מגלה החולשות

חלק ראשון

הנה היעד נלכד. לפתע נשמעים הקולות, עולה התמונה, וכל התכולה של הטלפון שלו נשפכת. ברגע הזה נראים הלקוחות כמו ילדים תמימים שצופים בקסם שלא ישכחו כל חייהם. זה עובד על כולם, גם על אנשי המודיעין הכי ערמומיים והכי קשים. העיניים שלהם נפקחות לרווחה, הפה נפער בתימהון, והם מאושרים כאילו הכניסו אותם לחדר מלא בשוקולד שווייצרי ואמרו להם, קחו.

ראיתי את זה כבר בנסיעה הראשונה שאליה הצטרפתי, חודשיים אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה. בריאיון הקבלה, כשרני בולקא שכנע אותי לעבוד אצלו, הוא הבטיח לי שאראה עולם ולא רק אשב מול צג במשרד. בולקא תמיד קיים הבטחות.

הנסיעה הראשונה שלי הייתה למרכז אמריקה, לארץ של יערות ופירמידות, עתיקות ושווקים צבעוניים, אבל לא ראינו מזה הרבה כי באנו לעבוד. התקנו את המערכת במטה של המשטרה החשאית, בבניין אבן כהה שהקימו הספרדים לפני מאות שנים, אחרי שכבשו את הארץ. בזמן שאנחנו הרכבנו את הציוד, בולקא פגש שרים וגנרלים וסגר איתם עסקאות. ביום השלישי לפני הצהריים, כשהציוד היה מותקן ומצוחצח, הוא הגיע עם פמליה של קודקודים, שלבשו מדים עמוסים מדליות וחבשו כובעים גדולים עם עיטורים מוזהבים. לפי החיוכים והצחוקים שהחליפו איתו הבנתי שהתחבר איתם כמו שצריך. בולקא ידע להסתדר עם אנשים. גם אני חיבבתי אותו וסמכתי עליו כמו על אח גדול. החיילים נעמדו דום לכבודם, הפנים שלהם נראו כמו פסלים עתיקים וכהים, ואילו רוב הגנרלים היו לבנים. הנכבדים ביותר התיישבו על כיסאות מרופדים מלפנים, והזוטרים עמדו מאחוריהם והגישו להם קפה. כולם חיכו שאפעיל את העמדה הראשונה.

זאת הייתה הצגת הבכורה שלי. בולקא הסתכל עליי בחיוך דרוך, דיר באלק, ששום דבר לא יתפספס. הייתי לחוץ, אפילו שבצבא עשיתי את זה אלף פעמים, רק ששם לא הסתכלו עליי כל כך הרבה אנשים כמו בהצגה. אין מקצוען כמוך, אמרתי לעצמי, הרי אתה עושה את זה בעיניים עצומות. התרכזתי בפעולות. הם נתנו לי פתק ועליו רשום המספר של היעד הראשון. הזנתי אותו למערכת. עד לא מזמן היה צריך לשלוח ליעד פיתיון ולקוות שהוא יבלע אותו, אבל בגרסאות המעודכנות עקפנו את זה, והוא לא צריך לפתוח את הפה כדי להיתפס. אנחנו לוכדים אותו דרך הפרוטוקולים של מערכות התקשורת, המערכת מתוכנתת לעשות את זה בשקט ובלי הרבה דרמה. אחרי שהקלדתי את המספר היו כמה שניות מתוחות, הגנרלים הביטו בי בחשדנות, אולי חשבו שעבדנו עליהם, שסתם שילמו משהו כמו מיליון דולר על כל עמדה, עשר עמדות כאלה בסך הכול, ואפילו אני קצת חששתי, כי התהליך נמשך כמה שניות יותר מהרגיל בגלל רשת התקשורת האיטית שיש להם שם.

ספרתי עד עשרים ושתיים, כל שנייה עברה כמו נצח, ואז שמענו קול עמוק של גבר מדבר עם אישה, ואחר כך השניים צחקו, הם נשמעו נחמד יחד, כולם מסביב חייכו בהקלה. רגע, חשבתי, עוד לא ראיתם הכול, ואז עלתה על הצג התמונה מהנייד שעליו השתלטנו, ראו שם צמרת ירוקה של עץ וחתיכת שמיים — כל דבר שהעדשה של המכשיר קלטה גם אנחנו ראינו. נתתי להם ליהנות קצת מזה, ואז נכנסתי במהירות לתכתובות של היעד ולתמונות שהחזיק בנייד, ופתחתי אותן לפניהם. הקצינים לא יכלו להתאפק והתקרבו לצגים כמו לאיזה כישוף, כמעט ליקקו את השפתיים בתאווה. הם היו מאושרים. המידע של האיש הזה נזל מהמסכים מתוק כמו דבש. בולקא לחש לי מרחוק, עבודה טובה, ועמד ביניהם קורן מגאווה כאילו גילה את האש לאדם הקדמון. גם אני הייתי מרוצה מהעבודה הטובה שעשינו.

לא ידעתי מי האיש שלכדנו, לפי המדיניות של החברה אסור לנו לשאול, זה הכלל הראשון שלימדו אותי כשהתקבלתי לעבודה. עכשיו רצו מולנו על הצגים תמונות מהנייד שלו — צוחק עם ילדים, מחובק עם אישה, כמה תצלומים של יער, לוחץ ידיים בתוך קבוצת אנשים, נואם על במה ומאחוריו כרזות צבעוניות — ובינתיים השמעתי להם הקלטות שהוצאתי מהנייד שלו, תפעלתי את המקלדת של המערכת כמו די־ג'יי במועדון. ההתלהבות שלהם רק גברה, כמו ילדים שמקבלים עוד ועוד מתנות, והיה להם קשה להתנתק מהחומר שנשפך מהצגים. האיש הזה נראה לי די רגיל, לא כמו פושע, אבל אני לא מומחה בפרצופים של בני אדם. לא שאלתי מי הוא ולמה הם כל כך רוצים את המידע שלו. הם ביקשו שניכנס לחשבון הבנק שלו, זה לקח לי כמה דקות ובלי בעיות מיוחדות נתתי להם גם את זה. פתאום עלתה תמונה של בחורה בלי חולצה, והם צחקו וצעקו כמו ביציע של כדורגל. ״קדימה, הולכים לאכול," קרא אחד מהם, והם טפחו אחד לשני על השכם וחיבקו את בולקא, והחדר התרוקן כשהקודקודים יצאו מאושרים לארוחת הצהריים.

נשארנו להדריך את החיילים איך להפעיל את העמדות ולדוג עוד יעדים. היו איתי שני טכנאים ואיריס המתרגמת, שדיברה איתם בספרדית כמו שאני מדבר עברית. הם הסתכלו עליה כמו על מלאך משמיים, כי הייתה כל כך יפה. את כולנו גייסה החברה של בולקא מאותה יחידה בצבא, אבל לא הכרתי אותה מקודם כי שירתה בבסיס אחר. בחברה נתקלתי בה במקרה כמה פעמים במעלית ובחדר האוכל, ואז לא היה לי אומץ להתחיל איתה שיחה. עכשיו עבדנו בפעם הראשונה יחד, וכשתרגמה ברוגע את הדברים שלי לספרדית היא נראתה לי מושלמת, כאילו עשויה מחומרים נדירים שאין בטבע ולא מבשר ודם. אני חושב שכל מי שהיה בחדר התאהב בה. ניסיתי לתפוס את המבט שלה, לראות אם התרשמה מהתפקוד שלי תחת לחץ, אבל היא רק נתנה לי חיוך אדיב כמו ללקוחות. נורא רציתי להתקרב אליה. הייתי מוכן לדוג במערכת את ראש הממשלה בעצמו בשביל שתתלהב ממני. רק שלא אפול בגללה שוב לבור, אמרתי לעצמי.

כשהייתי בבית ספר יסודי התאהבתי בילדה אחת, והמון זמן היא לא שמה לב אליי. יום אחד באמצע החורף ירדנו עם המורה לטבע לחוף לראות סרטנים וקונכיות על הסלעים. הייתי כל כך נואש לעשות עליה רושם, שנכנסתי לים עם הבגדים כדי להראות לה שאני אמיץ. הילדים צחקו, גם היא, אף אחד לא הבין למה עשיתי דבר כזה, גלים הציפו אותי ובלעתי מים. יצאתי ספוג כולי ורועד מקור, לא היה לי במה להתנגב והמשכתי להסתובב איתם, עשיתי את עצמי כאילו כלום לא קרה. אחר כך חטפתי דלקת ריאות, עם חום גבוה ושיעולים חזקים ושכבתי במיטה. בכל פעם שמישהו נכנס הביתה קיוויתי שזאת היא שבאה לבקר. הרגשתי שאני מתאהב באיריס, והקור חדר לי שוב לעצמות.

ביום האחרון לקחו אותנו המארחים לטיול במרכז ההיסטורי של העיר. ביקרנו בקתדרלה הגדולה, כולה נוצצת מזהב, וריח נעים של קטורת נודף ממנה. מלאכים שמנמנים, מסורקים יפה ועם לחיים ורודות, התעופפו סביב ישו הסובל על הצלב. איריס הלכה כמה צעדים לפניי וראיתי שהיא עפה על זה. הראש שלה הסתובב למעלה ולמטה ולכל הכיוונים, והיא שאלה את המדריך המון שאלות בעיניים נוצצות מסקרנות. איך אני יכול לגרום לה להתעניין בי אפילו מעט, שאלתי את עצמי, ועלו לי בראש כל מיני תעלולים קופיים.

אחר כך לקחו אותנו למקדש העתיק של האצטקים שקרוב לכנסייה. המדריך הסביר שבימי קדם היו כאן אגם ואי מוקף מים ושלפי המסורת מכאן התחילה העיר. הספרדים החריבו את המקדש ובנו לידו את הקתדרלה, ורק לפני כמה עשרות שנים התגלו השרידים בחפירות ארכאולוגיות. החוד של הפירמידה נשחק והיתר שקע באדמה, ולכן ירדנו אל המקדש במקום לעלות. במדרגה העליונה הראה לנו המדריך את מזבח האבן שעליו השכיבו קורבנות אדם ועקרו מהם את הלבבות בעודם חיים. על הקירות מסביב היו ציורים צבעוניים שהסבירו בדיוק איך זה נעשה, הראו את כל השלבים: קודם השקו את הקורבן מגביע זהב, כנראה חומר מרדים כדי שלא יתנגד, אחר כך הפשיטו אותו, סימנו את מקום הלב לפי הדופק וקשרו אותו בחבלים אל המזבח — הרגשתי את הלב שלי דופק חזק, זה הפחיד אותי כאילו תכף ישכיבו אותי שם — ואז שלפו את הלב מתוך החזה. בציור האחרון נראה הכוהן הגדול שלהם מניף ביד אחת את הלב שנעקר לעבר השמיים וביד השנייה מחזיק סכין נוטפת דם. הרבה זמן התעכבתי שם, זה ריתק אותי. כולם המשיכו עד למטה ואני נשארתי מול הציורים, עד שאחד הטכנאים בא לקרוא לי ואמר שהם רעבים ובדרך למסעדה רוצים עוד לעבור בשוק. חיפשתי את איריס, התפלאתי שלא התעניינה כמוני בדבר המרעיש הזה של חיים ומוות, אבל היא כבר עמדה ביציאה במשקפי שמש שחורים כמו תיירת מצרפת. מיהרתי להצטרף כדי לא לעכב את כולם. המלווים הוליכו אותנו בשוק בין דוכנים של בגדים צבעוניים ופסלים מעץ, והחברים שלי מהמשלחת עצרו להסתכל. איריס רצתה לקנות שמלה, והמוכרות הזקנות עם הכובעים הקטנים המשונים הניחו עליה שמלות מעל הבגדים. הידיים שלהן החליקו את הבד על הגוף שלה עד שבחרה אחת עם דוגמאות של פרחים אדומים וצהובים. לכבוד מי תלבשי אותה, לחשתי לה בלב.

הגענו למסעדה שנמצאה בתוך חצר מוקפת עצים עם עלים בשרניים ענקים. הגנרל אירח אותנו לארוחת צהריים לכבוד הסיום המוצלח של המשימה ולקראת הרכישות הבאות מהחברה. על במה קטנה ניגנה תזמורת של חצוצרות וכלי מיתר מנגינות רומנטיות. זמר עם סומבררו ובגדים של לוחם שוורים שר ברגש עמוק מהגרון. צבטתי את עצמי לוודא שאני לא בתוך סרט. בולקא ישב בראש השולחן ליד המארח, הם הרימו כוסיות וצחקו. הוא תמיד מצא חן בעיני אנשים כי נראה חזק ורגוע, והם הרגישו שהם יכולים לסמוך עליו. כשהתיישבתי ליד השולחן הארוך סימן לי מרחוק שלום עם הראש. ידעתי שהוא מרוצה מהתפקוד שלי בנסיעה הראשונה ושמחתי על זה. איריס ישבה פחות או יותר מולי בצד השני של השולחן וסיפרה בספרדית לקצינים המקומיים שישבו מצידיה על החיים שלה כבת של שגרירה, ועל המקומות הרבים שבהם חייתה בילדותה. למרות שהיא די נמוכה נראתה זקופה ואצילית, וכולנו שתקנו ורק רצינו שתמשיך לדבר ושנוכל להסתכל עליה. אליי כמעט אף אחד לא פנה. לא הופתעתי, זה תמיד היה ככה, התרגלתי לשבת בשקט ולהקשיב לאחרים. פעם בתיכון נסעתי במשך שלושה ימים באוטובוס בטיול שנתי ולא הוצאתי מילה מהפה. כשכבר פנה אליי מישהו באיזו שאלה, גסה או מנומסת, עניתי בקיצור והנמכתי את העיניים. לא אהבתי לדבר על עצמי ולא הבנתי למה זה חשוב. החצוצרות התרוממו וניגנו חזק יחד, הזמר שר על אהבה, כולם שתו הרבה והסתכלו על איריס שסיפרה להם דברים יפים על הארץ שלנו. כשהגישו את מנות הבשר בולקא קם והרים כוסית לכבוד הגנרל והקולונלים וכל העוזרים שלהם, ולכבוד הצוות שלנו מהחברה, הוא אמר את השמות שלנו וכל אחד מאיתנו קם בתורו, גם אני, וכולם סביב השולחן הארוך מחאו כפיים. לרגע אחד ראו אותי, וזה הביך אותי וגם היה לי נעים מאוד.

החברה איתרה אותי חודשיים לפני שהשתחררתי מהצבא. המגייס שלהם בא אלינו למילואים, וכולם כרכרו סביבו כדי לעשות עליו רושם טוב. הוא היה איש מילואים ותיק, בן יותר מארבעים, קראו לו אצלנו הדוד, וזה היה סידור ידוע, שהוא בא למילואים ומאתר אנשים מתאימים לחברות שהוא עובד בשבילן. המפקדים הסכימו לזה כי חשבו על העתיד של עצמם. הם חשבו שהוא מחזיק בכיס את המפתח לעתיד המאושר שלהם באזרחות. אני לא התחנפתי אליו, כי בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך להתעסק בתחום. העתיד נראה לי מעורפל, ולא הייתי ממש מסוגל לתכנן אותו. כמעט אף פעם לא הסתכלתי מעבר למחר. רציתי מאוד לנסוע לחופש ארוך רחוק מכאן, לנופים אחרים, אבל ידעתי שבגלל שירי לא אוכל. חשבתי ללמוד אסטרופיזיקה באוניברסיטה, כי הייתי מעולה במקצועות הריאליים וככה אוכל לברוח אל הכוכבים. הדוד בא וישב לידי בעמדה. המשכתי לעבוד כרגיל, לא ניסיתי לעשות משהו מיוחד כדי להרשים אותו. הבנתי שהמפקדים המליצו עליי וזה לא הפתיע אותי, כי ידעתי שאני מעולה במה שאני עושה. כשיצאתי לאכול צהריים הוא שאל אם אפשר להצטרף אליי. ישבנו על ספסל במדשאה ליד החלבייה, והדוד קנה לשנינו טוסטים גבינה ומיץ.

הוא סיפר שבולקא לא בא כמונו מהתחום הטכנולוגי, אלא מאחת היחידות הסודיות באמת שרק מעטים יודעים על קיומן, ושהוא סיכן את החיים שלו הרבה פעמים במשימות הכי דמיוניות שאפשר להעלות על הדעת. לפני כמה שנים הוא החליט להשתחרר ולהקים את חברת המודיעין הפרטית הטובה בעולם. בהתחלה התרכז רק בענייני ריגול אנושי וסוכנים, דברים שהוא מבין בהם, אבל מהר מאוד תפס שכדי להגיע לפסגה החברה צריכה לספק גם מודיעין טכנולוגי מעולה. הוא בנה תוכנית מסודרת והשתמש בקשרים הטובים שלו כדי לשכנע את מי שצריך שזה יביא תועלת למדינה, יפתח לפניה דלתות נעולות ויכניס הרבה מיסים. בולקא קיבל אישור והקים בחברה אגף מודיעין טכנולוגי. ״כאן אתה נכנס לתמונה," אמר לי המגייס והסביר בלחש שהחברה כבר פיתחה מערכת משלה לחדירה לטלפונים ולמחשבים, אחת המתקדמות בעולם. אבל, כפי שאני יודע, זה מאמץ בלתי נגמר, והחברה מגייסת את אנשי המקצוע הטובים ביותר כדי לשפר את היכולות שלה.

היססתי. רציתי כבר לחזור לעמדה שלי, לא אהבתי להיעדר ליותר מדי זמן, אבל חשבתי על שירי ועל אבא ועל כל הבעיות שיש לנו בבית ואמרתי לעצמי שאסור לי לפספס הזדמנויות. ישבנו בחוץ בשמש ואמרתי לדוֹד בכנות שהעתיד נראה לי מעורפל ושתכננתי אולי לטייל אחרי השחרור. הוא הנהן והקשיב לי בסבלנות, ואמר כמו לילד שהוא מבין את כל זה אבל זאת הזדמנות יוצאת דופן בשבילי ושאנשים מוכנים לעשות הכול בשביל עבודה כזו. הוא הציע שאפגוש את בולקא. הסכמתי, לא היה הגיוני מצידי לסרב. אחרי כמה ימים התקשרה מישהי בשם רונית, מנהלת משאבי אנוש של החברה, וקבעה לי פגישה עם בולקא בבית קפה בעיר בשישי בבוקר. זה נשמע משונה, אבל המגייס הסביר לי שבולקא מעדיף לפגוש בהתחלה את המועמד במקום ניטרלי, להתרשם ממנו, ואם יש כימיה יזמין אותו אחר כך למשרדים של החברה.

כשיצאתי מהבית לפגישה ביום שישי בבוקר אבא ישב במטבח ושאל לאן אני הולך. אמרתי שאני פוגש חבר. ראו על הפנים של אבא שהוא יודע שזה שקר, אבל הוא לא אמר שום דבר, אולי חשב שאני הולך לפגוש בחורה. הקפה היה באזור אחר של העיר, ליד הפארק, ורכבתי לשם על האופניים. כשנכנסתי חיפשתי את בולקא לפי התמונה שלו שראיתי ברשת. ״הוא יושב שם, מחכה לך," אמרה לי המלצרית וסימנה בסנטר לפינה רחוקה ליד החלון. הוא קרא משהו בנייד וחייך לעצמו, וכשהתקרבתי הרים את העיניים והזמין אותי לשבת, רגוע, כאילו אנחנו מכירים כבר מזמן. ביקשתי מהמלצרית קפה, והוא שאל אם אני לא רעב. התלבטתי לרגע מה יעשה עליו רושם טוב והחלטתי לבקש עוגה. נזהרתי לאכול יפה במזלג ולא לפורר אותה באצבעות. בולקא התחיל לגלגל שיחה, שאל אותי איפה אני גר ובאיזה בית ספר למדתי, גם קצת על המשפחה. אמרתי לו שאימא שלי אחות בבית חולים ושלאבא היו כל מיני עסקים אבל בזמן האחרון הוא נמצא בבית. הוא לא חפר בזה יותר מדי. תיארתי לעצמי שעשה את הבדיקות שלו לפני שנפגשנו. ״אחים?" הוא שאל, וסיפרתי שיש לי אחות בת תשע עשרה. ״חיילת?" בולקא שאל, ועניתי שלא התגייסה. הוא שאל למה, עניתי שמסיבות רפואיות. לא רציתי לשקר אבל גם לא לפרט יותר מזה, והוא לא לחץ. היה לי מהצבא סיווג ביטחוני מאוד גבוה, אבל הוא כנראה רצה לבדוק בעצמו שלא פספסו משהו, שאני לא איזה פסיכופט מוסווה או סוכן רוסי ושאפשר לסמוך עליי. הוא עשה את זה בעדינות ובלי ללחוץ, ודווקא מצא חן בעיניי שהוא מתעניין בי, שמחתי לדבר קצת על עצמי. המפקדים שלי בצבא העריכו אותי על המקצועיות אבל לא ניסו להתקרב אליי ולא התעניינו בחיים שלי. עם בולקא זה היה שונה. הוא הביט לי בעיניים והקשיב לי בסבלנות ולא קטע אותי בזמן שדיברתי. הוא שאל אם אני אוהב את השירות הצבאי, אמרתי לו שכן, שיש לי סיפוק, והוא שמח לשמוע את זה. ״נהדר," הוא אמר, ״שמעתי עליך דברים טובים מאנשים שאני מעריך." הוא לבש בגדים קלים ונראה שזוף ונינוח כמו שחקן טניס, ואני התלבשתי כבד כמו לראיון עבודה והייתי חיוור. בכל זאת הרגשתי שאני מוצא חן בעיניו ושהוא מקרב אותי. הוא לא התעסק בטלפון ולא הסתכל מעבר לגב שלי לחפש מישהו יותר מעניין או חשוב בזמן שדיברתי, כמו שאנשים אחרים עושים. הוא שאל אם אני אוהב ספורט. אמרתי שאני רוכב על אופניים ושאני אוהב את הים ושכשהייתי ילד שיחקתי כדורסל. הוא לא היה יפיוף אבל הפנים שלו היו מעניינים, והכול סביבו חלק ואלגנטי, וזה גרם לי לחשוב שיום אחד אולי אוכל להיות כמוהו. הבנתי שבנות אוהבות גברים כאלה. בולקא שאל מה התוכניות שלי. בשלב הזה של השיחה כבר רציתי מאוד לבוא לעבוד אצלו, הוא שבה אותי בקסם של אח גדול וחשבתי שנוכל להיות חברים. סיפרתי לו שחשבתי לנסוע לכמה חודשים לטייל לפני שאני מתחיל את החיים, כמו שעושים כולם. בולקא אמר שזה רעיון מצוין אבל שהם זקוקים לי ממש בקרוב, כי החברה כל הזמן מתפתחת. מיד אמרתי שאין בעיה, ממילא לא היה לי עם מי לנסוע. הוא הבטיח שיצרפו אותי לנסיעות למקומות מעניינים בעולם. ״לימודים?" הוא שאל. אמרתי שאני מתעניין ביקום ושחשבתי ללמוד אסטרופיזיקה, אבל זה לא דחוף, ממילא אני מתכוון להתחיל רק בשנה הבאה. ״נהדר,״ אמר בולקא, ״מאוד אשמח שתצטרף אלינו. אני חושב שיהיה לך טוב אצלנו." הרגשתי חמימות ואמרתי שגם אני אשמח. הוא סימן מרחוק למלצרית להביא חשבון. כשקמנו הוא הניח יד על הגב שלי ואמר שרונית תתקשר לסכם איתי את התנאים. על כסף לא דיברנו בכלל בפגישה הזאת, זה נראה לא מתאים. כשיצאתי העיר זהרה בשמש ורכבתי עם הראש בעננים. פתאום היה לי עתיד. לפני שנכנסתי הביתה מחקתי את החיוך. אבא עדיין ישב שם ליד השולחן במטבח והתעסק בניירות שלו, המהמנו אחד לשני, ולא סיפרתי לו כלום.

יום אחרי השחרור כבר הגעתי לעבודה. רונית ממשאבי אנוש קיבלה אותי בחיוך רחב וסיכמה איתי את ענייני המשכורת והתנאים. הסכום שהיא הציעה נראה לי כל כך גבוה שלא חשבתי להתמקח, ורק אחר כך הבנתי שיצאתי קצת פראייר. היא החתימה אותי על הסכם ועל כל מיני התחייבויות של סודיות ולקחה אותי לסיבוב בבניין — הראתה לי את חדר האוכל שבעצם היה מסעדה של שף, ואת אולם היוגה ופינות הקפה והמאפה וסלסילות הפירות הטריים וחדרי המשחקים, הסבירה לי איך עוברים מקומה לקומה באמצעות טביעות אצבע וזיהוי פנים, ויצאה איתי אל המרפסת הגדולה שהיו בה כיסאות נוח ושמשיות ומקררים עמוסים במשקאות וארטיקים למי שרצה. בסוף לקחה אותי לקומה שבה אעבוד, יחד עם המתכנתים ומגלי החולשות האחרים. היו שם שולחנות ארוכים לעבודה משותפת, ובצדדים גם קוביות זכוכית מבודדות מרעש למי שהעדיף פרטיות. היא הציגה אותי לפני הנוכחים. כמה מהם הכרתי מהצבא, הם היו מבוגרים ממני בכמה שנים. כולם גידלו זקנים, ורונית אמרה שלפי הנוהל של הקומה גם אני חייב להפסיק להתגלח. חשבתי שהיא מדברת ברצינות, נלחצתי מזה ואמרתי לה בשקט שאני מעדיף להשאיר את הלחיים שלי חלקות, זה מרגיש לי יותר נקי. ראיתי אותם מחליפים מבטים והבנתי שזאת בדיחה. חייכתי. הם אמרו לי בהצלחה וברוך הבא אבל הרגשתי שהם מסתכלים עליי בחשדנות. אולי זה היה רק בראש שלי. יצאתי עם רונית למרפסת הגדולה, ושתינו שייקים של פירות. היא אמרה שלבולקא חשובים שני דברים, נאמנות ויצירתיות, ומי שמקיים את שניהם מרוויח בגדול. יש כבר בחברה כמה עובדים שבולקא נתן להם מניות והפך אותם למיליונרים, סיפרה לי רונית שם במרפסת, והשמיים הם הגבול. אין עוד מקום עבודה כזה בעולם, היא אמרה. מה אני אגיד, התלהבתי.

*המשך העלילה בספר המלא*