדיין המשיך המגדל להתנשא, הרחק מכפי שיכלה העין לראות. הילאלום מצמץ ולכסן את מבטו, וראשו נהפך סחרחר. הוא מעד שני צעדים לאחור ופנה משם ברעדה.

הילאלום חשב על הסיפור שסופר לו בילדותו, המעשה שבא לאחר סיפור המבול. סופר בו כיצד שבו בני האדם ומילאו את כנפות הארץ, ואכלסו יותר ארצות מכפי שעשו אי-פעם. כיצד הפליגו אנשים אל קצות העולם וראו את האוקיינוס נופל אל תוך הערפילים וחוֹבֵר אל מימיה השחורים של התהום הרחק מתחת. כיצד הבינו בני האדם בדרך זו את גבולות הארץ, ומצאו אותה קטנה, והתאוו לראות מה נח מעבר לגבולותיה, את כל שאר בריאתו של יהוה. כיצד הביטו מעלה, ותהו באשר למקום משכנו של יהוה, מעל למאגרים שהכילו את מי השמים. וכיצד, לפני מאות שנים רבות, החלה בניית המגדל, עמוד לשמים, מדרגות שבהן יוכלו בני אדם לטפס כדי לראות את מעשי ידי יהוה, ויהוה יוכל לרדת לראות את מעשי ידי האדם.

זה תמיד נסך בהילאלום השראה, סיפור על אלפי אנשים העמלים ללא הרף, אבל באושר, שכן הם עמלו כדי להיטיב להכיר את יהוה. הוא התרגש כשהבבלים הגיעו לעילם לחפש כורים. ואולם כעת, משעמד בבסיס המגדל, התמרדו חושיו ועמדו על כך שדבר אינו אמור להתנשא לגובה רב כל-כך. כשהביט במעלה המגדל, הוא חש כאילו אינו עומד על הארץ.

האם ראוי שיטפס במעלה דבר שכזה?

 

בבוקר הטיפוס כוסתה הבמה השנייה מקצה לקצה במריצות דו-אופניות, סדורות בשורות. רבות היו עמוסות אך ורק במזון לסוגיו: שקים מלאי שעורה, חיטה, עדשים, בצלים, תמרים, מלפפונים, כיכרות לחם, דגים מיובשים. כַּדי ענק רבים מספור הכילו מים, יין תמרים, שֵיכר, חלב עזים ושמן דקלים. עגלות אחרות מולאו בסחורות שהיה ניתן למצוא בכל שוק: כלי נחושת, סלי נצרים, גלילי בד, שרפרפים ושולחנות עץ. היו שם גם עז ושור מפוטמים, שהכוהנים הלבישו בברדסים כך שלא יוכלו להביט לצדדים, ולא יפחדו מהטיפוס. הם יועלו לקורבן בראש המגדל.

אחר כך באו העגלות שנשאו את מכושי הכורים ואת פטישיהם, ואת רכיביו של כבשן קטן. מנהל העבודה שלהם הורה להעמיס כמה עגלות גם בעצים וביריעות נצרים.

לוגאטום עמד לצד אחת העגלות, מחזק את החבלים שקשרו את העצים. הילאלום ניגש אליו. "מאין בא העץ הזה? לא ראיתי יערות לאחר שעזבנו את עילם".

"ישנו יער עצים מצפון, שניטע כשהוחל בבניית המגדל. העץ הגדום מושט במורד הפרת".

"נטעתם יער שלם?"

"כשהחלו לבנות את המגדל, ידעו האדריכלים שכדי להבעיר את התנורים, יידרש הרבה יותר עץ מכפי שניתן למצוא על פני המישור, אז הם נטעו יער. ישנם צוותים שתפקידם לספק מים ולטעת עץ חדש במקום כל אחד שנכרת".

הילאלום נדהם. "וזה מספק את כל העץ הדרוש?"

"את רובו. יערות רבים אחרים בצפון נכרתו אף הם, ועציהם הובאו במורד הנהר". הוא בחן את גלגלי העגלה, חלץ את הפקק מבקבוק עור שנשא עמו ושפך מעט שמן בין הגלגל לציר.

נאני ניגש אליהם, בוהה ברחובות בבל שנפרשו לפניהם. "מעולם לא הייתי אפילו בגובה כזה, שממנו אוכל להביט על עיר מלמעלה".

"גם אני לא", אמר הילאלום, אבל לוגאטום רק צחק.

"בואו. כל העגלות מוכנות".

עד מהרה זווגו הגברים בצמדים וצוּותוּ לעגלה. הם עמדו בין שני מוטות הגרירה של העגלה, שאליהם נקשרו חבלים ובהם לולאות למשיכה. העגלות שנגררו על-ידי הכורים התערבבו באלה האחרות, שנמשכו על-ידי הגוררים הרגילים, כדי לוודא שישמרו על הקצב הנכון. לוגאטום וגורר אחר ניצבו עם עגלתם היישר מאחורי זו של הילאלום ונאני.

"זכרו", אמר לוגאטום. "הישארו כעשר אמות מאחורי העגלה שלפניכם. האיש שמימין עושה את כל העבודה בפניות, ואתם מתחלפים מדי שעה".

הגוררים החלו להוביל את עגלותיהם במעלה הכבש. הילאלום ונאני רכנו מטה וכרכו את חבלי עגלתם על כתפיהם, האחד על הימנית והשני על השמאלית. הם נעמדו יחדיו, מרימים את קדמת העגלה מן הקרקע.

"עכשיו משכו", קרא לוגאטום.

הם נשענו קדימה כנגד החבלים, והעגלה החלה להתגלגל. מרגע שנעו, נראתה התנועה קלה למדי. הם עשו את דרכם סביב הבמה והגיעו לכבש. אז נאלצו להטיל קדימה את כל כובד משקלם.

"זו עגלה קלה?" מלמל הילאלום.

הכבש היה רחב דיו לאדם בודד לצעוד לצד עגלה, אם היה צריך לעבור. המשטח היה מרוצף בלבנים שנחרתו בשני חריצים במשך מאות שנות גלגלים. מעל ראשיהם התנשאה תקרה מקומרת ומובלטת, שבה סודרו הלבנים הרבועות בשכבות חופפות עד שנפגשו במרכז. העמודים שמימין היו רחבים דיים, עד שגרמו לכבש להיראות כמנהרה. אם לא הביט המטפס הצדה, כמעט לא חש שהוא עולה במגדל.

"האם אתם שרים כשאתם כורים?" שאל לוגאטום.

"רק כשהסלע רך", אמר נאני.

"אז שירו את אחד משירי הכורים שלכם".

הקריאה ירדה אל הכורים האחרים, ועד מהרה הרים כל הצוות את קולו בשיר.

 

הם טיפסו עוד ועוד, והצללים הלכו הלוך וקצר. הם היו מוצלים מן השמש, רק האוויר הצלול סובב אותם, קריר בהרבה מאשר בסמטאותיה הצרות של עיר למטה, שבה היה יכול חום הצהריים להרוג לטאה בחצותה את הרחוב. בהביטם הצדה, יכלו הכורים לראות את הפרת הקודר, ואת השדות הירוקים המתפרשים לאורך פרסאות רבות, חצויים שתי וערב על-ידי תעלות מבהיקות בשמש. העיר בבל הייתה תבנית מורכבת של רחובות ובניינים צפופים, מבהיקים בטיח לבן. פחות ופחות ממנה נראה לעין, בעת שהעיר התכנסה, כך נדמה, סביב בסיס המגדל.

הילאלום משך שוב בחבל הימני, סמוך לקצה, כששמע צעקות מן הכבש המוביל מעלה, שלב אחד מתחת. הוא חשב לעצור ולהביט מטה, אך לא רצה להפריע את הקצב. בכל מקרה הוא לא היה יכול לראות את הכבש בבהירות. "מה קורה שם למטה?" קרא ללוגאטום, שצעד מאחוריו.

"אחד מחבריכם הכורים פוחד מהגובה. לעתים נמצא אדם כזה בין אלה המטפסים בראשונה. אדם כזה נאחז ברצפה ואינו יכול להתקדם עוד. ואולם מעטים חשים זאת מוקדם כל-כך".

הילאלום הבין. "אנו מכירים פחד דומה בין אלה השואפים להיות כורים. ישנם אנשים שאינם מסוגלים להיכנס למכרות, מחשש שייקברו חיים".

"באמת?" אמר לוגאטום בקול. "לא שמעתי על כך. איך אתה מרגיש בנוגע לגובה?"

"איני מרגיש דבר". אבל הוא הציץ לעבר נאני, ושניהם ידעו את האמת.

"אתה מרגיש עצבנות בכפות ידיך, נכון?" לחש נאני.

הילאלום שפשף את ידיו בסיבי החבל הגסים והנהן.

"גם אני הרגשתי את זה קודם לכן, כשהייתי קרוב יותר לקצה".

"אולי רצוי שגם אנחנו נלך בברדסים, כמו השור והעז", מלמל הילאלום בלצון.

"אתה חושב שגם אנחנו נירא מן הגובה, כשנטפס הלאה?"

הילאלום שקל זאת. העובדה שאחד מחבריהם הרגיש את הפחד בשלב כה מוקדם לא בישרה טובות. הוא ניער את המחשבה ממוחו. אלפים טיפסו ללא כל פחד, ויהיה מטופש להניח לפחדו של כורה אחד להדביק את כולם. "אנחנו פשוט לא מורגלים. יהיו לנו חודשים להתרגל לגובה. כשנגיע לקצה, נצטער שהוא לא גבוה יותר".

"לא", אמר נאני. "אני לא חושב שארצה לגרור את זה עוד". שניהם צחקו.

 

בערב הם אכלו ארוחה של שעורה ובצל ועדשים, וישנו במסדרונות צרים שבלטו לתוך גוף המגדל. כשניעורו בבוקר המחרת, הכורים בקושי היו מסוגלים ללכת, כל-כך כאבו רגליהם. הגוררים צחקו ונתנו להם צורי למשוח בו את שריריהם, וסידרו מחדש את העומס בעגלות כדי להקל עליהם.

כעת כבר הפך מבט הצדה את ברכיו של הילאלום למים. הרוח נשבה ללא הפסק בגובה זה, והוא צפה שתתחזק ככל שיטפסו. הוא תהה אם אי-פעם עף מישהו מן המגדל ברוח ברגע של חוסר שימת לב. והנפילה: אדם יספיק לומר תפילה לפני שיפגע בקרקע. הילאלום נרעד מן המחשבה.

מלבד הכאבים ברגלי הכורים, דמה היום השני לראשון. הם יכלו לראות הרחק יותר כעת, ומרחבי האדמה היו מהממים. המדבריות שמעבר לשדות נראו לעין, ואורחות סוחרים נדמו אך מעט יותר משורות של חרקים. אף כורה נוסף לא ירא את הגובה עד כדי כך שלא יוכל להמשיך, וכך נמשכה עלייתם כל אותו היום ללא כל תקרית.

ביום השלישי לא הוטב מצב רגלי הכורים, והילאלום חש כזקן נכה. רק ביום הרביעי השתפר כושרם, והם שבו לגרור את משאם המקורי. טיפוסם נמשך עד הערב, ואז פגשו את הצוות האחר של הגוררים, שנשאו במהירות עגלות ריקות לעבר הכבש המוביל מטה. הכבשים המובילים מעלה ומטה התפתלו זה סביב זה מבלי לגעת, אך חוברו במסדרונות שחצו את גוף המגדל. כשטורי המטפסים והיורדים נשזרו זה בזה במלואם, הם חצו את המגדל כדי להחליף עגלות. הכורים הוצגו בפני גוררי הצוות השני, והם דיברו ואכלו יחדיו כל אותו הלילה. בבוקר המחרת הכינו חברי הצוות הראשון את עגלותיהם למסע חזרה לבבל, ולוגאטום נפרד לשלום מהילאלום ומנאני.

"שמרו על עגלתכם. היא טיפסה עד לראש המגדל יותר פעמים מכל אדם".

"האם אתה מקנא גם בעגלה?" שאל נאני.

"לא, שכן בכל פעם שהיא מגיעה לקצה, עליה לשוב את כל הדרך למטה. אני לא יכול הייתי לשאת זאת".

 

כשעצר הצוות השני בסוף היום, ניגש אל הילאלום ונאני הגורר שמאחוריהם, כדי להראות להם משהו. שמו היה קודא.

"מעולם לא ראיתם את השמש שוקעת בגובה הזה. בואו, הסתכלו". הגורר ניגש אל קצה החדר והתיישב שם, רגליו משתלשלות החוצה. הוא ראה שהם מהססים. "בואו. תוכלו לשכב ולהציץ מעבר לקצה, אם תרצו". הילאלום לא רצה להיראות כילד מפוחד, אבל לא היה יכול להביא את עצמו לשבת בקצהו של צוק תלול שצנח אלפי אמות מתחת לרגליו. הוא נשכב על בטנו, כשרק ראשו מציץ החוצה. נאני הצטרף אליו.

"בדיוק לפני שתשקע השמש, הביטו במורד המגדל". הילאלום הביט כלפי מטה, ואז מיהר להתיק את מבטו אל האופק.

"במה שונה הדרך שבה שוקעת כאן השמש?"

"חשוב, כשהשמש שוקעת מעבר לפסגות ההרים ממערב, מחשיך בבקעת שנער. ואולם כאן אנו גבוהים מפסגות ההרים, ולכן אנו עדיין יכולים לראות את השמש. השמש חייבת לרדת נמוך יותר כדי שנראה את הלילה".

לסתו של הילאלום נשמטה בהבינו. "צל ההרים מציין את תחילת הלילה. הלילה יורד על הארץ לפני שהוא יורד כאן".

קודא הנהן. "אפשר לראות את הלילה עולה לאורך המגדל, מן הקרקע לשמים. הוא נע במהירות, אבל אתם אמורים לראותו".

הוא התבונן בכדור השמש האדום לרגע, ואז השפיל את מבטו והצביע. "עכשיו!"

הילאלום ונאני הביטו למטה. בבסיס העמוד האדיר הייתה בבל הזעירה מוצלת. ואז טיפסה החשכה במעלה המגדל, כחופה הנפרשת כלפי מעלה. היא נעה לאט דייה, כך שהילאלום היה יכול לספור את הרגעים בחולפם, אבל אז האיצה ככל שהתקרבה, עד שדהרה על פניהם מהר מהרף עין, והם שקעו בערביים.

הילאלום התגלגל על גבו והביט למעלה, בדיוק בזמן כדי לראות את החשכה עולה ועוטפת את שארית המגדל, שהתקדר בהדרגה בעת שהשמש שקעה מעבר לקצה העולם, הרחק משם.

"מראה מרשים, הלא כן?" שאל קודא.

הילאלום לא אמר דבר. בראשונה הוא הכיר את הלילה כהווייתו: צל הארץ עצמה, מושלך על עין הרקיע.

 

לאחר שטיפסו במשך יומיים נוספים, הלך והתרגל הילאלום לגובה. אף שכבר עלו קרוב לפרסה באוויר, הוא היה יכול לשאת את העמידה על הקצה תוך התבוננות במורד המגדל. הוא החזיק באחד העמודים שלאורך השפה ורכן בזהירות כדי להביט כלפי מעלה. אז הבחין כי המגדל לא נראה עוד כעמוד חלק.

הוא שאל את קודא: "נדמה שהמגדל מתרחב ככל שעולים. כיצד זה ייתכן?"

"הבט שוב, מקרוב. גזוזטראות עץ מזדקרות מן הצדדים. הן עשויות עץ ברוש ותלויות בחבלי פשתן".

הילאלום מצמץ. "גזוזטראות? מה תכליתן?"

"הן נושאות מצע של אדמה, כדי שהאנשים יוכלו לגדל ירקות. בגובה הזה המים יקרים, כך שהבצל הוא הגידול הנפוץ. גבוה יותר, היכן שיורד יותר גשם, תראה שעועית".

נאני שאל: "איך ייתכן שגשם יורד ממעל אך אינו מגיע לכאן?"

קודא נמלא פליאה: "הוא מתאדה באוויר בנופלו, כמובן".

"אה, כמובן", משך נאני בכתפיו.

עד סוף יום המחרת הם הגיעו לגובה הגזוזטראות. היו אלה במות שטוחות, עמוסות בצלים, מחוזקות בחבלים עבים אל קיר המגדל שממעל, ממש מתחת למדרגת הגזוזטראות הבאה. בכל מדרגה היו כמה חדרים צפופים בפנים המגדל, שבהם התגוררו משפחות הגוררים. נשים נראו בפתחי החדרים כשהן תופרות כותנות או חופרות את הפקעות בגינות. ילדים רדפו זה אחר זה לאורך הכבשים, משתחלים בין עגלות הגוררים, ורצו ללא מורא לאורך שפות הגזוזטראות. שוכני המגדל ידעו לזהות ללא קושי את הכורים, וכולם חייכו אליהם ונופפו בידיהם.

כשהגיע זמן ארוחת הערב, הונחו כל העגלות על תושבותיהן, ומזון ומצרכים אחרים נפרקו כדי לשמש את האנשים שם. הגוררים בירכו את משפחותיהם לשלום והזמינו את הכורים להצטרף אליהם לארוחת הערב. הילאלום ונאני סעדו עם משפחתו של קודא, והתענגו על ארוחה משובחת של דגים מיובשים, לחם, יין-תמרים ופירות.

הילאלום ראה שחלק זה של המגדל היה מעין עיירה זעירה, שהשתרעה על רצועה בין הכבש העילי לתחתי. היה שם מקדש, שבו התקיימו טקסי החגים; היו שופטים, שיישבו מחלוקות; היו חנויות, שמכרו את הסחורה שהשיירה הביאה. מובן שהעיירה הייתה בלתי נפרדת מן השיירה. אף אחת לא יכלה להתקיים ללא האחרת. ואולם כל שיירה הייתה בבסיסה מסע, דבר שהחל במקום אחד והסתיים במקום אחר. העיירה הזאת מעולם לא נועדה להיות מקום של קבע. היא הייתה רק חלק ממסע בן מאות שנים.

לאחר ארוחת הערב הוא שאל את קודא ובני משפחתו: "האם ביקר מי מכם בְּבָּבֶל אי-פעם?"

אשתו של קודא, אליטום, השיבה: "לא, למה לנו? זה טיפוס ארוך, ויש לנו כל מה שאנו צריכים כאן".

"אין לכם כל רצון לצעוד על האדמה עצמה?"

קודא משך בכתפיו. "אנו חיים בדרך לשמים. כל העבודה שאנו מבצעים נועדה להאריך אותה. כשנעזוב את המגדל, נלך בכבש העילי, לא בתחתי".

*המשך הפרק בספר המלא*