מעבר לקופה
לטבול את העט בפצע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לטבול את העט בפצע
לטבול את העט בפצע
לטבול את העט בפצע

לטבול את העט בפצע

יצחק מלר
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 211 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 31 דק'
ספרייה ציבורית דיגיטלית
צילום:שאול גולן

יצחק מלר

פרופ׳ יצחק מלר, יליד 1948, נשוי ואב לשלושה בנים בוגרים. התגייס לעתודה האקדמית של צה״ל, ללימודי רפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים וסיים את לימודיו ב־1972. מסוף 1994 פועלת היחידה במרכז הרפואי תל־אביב על שם סוראסקי. הוא הוציא ממואר בשם ״מסע חיים״ בשנת 2004, ואת ספרי השירה ״חתכים (2012) ו״פואמה על עליבות הזקנה״ (2015).
לאחר יציאתו לגמלאות למד ללימודי דוקטורט בספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב וסיים עם דיסרטציה על יצירתו של יורם קניוק. יצחק מלר מתגורר במיתר שבנגב.

מקור: לקסיקון הספרת העברית החדשה
https://tinyurl.com/4878vn4r

לקרוא עוד...

נושאים

פוסט טראומה

תקציר

בשנת 1966 פרסם הסופר הצעיר יורם קניוק את הנובלה "חימו מלך ירושלים" אשר עסקה בהלם קרב. יצחק מלר יוצא בספרו למסע טקסטואלי בין כתביו הנפתלים של קניוק על מנת להבין כיצד השפיע הלם הקרב ממלחמת תש"ח על מכלול כתיבתו של קניוק. מלר טוען שקניוק בחר בדרך הישירה, הבוטה והאכזרית ביותר כדי לייצג את הטראומה-פוסט-טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית-יהודית: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות. את דרכו של קניוק ניתן לכנות בהקשר זה "גם וגם" או "זה לצד זה וביחד", כלומר שהוא מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט-טראומטית.

דרכו הפואטית של קניוק היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן, מצד שני חתירה עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על שנאות ונקמות. על פי קניוק יש לחטט בפצעים, להעלותם על פני השטח וללמוד לחיות איתם. על פי הגיון זה אין זה חטא להשוות בין השואה לנכבה – כל אחד ואסונו הוא. גם אם מתקיים ניגוד בין היהודי שחזר מהגלות לפלסטיני הילידי, גם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש-נכבש, אדון ומשרת, גם אז חייבים לדעת לגשר באמצעות הכרה הדדית וניסיונות עיקשים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה. באותה מידה שאי-אפשר להחלים מהלם קרב אישי אלא יש ללמוד לחיות אתו ולצידו מחדש, כך יש לנהוג בשברים החברתיים-פוליטיים שנכפו עלינו כאן ועכשיו.

ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של יצחק מלר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מלר פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה שעוסקים בחיי האנשים הקטנים והשקופים בעולם החולי והרפואה ומחוצה לו.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

הקדמה[1]

אדם שחווה אירוע טראומתי משמעותי במהלך חייו, אירוע שנצרב במוחו ואינו מרפה ובעקבותיו חווה האדם טראומה - אישיותו של אדם כזה, השקפת עולמו, דעותיו, התייחסותו שלו אל עצמו, אל סביבתו הקרובה ואל הקולקטיב שאליו הוא משתייך משתנים באופן מהותי שעתיד להשתקף בהמשך חייו ופועלו ובעיקר ביצירתו. טראומה משמעותית היא גורם מפרק, פורם, מפורר והורס. טראומה גורמת לדיס־הרמוניה, שוברת איזונים שנבנו במשך דורות של תרבות וגורמת לאי־יציבות. הטראומה יוצרת אווירה של עמימות, של ריבוי משמעויות, סתירות וניגודים, כאוס ותחושת מבוך ופרדוקסים עד אבסורד. היא משרה תחושה של אי־פתירות הגורמת להרגשה של אין־אונות, השפלה ועמידה מול ריק אפל - הקורבן הופך ל"אינאיש" חי־מת בשפתו של יורם קניוק. עם זאת, במקביל, הטראומה גורמת לפרט לתחושת דחק של צורך עז לנסות בכל מחיר לסדר מחדש את העולם המפורר ולחזור להרמוניה הישנה והטובה, מה שקרוי במדעי הטבע הומאוסטזיס, ובפשטות - ריפוי.

בפני אדם המתמודד עם טראומה עומדות כמה אפשרויות של תגובה. מודע יותר או פחות, הוא יכול להתעלם, להדחיק ולמחוק את הטראומה מזיכרונו ומחייו ולהמשיך בדרך כאילו הדבר לא קרה, מה שדורש השקעת אנרגיה נפשית אדירה לאורך זמן, העלולה להוביל לתשישות נפשית כרונית; הוא יכול לשקוע בתוך תהום הטראומה ו"לזכות" בסבל המלנכוליה לתמיד; הוא יכול להילחם בטראומה, להתנגד לה ולחיות בדריכות מייגעת עד אין קץ וללא תוחלת; הוא יכול להיעלם מן העולם על ידי סיום החיים, התאבדות פיזית או מעבר לסוג של חיים בכלוב מחלת הנפש. וישנה אפשרות נוספת: ללמוד לחיות עם הטראומה ולצידה, תוך השלמה, הכלה והפקת המיטב ממנה, ובמילים אחרות, הפוסט־טראומה אינה מום ואינה סוף העולם, צריך להכיר בה ואותה, צריך להתיידד איתה ולהתחנך מחדש דרכה, כיוון שהיא יכולה להוות מקור לא אכזב ליצירתיות ולהפלגות אל מחוזות חפץ.

יורם קניוק הוא יוצר שסבל מסוג שכיח של PTSD, הלם קרב קיצוני ממלחמת תש"ח שליווה אותו לכל אורך חייו. ברקע אותה טראומה עומדת גם ילדות מסובכת וכואבת. נער בן שבע־עשרה וחצי עוזב את בית הספר ומתגייס כחייל פשוט; במשך שישה חודשים הוא משתתף בקרבות עקובים מדם ועתירי כישלונות של חטיבת הראל בניסיונות עקשניים, חוזרים ונשנים, לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. הוא מסיים קריירה קרבית דחוסה בטראומות, עם פציעה גופנית קשה שממנה החלים ועם טראומה נפשית קשה הרבה יותר שממנה סבל עד סוף ימיו.

מהן ההשלכות של התסמונת הפוסט־טראומתית על היצירה הספרותית של קניוק? האם השפיעה על הפואטיקה של הסיפורת שכתב? באיזה אופן ובאיזו דרך בחר קניוק לייצג את הטראומה־פוסט־טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית־יהודית? קניוק, הסופר הפורה, בחר בדרך הישירה ביותר, הבוטה ביותר והאכזרית ביותר: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות ולהתפלש בהן. קניוק, כמו הלומי קרב רבים אחרים, זכה לסיוע טיפולי מסוגים שונים, ובעיקר בחר בכתיבה ככלי ביטוי. את דרכו ניתן לכנות "גם וגם", "זה לצד זה וביחד", ובמילים אחרות, קניוק מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט־טראומתית. דרכו הפואטית היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי־ממסדית חסרת רסן, גבולות והיגיון, ומצד שני חתירה לא פחות עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על נקמות, שנאות וטינה. בסיפורת שלו ומנקודת מבטו, ולמרות הסתירות האישיות והחברתיות, יש לחטט בפצעים ולהעלותם על פני השטח, וללמוד לחיות איתם. כך אפוא מן הבחינה החברתית־פוליטית אין זה חטא להשוות בין שואה לנכבה; בעיני קניוק, כל אחד ואסונו הוא. גם אם לכאורה יש ניגוד בין היהודי שחוזר מן הניכר לארצו ובין הפלסטיני הילידי, וגם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש ונכבש, אדון ומשרת, חייבים לגשר עליהם על ידי הכרה הדדית וניסיונות עקשניים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה.

ספר זה מורכב ממבוא ארוך העוסק בדיוקנו של יורם קניוק, ולאחריו שלוש חטיבות עיקריות: החטיבה הראשונה תעסוק בסקירה ספרותית ובהגדרה תיאורטית של מושגי הטראומה והפוסט־טראומה, הלם קרב ותולדות התסמונת בסיפורת ובמציאות הישראלית. בחטיבה השנייה של הספר שתי יצירות העוסקות בפוסט־טראומה האישית של קניוק: "העיטים" (הלם קרב) ופוסט מורטם (טראומת ילדות). אלה יהוו בסיס לתיאור המשקף את הפוסט־טראומה שדרכה כותב קניוק. החטיבה השלישית מורכבת מניתוח של היהודי האחרון, רומאן רחב יריעה שמנסה לסכם את הגורל ההיסטורי היהודי. בחטיבה זו נבקש לבדוק כיצד הפוסט־טראומה שמקורה בשבר אישי משפיעה על המבט החברתי־פוליטי ומתבטאת בספרות של קניוק בייצוגים של קרעים היסטוריים ולאומיים.

מטרת המחקר היא לחשוף את השפעת הגומלין בין הפוסט־טראומה האישית של קניוק לבין האופן שבו הוא כותב את הטראומה ההיסטורית הלאומית. ניתוח היצירות פוסט מורטם ו"העיטים", המבטאות את הטראומה־פוסט־טראומה האישית של קניוק, יוביל לזיהוי המאפיינים הספרותיים של כתיבת קניוק, כגון שיבושי הזמן־מרחב; השפה הכאוטית; אי־דיוק ואף סילוף של פרטים ורתימתם לצרכיו; והשימוש בפנטזיה, אגדה וסוריאליזם. המשקפת הפוסט־טראומתית מאפשרת לנו להתבונן בהיהודי האחרון דרך פריזמה ייחודית, תוך שימת דגש על שלושה שברים היסטוריים־לאומיים המופיעים ברומאן: ציונות מול גלות; תקומה ושואה; והסכסוך היהודי־ערבי, וזאת לצד חשיפת המעבר של קניוק מהפרטי והבלעדי אל עמדות אידיאולוגיות ביחס למצב ההיסטורי־לאומי.

הסיפורת של קניוק לא זכתה עד כה למחקר מקיף מנקודת מבט פוסט־טראומתית, ולפיכך מטרתו הראשונה של הספר היא חשיפת כוחן של הטראומה והפוסט־טראומה כתשתית יסוד בכתיבתו ובחינת השפעתן על התוכן והצורה של הכתיבה. מבחינה זו, קניוק הוא יוצא דופן יחיד מבין הכותבים של דור תש"ח ודור המדינה גם יחד, שכן למקומה של הפוסט־טראומה ביצירתו אין תקדים.

מבוא

מי אתה יורם קניוק?

לידה, צבריות וייחוס

יורם קניוק נולד בתל אביב ב־2 במאי 1930. אביו, משה קניוק (1972-1889), היה בנו של אופה מטרנופול שבחבל גליציה. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה למד משה קניוק באוניברסיטאות של פראג, ברלין והיידלברג. ב־1925 עלה ארצה (העלייה הרביעית) והצטרף לקבוצת דגניה א', אך במהרה עבר לחיפה לזמן קצר ורוב חייו התגורר בתל אביב. ב־1927 נישא לשרה, בתו של שמחה ברוורמן, המורה העברי מחבורתם של לחובר, ביאליק ורבניצקי באודסה. שרה קניוק לבית ברוורמן (1988-1903) עלתה ארצה עם משפחתה ב־1911 (העלייה השנייה) כשהייתה בת שמונה והקדישה את חייה לחינוך העברי כמורה בוגרת סמינר.

משה ושרה עזבו את חיפה ועקרו לתל-אביב, ושרה חלתה ונשלחה לטיפול לקרלסבד. כשמשה נסע לפגוש אותה בברלין, אחרי שהות של שלושה שבועות בקרלסבד, היה כבר סוף יולי [...] ומשה לקח את שרה להיידלברג. הם שהו בפנסיון קטן ליד שביל הפילוסופים. בערב טיילו, הוא היה נרגש, הלך קרוב לשרה, כמעט נגע בה [...] שרה ומשה בילו לילה מתוק, כדבריה, בפונדק. הוא חיפש חום ושכחה והיא נבהלה מבהילותו. אלא שהסיפור שאבי עשה את בנו בהיידלברג אינו מדויק. במשפחה ניטש הוויכוח המגוחך הזה אם היה זה בהיידלברג או בוויימאר. לשרה היה חשוב לייחס את הרגע להיידלברג כי בה הייתה הבגידה שחשה, שם היה האיש שנישאה לו ואף פעם לא היה שלה. [...] הם נסעו לוויימאר, הגיעו לעיירה קטנה שאמי לא הבינה מה עושה אותה לבירת התרבות הגרמנית. [...] משה ושרה ישנו בפנסיון קטן בין ויימאר ובוכנוולד. [...] הוא דיבר על ילד עם גיתה בוורידים והיא אמרה שהוא מצחיק ואף על פי שנבהלה כמו שלא נבהלה מימיה, חייכה, אולי מתוך תחושה נשית עלובה של ניצחון יופייה. לבדה הייתה, ארץ־ישראלית קטנה עם איש זר בארצו, בין אגדות ושדים, בעלה הסנוב והרציונלי מבקש ממנה להוליד לה גיתה בדם הרוסי שלה, היא הלא תמיד הייתה מוכנה להיות אשתו, היא פתחה את גופה וחיכתה. [...] פעם אחת ויחידה בכל ימי חייהם המשותפים אמר לה את המשפט שחיכתה לו תמיד לשווא, "אני אוהב אותך". אחר כך חזרו לברלין.[2]

יורם היה בן בכור, והלידה הטראומתית מוזכרת בראיונות ובכתביו פעמים אין־ספור, בין השאר בפוסט מורטם: "תשעה חודשים לאחר מכן עם גיתה בוורידים ילדה את בכורה בבית־החולים פרוינד ברחוב יהודה הלוי בתל־אביב"; "שלושים ושש השעות שבהן התייסרה שרה בלידתי"; "אותו יום בו חיכתה שרה בבית־החולים פרויד ברחוב יהודה הלוי, ואני, כמסופר בתולדות המשפחה, 'בוששתי לבוא'".[3]

יורם התהווה על אדמת גרמניה בזמן מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929), אך נולד כצבר. מבחינות רבות, קניוק היה הצבר האולטימטיבי. מבחינות אחרות מעולם לא השתחרר מ"הקומפלקסים של הגלות", ומבחינה זו לא היה צבר כהלכתו. היחס המתמשך של קניוק לצבריות שלו אינו נוגע רק למתח בין זהותו הילידית לבין זהותו כבן מהגרים, אלא גם למתח הקולקטיבי בין היהודים והערבים החיים בישראל־פלסטין. קניוק שאף ל"צבריות" יהודית־ערבית משותפת: היהודי והערבי יחיו מצידה האחד של משוכת הצברים, יקטפו את הסברס ביחד, יידקרו מקוציו ביחד והנוזל הצהוב־אדום המתוק שלו יזלוג על פני שני הפרצופים גם יחד. מדובר אולי בחשיבה אוטופית־נאיבית, אך כזו שמכירה בכורח היסטורי ולפיכך מובילה לעמדה של שתי מדינות לשני עמים ברוח תוכנית החלוקה. כמו כן, חשיבה פוסט־טראומתית שמשתוקקת לריפוי יכולה להסביר עמדה זו, הבאה לידי ביטוי במסתו המורכבת בספר שכתב יחד עם אמיל חביבי האדמה בת שתי הבטחות:

אנסה בשורות אלה לתאר את המציאות היהודית־ערבית כפי שמצטיירת בעיניי. אין סיבה אחת ויחידה למציאות זו. אינני משחק כאן בתפקיד של מגן או מאשים. גם אינני ניטרלי, מכיוון שאני חלק מאותו קונפליקט. שנינו נמצאים בשני הצדדים בעת ובעונה אחת. אני מנסה להבין. אינני מצדיק ואינני מצטדק. אני מתעב את הקיצוניות שבנו, אני שונא את הצביעות הנורמטיבית, ולאורך כל ימי חיי אמיתות אבסולוטיות גרמו לי לבחילה. [...] רק מעל קברו [של חביבי] הבנתי שאין אפשרות אמיתית אחרת כדי לגשר על הפער (אין שום סיכוי אמיתי לסתום את התעלה או להעיף את המחיצה) אבל חייבים לחשוב ולעשות כאילו שזה אפשרי.[4]

מוטיב נוסף באישיותו של קניוק, המופיע פעמים רבות בספריו, בראיונות עימו ובבלוג שכתב, הוא שושלת הייחוס וההיכרויות שלו: סבו מצד אמו היה שמחה ברוורמן, איש העלייה השנייה, מחבורת ביאליק באודסה ומורה עברי: "לימד בנות בבית ספר לבנות בנווה צדק". בזכות סבו הכיר יורם בילדותו את ראש העיר הראשון והמיתולוגי של תל אביב, מאיר דיזנגוף. "'רנ"ק' היה סבה של סבתי";[5] "המשורר ח.נ. ביאליק היה הסנדק שלי וקרא לי בשמי, והגננת שלי חיה ברוידא הייתה אלמנתו של הסופר י.ח. ברנר אשר בנם היחיד, אורי, למד אצל אמי בגימנסיה הרצליה [...] מורתי בכתה א' הייתה, עד כמה שאני זוכר, נכדה או קרובת משפחה של פרישמן";[6] "נפלתי ברשתה של האישה המופלאה שכה השפיעה עלי, טוני הלה מי שהייתה מנהלת 'תיכון חדש' - אישה מלאה כרימון הומניות וידע ואהבת ספרות ואמנות, והיא חיבבה אותי כי אמרה שאני אבוד ולקחה אותי לטיולי לילה עם חברה לחיים גוסטב שטיינשניידר שהיה יקה ארוך [...] המומחה הגדול בארץ לפיכטה, אלא שסירב לעשות את הפילוסופיה קרדום לחפור בו, ותוך כדי ריצה אחריו ועם טוני שהחזיקה בשבילו סנדוויצ'ים כשהוא מטאטא את רחוב דיזנגוף במטאטא מקוצים, לימד אותי פילוסופיה וציטט לי שירה"; "אני נשארתי תמיד יורם, שם נדיר, אגב, בתקופה זו, שנתן לי ביאליק, על שמו של אותו מלך ש'עשה הרע בעיני ה' כל הימים'";[7] "בילדותי הייתי מיודד עם בנו של יעקב שטיינברג שהיה עבורי הסופר בה"א הידיעה. הוא היה ישוב תמיד ליד שולחנו, לבוש חליפה ועניבה וכותב באור קטן [...] תמיד כשמגדירים אותי כ'סופר' אני נזכר בשטיינברג. אני סופר? הרי אני לובש גופיה! ושם - חליפה כזאת".[8]

קניוק מייחס משמעות רבה לשמו הפרטי, שכאמור ניתן לו על ידי ביאליק, אך גם לשם המשפחה שלו:

שפירושו באוקראינית סוס משחק, הוא במקורו כינוי לאחד מאבותיו של משה, הוא ניתן לו על ידי קוזאקים שהוא שימש להם כיועץ, עוד קודם לשנת 1780, כשקתרינה הגדולה השתלטה על הקוזאקים, וזאת משום שלא ידע לרכוב. אבי המספר מתפאר בעקיפין בשם זה כשהוא מנסה לשכנע את ידידיו היהודים האינטליגנטים מברלין לעלות לארץ ישראל יחד אתו, וטוען בפניהם שכצאצא של קוזאקים הוא יכול להריח ריח של יהודים חרוכים טוב מכולם, ועל כן הוא מכיר צד אחר של גרמניה שהם אינם מכירים. המספר בדיבור משולב בחלקו עם אביו מתענג בלבו על אבות אבותיו, שבמשך דורות שימשו יועצים של קוזאקים והתערו במקום מושבם, אך הוא גם מלגלג על האב "שעם כל האף היהודי הקוזאקי הגרמני העשיר של ריחות השריפה שלו, אילו יכול, היה משה נשאר היהודי האחרון בגרמניה", והמספר היה נולד באושוויץ.[9]

יורם קניוק מפגין הזדהות אירונית עם ההיסטוריה של שם המשפחה האוקראיני שניתן לאבותיו ולפיכך מעולם לא חשב שצריך לעברת אותו כמצוות "הצבריות הבן־גוריונית". רשימת הייחוסים של יורם רחבה יותר מהמדגם שהובא לעיל, היא חוזרת על עצמה בכל סוגי כתיבתו והוא נובר בה ובייחוסי אביו: "סבי היה צאצא של פרנקיסטים".[10] הוא כותב על הידידות של האב עם חיים ארלוזורוב, על הפגישות והשיחות של האב עם הסופר ארנולד צווייג והצייר הרמן שטרוק בחיפה. ייחוסים אלה ואחרים חוזרים באופן אובססיבי בראיונות, בכתביו הפובליציסטיים, בבלוג שלו ואף בהספדים עליו.

קניוק חוזר ומדגיש שני סוגי ייחוס: ייחוס אבות וצמיחתו שלו בסביבת אנשים מפורסמים ומנהיגים. לתחושתו הוא לא עמד בציפיות שנתלו בו; הוא חש שהכזיב כי היה צבר לא טיפוסי ויצא מחוץ לגדר. ייחוס אבות ובמיוחד הקשר לגדולי האומה היו אמורים לחזק את "הצבריות והילידיות" שלו אל מול העובדה שגדל וחונך כבן מהגרים (מצד אביו) - וזה לא קרה. הדיסוננס הזה גרם לכפייתיות, חזרתיות ודבקות באותם מרכיבים.

הטראומה של ההיריון והלידה, הצבריות וכובד הייחוסים שכאילו נכפו עליו הם אולי בין הגורמים לרצונו להיות גם וגם - לפעול בתוך המחנה ומחוצה לו. את הלך הרוח הזה של קניוק היטיבה להגדיר הסופרת היהודייה האמריקאית ניקול קראוס, אשר בהספדה לו סיפרה על תחושת הכישלון הידוע מראש שבה חי ושמתוכה פעל:

יורם נמשך לתבוסה. פעם סיפר לי שגדל בצל הקללה של אביו: הציפייה להיות ראוי לכישלון - אביו שהיה כנר גדול שעזב את טרנופול ללמוד מוסיקה בברלין, אך ויתר על הנגינה לעד כששמע את ברוניסלב הוברמן והבין שלעולם לא ינגן טוב כמוהו. "גדלתי בידיעה שכל מה שאעשה נדון לשאוף לכישלון וזה מה שקרה", כתב יורם, "אני תמיד חדש אבל אף פעם לא שם, אני לוזר גם כשאני לא". אך מכיוון שמעולם לא כיוון להצלחה, היה חופשי לכתוב כפי שאיש לא כתב, לכתוב בתעוזה, כמי שהגיע למקום שמעבר לפחד; לפעמים היה נדמה לי אפילו שכתב כאדם שכבר מת ועומד בצד השני ומנסה לצעוק חזרה על החיים. "אני רוצה להבין מה זה כישלון", הוא אמר פעם בראיון. "זה חלק ממני, שמחובר חזק מאוד ליהודיות, לשייכות שלי לשבט מקולל". הוא עשה את התבוסה לאמנות שלו; הוא היה אמן התבוסה. בערבי טוב האהוב עלי במיוחד, שהתפרסם לפני שנים בשם עט [יוסף שרר] ונשכח מלב כול, הגיבור יוסף, החצי יהודי וחצי ערבי, נקרע בין נאמנויותיו, וחברתו אומרת לו שעליו להחליט לאיזה צד בו ייתן לנצח. "נוצחתי משני הצדדים שלי", הוא עונה, "אני המובס הגדול ביותר במשפחה הארורה שלנו". ואף על פי כן, יוסף הוא אחת הדמויות הנפלאות של קניוק, ומכלול ספריו הוא אחד ההמנונות המרגשים ביותר לכישלון שאני מכירה: כישלון להיעשות לאדם, למדינה, לעם שרצינו להיות. גם בעניין הזה קניוק פעל בניגוד לנרטיב הישראלי המועדף של כוח, נחישות והיות בלתי מנוצח. בעקשנות והתמדה של פלמ"חניק-צבר, הוא רדף את התבוסה עד שמיצה אותה, ונולד מחדש בהצלחה.[11]

הכתיבה המוקדמת

בשנת 1943, בהיותו בן 13, כתב יורם קניוק את סיפורו הראשון, חיבור־סיפור שנכתב במהלך החופש הגדול עבור המורה לספרות, בליך: "כתבתי חיבור מחורבן על שמש שהבליחה מבין העבים וקיבלתי טוב מאוד והמורה ב. קרא את החיבור בהתלהבות בפני הכיתה וישבתי מבויש [...] אמרתי לו שאמש במרפסת בביתנו השמש הפליצה מתוך ריצודי הגלים הסוערים של נשמתנו הדאובה והייתי חייב לכתוב על הלוח חמש מאות פעם, השמש הבליחה!".[12] גרסה מורחבת ושונה מעט של האפיזודה מופיעה במאמר שפרסם קניוק בהארץ ב־2005 בהיותו בן 75:

ישבתי חודש ימים וכתבתי ספר ראשון בחיי. כתבתי על נטשה וסיומקה הפרטיזנים [...] הסיפור מילא מחברת שלמה [...] המורה בליך אמר שזה טוב אבל העברית מעט דלה. חזרתי הביתה ומצאתי במילון מלים שבליך אהב. בכל מקום שהיה כתוב השמש זרחה, כתבתי השמש הבליחה מבין העבים, כתבתי מלים כמו מורסה, ברם, מאידך גיסא; רוסיות כאלה. בליך מאוד אהב את השמש המבליחה מבין העבים [...] השלכתי את המחברת לים על יד הצריף של מקס המשוגע.[13]

יצירה נוספת של קניוק הצעיר היא ספר שנכתב ב־1949 ואבד: "ב־1949, בהיותי מלח באונייה 'פאן יורק', כשהשתתפתי בהבאתם של פליטי שואה לארץ, כתבתי ספר שקראתי לו 'החברים של בני', כלומר בני מרשק [הפוליטרוק של הפלמ"ח]. אישה יפה מכפר יהושע העתיקה את כתב היד אבל איש לא רצה בו והוא אבד".[14]

יצירות מוקדמות נוספות של קניוק התגלו לאחר זכייתו בפרס ספיר ב־2010. בריאיון עם מאיה בקר נזכר קניוק שבגיל 18 או 19 הוא כתב כמה סיפורים קצרים "מוזרים כאלה, עם הרבה בשר שרוף, מן בליל מסויט של קרבות ואוניות־עולים, ויום אחד אמא שלו עשתה סדר בבית וזרקה הכול". בקר נברה ומצאה בגיליון 614 של העולם הזה מ־1949 סיפור בשם "לילה אחד ניאפוליטני"; ובגיליון אביב 1950 של כתב העת הכנעני אלף את הסיפור "תחינות בבית היין", על החתום: יורם קניא.[15] שני הסיפורים הקצרצרים מובאים במאמר של בקר והיא מסכמת בצדק: "גם ממרחק של למעלה מ־60 שנה, איכשהו קשה לטעות. לבד מההומור, הכול כבר כאן: הכתיבה הקדחתנית, חסרת המשמעת; הנושאים הגדולים (אלוהים, מוות) שרודפים אותו כל החיים; התנועה התמידית בין הביוגרפי לסהרורי. אם תש"ח הוא הסוף, ניסיון מאוחר לאסוף את הזיכרונות שהתפזרו לאורך השנים - כאן הכול התחיל".

בספרה של רות קרטון־בלום מספר קניוק על כתיבתו המוקדמת:

אחרי מלחמת העצמאות התחלתי לכתוב סיפורים מוזרים ושירים, ובה בעת לצייר. הסיפורים היו זרים בעיני קוראיהם, שהיו צעירי דור הפלמ"ח. סיפורי היו - מה שאז לא ידעתי, אבל היום אני כבר מכיר את המילה - סוריאליסטיים; סיפורי זוועה על החוויות מן המלחמה, מלווים בהומור שחור על אודות מוות וכאב, כי ירשתי מאבי "היקה" את הגליצאיות היקית שלו שגרסה שכשרע מספרים בדיחות על הכאב. הדור ההוא כתב סיפורים ריאליסטיים, ואילו אני כתבתי כמו שעושים צחוק מאלוהים. הם דחו את סיפורי כבלתי ראויים וכבלתי-קריאים, אף כי שלושה קטעים, לא בדיוק סיפורים, אולי בגלל הצורך להלום בהם, הצלחתי לפרסם אצל אורי קיסרי שערך אז את העולם הזה ואצל רטוש באלף.[16]

טראומות המלחמה

מלבד משקעי הילדות, המאורע המרכזי בחייו של קניוק, הטראומה הגדולה שהותירה את רישומה על פני כתיבתו, היא הטראומה של מלחמת תש"ח. מכלול התנועות של אישיותו, על סעיפיה וכתביה, מצטלבות בצומת של הפוסט־טראומה. קניוק נלחם במחצית הראשונה של המלחמה עד לפציעתו בפריצה לשער ציון בעיר העתיקה. האירועים הטראומתיים מעוגנים באירועים היסטוריים ובקרבות מוכרים במלחמת תש"ח. בתש"ח ריכז קניוק את סיפורי המלחמה בסדר כרונולוגי, אך הם מופיעים לאורך כל כתביו, וכדרכו, לוחות זמנים אינם משחקים תפקיד והאירועים מופיעים באתרים שונים בערבוביה מוחלטת ובגרסאות שונות, לעיתים כלאחר יד ובקיצור ולעיתים לאורך עמודים רבים. מטבע הדברים, בחלק ניכר מהמקרים טראומת המלחמה מתכתבת עם הרקע הביוגרפי שלו, עם תפיסותיו באשר למערכת היחסים בין יהודים לערבים ועם זיכרון השואה. לכן אירועי המלחמה לא רק מרכיבים חלק משמעותי של דיוקנו, אלא יכולים לספק הסבר אפשרי לכתיבתו הדיכוטומית: ציונות־גלות; חורבן־גאולה; תקומה־שואה; ערבים־יהודים וכו'.

בנובלה 'היורד למעלה'

א) "לפני שנים עברתי בשדה ליד ירושלים מבלי לדעת שהוא ממוקש. אחר־כך בא אלי נחום. 'אתה יודע מה עשית?' שאל. 'לא', אמרתי. 'עברת בשדה מוקשים, אידיוט. תאר לעצמך מה יכול לקרות'. הוא אמר רק זאת והלך. אני זוכר שצמרמורת עברה בגופי, צמרמורת מתוקה" (עמ' 47-48).

ב) סיפור "קרב בית־עשת". תיאור ארוך של עימות בין הגיבור דן (בן דמותו של קניוק) לבין חברו למחלקה, אריק, אחרי שוך הקרב. הם מתעמתים מעל גופת ערבי מת שהחולצה שהוא לובש שייכת ללוחם מת בשם יוחאי. אריק רוצה לנקום באישה ערבייה, אשת הערבי המת, ומאיים לשחוט בסכינו את בנה, ילד כבן שמונה. בעימות, דן עומד כנגד אריק שמגובה בשאר לוחמי המחלקה, ובתום חילופי דברים קשים ואלימים, דן, המנסה למנוע את הרצח, יורה והורג בשוגג את הילד. דן מסכם: "כאן מתו היום שני ילדים [...] שני מיני אנשים ייצאו מכאן היום, אלה שיזכרו יום אחד שלא עשו כלום כדי למנוע מה שקרה, ואני - שניסיתי אבל נכשלתי" (עמ' 48-54).

ג) "מצאתי את עצמי בפינה מוצלת בכפר שרק עתה נכבש..." - מובא תיאור תודעתי פנימי של אווירה שלאחר קרב (עמ' 56-57).

ד) "חודשים אחדים לאחר המקרה. תבעתי את עצמי ואת אריק למשפט" - סיפור "המשפט" הפומבי המבוים (שבו דן כמובן מפסיד) כולל את נאום ההגנה של אריק שמספר סיפור אחר על הערבי הבוגדני ג'מיל. זו סגירת מעגל של סיפור "קרב בית־עשת" (עמ' 77-79).

המשך הפרק בספר המלא

לקרוא עוד...
צילום:שאול גולן

יצחק מלר

פרופ׳ יצחק מלר, יליד 1948, נשוי ואב לשלושה בנים בוגרים. התגייס לעתודה האקדמית של צה״ל, ללימודי רפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים וסיים את לימודיו ב־1972. מסוף 1994 פועלת היחידה במרכז הרפואי תל־אביב על שם סוראסקי. הוא הוציא ממואר בשם ״מסע חיים״ בשנת 2004, ואת ספרי השירה ״חתכים (2012) ו״פואמה על עליבות הזקנה״ (2015).
לאחר יציאתו לגמלאות למד ללימודי דוקטורט בספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב וסיים עם דיסרטציה על יצירתו של יורם קניוק. יצחק מלר מתגורר במיתר שבנגב.

מקור: לקסיקון הספרת העברית החדשה
https://tinyurl.com/4878vn4r

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 211 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 31 דק'
ספרייה ציבורית דיגיטלית

נושאים

פוסט טראומה
לטבול את העט בפצע יצחק מלר

הקדמה[1]

אדם שחווה אירוע טראומתי משמעותי במהלך חייו, אירוע שנצרב במוחו ואינו מרפה ובעקבותיו חווה האדם טראומה - אישיותו של אדם כזה, השקפת עולמו, דעותיו, התייחסותו שלו אל עצמו, אל סביבתו הקרובה ואל הקולקטיב שאליו הוא משתייך משתנים באופן מהותי שעתיד להשתקף בהמשך חייו ופועלו ובעיקר ביצירתו. טראומה משמעותית היא גורם מפרק, פורם, מפורר והורס. טראומה גורמת לדיס־הרמוניה, שוברת איזונים שנבנו במשך דורות של תרבות וגורמת לאי־יציבות. הטראומה יוצרת אווירה של עמימות, של ריבוי משמעויות, סתירות וניגודים, כאוס ותחושת מבוך ופרדוקסים עד אבסורד. היא משרה תחושה של אי־פתירות הגורמת להרגשה של אין־אונות, השפלה ועמידה מול ריק אפל - הקורבן הופך ל"אינאיש" חי־מת בשפתו של יורם קניוק. עם זאת, במקביל, הטראומה גורמת לפרט לתחושת דחק של צורך עז לנסות בכל מחיר לסדר מחדש את העולם המפורר ולחזור להרמוניה הישנה והטובה, מה שקרוי במדעי הטבע הומאוסטזיס, ובפשטות - ריפוי.

בפני אדם המתמודד עם טראומה עומדות כמה אפשרויות של תגובה. מודע יותר או פחות, הוא יכול להתעלם, להדחיק ולמחוק את הטראומה מזיכרונו ומחייו ולהמשיך בדרך כאילו הדבר לא קרה, מה שדורש השקעת אנרגיה נפשית אדירה לאורך זמן, העלולה להוביל לתשישות נפשית כרונית; הוא יכול לשקוע בתוך תהום הטראומה ו"לזכות" בסבל המלנכוליה לתמיד; הוא יכול להילחם בטראומה, להתנגד לה ולחיות בדריכות מייגעת עד אין קץ וללא תוחלת; הוא יכול להיעלם מן העולם על ידי סיום החיים, התאבדות פיזית או מעבר לסוג של חיים בכלוב מחלת הנפש. וישנה אפשרות נוספת: ללמוד לחיות עם הטראומה ולצידה, תוך השלמה, הכלה והפקת המיטב ממנה, ובמילים אחרות, הפוסט־טראומה אינה מום ואינה סוף העולם, צריך להכיר בה ואותה, צריך להתיידד איתה ולהתחנך מחדש דרכה, כיוון שהיא יכולה להוות מקור לא אכזב ליצירתיות ולהפלגות אל מחוזות חפץ.

יורם קניוק הוא יוצר שסבל מסוג שכיח של PTSD, הלם קרב קיצוני ממלחמת תש"ח שליווה אותו לכל אורך חייו. ברקע אותה טראומה עומדת גם ילדות מסובכת וכואבת. נער בן שבע־עשרה וחצי עוזב את בית הספר ומתגייס כחייל פשוט; במשך שישה חודשים הוא משתתף בקרבות עקובים מדם ועתירי כישלונות של חטיבת הראל בניסיונות עקשניים, חוזרים ונשנים, לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. הוא מסיים קריירה קרבית דחוסה בטראומות, עם פציעה גופנית קשה שממנה החלים ועם טראומה נפשית קשה הרבה יותר שממנה סבל עד סוף ימיו.

מהן ההשלכות של התסמונת הפוסט־טראומתית על היצירה הספרותית של קניוק? האם השפיעה על הפואטיקה של הסיפורת שכתב? באיזה אופן ובאיזו דרך בחר קניוק לייצג את הטראומה־פוסט־טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית־יהודית? קניוק, הסופר הפורה, בחר בדרך הישירה ביותר, הבוטה ביותר והאכזרית ביותר: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות ולהתפלש בהן. קניוק, כמו הלומי קרב רבים אחרים, זכה לסיוע טיפולי מסוגים שונים, ובעיקר בחר בכתיבה ככלי ביטוי. את דרכו ניתן לכנות "גם וגם", "זה לצד זה וביחד", ובמילים אחרות, קניוק מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט־טראומתית. דרכו הפואטית היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי־ממסדית חסרת רסן, גבולות והיגיון, ומצד שני חתירה לא פחות עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על נקמות, שנאות וטינה. בסיפורת שלו ומנקודת מבטו, ולמרות הסתירות האישיות והחברתיות, יש לחטט בפצעים ולהעלותם על פני השטח, וללמוד לחיות איתם. כך אפוא מן הבחינה החברתית־פוליטית אין זה חטא להשוות בין שואה לנכבה; בעיני קניוק, כל אחד ואסונו הוא. גם אם לכאורה יש ניגוד בין היהודי שחוזר מן הניכר לארצו ובין הפלסטיני הילידי, וגם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש ונכבש, אדון ומשרת, חייבים לגשר עליהם על ידי הכרה הדדית וניסיונות עקשניים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה.

ספר זה מורכב ממבוא ארוך העוסק בדיוקנו של יורם קניוק, ולאחריו שלוש חטיבות עיקריות: החטיבה הראשונה תעסוק בסקירה ספרותית ובהגדרה תיאורטית של מושגי הטראומה והפוסט־טראומה, הלם קרב ותולדות התסמונת בסיפורת ובמציאות הישראלית. בחטיבה השנייה של הספר שתי יצירות העוסקות בפוסט־טראומה האישית של קניוק: "העיטים" (הלם קרב) ופוסט מורטם (טראומת ילדות). אלה יהוו בסיס לתיאור המשקף את הפוסט־טראומה שדרכה כותב קניוק. החטיבה השלישית מורכבת מניתוח של היהודי האחרון, רומאן רחב יריעה שמנסה לסכם את הגורל ההיסטורי היהודי. בחטיבה זו נבקש לבדוק כיצד הפוסט־טראומה שמקורה בשבר אישי משפיעה על המבט החברתי־פוליטי ומתבטאת בספרות של קניוק בייצוגים של קרעים היסטוריים ולאומיים.

מטרת המחקר היא לחשוף את השפעת הגומלין בין הפוסט־טראומה האישית של קניוק לבין האופן שבו הוא כותב את הטראומה ההיסטורית הלאומית. ניתוח היצירות פוסט מורטם ו"העיטים", המבטאות את הטראומה־פוסט־טראומה האישית של קניוק, יוביל לזיהוי המאפיינים הספרותיים של כתיבת קניוק, כגון שיבושי הזמן־מרחב; השפה הכאוטית; אי־דיוק ואף סילוף של פרטים ורתימתם לצרכיו; והשימוש בפנטזיה, אגדה וסוריאליזם. המשקפת הפוסט־טראומתית מאפשרת לנו להתבונן בהיהודי האחרון דרך פריזמה ייחודית, תוך שימת דגש על שלושה שברים היסטוריים־לאומיים המופיעים ברומאן: ציונות מול גלות; תקומה ושואה; והסכסוך היהודי־ערבי, וזאת לצד חשיפת המעבר של קניוק מהפרטי והבלעדי אל עמדות אידיאולוגיות ביחס למצב ההיסטורי־לאומי.

הסיפורת של קניוק לא זכתה עד כה למחקר מקיף מנקודת מבט פוסט־טראומתית, ולפיכך מטרתו הראשונה של הספר היא חשיפת כוחן של הטראומה והפוסט־טראומה כתשתית יסוד בכתיבתו ובחינת השפעתן על התוכן והצורה של הכתיבה. מבחינה זו, קניוק הוא יוצא דופן יחיד מבין הכותבים של דור תש"ח ודור המדינה גם יחד, שכן למקומה של הפוסט־טראומה ביצירתו אין תקדים.

מבוא

מי אתה יורם קניוק?

לידה, צבריות וייחוס

יורם קניוק נולד בתל אביב ב־2 במאי 1930. אביו, משה קניוק (1972-1889), היה בנו של אופה מטרנופול שבחבל גליציה. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה למד משה קניוק באוניברסיטאות של פראג, ברלין והיידלברג. ב־1925 עלה ארצה (העלייה הרביעית) והצטרף לקבוצת דגניה א', אך במהרה עבר לחיפה לזמן קצר ורוב חייו התגורר בתל אביב. ב־1927 נישא לשרה, בתו של שמחה ברוורמן, המורה העברי מחבורתם של לחובר, ביאליק ורבניצקי באודסה. שרה קניוק לבית ברוורמן (1988-1903) עלתה ארצה עם משפחתה ב־1911 (העלייה השנייה) כשהייתה בת שמונה והקדישה את חייה לחינוך העברי כמורה בוגרת סמינר.

משה ושרה עזבו את חיפה ועקרו לתל-אביב, ושרה חלתה ונשלחה לטיפול לקרלסבד. כשמשה נסע לפגוש אותה בברלין, אחרי שהות של שלושה שבועות בקרלסבד, היה כבר סוף יולי [...] ומשה לקח את שרה להיידלברג. הם שהו בפנסיון קטן ליד שביל הפילוסופים. בערב טיילו, הוא היה נרגש, הלך קרוב לשרה, כמעט נגע בה [...] שרה ומשה בילו לילה מתוק, כדבריה, בפונדק. הוא חיפש חום ושכחה והיא נבהלה מבהילותו. אלא שהסיפור שאבי עשה את בנו בהיידלברג אינו מדויק. במשפחה ניטש הוויכוח המגוחך הזה אם היה זה בהיידלברג או בוויימאר. לשרה היה חשוב לייחס את הרגע להיידלברג כי בה הייתה הבגידה שחשה, שם היה האיש שנישאה לו ואף פעם לא היה שלה. [...] הם נסעו לוויימאר, הגיעו לעיירה קטנה שאמי לא הבינה מה עושה אותה לבירת התרבות הגרמנית. [...] משה ושרה ישנו בפנסיון קטן בין ויימאר ובוכנוולד. [...] הוא דיבר על ילד עם גיתה בוורידים והיא אמרה שהוא מצחיק ואף על פי שנבהלה כמו שלא נבהלה מימיה, חייכה, אולי מתוך תחושה נשית עלובה של ניצחון יופייה. לבדה הייתה, ארץ־ישראלית קטנה עם איש זר בארצו, בין אגדות ושדים, בעלה הסנוב והרציונלי מבקש ממנה להוליד לה גיתה בדם הרוסי שלה, היא הלא תמיד הייתה מוכנה להיות אשתו, היא פתחה את גופה וחיכתה. [...] פעם אחת ויחידה בכל ימי חייהם המשותפים אמר לה את המשפט שחיכתה לו תמיד לשווא, "אני אוהב אותך". אחר כך חזרו לברלין.[2]

יורם היה בן בכור, והלידה הטראומתית מוזכרת בראיונות ובכתביו פעמים אין־ספור, בין השאר בפוסט מורטם: "תשעה חודשים לאחר מכן עם גיתה בוורידים ילדה את בכורה בבית־החולים פרוינד ברחוב יהודה הלוי בתל־אביב"; "שלושים ושש השעות שבהן התייסרה שרה בלידתי"; "אותו יום בו חיכתה שרה בבית־החולים פרויד ברחוב יהודה הלוי, ואני, כמסופר בתולדות המשפחה, 'בוששתי לבוא'".[3]

יורם התהווה על אדמת גרמניה בזמן מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929), אך נולד כצבר. מבחינות רבות, קניוק היה הצבר האולטימטיבי. מבחינות אחרות מעולם לא השתחרר מ"הקומפלקסים של הגלות", ומבחינה זו לא היה צבר כהלכתו. היחס המתמשך של קניוק לצבריות שלו אינו נוגע רק למתח בין זהותו הילידית לבין זהותו כבן מהגרים, אלא גם למתח הקולקטיבי בין היהודים והערבים החיים בישראל־פלסטין. קניוק שאף ל"צבריות" יהודית־ערבית משותפת: היהודי והערבי יחיו מצידה האחד של משוכת הצברים, יקטפו את הסברס ביחד, יידקרו מקוציו ביחד והנוזל הצהוב־אדום המתוק שלו יזלוג על פני שני הפרצופים גם יחד. מדובר אולי בחשיבה אוטופית־נאיבית, אך כזו שמכירה בכורח היסטורי ולפיכך מובילה לעמדה של שתי מדינות לשני עמים ברוח תוכנית החלוקה. כמו כן, חשיבה פוסט־טראומתית שמשתוקקת לריפוי יכולה להסביר עמדה זו, הבאה לידי ביטוי במסתו המורכבת בספר שכתב יחד עם אמיל חביבי האדמה בת שתי הבטחות:

אנסה בשורות אלה לתאר את המציאות היהודית־ערבית כפי שמצטיירת בעיניי. אין סיבה אחת ויחידה למציאות זו. אינני משחק כאן בתפקיד של מגן או מאשים. גם אינני ניטרלי, מכיוון שאני חלק מאותו קונפליקט. שנינו נמצאים בשני הצדדים בעת ובעונה אחת. אני מנסה להבין. אינני מצדיק ואינני מצטדק. אני מתעב את הקיצוניות שבנו, אני שונא את הצביעות הנורמטיבית, ולאורך כל ימי חיי אמיתות אבסולוטיות גרמו לי לבחילה. [...] רק מעל קברו [של חביבי] הבנתי שאין אפשרות אמיתית אחרת כדי לגשר על הפער (אין שום סיכוי אמיתי לסתום את התעלה או להעיף את המחיצה) אבל חייבים לחשוב ולעשות כאילו שזה אפשרי.[4]

מוטיב נוסף באישיותו של קניוק, המופיע פעמים רבות בספריו, בראיונות עימו ובבלוג שכתב, הוא שושלת הייחוס וההיכרויות שלו: סבו מצד אמו היה שמחה ברוורמן, איש העלייה השנייה, מחבורת ביאליק באודסה ומורה עברי: "לימד בנות בבית ספר לבנות בנווה צדק". בזכות סבו הכיר יורם בילדותו את ראש העיר הראשון והמיתולוגי של תל אביב, מאיר דיזנגוף. "'רנ"ק' היה סבה של סבתי";[5] "המשורר ח.נ. ביאליק היה הסנדק שלי וקרא לי בשמי, והגננת שלי חיה ברוידא הייתה אלמנתו של הסופר י.ח. ברנר אשר בנם היחיד, אורי, למד אצל אמי בגימנסיה הרצליה [...] מורתי בכתה א' הייתה, עד כמה שאני זוכר, נכדה או קרובת משפחה של פרישמן";[6] "נפלתי ברשתה של האישה המופלאה שכה השפיעה עלי, טוני הלה מי שהייתה מנהלת 'תיכון חדש' - אישה מלאה כרימון הומניות וידע ואהבת ספרות ואמנות, והיא חיבבה אותי כי אמרה שאני אבוד ולקחה אותי לטיולי לילה עם חברה לחיים גוסטב שטיינשניידר שהיה יקה ארוך [...] המומחה הגדול בארץ לפיכטה, אלא שסירב לעשות את הפילוסופיה קרדום לחפור בו, ותוך כדי ריצה אחריו ועם טוני שהחזיקה בשבילו סנדוויצ'ים כשהוא מטאטא את רחוב דיזנגוף במטאטא מקוצים, לימד אותי פילוסופיה וציטט לי שירה"; "אני נשארתי תמיד יורם, שם נדיר, אגב, בתקופה זו, שנתן לי ביאליק, על שמו של אותו מלך ש'עשה הרע בעיני ה' כל הימים'";[7] "בילדותי הייתי מיודד עם בנו של יעקב שטיינברג שהיה עבורי הסופר בה"א הידיעה. הוא היה ישוב תמיד ליד שולחנו, לבוש חליפה ועניבה וכותב באור קטן [...] תמיד כשמגדירים אותי כ'סופר' אני נזכר בשטיינברג. אני סופר? הרי אני לובש גופיה! ושם - חליפה כזאת".[8]

קניוק מייחס משמעות רבה לשמו הפרטי, שכאמור ניתן לו על ידי ביאליק, אך גם לשם המשפחה שלו:

שפירושו באוקראינית סוס משחק, הוא במקורו כינוי לאחד מאבותיו של משה, הוא ניתן לו על ידי קוזאקים שהוא שימש להם כיועץ, עוד קודם לשנת 1780, כשקתרינה הגדולה השתלטה על הקוזאקים, וזאת משום שלא ידע לרכוב. אבי המספר מתפאר בעקיפין בשם זה כשהוא מנסה לשכנע את ידידיו היהודים האינטליגנטים מברלין לעלות לארץ ישראל יחד אתו, וטוען בפניהם שכצאצא של קוזאקים הוא יכול להריח ריח של יהודים חרוכים טוב מכולם, ועל כן הוא מכיר צד אחר של גרמניה שהם אינם מכירים. המספר בדיבור משולב בחלקו עם אביו מתענג בלבו על אבות אבותיו, שבמשך דורות שימשו יועצים של קוזאקים והתערו במקום מושבם, אך הוא גם מלגלג על האב "שעם כל האף היהודי הקוזאקי הגרמני העשיר של ריחות השריפה שלו, אילו יכול, היה משה נשאר היהודי האחרון בגרמניה", והמספר היה נולד באושוויץ.[9]

יורם קניוק מפגין הזדהות אירונית עם ההיסטוריה של שם המשפחה האוקראיני שניתן לאבותיו ולפיכך מעולם לא חשב שצריך לעברת אותו כמצוות "הצבריות הבן־גוריונית". רשימת הייחוסים של יורם רחבה יותר מהמדגם שהובא לעיל, היא חוזרת על עצמה בכל סוגי כתיבתו והוא נובר בה ובייחוסי אביו: "סבי היה צאצא של פרנקיסטים".[10] הוא כותב על הידידות של האב עם חיים ארלוזורוב, על הפגישות והשיחות של האב עם הסופר ארנולד צווייג והצייר הרמן שטרוק בחיפה. ייחוסים אלה ואחרים חוזרים באופן אובססיבי בראיונות, בכתביו הפובליציסטיים, בבלוג שלו ואף בהספדים עליו.

קניוק חוזר ומדגיש שני סוגי ייחוס: ייחוס אבות וצמיחתו שלו בסביבת אנשים מפורסמים ומנהיגים. לתחושתו הוא לא עמד בציפיות שנתלו בו; הוא חש שהכזיב כי היה צבר לא טיפוסי ויצא מחוץ לגדר. ייחוס אבות ובמיוחד הקשר לגדולי האומה היו אמורים לחזק את "הצבריות והילידיות" שלו אל מול העובדה שגדל וחונך כבן מהגרים (מצד אביו) - וזה לא קרה. הדיסוננס הזה גרם לכפייתיות, חזרתיות ודבקות באותם מרכיבים.

הטראומה של ההיריון והלידה, הצבריות וכובד הייחוסים שכאילו נכפו עליו הם אולי בין הגורמים לרצונו להיות גם וגם - לפעול בתוך המחנה ומחוצה לו. את הלך הרוח הזה של קניוק היטיבה להגדיר הסופרת היהודייה האמריקאית ניקול קראוס, אשר בהספדה לו סיפרה על תחושת הכישלון הידוע מראש שבה חי ושמתוכה פעל:

יורם נמשך לתבוסה. פעם סיפר לי שגדל בצל הקללה של אביו: הציפייה להיות ראוי לכישלון - אביו שהיה כנר גדול שעזב את טרנופול ללמוד מוסיקה בברלין, אך ויתר על הנגינה לעד כששמע את ברוניסלב הוברמן והבין שלעולם לא ינגן טוב כמוהו. "גדלתי בידיעה שכל מה שאעשה נדון לשאוף לכישלון וזה מה שקרה", כתב יורם, "אני תמיד חדש אבל אף פעם לא שם, אני לוזר גם כשאני לא". אך מכיוון שמעולם לא כיוון להצלחה, היה חופשי לכתוב כפי שאיש לא כתב, לכתוב בתעוזה, כמי שהגיע למקום שמעבר לפחד; לפעמים היה נדמה לי אפילו שכתב כאדם שכבר מת ועומד בצד השני ומנסה לצעוק חזרה על החיים. "אני רוצה להבין מה זה כישלון", הוא אמר פעם בראיון. "זה חלק ממני, שמחובר חזק מאוד ליהודיות, לשייכות שלי לשבט מקולל". הוא עשה את התבוסה לאמנות שלו; הוא היה אמן התבוסה. בערבי טוב האהוב עלי במיוחד, שהתפרסם לפני שנים בשם עט [יוסף שרר] ונשכח מלב כול, הגיבור יוסף, החצי יהודי וחצי ערבי, נקרע בין נאמנויותיו, וחברתו אומרת לו שעליו להחליט לאיזה צד בו ייתן לנצח. "נוצחתי משני הצדדים שלי", הוא עונה, "אני המובס הגדול ביותר במשפחה הארורה שלנו". ואף על פי כן, יוסף הוא אחת הדמויות הנפלאות של קניוק, ומכלול ספריו הוא אחד ההמנונות המרגשים ביותר לכישלון שאני מכירה: כישלון להיעשות לאדם, למדינה, לעם שרצינו להיות. גם בעניין הזה קניוק פעל בניגוד לנרטיב הישראלי המועדף של כוח, נחישות והיות בלתי מנוצח. בעקשנות והתמדה של פלמ"חניק-צבר, הוא רדף את התבוסה עד שמיצה אותה, ונולד מחדש בהצלחה.[11]

הכתיבה המוקדמת

בשנת 1943, בהיותו בן 13, כתב יורם קניוק את סיפורו הראשון, חיבור־סיפור שנכתב במהלך החופש הגדול עבור המורה לספרות, בליך: "כתבתי חיבור מחורבן על שמש שהבליחה מבין העבים וקיבלתי טוב מאוד והמורה ב. קרא את החיבור בהתלהבות בפני הכיתה וישבתי מבויש [...] אמרתי לו שאמש במרפסת בביתנו השמש הפליצה מתוך ריצודי הגלים הסוערים של נשמתנו הדאובה והייתי חייב לכתוב על הלוח חמש מאות פעם, השמש הבליחה!".[12] גרסה מורחבת ושונה מעט של האפיזודה מופיעה במאמר שפרסם קניוק בהארץ ב־2005 בהיותו בן 75:

ישבתי חודש ימים וכתבתי ספר ראשון בחיי. כתבתי על נטשה וסיומקה הפרטיזנים [...] הסיפור מילא מחברת שלמה [...] המורה בליך אמר שזה טוב אבל העברית מעט דלה. חזרתי הביתה ומצאתי במילון מלים שבליך אהב. בכל מקום שהיה כתוב השמש זרחה, כתבתי השמש הבליחה מבין העבים, כתבתי מלים כמו מורסה, ברם, מאידך גיסא; רוסיות כאלה. בליך מאוד אהב את השמש המבליחה מבין העבים [...] השלכתי את המחברת לים על יד הצריף של מקס המשוגע.[13]

יצירה נוספת של קניוק הצעיר היא ספר שנכתב ב־1949 ואבד: "ב־1949, בהיותי מלח באונייה 'פאן יורק', כשהשתתפתי בהבאתם של פליטי שואה לארץ, כתבתי ספר שקראתי לו 'החברים של בני', כלומר בני מרשק [הפוליטרוק של הפלמ"ח]. אישה יפה מכפר יהושע העתיקה את כתב היד אבל איש לא רצה בו והוא אבד".[14]

יצירות מוקדמות נוספות של קניוק התגלו לאחר זכייתו בפרס ספיר ב־2010. בריאיון עם מאיה בקר נזכר קניוק שבגיל 18 או 19 הוא כתב כמה סיפורים קצרים "מוזרים כאלה, עם הרבה בשר שרוף, מן בליל מסויט של קרבות ואוניות־עולים, ויום אחד אמא שלו עשתה סדר בבית וזרקה הכול". בקר נברה ומצאה בגיליון 614 של העולם הזה מ־1949 סיפור בשם "לילה אחד ניאפוליטני"; ובגיליון אביב 1950 של כתב העת הכנעני אלף את הסיפור "תחינות בבית היין", על החתום: יורם קניא.[15] שני הסיפורים הקצרצרים מובאים במאמר של בקר והיא מסכמת בצדק: "גם ממרחק של למעלה מ־60 שנה, איכשהו קשה לטעות. לבד מההומור, הכול כבר כאן: הכתיבה הקדחתנית, חסרת המשמעת; הנושאים הגדולים (אלוהים, מוות) שרודפים אותו כל החיים; התנועה התמידית בין הביוגרפי לסהרורי. אם תש"ח הוא הסוף, ניסיון מאוחר לאסוף את הזיכרונות שהתפזרו לאורך השנים - כאן הכול התחיל".

בספרה של רות קרטון־בלום מספר קניוק על כתיבתו המוקדמת:

אחרי מלחמת העצמאות התחלתי לכתוב סיפורים מוזרים ושירים, ובה בעת לצייר. הסיפורים היו זרים בעיני קוראיהם, שהיו צעירי דור הפלמ"ח. סיפורי היו - מה שאז לא ידעתי, אבל היום אני כבר מכיר את המילה - סוריאליסטיים; סיפורי זוועה על החוויות מן המלחמה, מלווים בהומור שחור על אודות מוות וכאב, כי ירשתי מאבי "היקה" את הגליצאיות היקית שלו שגרסה שכשרע מספרים בדיחות על הכאב. הדור ההוא כתב סיפורים ריאליסטיים, ואילו אני כתבתי כמו שעושים צחוק מאלוהים. הם דחו את סיפורי כבלתי ראויים וכבלתי-קריאים, אף כי שלושה קטעים, לא בדיוק סיפורים, אולי בגלל הצורך להלום בהם, הצלחתי לפרסם אצל אורי קיסרי שערך אז את העולם הזה ואצל רטוש באלף.[16]

טראומות המלחמה

מלבד משקעי הילדות, המאורע המרכזי בחייו של קניוק, הטראומה הגדולה שהותירה את רישומה על פני כתיבתו, היא הטראומה של מלחמת תש"ח. מכלול התנועות של אישיותו, על סעיפיה וכתביה, מצטלבות בצומת של הפוסט־טראומה. קניוק נלחם במחצית הראשונה של המלחמה עד לפציעתו בפריצה לשער ציון בעיר העתיקה. האירועים הטראומתיים מעוגנים באירועים היסטוריים ובקרבות מוכרים במלחמת תש"ח. בתש"ח ריכז קניוק את סיפורי המלחמה בסדר כרונולוגי, אך הם מופיעים לאורך כל כתביו, וכדרכו, לוחות זמנים אינם משחקים תפקיד והאירועים מופיעים באתרים שונים בערבוביה מוחלטת ובגרסאות שונות, לעיתים כלאחר יד ובקיצור ולעיתים לאורך עמודים רבים. מטבע הדברים, בחלק ניכר מהמקרים טראומת המלחמה מתכתבת עם הרקע הביוגרפי שלו, עם תפיסותיו באשר למערכת היחסים בין יהודים לערבים ועם זיכרון השואה. לכן אירועי המלחמה לא רק מרכיבים חלק משמעותי של דיוקנו, אלא יכולים לספק הסבר אפשרי לכתיבתו הדיכוטומית: ציונות־גלות; חורבן־גאולה; תקומה־שואה; ערבים־יהודים וכו'.

בנובלה 'היורד למעלה'

א) "לפני שנים עברתי בשדה ליד ירושלים מבלי לדעת שהוא ממוקש. אחר־כך בא אלי נחום. 'אתה יודע מה עשית?' שאל. 'לא', אמרתי. 'עברת בשדה מוקשים, אידיוט. תאר לעצמך מה יכול לקרות'. הוא אמר רק זאת והלך. אני זוכר שצמרמורת עברה בגופי, צמרמורת מתוקה" (עמ' 47-48).

ב) סיפור "קרב בית־עשת". תיאור ארוך של עימות בין הגיבור דן (בן דמותו של קניוק) לבין חברו למחלקה, אריק, אחרי שוך הקרב. הם מתעמתים מעל גופת ערבי מת שהחולצה שהוא לובש שייכת ללוחם מת בשם יוחאי. אריק רוצה לנקום באישה ערבייה, אשת הערבי המת, ומאיים לשחוט בסכינו את בנה, ילד כבן שמונה. בעימות, דן עומד כנגד אריק שמגובה בשאר לוחמי המחלקה, ובתום חילופי דברים קשים ואלימים, דן, המנסה למנוע את הרצח, יורה והורג בשוגג את הילד. דן מסכם: "כאן מתו היום שני ילדים [...] שני מיני אנשים ייצאו מכאן היום, אלה שיזכרו יום אחד שלא עשו כלום כדי למנוע מה שקרה, ואני - שניסיתי אבל נכשלתי" (עמ' 48-54).

ג) "מצאתי את עצמי בפינה מוצלת בכפר שרק עתה נכבש..." - מובא תיאור תודעתי פנימי של אווירה שלאחר קרב (עמ' 56-57).

ד) "חודשים אחדים לאחר המקרה. תבעתי את עצמי ואת אריק למשפט" - סיפור "המשפט" הפומבי המבוים (שבו דן כמובן מפסיד) כולל את נאום ההגנה של אריק שמספר סיפור אחר על הערבי הבוגדני ג'מיל. זו סגירת מעגל של סיפור "קרב בית־עשת" (עמ' 77-79).

המשך הפרק בספר המלא