זה רומן הגון של סופרת טובה. לא רומן מרקיע שחקים של סופרת זוכת פרס נובל. ובאופן מעט פרדוקסלי, יש משהו מרשים ביכולת ובמוכנות של סופרת מעוטרת כמו טוני מוריסון לכתוב רומן טוב, לא יומרני, אם כי גם כזה שאכן אין בו במה להתיימר ולהתייהר.
'הביתה' מתרחש בשנות – 50-ה ימי מלחמת קוריאה, ימי המקרתיזם וציד המכשפות האנטי-קומוניסטי, ימים של שמרנות בכל התחומים, כולל ביחסים בין הגזעים. גיבור הרומן הוא צעיר שחור בשם פרנק מאני, חייל משוחרר מקוריאה, הלום קרב, שסיפורו מסופר בשני אופנים לסירוגין: פרקים קצרים מסופרים בגוף ראשון, בידי פרנק עצמו, כשהוא משוחח עם מישהי, כנראה הסופרת עצמה; וביניהם פרקים ארוכים יותר המסופרים בגוף שלישי. עיקר סיפור המעשה הוא מסעו של פרנק לרוחבה של ארצות-הברית כדי לחלץ את אחותו הקטנה, שנקלעה לצרה שטבעה לא ברור לא לו ולא לנו, לאחר שפותתה על ידי מחזר שרלטן ויצאה איתו לאטלנטה מהעיירה הקטנה בג'ורג'יה שבה גדלו היא ופרנק. אל העיירה הזו הגיעו הוריהם אחרי שגורשו מטקסס, והחיים שם היו מחניקים ופרובינציאליים עבור הילדים.
המסע של פרנק מטעין את הספר במתח ובציפייה, ומאפשר למוריסון לנצל את דריכותם של הקוראים כדי לפרוש פרטים מחייהם של פרנק ואחותו, חלקם בעלי השלכה חברתית כללית. למשל, על הבטחותיה הכוזבות של האינטגרציה בצבא ביחס לשחורים: "צבא עם אינטגרציה, עם שילוב, הוא אומללות משולבת. כולכם יוצאים להילחם, חוזרים, והם מתייחסים אליכם כמו אל כלבים." או על האפליה הגזעית בהשכרת בתים ומכירתם: "עם העברת הבעלות על הנכס לא ישמש שום חלק ממנו לעולם למגורים או לכל מטרה אחרת של אדם עברי או אדם שנמנה עם הגזע האתיופי או המָ לָ אי או האסייתי, להוציא עובדי משק בית."
אבל בניגוד למקרים ספרותיים אחרים, המגמה הפוליטית של מוריסון אינה פוגעת בטקסט.
אפילו לא תיאורה האידילי-הרואי – המרשים כשלעצמו - של אחוות הנשים השחורות בעיירה הפרובינציאלית שאליה חוזרים לבסוף פרנק ואחותו: "אף שכל אחת מן המטפלות הייתה שונה במידה ניכרת מן האחרות במראֶ ה, בלבוש, באופן הדיבור, באוכל ובהעדפות הרפואיות שלה, בלטו קווי הדמיון ביניהן. בגינות שלהן לא היו עודפים, כי הן חלקו ביניהן הכל. בבתיהן לא הצטברו פסולת או אשפה, כי הן עשו שימוש בכל דבר. הן לקחו אחריות על חייהן ועל כל מה או מי שהיו זקוקים להן. היעדרו של שכל ישר הרגיז אותן אבל לא הפתיע אותן. עצלות לא זו בלבד שהייתה בלתי נסבלת בעיניהן, היא הייתה בלתי אנושית. בין אם את בשדה, ובין אם את בבית, או בחצר האחורית שלך, את חייבת להיות עסוקה. השינה לא נועדה לחלומות; היא נועדה לאגירת כוח."
דווקא ניסיונה של מוריסון להעניק מורכבות לטקסט - באמצעות הגילוי שהצד הנפגע והמדוכא יכול להתנהג אף הוא בברוטליות נוראה – נחווה כמעט מלאכותי; כניסיון מכוון של הסופרת להראות שהיא כותבת "מורכבת." בכלל, שאלת המורכבות היא אחת הבעיות המרכזיות של הרומן הפוליטי. כלומר, היותו מנוגד לרוח הליברלית-אינדיבידואליסטית של ז'אנר הרומן עצמו, שהוא תוצר של חברה בורגנית. סופר שרוצה להעלות על נס את פגיעותו ודיכויו של סקטור חברתי מסוים, צריך לטשטש מעט את המורכבות האנושית, על מנת לעורר את ליבנו לתמוך במטרתו הצודקת. ג'ורג' אורוול, תחת כובע מבקר הספרות, כתב שבשנות 30-ה יצאו לאור רומנים גרועים רבים ואילו השירה כבשה את מרכז הבמה הספרותית. לטענתו, הסיבה לכך היא ששנות 30-ה חייבו מעורבות פוליטית, והשירה (כמו זו של אודן וספנדר) טובה יותר בחיזוק עמדות קולקטיביות ובעיצובן מאשר הפרוזה שמתמקדת ביחיד. מוריסון, כאמור, דווקא עומדת לא רע במבחן הזה.
מכיוון שמדובר בספרות "מעורבת" במובהק, כלומר ספרות בעלת עוקץ פוליטי-חברתי, עולה גם השאלה מדוע הרחיקה הסופרת את עדותה לשנות .50-ה האם הפנייה הזו לעבר נובעת מכך שהאפליה אז הייתה ברורה ובוטה, ואילו בהווה נעשתה מתוחכמת וחמקמקה יותר? והאין תפקידו של סופר לחשוף את החמקמקות והתחכום האלה, שתחתיהם מסתתרת כנחש בקש האפליה הוותיקה הידועה? ואולי, אם להפליג במחשבות, תפקידו של הסופר היום הרבה יותר מורכב: להילחם לא באפליה הבין-גזעית אלא באפליה שאיש לא מדבר עליה, כי כביכול אין להתנגד לה - האפליה המריטוקרטית, כלומר האפליה על רקע הבדלי הכישורים בין בני אדם? כי אבוי לנו אם לא נעודד מצוינות אישית, אבל אבוי לנו גם אם נראה בה את המפתח הבלעדי לחלוקת הטובין החברתי. כפי שידעו הדתות הגדולות, האפליה של הטבע ראויה למאבק מוסרי לא פחות מהאפליות שיוצרת האנושות.
עוד 3 ספרים של טוני מוריסון:
חמדת 1987 <
ג'אז 1992 <
גן עדן 1997 <
בתמונה: 'Scout Master' של קרי ג'יימס מרשל, 1996
הרשימה השחורה
'הביתה' של טוני מוריסון הוא רומן מוצלח, אם כי לא יוצא דופן, ששורד בכבוד גם את מבחן האג'נדה
זה רומן הגון של סופרת טובה. לא רומן מרקיע שחקים של סופרת זוכת פרס נובל. ובאופן מעט פרדוקסלי, יש משהו מרשים ביכולת ובמוכנות של סופרת מעוטרת כמו טוני מוריסון לכתוב רומן טוב, לא יומרני, אם כי גם כזה שאכן אין בו במה להתיימר ולהתייהר.
'הביתה' מתרחש בשנות – 50-ה ימי מלחמת קוריאה, ימי המקרתיזם וציד המכשפות האנטי-קומוניסטי, ימים של שמרנות בכל התחומים, כולל ביחסים בין הגזעים. גיבור הרומן הוא צעיר שחור בשם פרנק מאני, חייל משוחרר מקוריאה, הלום קרב, שסיפורו מסופר בשני אופנים לסירוגין: פרקים קצרים מסופרים בגוף ראשון, בידי פרנק עצמו, כשהוא משוחח עם מישהי, כנראה הסופרת עצמה; וביניהם פרקים ארוכים יותר המסופרים בגוף שלישי. עיקר סיפור המעשה הוא מסעו של פרנק לרוחבה של ארצות-הברית כדי לחלץ את אחותו הקטנה, שנקלעה לצרה שטבעה לא ברור לא לו ולא לנו, לאחר שפותתה על ידי מחזר שרלטן ויצאה איתו לאטלנטה מהעיירה הקטנה בג'ורג'יה שבה גדלו היא ופרנק. אל העיירה הזו הגיעו הוריהם אחרי שגורשו מטקסס, והחיים שם היו מחניקים ופרובינציאליים עבור הילדים.
המסע של פרנק מטעין את הספר במתח ובציפייה, ומאפשר למוריסון לנצל את דריכותם של הקוראים כדי לפרוש פרטים מחייהם של פרנק ואחותו, חלקם בעלי השלכה חברתית כללית. למשל, על הבטחותיה הכוזבות של האינטגרציה בצבא ביחס לשחורים: "צבא עם אינטגרציה, עם שילוב, הוא אומללות משולבת. כולכם יוצאים להילחם, חוזרים, והם מתייחסים אליכם כמו אל כלבים." או על האפליה הגזעית בהשכרת בתים ומכירתם: "עם העברת הבעלות על הנכס לא ישמש שום חלק ממנו לעולם למגורים או לכל מטרה אחרת של אדם עברי או אדם שנמנה עם הגזע האתיופי או המָ לָ אי או האסייתי, להוציא עובדי משק בית."
אבל בניגוד למקרים ספרותיים אחרים, המגמה הפוליטית של מוריסון אינה פוגעת בטקסט.
אפילו לא תיאורה האידילי-הרואי – המרשים כשלעצמו - של אחוות הנשים השחורות בעיירה הפרובינציאלית שאליה חוזרים לבסוף פרנק ואחותו: "אף שכל אחת מן המטפלות הייתה שונה במידה ניכרת מן האחרות במראֶ ה, בלבוש, באופן הדיבור, באוכל ובהעדפות הרפואיות שלה, בלטו קווי הדמיון ביניהן. בגינות שלהן לא היו עודפים, כי הן חלקו ביניהן הכל. בבתיהן לא הצטברו פסולת או אשפה, כי הן עשו שימוש בכל דבר. הן לקחו אחריות על חייהן ועל כל מה או מי שהיו זקוקים להן. היעדרו של שכל ישר הרגיז אותן אבל לא הפתיע אותן. עצלות לא זו בלבד שהייתה בלתי נסבלת בעיניהן, היא הייתה בלתי אנושית. בין אם את בשדה, ובין אם את בבית, או בחצר האחורית שלך, את חייבת להיות עסוקה. השינה לא נועדה לחלומות; היא נועדה לאגירת כוח."
דווקא ניסיונה של מוריסון להעניק מורכבות לטקסט - באמצעות הגילוי שהצד הנפגע והמדוכא יכול להתנהג אף הוא בברוטליות נוראה – נחווה כמעט מלאכותי; כניסיון מכוון של הסופרת להראות שהיא כותבת "מורכבת." בכלל, שאלת המורכבות היא אחת הבעיות המרכזיות של הרומן הפוליטי. כלומר, היותו מנוגד לרוח הליברלית-אינדיבידואליסטית של ז'אנר הרומן עצמו, שהוא תוצר של חברה בורגנית. סופר שרוצה להעלות על נס את פגיעותו ודיכויו של סקטור חברתי מסוים, צריך לטשטש מעט את המורכבות האנושית, על מנת לעורר את ליבנו לתמוך במטרתו הצודקת. ג'ורג' אורוול, תחת כובע מבקר הספרות, כתב שבשנות 30-ה יצאו לאור רומנים גרועים רבים ואילו השירה כבשה את מרכז הבמה הספרותית. לטענתו, הסיבה לכך היא ששנות 30-ה חייבו מעורבות פוליטית, והשירה (כמו זו של אודן וספנדר) טובה יותר בחיזוק עמדות קולקטיביות ובעיצובן מאשר הפרוזה שמתמקדת ביחיד. מוריסון, כאמור, דווקא עומדת לא רע במבחן הזה.
מכיוון שמדובר בספרות "מעורבת" במובהק, כלומר ספרות בעלת עוקץ פוליטי-חברתי, עולה גם השאלה מדוע הרחיקה הסופרת את עדותה לשנות .50-ה האם הפנייה הזו לעבר נובעת מכך שהאפליה אז הייתה ברורה ובוטה, ואילו בהווה נעשתה מתוחכמת וחמקמקה יותר? והאין תפקידו של סופר לחשוף את החמקמקות והתחכום האלה, שתחתיהם מסתתרת כנחש בקש האפליה הוותיקה הידועה? ואולי, אם להפליג במחשבות, תפקידו של הסופר היום הרבה יותר מורכב: להילחם לא באפליה הבין-גזעית אלא באפליה שאיש לא מדבר עליה, כי כביכול אין להתנגד לה - האפליה המריטוקרטית, כלומר האפליה על רקע הבדלי הכישורים בין בני אדם? כי אבוי לנו אם לא נעודד מצוינות אישית, אבל אבוי לנו גם אם נראה בה את המפתח הבלעדי לחלוקת הטובין החברתי. כפי שידעו הדתות הגדולות, האפליה של הטבע ראויה למאבק מוסרי לא פחות מהאפליות שיוצרת האנושות.
עוד 3 ספרים של טוני מוריסון:
חמדת 1987 <
ג'אז 1992 <
גן עדן 1997 <
בתמונה: 'Scout Master' של קרי ג'יימס מרשל, 1996
אריק גלסנר
7 לילות
20/06/2014
לקריאת הסקירה המלאה >
על "הביתה", של טוני מוריסון
אריק גלסנר
7 לילות, ידיעות אחרונות
28/06/2014
לקריאת הסקירה המלאה >
